זהות בגויים?- תגובה לתלת שיח מנוסי-פרסיקו-שובל

הדיון במוסף "שבת"

תגובה זו מתפרסמת באיחור, עקב אילוצים שונים. ברם הנושאים הנידונים בה נראים לי חשובים באופן עקרוני. אשמח לתגובות.

ברצוני להגיב לרב השיח המרתק שפורסם במוסף "שבת" בין שלושת המלומדים- ואציין לשם גילוי נאות שיצא לי להכיר את שלושתם. מוקדי הדיון- זהות, לאומיות ורוחניות- הן שלוש סוגיות שמעניינות אותי מאד ואני מציע בזאת מספר הגיגיי בנושא.

אני מוגדר מבחינה סוציולוגית כ"יהודי שומר מצוות". חשוב לי להדגיש שכשאני מתייחס לאמירה "חכמה בגויים תאמין"- בשום אופן איני רואה מנגד עיני רק חוכמה פונקציונאלית, נוסח "מותר ללמוד מהגויים איך להפעיל תוכנת חלונות", אלא גם ובפירוש חוכמה רוחנית. אני בהחלט לומד רוחניות מהגויים ומאמין שיש הרבה מה ללמוד. בתור דוגמה הייתי רוצה לקחת דווקא לא את בודהה, אלא דוגמה אחת קרובה לנו הרבה יותר- תורה רוחנית שנוצרה במערב המודרני בשנות ה- 30 של המאה שעשרים וכיום יש לה מיליוני חסידים בכל העולם המיישמים אותה בחייהם על בסיס יומיומי. אני מתכוון לתכנית הרוחנית "12 צעדים" שנוצרה במקור כתוכנית תעזרה עצמית וצמיחה רוחנית עבור אנשים שסובלים מהתמכרויות. אני הכרתי ומכיר אנשים רבים- "דתיים" ו"חילוניים" החיים את דרך התוכנית ויכול לומר שתכנית זו גרמה להרבה אנשים להגיע לרגישות כל כך גבוהה בעניינים שבין אדם לחברו וגם לזיקה יומיומית כל כך אינטנסיבית וענווה עם האלוקים שהייתי שמח אם רוב היהודים ה"דתיים" שאני מכיר היו מגיעים לחצי מזה. יצא לי להכיר גם לא מעט דתיים נפגעי התמכרויות שונות שאומרים שדווקא תכנית זו, עם המסר הרוחני הפשוט שלה, הצילה אותם מתהום ההתמכרות והחזירה להם את החיים הרוחניים, כולל חיבור לחיי תורה ומצוות.

ולא רק את זה אני מחפש מחוץ ליהדות. לדעתי, המסורת היהודית רואה בבן אדם- עדיין- בן אדם ללא גוף. או בכל אופן הגוף אינו מושא לעבודת קודש יומיומית. לכן אני נאלץ לחפש חיבור רוחני לגוף שלי בתורות המזרח ואמנויות לחימה. וגם היחס לאחר, לאישה, לגוי, לבעל נטייה מינית שונה וכן הלאה. לכן אני גם מתקשה עם גישתו של ניר מנוסי לגבי "העלאת ניצוצות" החסידית. לדעתי, גישה זו מונעת ללמוד את התורות הרוחניות של עמים אחרים מתוך ענווה ראויה, כיוון שהיא מניחה, באופן בסיסי, שעם זאת שאני מחפש את הניצוצות במקומות אחרים, ברור כי הלפיד העיקרי והגדול נמצא אצלי ביד. החסידות, שבשמה ניר מנוסי הולך להוציא ניצוצות מהקליפות של תורות לא יהודיות, רכשה בוז מתמיד לרוחניות שאינה ממקור ישראל ושאפה להוציא את הניצוצות מהקליפות, בין היתר, כדי לגרום לאור של עם ישראל לזרוח במלוא הדרו, בעוד שהגויים נאבדים מן העולם בתוך טומאת הקליפות שלהם ( רעיון זה מופיע בהרבה מקומות אצל אחד ממורי החסידות הגדולים בעיניי, רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, בעל "מי שילוח"). גם רבי קלמן קלונימוס שפירא, בקולו המהדהד לנו מתוך נוראות השואה בספר "אש קודש", כקריאה אחרונה של חסידות אירופה רגע לפני שהיא כולה עולה באש השואה, זועק לנו שכל התרבות והפילוסופיה והמוסר של הגויים ( הגרמנים לצורך העניין) הם חכמת עמלק, תהו ובהו ואנו אין לנו אלא תורה זו ! זו הייתה הגישה הבסיסית בחסידות ההיסטורית, וכשבאו מתוכה אנשים שרצו להוציא ממנה מסר אוניברסאלי עבור האנושות בתחום של זכויות הפרט ( אברהם יהושוע השל) או בתחום הרוחני ( זלמן שכטר- שלומי, שלמה קרליבך), הם נתקלו בתגובה צוננת, בלשון המעטה, מצדה של החסידות המיינסטרימית. לסיכום, בעיניי לא הרוחניות ממקור לא יהודי הנה "ניצוץ" שאבד מן התורה, אלא התורה עצמה, כולל חסידות וקבלה, הנן בגדר "ניצוצות" מהרוחניות האנושית האוניברסאלית.

כעת חזרנו לשאלה המקורית- מדוע לצאת דווקא מנקודת מבט יהודית כשהולכים למסע הרוחני הזה? תומר פרסיקו אכן ניסה להשיב לשאלה זו באתר שלו, אך כאן אציע תשובה אחרת, הרבה יותר בסיסית ומובנת לדעתי. אני יוצא לחיפוש הרוחני שלי בתור יהודי כי זה מה שאני. וזה לא מצריך הצדקה נוספת. אני לא בא בטענות ש"התורה היא אמת משום שהיא ניתנה לנו מהר סיני" ובטח לא מצפה שמישהו אחר יקבל זאת כהנחה א-פריורית. אבל ברור לי שמדובר כאן בזהות שלי, בשפה שלי ובתרבות שלי. וזהו צדו השני של המטבע- לא קיימת באמת רוחניות אנושית לגמרי אוניברסאלית, בשל היותו של כל אדם לעולם נתון במצב פרטי- אישי- פרטיקולארי. אין "אדם סתם". לכן גם הרוחניות האוניברסאלית של "12 צעדים" פעמים רבות לא מובנת למי שלא מבין אנגלית- אמריקאית, ורבות מסיסמאות התכנית "נשמעות הרבה יותר טוב" במקור. כך גם לגבי בודהיזם- אני חושב שבן אדם שטוען כי הוא "מתעמק בבודהיזם" מבלי לדעת מילה סנסקריט, מרמה או את עצמו או את האחרים. ודווקא כאן אני מסכים עם ניר מנוסי- אין דרך לחדור לכל התפיסות הרוחניות באותה רמה של עומק. לא רק מהסיבה הטכנית הפשוטה שחיי אנוש לא יספיקו לכך, אלא מתוך הבנה ששפה זרה שנלמדה היטב לעולם לא תשווה בערכה לאינטימיות המיוחדת שיש בשפת אם. וכשם שיש שפת אם אתנית ולאומית- כך יש גם שפת אם תרבותית ורוחנית. היא לא יותר טובה ולא יותר יפה ולא יותר "אמיתי"- אבל היא רק שפת אם שלי.
לסיום- הייתי מנסח כך: חוכמה בגויים- תאמין, רוחניות בגויים – תאמין, מוסר נאה וחוקים ישרים וצדיקים והגות עמוקה ותרבות נפלאה ואמנות מרחיבת לב בגויים- תאמין. אבל זהות- שפת האם התרבותית שלך בגויים- אל תאמין, ואל תחפש שם. ממילא תגיע הביתה בסוף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שירלי  On ספטמבר 10, 2011 at 7:19 pm

    תודה על רשימה בהירה, מעניינת ומרחיבת לב (בעיקר כי היא מאפשרת לעוד לבבות , מוחות, וגם ידיים ורגליים פרט לאלו היהודיים לדור בה).
    הביקורת שלך על החסידות ביחס ליחס למי שאינם יהודים- מאוד במקומה בעיניי.
    באשר לעניין השפה- אינני שותפה לדעתך ביחס לסוגיית ההעמקה- יש מתרגלים בודהיסטיים שיגעים יגיעה רבה בלימוד סנסקריט או טיבטית או שאר שפות הנוגעות ללימוד הבודהיסטי כל אחד כפי צרכיו, גם אם הן אינן שפת המקור שלהם (אכן החיים קצרים ובכל זאת…), ויש מורים רוחניים שמתעקשים על כך (וכפי דברייך, בצדק). אבל הקושי העיקרי שלי עם הטענה הוא שאדם מן הישוב (לצורך העניין לאו דווקא דתי) שרוצה להתעמק בדרך היהודית ,גם בפניו מוצב מחסום של שפה ותרבות. כדי לקרוא דף גמרא למשל (אמנם התלמוד הוא רק אחד מני רבות מהיצירות המורות על הדרך, אך כבודו במקומו) צריך לדעת ארמית (אכן, מפעלי תרגום נאים קמו אף הם אך הרי אתה טוען לחיוניות של שפת המקור, כך שזה לא רלבנטי לענייננו) ומה גם שמדובר בתרבות עתיקה שכדי להבין את צפונותיה דרוש מאמץ לא מבוטל של גישור על פערי הזמן והמקום, וגם יצירות נוספות (חסידיות, קבליות, פילוסופיות דורשות ידע מוקדם לא מבוטל של הצפנים, לאו דווקא של המלים עצמן. סמנטיקה תלויית הוראה, ולא ניכנס כאן לסוגיית מהם התנאים המסורתיים ללימוד ומי בלומדים) כך שבכל הקשור לשפה ככלי חיוני להבנה מעמיקה של דרך רוחנית- כּשַם (במידה מסוימת לפחות) כן פֹּה.
    אני כן שותפה לדעתך בנוגע לחשיבות של המפגש האינטימי עם השפה שהקרבה מילדות מאפשרת . אלא שלאו דווקא לצרכי זהות (תרגול מעמיק בדרכים רוחניות / פילוסופיות מסוימות, יחלוק עם עצם המרכזיות של סוגיית הזהות להקשר של משמעות קיומית או למטרה של הדרך הרוחנית אבל זה כבר דיון אחר), אלא כתרופה לבעיה הגדולה בעיניי שכל דרך רוחנית ראויה לשמה מנסה לפתור וזה האלצהיימר הקיומי שלנו: הנטייה הכה תכופה לשכוח. הנטייה להיסחף עם מליון ואחד צרכים והתנהגויות שלאו דווקא מיטיבים עם ההתקדמות ה(תודעתית? רוחנית? אנושית? תקרא לזה איך שאתה רוצה). גחמנות הקשב והפרעות הריכוז. כאן, לשפה תרבותית ורוחנית יש בעיניי תפקיד. היא הופכת להיות , בפשטות, תזכורת מוצלחת. כמו אוכל אהוב ומוכר של סבתא שהוטמע כבר כד.נ.א בבטן אפילו שחלפו עשורים מאז התעכל לראשונה, ומפעיל לפיכך, מיידית, את ליבת המקור. תרבות כרוכה גם בזמן, מקום, עונות חקלאיות, ניגון מסוים של תפילה, סיפורים, שירים וכיו"ב . כשהיא טבולה בחיים היא עושה את הדרך נפקחת לאורך כמו שנאמר. זה במידה מסויימת אולי יותר אפקטיבי.
    (לפחות לגבי חלק מהאנשים. יש בארץ ציבורים גדולים שכל מחוללי התזכורת האלה לא הועברו אליהם בכלל. השפה הזאת נשמטה מהם כשהחבר'ה מחברת ההובלות השאירו בחוץ את ארון הספרים היהודי כשההורים שלהם עברו לביתם המשותף הראשון (פעם, כשעוד אפשר היה לקנות פה בית (-:))

    וכן-
    חכמה בגויים תאמיני!

  • דוד  On ספטמבר 18, 2011 at 9:06 pm

    דת היא אמצעי ולא מטרה, היא מכשיר פסיכולוגי שמציע לשכל האנושי הסברים לוגיים-פילוסופיים מעוגנים בזמן ובמקום ובקשר לתוצרי עולם החושים, באופן שיאפשרו לו לתפוס אבסטרקטים אינטואיטיבים לא-לוגיים ולא לינארים ולא מקושרי זמן ומקום שלא הייתה ביכלתו לתפוס באופן ישיר,

    דת היא תחליף עבור ההמונים לחוויה ישירה של מציאויות אבסטרקטיות לא-פיזיות לא-לינאריות ושלא ממרחב החלל-זמן שהחושים הפיזיים שלנו מסוגלים לקלוט ולעבד ולכן חוויה שכזו אינה נקלטת על-ידי השכל שלנו שהוא בסופו של דבר מכונה לקליטת רשמים חושיים ואין לו היכולת לקלוט רשמים לא חושיים.

    דתות נוצרו ונבנו מסביב לגרעין של ידע שנקלט ע"י אנשים שכן הייתה להם, מסיבה כזו או אחרת, קליטה של רשמים לא חושיים ממציאויות לא פיזיות והם פירשו והסבירו לאנשים אחרים את החוויות והידע שהם קלטו באמצות שימוש בדימויים היחידים שאנשים אחרים יבינו – דימויים מעולם החושים החומרי.

    התנ"ך וספרים "קדושים" אחרים של עמים אחרים הם בסופו של דבר תוצרים של אותם נסיונות של אותם אנשים שחוו מציאויות אחרות באופן ישיר (ושל חסידים שלהם שפירשו את דבריהם) להסביר כמיטב האפשר במילים משהו לא-מילולי, ולכן ברור שידיעה אינטימית של השפה שבה נכתבה הדת הספציפית היא חשובה כי מלכתחילה מדובר במשהו שמנסה להחליף חוויה אבסטרקטית בהסבר כמותי שמקושר לזמן ומקום ולמנטליות מסויימת והשימוש במילים הוא רק משל. אם בנוסף לקושי העקרוני הזה אין לך אינטימיות עם השפה בה מילים אלו נכתבו הרי שאתה רחוק עוד חולייה בשרשרת ההבנה מן המקור הלא מילולי שהשפה ניסתה להציג לו תחליף.

    הסיבה ש"יש חכמה" בגויים (ובו נזכור שהכל יחסי כי גם אנחנו בסטטוס "גוי" עבור עמים אחרים) היא שדתות הן תופעות תרבותיות ופרשנויות תרבותיות תלויות מקום וזמן עבור מציאות אוניברסלית שאין לה תלות במקום ובזמן ולכן הן אכן כמו משל 3 העיוורים והפיל – מתארות את אותו דבר במונחים שונים שתלויים בתרבות, בזמן ובמקום בו חיו כותביה ופרשניה של כל דת ספציפית. החכמה בסופו של דבר היא אותה חכמה רק מוצגת דרך משקפיים בצבע אחר ודרך עיני תרבות אחרת. וההבדלים בפרשנות של אותה מציאות שמעבר נובעים מהמגבלות של השכל האנושי וטעויות נוצרות משום שכל שכל שכל שונה משכל אחר, מתבונן על העולם דרך משקפיים אחרות ויש לו דעות קדומות שנוצרו על סמך נסיונו האישי והייחודי.

    כל דבר אחר שמודבק לדת הוא מסורת ולא קשור לדת עצמה. מסורת הוא אותו קיבוץ תרבותי רגשי שהתווסף לדת אבל אין לו באמת קשר לדת עצמה. לרוב מה שאנשים מתחברים אליו הוא הרבה יותר המסורת מאשר הדת, מסורת זה דברים כמו אוכל של אמא לשבת, קידוש של אבא וכו' והוא אותו אלמנט רגשי-משפחתי-לאומי-תרבותי שיוצר חום בלב כשאתה מבצע אקט דתי. אבל אין לא באמת שום קשר לדת ממש ולמה שהיא מנסה לתאר. זה רק סוג של סנטימנטליות רגשית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: