סקירת אוקטובר

עמק פוטיומקין

האם בלב המאפליה של המערכת המושחתת הרוסית, יכול לצמוח אי של היי-טק בסגנון מערבי? הרוסים פסימיים

כריסטיה פרילאנד כותבת במגזין 'אטלנטיק' על מיזם רוסי ענק, שנועד להכשיר את מה שאמור להיות המקבילה הרוסית לעמק הסיליקון: "סקולקובו", חווה הנמצאת כ-15 ק"מממרכז מוסקבה. הממשל הרוסי תחת הנהגתו של הנשיא מדבדב שואף להראות לעולם התקדמות טכנולוגית, מתוך מודעות עמוקה לכך שהכלכלה הרוסית מבוססת כיום ברובה על ייצוא של משאבי טבע (בעיקר נפט וגז) ולא על פיתוח של יזמות טכנולוגית.

מקימי המיזם מתכוונים להשקיע בו כשישה מיליארד דולר בשנים הקרובות ולהפוך אותו לעיירה של חדשנות טכנולוגית. הפרוייקט אמור ליהנות גם מתנאים מיוחדים מבחינת חוקי הייבוא, המיסוי ועומס הביורוקרטיה, המכבידים כיום על כל יזמות עסקית ברוסיה. בין החברות הבינלאומיות שכבר היום מעורבות בפרוייקט ניתן למנות את אינטל, גוגל ונוקיה.

במבט ראשון המיזם נראה יפה ומרשים ומהווה לכאורה צעד נוסף מהפיגור הטכנולוגי הרוסי לעבר הסטנדרטים המערביים, צעד המזכיר תקופות אחרות, כמו זו של פטר הגדול או אלכסנדר השני. אחרי הכול, קיים היום ברוסיה עולם עסקי מפותח, כאשר 101 מיליארדרים רוסים מצאו את עצמם בשנה שעברה ברשימת עשירי העולם של "פורבס".

אבל אפשר שהכל עורבא פרח. רוסיה של המיליארדרים היא גם רוסיה שבה ההכנסה הלאומית לנפש נמוכה מזו של קרואטיה ופורטו ריקו, ותוחלת החיים הממוצעת בה בקרב גברים עומדת על 59 שנה בלבד(!). בדירוג הבנק הלאומי בעידוד יזמות עסקית רוסיה נמצאת במקום ה- 129, אחרי תימן ובנגלדש.

לא רק מומחים זרים סקפטיים לגבי היכולות של הכלכלה הרוסית; גם הרוסים עצמם. אחד הכלכלנים הרוסים המובילים שרואיין לכתבה מכנה את המשטר הרוסי הקיים "משטר ניאו פיאודלי", ואומר שהשחיתות הרוסיה אינה הפרת הכללים, אלא התשתית שעליו בנויה כל מערכת היחסים בין החוק והעולם העסקי. רמת השחיתות ברוסיה היום היא כזאת שהממשל, זרועות החוק והעולם התחתון מתפקדים למעשה כחלקים של מערכת אחת בתיאום מלא ביניהם. התקציב וההכנסות מהמיסוי מחולקים ביניהם בצורה שוויונית בתהליך המכונה בעגה הרוסית "נסירת התקציב".

כיצד במערכת המושחתת הזו תופיע פתאום בועת הייטק ויזמות טכנולוגית שתפרח ותשגשג? פרשן כלכלי ליבראלי אחד (בכיר בבנק הממלכתי הרוסי בעברו) הציע בטון מלגלג להחליף את הקונספט: להחיל את הכללים שהוצעו עבור 'הבועה' בתחום המיסוי והייבוא על רוסיה כולה, ולאסוף לעיירה הקטנה דווקא את אלו שיתעקשו לחיות על פי הכללים הנוכחיים…

הסקפטיות כה עמוקה, שבמשאל שנערך בתחנת הרדיו הליבראלית במוסקבה בקרב המאזינים 75% הצביעו בעד הדעה ש"יותר טוב כלום מסקולקובו" ורק 25% היו בדעה ש"סקולקובו זה יותר טוב מכלום". גם יזמי הפרוייקט רחוקים מלראות רק וורוד. האיש הבכיר שעומד מאחורי המיזם הוא מיליארדר אוקראיני-יהודי בשם ויקטור וקסלברג. איש העסקים בן ה-54 הנו בעלים של מספר תאגידי נפט ואלומיניום. בעבר התפרסם וקסלברג בפעולות בעלות אופי נובו–רישי מובהק: בשנת 2004 רכש ממשפחת פורבס תכשיטים יוקרתיים וייחודיים מסדרת "ביצי פאברז'ה" והציג אותם בתערוכה בקרמלין. כיום הוא הרבה יותר מיושב בדעתו ואורח חייו מורכב כעת בעיקר סביב פגישות עסקים לגבי הפרוייקט. הוא לא נרתע מהמעורבות הממשלתית הצפויה וטוען שבמקומות אחרים בעולם יזמות כזו דווקא נחלה הצלחה.

עוד שאלה גדולה היא האם יימצאו ברוסיה יזמים נמרצים ויצירתיים דיים כדי לאייש את הפרוייקט. ייתכן שכאן נמצא המכשול הגדול: כיוון שהמדינה השתלטה על רוב המשאבים והחברות העסקיות, רוב הרוסים הצעירים בעלי היוזמה רוצים להיות מועסקים על ידי הממשל. הדרך לרשימת המיליארדררים של "פורבס" עוברת שם. וקסלברג עצמו הוא אחד מהם: את המיליון הראשון שלו הוא עשה בפיתוח תוכנה – ואז הלך לעולם העסקי, בלי להסתכסך עם פוטין בדרך. כעת הוא צריך לענות על השאלה האם פרוייקט סקולקובו יצליח לגייס כוח אדם מספיק כדי להפוך לעמק סיליקון רוסי או שהוא ייכשל בכך ויהפוך לתצוגת שגשוג- מעין כפר פוטיומקין, כשמו של רוזן רוסי שבנה כפרי-דמה משגשגים עם איכרים לבושים בבגדי שרד, ובכך הציג לצארים הרוסים בזמן סיוריהם את פריחתה של המולדת.

————————————————————————————————

יש כאן דוברי ערבית?

המיתוס הפן-ערבי על שפה המאחדת מאות מיליונים אינו עומד במבחן הביקורת. הערבית הקלאסית והמאחדת היא שפה מתה, כמו אחותה האירופאית, הלטינית, ואיש אינו מדבר בה

מאמרו של המזרחן פרנק סלאמה (Salameh) ברבעון לחקר המזרחנות 'מידל איסט קוארטרלי' בוחן את השפה הערבית כמכוננת הזהות הפן-ערבית. סלאמה, לבנוני במוצאו, פותח במספר ציטוטים של לאומנים ערביים מודרניים שאומרים כי "כל מי שהוא דובר ערבית הוא ערבי, וגם אם אינו דובר ערבית אך מזדהה עם מי שדובר ערבית – הוא ערבי".

ברם, כשבוחנים את מקומה הריאלי של השפה הערבית בחייהם של הערבים, נתקלים במספר בעיות. יש למשל המקוננים על ירידת קרנה של השפה הערבית בלבנון על חשבון אנגלית וצרפתית וזוקפים זאת, כמובן, לחובתו של הקולוניאליזם המערבי. אלא שבדיקה פשוטה של עובדות היסטוריות מראה שהנוכחות הקולוניאלית בלבנון נמשכה כ-25 שנה בלבד, ואילו התרבות והשפה הצרפתית היו נוכחות במרחב הציבורי הלבונוני עוד מהתקופה של מסע הצלב הראשון (!).

למעשה, סלאמה מבקש לערער את הטענה לפיה קיימת ישות אתנית ערבית אחידה המונה 280 מיליון איש שדוברת את השפה הערבית. האמת היא, אומר סלאמה, שהשפה הערבית מתחלקת לשתי שפות שונות: ערבית קלאסית מודרנית תקנית (שבארץ נוהגים לכנותה "ספרותית") ומספר רב של ניבים ערביים מקומיים. היחסים ביניהם הם בערך כך: הערבית קלאסית- תקנית הנה שפה שבה כותבים חיבורים מלומדים, כותבים הרצאות ונואמים דרשות. היא דורשת לימוד ממושך ומיומנות גבוהה, אך אינה משמשת איש לתקשורת יומיומית – אפילו לא את המרצים באוניברסיטת אל- אזהר. גם אדוארד סעיד המנוח, באחד המאמרים האחרונים שהוא פרסם, דיבר על הערבית הקלאסית במושגים של שפה מתה של מלומדים, הדומה ללאטינית, שאיש אינו יודע לדבר בצורה תקנית, להוציא מלומד פלשתינאי אחד, שילדיו של סעיד נהגו ללעוג לו באמרם שהוא "מדבר כמו ספר".

לעומתה, הערבית המדוברת מתחלקת לחמישה ניבים עיקריים לפי אזורים גיאוגרפיים (מצרים, סוריה וכן הלאה), כאשר אנשים הנמצאים בתוך טווח גיאוגראפי של ניב אחד יכולים להבין איש את רעהו כמעט לגמרי, בעוד שנציגים של שני ניבים מאזורים מרוחקים אינם מסוגלים לתקשר ביניהם כלל.

סלאמה אף מצביע על מקבילה מעניינת לגבי היחס כלפי שפה לאטינית בתרבות האירופאית. בימי הביניים הכנסייה אכן ניסתה במשך זמן רב לכפות את לאטינית כשפת הוראה אחידה באוניברסיטאות, למשל ('הרובע הלאטיני' סביב הסורבון בפאריס מהווה תזכורת לכך: היו זמנים בהם היה מותר לדבר רק לאטינית בשטחו). ברם, התרבות הלאומית המקומית בהדרגה תפסה את מקומה בהוראת המדעים והאמנויות, על אף ההתנגדות. דקארט, שהיה פטריוט לאומי צרפתי ונתקל בניסיונות לצנזר את הוראתו בצרפתית, בטענה שזו שפה "וולגארית מדי", התעקש שהוא רוצה ללמד בשפת עמו ולא בשפת מוריו, שנסמכים על הספרים העתיקים במקום על ידיעת העולם. בדומה לכך, ערבית ספרותית-קלאסית משמשת כיום במידה רבה לשימור התפיסות של האסלאם הקלאסי ולחיזוק ההסתגרות הערבית בפני המודרניות והקדמה.

אחת מאמונות היסוד של האיסלאם היא שהערבית היא שפה מושלמת, בה נכתב הקוראן ואותה לא ניתן לשנות ולעדכן. באווירה שבה 85% מהידע המדעי העולמי מתקיים בשפה האנגלית, התנגדות לדו לשוניות וגם לשימושים בשפת דיבור מקומית מעכבת את ההתערות בעולם המודרני ומגבירה את הניתוק. נכון: היו במאה העשרים ניסיונות להחיות שפות עתיקות כשפת דיבור שאף הצליחו (תחיית העברית בישראל או הנורבגית המדוברת החדשה), אך מדובר ביוזמות שיושמו כלפי אוכלוסיות קטנות של כמה מיליוני אנשים המרוכזים בשטח אחד ולא כלפי 280 מיליון איש המפוזרים על פני שטח עצום.

חלק מהמלומדים בתחום מנסים להציע פיתוח של מעין לשון- ביניים כסוג של הכלאה בין קלאסית למדוברת, דבר שייצור לדעתו של סלאמה רק שפה מלאכותית נוספת שרוב הערבים לא מבינים, כשיש להם כבר אחת כזאת. אמנם, לאומנים וטהרני שפה עושים את כל מה שביכולתם בכדי להשתיק את מצדדי הניבים המקומיים – אך בסופו של דבר המילה האחרונה תהיה שלהם.

————————————————————————————————

אופטימיות ללא בסיס

הספר האופטימי של סטיבן פינקר אולי רהוט, אך הפילוסוף הפסימי משתיק אותו בטיעונים לא פשוטים. האם האבולוציה מביאה אותנו לשלום עולמי?

הבלשן היהודי-קנדי הנודע והרהוט, סטיבן פינקר, פרסם ספר חדש שבו הוא טוען כי תולדות התפתחות המין האנושי מנבאים ללא ספק את התקדמותה של האנושות לעבר עידן של שלום עולמי. הספר עב הכרס, "המלאכים הטובים של טבענו: ירידת האלימות בהיסטוריה וסיבותיה", הופך במהרה לאמירה מרכזית בתחום של פסיכולוגיה התפתחותית.

ברם, הפרוספקט (Prospect) הבריטי פרסם החודש מאמר ביקורת של הפילוסוף ג'ון גריי (שאין להחליפו עם ג'ון גריי האמריקאי, מחבר הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה"), שנודע כמבקר חריף של התפיסות ההומניסטיות לגבי עתידה הוורוד של האנושות הנאורה. טענתו הראשונה של גריי נגד פינקר היא שאמנם בשישים השנה האחרונות לא מתקיימות מלחמות עולם בין המעצמות, אל אלה מתרחשות גם מתרחשות בחצרות האחוריות שלהם – במדינות העולם השלישי, רבות מהן מושבות לשעבר. אף הן עצמן לא נמנעות מפעילות צבאית: אמנם רוסיה לא נלחמה בארה"ב, אך אחרי מלחמת העולם השנייה היא הספיקה לפלוש להונגריה, לצ'כוסלובקיה ולאפגניסטן – ובתקופה הפוסט סובייטית להילחם בצ'צ'ניה. הרשימה נמשכת אל המלחמות במפרץ הפרסי ובבלקן. כל הקונפליקטים האלו מצטרפים למסת אלימות גדולה שקצת קשה לקרוא להם "קונפליקטים שוליים".

גריי רואה כשל נוסף של פינקר בהסתמכותו של האחרון על רצף ההוגים של עידן הנאורות – הובס, שפינוזה, מיל – שהאמינו שככל שרווחה תתפשט בעולם, כך יקדם לבוא השלום העולמי. גריי מציין שפינקר בוחר להתעלם מהוגים חשובים לא פחות – מארקס, באקונין ולנין – שאף ההגות שלהם נולדה בעידן הנאורות והביאה אותם למחוזות של התנגדות לליבראליזם ואף לטרור מהפכני.

אך הטענה המרכזית והמופרכת של פינקר היא, לדעתו של גריי, הטענה שההתפתחות הרציונאלית והמדעית של המין האנושי היא זו שתשים קץ לאלימות. ראשית, התפיסות המדעיות לא שימשו בסיס להגות ההומניסטית בכללותה. ג'ון סטיוארט מיל לא מתבסס בדבריו על האבולוציה של דארווין, למשל (ולו מסיבה פשוטה שלא נחשף אליה), אלא על תפיסות של אריסטו והרומנטיקנים. כיום, לדעתו של גריי, הפסיכולוגיה האבולוציונית, תחום אותו פינקר מייצג בצורה רהוטה, הנו ספקולטיבי במהותו ובנוי ברובו על השערות שאינן ניתנות להפרכה, בנוסח "אם תכונה זו קיימת בטבע – סימן שיש לה ערך מבחינת הישרדות אבולוציונית, בואו נחפש מהו".

מעניין לציין כי האופטימיות הנלהבת של פינקר עומדת בסתירה מסוימת לדעתו-שלו, אותה ביטא בספרו "לוח חלק" ( התפרסם בעברית) – לגבי המועדות של הטבע האנושי לאלימות וחוסר יכולתו לשנות את עצמו בצורה דרסטית, עקב מגבלות של טבענו הביולוגי. כלומר, פינקר סובר מצד אחד שרוב ימי חייה האנושות הייתה שקועה באלימות קשה ואכזרית – ואז, בזינוק אבולוציוני של כחמישים שנה, פתאום פתחה בצעדי ענק לקראת שלום עולמי. האין השינוי דרמטי מדי? יתרה מזאת, פינקר גם מזכיר במקום אחד את הנתונים (עליהם נכתב במדור זה בחודש הקודם) שלפיהם הצמצום המשמעותי בפשיעה בארה"ב הושג על ידי כליאה של מספר עבריינים עצום. עוד ראיה לכך שהמרסן המשמעותי של הנטייה האנושית לאלימות אינה ההתקדמות המדעית הנאורה, אלא פעילות נחרצת נגד אותה אלימות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: