ארכיון חודשי: ספטמבר 2011

זהות בגויים?- תגובה לתלת שיח מנוסי-פרסיקו-שובל

הדיון במוסף "שבת"

תגובה זו מתפרסמת באיחור, עקב אילוצים שונים. ברם הנושאים הנידונים בה נראים לי חשובים באופן עקרוני. אשמח לתגובות.

ברצוני להגיב לרב השיח המרתק שפורסם במוסף "שבת" בין שלושת המלומדים- ואציין לשם גילוי נאות שיצא לי להכיר את שלושתם. מוקדי הדיון- זהות, לאומיות ורוחניות- הן שלוש סוגיות שמעניינות אותי מאד ואני מציע בזאת מספר הגיגיי בנושא.

אני מוגדר מבחינה סוציולוגית כ"יהודי שומר מצוות". חשוב לי להדגיש שכשאני מתייחס לאמירה "חכמה בגויים תאמין"- בשום אופן איני רואה מנגד עיני רק חוכמה פונקציונאלית, נוסח "מותר ללמוד מהגויים איך להפעיל תוכנת חלונות", אלא גם ובפירוש חוכמה רוחנית. אני בהחלט לומד רוחניות מהגויים ומאמין שיש הרבה מה ללמוד. בתור דוגמה הייתי רוצה לקחת דווקא לא את בודהה, אלא דוגמה אחת קרובה לנו הרבה יותר- תורה רוחנית שנוצרה במערב המודרני בשנות ה- 30 של המאה שעשרים וכיום יש לה מיליוני חסידים בכל העולם המיישמים אותה בחייהם על בסיס יומיומי. אני מתכוון לתכנית הרוחנית "12 צעדים" שנוצרה במקור כתוכנית תעזרה עצמית וצמיחה רוחנית עבור אנשים שסובלים מהתמכרויות. אני הכרתי ומכיר אנשים רבים- "דתיים" ו"חילוניים" החיים את דרך התוכנית ויכול לומר שתכנית זו גרמה להרבה אנשים להגיע לרגישות כל כך גבוהה בעניינים שבין אדם לחברו וגם לזיקה יומיומית כל כך אינטנסיבית וענווה עם האלוקים שהייתי שמח אם רוב היהודים ה"דתיים" שאני מכיר היו מגיעים לחצי מזה. יצא לי להכיר גם לא מעט דתיים נפגעי התמכרויות שונות שאומרים שדווקא תכנית זו, עם המסר הרוחני הפשוט שלה, הצילה אותם מתהום ההתמכרות והחזירה להם את החיים הרוחניים, כולל חיבור לחיי תורה ומצוות.

ולא רק את זה אני מחפש מחוץ ליהדות. לדעתי, המסורת היהודית רואה בבן אדם- עדיין- בן אדם ללא גוף. או בכל אופן הגוף אינו מושא לעבודת קודש יומיומית. לכן אני נאלץ לחפש חיבור רוחני לגוף שלי בתורות המזרח ואמנויות לחימה. וגם היחס לאחר, לאישה, לגוי, לבעל נטייה מינית שונה וכן הלאה. לכן אני גם מתקשה עם גישתו של ניר מנוסי לגבי "העלאת ניצוצות" החסידית. לדעתי, גישה זו מונעת ללמוד את התורות הרוחניות של עמים אחרים מתוך ענווה ראויה, כיוון שהיא מניחה, באופן בסיסי, שעם זאת שאני מחפש את הניצוצות במקומות אחרים, ברור כי הלפיד העיקרי והגדול נמצא אצלי ביד. החסידות, שבשמה ניר מנוסי הולך להוציא ניצוצות מהקליפות של תורות לא יהודיות, רכשה בוז מתמיד לרוחניות שאינה ממקור ישראל ושאפה להוציא את הניצוצות מהקליפות, בין היתר, כדי לגרום לאור של עם ישראל לזרוח במלוא הדרו, בעוד שהגויים נאבדים מן העולם בתוך טומאת הקליפות שלהם ( רעיון זה מופיע בהרבה מקומות אצל אחד ממורי החסידות הגדולים בעיניי, רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, בעל "מי שילוח"). גם רבי קלמן קלונימוס שפירא, בקולו המהדהד לנו מתוך נוראות השואה בספר "אש קודש", כקריאה אחרונה של חסידות אירופה רגע לפני שהיא כולה עולה באש השואה, זועק לנו שכל התרבות והפילוסופיה והמוסר של הגויים ( הגרמנים לצורך העניין) הם חכמת עמלק, תהו ובהו ואנו אין לנו אלא תורה זו ! זו הייתה הגישה הבסיסית בחסידות ההיסטורית, וכשבאו מתוכה אנשים שרצו להוציא ממנה מסר אוניברסאלי עבור האנושות בתחום של זכויות הפרט ( אברהם יהושוע השל) או בתחום הרוחני ( זלמן שכטר- שלומי, שלמה קרליבך), הם נתקלו בתגובה צוננת, בלשון המעטה, מצדה של החסידות המיינסטרימית. לסיכום, בעיניי לא הרוחניות ממקור לא יהודי הנה "ניצוץ" שאבד מן התורה, אלא התורה עצמה, כולל חסידות וקבלה, הנן בגדר "ניצוצות" מהרוחניות האנושית האוניברסאלית.

כעת חזרנו לשאלה המקורית- מדוע לצאת דווקא מנקודת מבט יהודית כשהולכים למסע הרוחני הזה? תומר פרסיקו אכן ניסה להשיב לשאלה זו באתר שלו, אך כאן אציע תשובה אחרת, הרבה יותר בסיסית ומובנת לדעתי. אני יוצא לחיפוש הרוחני שלי בתור יהודי כי זה מה שאני. וזה לא מצריך הצדקה נוספת. אני לא בא בטענות ש"התורה היא אמת משום שהיא ניתנה לנו מהר סיני" ובטח לא מצפה שמישהו אחר יקבל זאת כהנחה א-פריורית. אבל ברור לי שמדובר כאן בזהות שלי, בשפה שלי ובתרבות שלי. וזהו צדו השני של המטבע- לא קיימת באמת רוחניות אנושית לגמרי אוניברסאלית, בשל היותו של כל אדם לעולם נתון במצב פרטי- אישי- פרטיקולארי. אין "אדם סתם". לכן גם הרוחניות האוניברסאלית של "12 צעדים" פעמים רבות לא מובנת למי שלא מבין אנגלית- אמריקאית, ורבות מסיסמאות התכנית "נשמעות הרבה יותר טוב" במקור. כך גם לגבי בודהיזם- אני חושב שבן אדם שטוען כי הוא "מתעמק בבודהיזם" מבלי לדעת מילה סנסקריט, מרמה או את עצמו או את האחרים. ודווקא כאן אני מסכים עם ניר מנוסי- אין דרך לחדור לכל התפיסות הרוחניות באותה רמה של עומק. לא רק מהסיבה הטכנית הפשוטה שחיי אנוש לא יספיקו לכך, אלא מתוך הבנה ששפה זרה שנלמדה היטב לעולם לא תשווה בערכה לאינטימיות המיוחדת שיש בשפת אם. וכשם שיש שפת אם אתנית ולאומית- כך יש גם שפת אם תרבותית ורוחנית. היא לא יותר טובה ולא יותר יפה ולא יותר "אמיתי"- אבל היא רק שפת אם שלי.
לסיום- הייתי מנסח כך: חוכמה בגויים- תאמין, רוחניות בגויים – תאמין, מוסר נאה וחוקים ישרים וצדיקים והגות עמוקה ותרבות נפלאה ואמנות מרחיבת לב בגויים- תאמין. אבל זהות- שפת האם התרבותית שלך בגויים- אל תאמין, ואל תחפש שם. ממילא תגיע הביתה בסוף.

סקירת אוגוסט

סקירת כתבי עת מהעולם:

שחיתות מביאה לרעידות אדמה

העיקרון הנבואי הזה אולי לא מתקיים בצורה מילולית, אבל הוא בהחלט קובע את היכולת להתמודד עם אחד האיומים הגדולים על האנושות

רשימתה של קלייר ברלינסקי ב"סיטי ג'ורנל" עוסקת באחת הסכנות הגדולות לשלומה של האנושות, שבכוחה לחסל עשרות מיליוני בני אדם בשניות ספורות. הכוונה היא לרעידת אדמה המתרחשת באזור בעל אוכלוסייה עירונית צפופה. ברלינסקי, שכבר מוכרת לקוראיו הקבועים של המדור כתושבת איסטנבול, מתעניינת בנושא בראש ובראשונה מתוך עניין אישי ברור.

רעידות אדמה חזקות אינן גורמות לאותה רמה של הרס בכל מקום. ביפן, באסון של חודש מארס האחרון, רעידת האדמה כמעט לא הרסה בתים – בשונה מן הצונאמי, פורענות שאיתה כרגע איננו יודעים להתמודד. גורדי השחקים של טוקיו שהתנדנדו מול השמים נשארו עומדים על מכונם, ואף אחד מהם לא קרס תחתיו. זאת, כיוון שביפן הופקו לקחים מרעידת האדמה ההרסנית בעיר קובה ב-1995. ברעש הנוכחי מעליות הגיעו לקומה הקרובה ונפתחו, ואיתות על הרעש נשלח לטלפונים הסלולריים שניות לפני האירוע. גם ניו זילנד חוותה בפברואר האחרון רעידת אדמה בעוצמה אדירה, כזאת שהייתה מוחקת מעל פני האדמה ערים שלמות במקום אחר, אבל הקודים הנוקשים של הבנייה בניו זילנד – כמו גם אכיפתם הקפדנית – גרמו לכך שהאירוע הקשה יסתיים בנפגעים מעטים יחסית. אי אפשר להשוות את נזקי הרעידות הללו להרס הנורא שזרעה רעידת האדמה בהאיטי.

רעידות אדמה מאיימות על ריכוזים עירוניים גדולים. לבני אדם אין זיכרון מתקופות של תזוזות גיאולוגיות והם נוטים משחר ההיסטוריה להתיישב ליד החופים, מבלי לתת את הדעת על כך שקיום החופים מעיד לא פעם על כך שזוהי נקודת היפרדות היבשות במהלך התזוזות הגיאולוגיות. כך קרה שמספר בירות חשובות בעולם, שמאוכלסות במיליוני אנשים (ביניהן קהיר, קראקאס, איסלאמבאד, מקסיקו סיטי ואיסטנבול) הן ערים המועדות לרעידת אדמה חזקה. טוקיו וסן פרנסיסקו נמצאות אף הן ברשימה, אך תושביהן יכולים לישון בשקט עקב סטנדרט הבנייה הנהוג בהן. תושבי ניו יורק מוגנים פחות: אם הבניינים שבהם הם חיים נבנו אחר 1995, אז הוחל באכיפת חוקי בטיחות כנגד רעידות אדמה, מצבם טוב.

מדוע הסיכון של רעידת אדמה מעסיק ממשלות מסוימות בעוד אחרות מתעלמות ממנו? כסף הוא חלק מהעניין, שכן בנייה בטיחותית יקרה יותר. יש המאמינים שידו הנעלמה של השוק החופשי יכולה לפתור את הבעיה גם כאן: התעשרות של מעמד בינוני מבוסס תביא לכך שהוא יבטיח לעצמו בתים בטוחים. לדעתה של ברלינסקי, זהו רק חלק מהתשובה.

בפברואר שעבר צ'ילה חוותה רעידת אדמה בעוצמת 8.8 בסולם ריכטר, רעידה שגרמה לכך שכדור הארץ סטה מצירו 8 סנטימטרים, והעיר קונספסיון שבמרכז המדינה 'נעה' מספר מטרים מערבה. 'רק' 521 איש נהרגו; במקום אחר, רעש כה מסיבי היה מחסל מדינה שלמה. הצ'יליאנים הצליחו להתמודד עם האסון מכוח בנייה איכותית ואכיפה נוקשה, וכך, שכשהוצע להם סיוע בינלאומי – הם לא היו זקוקים לו! לעומת זאת, באיסטנבול (עיר שכבר ידעה רעידות אדמה במאה ה-16 וגם במאה ה-20) קיים זלזול נרחב בבנייה בטוחה.

אין הבדל גדול בין התל"ג התורכי לזה הצ'יליאני. ההבדל הוא לא הכסף, אלא היחס והאחריות. בתורכיה זה נכון לא רק לגבי הבנייה היקרה – אלא אף לגבי כללי בטיחות בסיסיים הרבה יותר, כגון הברגת תמונות ומדפים בבתי המלון או כרטיסי הדרכה ותשדירי שירות להתנהגות ראויה במקרה של רעידת אדמה. ועוד לא התחלנו לדבר על השחיתות שחוגגת סביב אישורי בנייה – בתורכיה, כמו בסין ובעוד בירות עולם מאוכלסות. אחת מהן תהיה הבאה בתור לרעידת אדמה הרסנית. האם תשכיל להתעשת בעוד מועד?

————————————————————————————————

קפיטליזם בעזרת אללה?

האסלאם לא הוכיח עד היום סתגלנות כלכלית מרשימה, ומשטריו חוללו בעיקר קיפאון. הכוחות הצעירים של האסלאם רומזים אולי על דרך חדשה

באותו גיליון של "סיטי ג'ורנל" כותב גיא סורמן (Guy Sorman), חסיד נלהב של כלכלה ליברלית, על מערכת היחסים המורכבת בין האסלאם לשוק החופשי. רוב המדינות המוסלמיות ממשיכות להיגרר הרחק מאחורי המערב בהכנסה הלאומית – וסורמן מאמין שאת שורש העניין יש לחפש במערכת היחסים המורכבת בין האסלאם לקפיטליזם.

דוגמה מוחשית למערכת יחסים זו ניתן לשאוב מספר הזיכרונות "זהב פריז" שכתב איש דת מוסלמי צעיר בשם ריפאה אל-טאהטאוי. בשנת 1829 הוא הגיע לצרפת ממצרים, נחוש ללמוד את התרבות הצרפתית כדי להבין כיצד נפוליון ניצח בקלות כה רבה את הצבא המצרי 30 שנה קודם לכן. אחת החוויות שהממו את ריפאה הצעיר הייתה שבבית הקפה של מארסיי הוא לא נאלץ לחכות עד שמלצר ייגש אליו וייקח ממנו הזמנה. גם הקפה הגיע די מהר, והדבר המדהים ביותר היה שבכל התפריטים היה מחיר מוצרים אחיד והמלצרים לא התמקחו. ריפאה התרשם עמוקות ורשם ביומנו שהוא מצפה ליום שבו בתי הקפה בקהיר יעבדו כמו במארסיי.

כמעט מאתיים שנה אחרי, במצרים חזונו טרם התגשם. ברם, כשבוחנים את הדברים מבחינה היסטורית, רואים שלא תמיד המזרח המוסלמי היה בפיגור אחרי אירופה. בתחילת המאה ה-12, הסחר הים תיכוני הביא לעולם את מה שחלק מהחוקרים רואים כצורה ראשונית של קפיטליזם. השתתפו בכך שתי קבוצות מובילות: הסוחרים האירופים מגנואה, וסוחרים צפון אפריקנים (רובם יהודים). הגנואזים היו מוצלחים יותר מהמוגרבים, כי הם השכילו להמציא את מה שנחשב לתשתית הכלכלה המודרנית: בנקים, ניירות ערך וחוזים עסקיים. לעומתם, סוחרי המגרב היו מוגבלים ביוזמות העסקיות שלהם לתחום הצר של המשפחה והשבט, וקשרי דם אינם תחליף לקשרים כלכליים ראויים ויציבים באמת.

היחס לסחר באסלאם עבר התפתחויות מעניינות – מצד אחד, מדובר בדת שנוצרה על ידי סוחר (מוחמד), אך מאידך גיסא, החוקים שהמוסלמים יצרו לאורך הדורות כתוצאה מפרשנות של השריעה מקשים לעתים קרובות על יחסי מסחר תקינים ועל צבירת הון. התמיכה בפוליגמיה מחייבת את הבעל לחלוקה שווה של רכוש בין הנשים והילדים ובכך מונעת צבירת הון. גם הכסף שניתן לצדקה (זכאת) פטור ממיסוי – עובדה שאפשרה לסוחרים המוסלמים ליצור יוזמות עסקיות סביב מוסדות צדקה ולמנוע זרימת כסף של מיסים לקופת המדינה. את השחיתות כבר הזכרנו בקטע הקודם: רוב המשטרים המוסלמים סובלים משחיתות ממארת.

לרוע מזלם, רבים מהמשטרים הערביים זכו לעצמאות בתקופת הכוח של ברית המועצות, והאמינו שהלאמה וכלכלה ריכוזית הן בבחינת קיצור דרך לשגשוג כללי. כשבמדינה כזו מתרחשת הפרטה, כמו במצרים למשל, רוב המפעלים ה"מופרטים" מגיעים לידי בני המשפחה הענפה של המנהיג, בעוד שלמצרי ממוצע לוקח כשנתיים של התפתלויות ביורוקרטיות כדי לפתוח מאפייה צנועה בקהיר. סורמן מציין עם זאת שבתורכיה הצמיחה הכלכלית התחילה דווקא תחת הממשלה הנוכחית, בראשותה של מפלגת הצדק וההתפתחות (אק"פ), מפלגה מוסלמית מתונה המורכבת ברובה מבני המעמד הבינוני. הם מעוניינים בשוק חופשי ובצמיחה והאסלאם בעבורם אינו בגדר עיכוב. ייתכן שדווקא המעמד הזה – שסמלו הוא מוחמד בועזיזי, צעיר בעל תואר אקדמי שלא מצא תעסוקה והצית את עצמו כמחוות ייאוש – יחולל את השינוי. האנשים שיצאו לכיכר תחריר רוצים חיים נורמליים וייתכן שאם מחאתם תימשך, הם יוכלו לראות בימי חייהם בתי קפה בקהיר שרמת השירות בהם היא כמו זו שבמארסיי.

————————————————————————————————

שמאל, ימין, שמאל

מפלגות ה'ימין החדש' האירופי רחוקות מאוד מהדימוי שמבקשים להדביק להן. בסך הכול מדובר במי שמבינים את הסכנות הטמונות באסלאמיזציה של אירופה

רשימתו של ג'ון רוזנטל ב'וורלד אפיירס' (World Affairs) עוסקת במפלגות הימין החדשות באירופה. מדובר בתופעה שרבים עוקבים אחריה בדאגה, ביבשת שטרם שכחה את זוועות הנאציזם. ברם, כשמתבוננים בתופעה מקרוב ובאופן פרטני – כלומר, מסתכלים על כל מפלגה ועל הקשר פעילותה הפוליטי-חברתי – מתגלים מספר נתונים מעניינים, המלמדים על אירופה העכשווית לא פחות מאשר על אותן מפלגות.

הראשון הוא התמיכה המפתיעה שלה זוכות חלק ממפלגות אלו (למשל מפלגתו של לה- פן בצרפת) דווקא בקרב מי שהיו תמיד מצביעי שמאל. אמנם, יש לזכור כי התנועה הנאצית הגדירה את עצמה כנציונל- סוציאליסטית, גינתה את בעלי ההון, ואף חתרה בפועל לחלוקה שוויונית של המשאבים (כמובן, מתוך הגבלתה לארים טהורים בלבד).

מבט שני מעלה עוד שהכינוי 'ימין' והנטייה לכנס יחד מפלגות שונות רחוקים מן האמת. כך, החזית הלאומית של צרפת או מפלגת החופש של אוסטריה נוטות לשמאל, הן במצע הכלכלי שלהן והן באנטי-אמריקניות הזועמת. מאידך, מפלגות אחרות, דוגמת "מפלגת החופש" של הולנד, נוטות לימין הכלכלי ולשוק החופשי, כמו לתמיכה בארה"ב. במילים אחרות – אלו מפלגות ליברליות. אם בכל זאת צריך למצוא עבור כל המפלגות האלו מכנה משותף, זהו כנראה הדאגה שלהם מהמשך השפעת האסלאם באירופה.

אמנם לה-פן נתפס באמירות קשות כלפי מוסלמים ותנועתו תומכת בהגבלות חמורות על ההגירה, אך מי שיבחן את מצע תנועתו יראה שהוא מבוסס על ניתוח פרטני של ההשלכות הבעייתיות שיש להגירה הגדולה על כלכלת צרפת, שהייתה עד לא מזמן מדינת רווחה נדיבה ביותר. דאגה כזו מהדהדת אצל הרבה אנשים במדינה שבה החוב הלאומי מתקרב לתל"ג, במיוחד אצל השכבות הפחות מבוססות.

התפיסה של גל ההגירה החדש כ"הגירת רווחה" משותפת גם למפלגתו של חירט וילדרס בהולנד: הוא קורא היום להפסיק לגמרי את ההגירה המוסלמית – אך גם את ההגירה מפולין, מרומניה ומיתר מדינות מזרח אירופה. לא מדובר אפוא באסלאמופוביה. וילדרס אמנם חושב שמערכת הערכים המוסלמית והניסיונות לאכיפתם במרחב הציבורי אינם משתלבים עם ערכי החופש המערביים, אך קשה להגיד שאדם שמודאג מעירוב של דת ומדינה או נזהר מפגיעה בשוויון של נשים והומוסקסואלים הוא איש ימין קיצוני.

חשוב גם לציין שלא כל מפלגות "הימין החדש" מתנגדות בנחרצות להגירה. כך, טילו סראזין – מקבילו הגרמני של וילדרס – מברך על ההגירה מארצות מזרח אסיה ומזרח אירופה ואף מדגיש שילדי המהגרים לעתים קרובות עולים על ילדי הגרמנים בהישגיהם האקדמיים. דאגתו מההגירה המוסלמית נובעת אף היא ברובה מסיבות כלכליות: סראזין שימש בעברו במועצת המנהלים של הבנק הלאומי הגרמני. סראזין עצמו זכה לגינוי גורף מפוליטיקאים גרמנים, כולל אנגלה מרקל, אך הדבר לא מנע – או שמא עודד – את הקמתה של "מפלגת החופש" הגרמנית באוקטובר האחרון, מפלגה הקוראת לעצור לגמרי את ההגירה, חוץ מאשר עבור בעלי מקצוע מומחים.

מאפיין אחרון של מפלגות ה'ימין' הוא שנציגי המפלגות הנ"ל הם ברובם תומכי ישראל בזירה הבינלאומית ומגנים בחריפות את פעילותם של חמאס וחיזבאללה. בדצמבר 2010 נציגי ארבע המפלגות של "הימין החדש" (הגרמנית, הבלגית, השוודית והאוסטרית) התאחדו בירושלים ופרסמו הצהרה משותפת, שמדברת על האיום הנשקף לשלום העולם מן האסלאם הקיצוני, ועל ישראל כדמוקרטיה יחידה במזרח התיכון שזכותה להתקיים בתוך גבולות בטוחים ומוגנים. מתברר שכיום, גם אם אתה תומך בפמיניזם, במדינה יהודית ובחופש הדיבור – ניתן לכנות אותך ניאו-נאצי.

————————————————————————————————

לחשוש מהמנייאנה

התדמית הברזילאית של אנשים טובים ולבביים מושרשת עמוק בכל העולם, וגם בלב הברזילאים עצמם – שמתמכרים לדימוי ומתעלמים מהמראה שהחברה הברזילאית מציבה

הגיליון אחרון של ה'אמריקן אינטרסט' (American Interest) מוקדש בחלקו הגדול לברזיל. משולב בו מאמר של איש תקשורת ברזילאי ותיק, ויליאם וואק (Waack), ששימש שנים רבות כתב ברשתות שונות. בתור מי ששימש שנים רבות "חלון עבור אנשי העולם שדרכו הם רואים את ברזיל וחלון לעולם עבור הברזילאים", וואק מנסה לבחון את הדימוי העצמי של הברזילאים בעיני עצמם ביחס לדימוים בעולם.

וואק מעיד כי רוב חייו הוא נהנה ממעמד של "חביב הקהל", כאשר בכל ארץ שאליה הוא מגיע – תהא זו קובה, איראן או רוסיה – המילה "ברזיל" מעלה אצל המקומיים חיוך לבבי, ומזמינה דיבורים על קרנבל וכדורגל. אפילו בהיותו ביוגוסלביה בשנות ה-90 נהנה וואק מקבלת פנים לבבית בסרביה, שהצליחה להתעלם מהעובדה כי ברזיל היא ברובה מדינה קתולית. הרי הברזילאים האלה, עם הכדורגל והקרנבל, הם כל כך נחמדים – איך ייתכן שיהיה להם משהו משותף עם הקרואטים?

וואק הופתע מהחום שבו קיבלו אותו ברוסיה, ולמד כי אחד הגיבורים הספרותיים ברוסיה הסובייטית – גיבור הספר "12 כיסאות", הנוכל החביב אוסטפ בנדר – חלם לחיות את חייו על חופה של ריו-דה-ז'נרו, אחרי שיהפוך למיליונר. הדמות פופולרית עד כדי כך שאוליגרך רוסי אחד מתכנן להקים בריו אנדרטה של אוסטפ בנדר – דמות שלא אומרת דבר לרוב הברזילאים. אגב אנדרטאות, ברבות מערי ברזיל קיימות אנדרטאות לזכרם של 25 אלף ברזילאים שלחמו במלחמת העולם השנייה בחזית האיטלקית. המפקד האמריקני שלהם כותב בזיכרונותיו שמדובר באנשים מאוד חביבים שאף פעם לא מסרבים פקודה (הם פשוט לא מבצעים אותה…).

וואק עצמו התקשה פעמים רבות להסביר לחבריו בעולם שכשברזילאי מזמין חברים לסעוד אצלו בבית זו מחוות נימוס והוא לא ממש מתכוון לזה. הברזילאים נוטים, לדעתו של וואק, לטפח את הדימוי של "אנשים לבביים ונחמדים" מבלי להיות מודעים למה שקורה בארצם באמת: אלימות גואה (פי ארבעה מקרי רצח בשנה מאשר בארה"ב ה"אלימה"), גזענות, שחיתות ועוד. הנשיא לשעבר, לואיז אינסיו דה סילבה, חיבק מכל הלב את נשיא איראן אחמדינג'ד בישיבת מועצת הביטחון שנועדה לדון בסנקציות כלפי איראן. כאשר התבקש להסביר את התנהגותו התמוהה הוא אמר בגילוי לב שהאמין שאם הוא "יסתכל לאחמדינג'ד ישר בעיניים" ו"ידבר איתו דוגרי" זה יפתור את כל הבעיות. ככה זה כששוכחים שנחמדות אישית אינה תחליף למדיניות.

גם הצמיחה הכלכלית היחסית של השנים האחרונות עלולה להיות לרועץ עבור הברזילאים – כיוון שהם נוטים בקלות מדי להאמין שלעולם חוסן ולפתח פרץ של צריכה, המלווה באמונה ש"ברזילאים הם אנשים צנועים המסתפקים במועט". דבר חמור יותר שעלול לקרות, מזהיר וואק, הוא תגלית של מאגרי נפט תת ימיים, שתסחף את הברזילאים לתחושה שאפשר לחיות טוב בלי לעבוד קשה. כי זה מה שברזילאי ממוצע היה רוצה: להיות מיליונר שיושב בבטלה על חוף ריו, בדומה לאוסטפ בנדר.

המחבר מציין שהוא התקשה זמן רב להבין את הגאווה הלאומית הגדולה של האמריקנים – עד שקלט שמדובר בעם שהתמודד עם אתגרים עצומים (מלחמת אזרחים, מלחמת העולם השנייה), אתגרים שעמו שלו לא התמודד עִמם בכל 189 שנות קיומו העצמאי. מה יהיה ברגע שברזילאי לבבי יעמוד במבחן הישרדות קשה באמת ויגלה שהחיים אינם רק כדורגל וקרנבל?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011