ארכיון חודשי: דצמבר 2011

סקירת דצמבר

סקירת כתבי עת מהעולם:

תחייה רוחנית במזרח

לאחר שלושה עשורים של שגשוג כלכלי ובחסות המשטר הקומוניסטי – הסינים שבים אל הדת

בסקירה של החודש שעבר דנו בתחייה הדתית ברוסיה ובהשלכותיה על המרחב הציבורי. רשימתו הנרחבת של איאן ג'ונסון ב'ניו יורק רוויו אוף בוקס' סוקרת מספר ספרים חדשים הדנים בתופעה אחרת אך דומה, שרק לאחרונה מתחילה לעורר עניין במערב: הדת בסין.

מדובר בתופעה יחסית חדשה, שכן בסתיו האחרון הסינים ציינו מאה שנה להפלתה של שושלת צ'ינג- השושלת האחרונה של הקיסרים הסיניים. חוץ מהשינוי הפוליטי העצום שסלל את הדרך למהפך הקומוניסטי ב-1949, התחוללה גם מהפכה רוחנית בסין.

יחסם של הסינים אל הדת היה מאז ומעולם שנוי במחלוקת. חרף העובדה שאינטלקטואלים סינים רבים נטו תמיד לראות בסין מדינה פרגמטית ומשוחררת מאמונות פרימיטיביות, האמת מורכבת בהרבה ומוסיפה להיות מורכבת אף יותר. ראשית, במשך כאלף שנה האמונות הדתיות עזרו לסינים להתאחד במדינה עצומת ממדים ומרובת ניבים לשוניים. בכל כפר סיני היה מקדש לאלילים המקומיים ובכל בית היה מזבח המוקדש לאבות, בנוסף להקדשה של נהרות והרים. חילוף עונות השנה צוין גם הוא בחגים דתיים.

שתי הדתות הרשמיות היו דאואיזם ובודהיזם סיני, שראשיתן לפני כאלפיים שנה. לקראת סוף המאה ה-19 היו בסין כמיליון מקדשים, והקיסרים נטלו חלק של כבוד בטקסים הדתיים. המצב השתנה לקראת סוף המאה ה-19, כשרבים מהסינים התחילו לראות בדת שלהם מכשול בדרכם אל הקדמה המערבית-מודרנית והחלו לכנות את כל האמונות הדתיות בכינוי המזלזל "מיקסין", שפירושו אמונות תפלות.

למעשה, מקובל כיום לומר שבסין נעשה המאמץ הגדול ביותר בהיסטוריה לשרש כל אמונה דתית. עוד בטרם המהפך הקומוניסטי, כמחצית ממיליון המקדשים נהרסו או הוסבו למטרות אחרות – כמו למשל בתי ספר. בשנת 1982, כשחופש הדת שוב הוכר בסין לאחר שהמאואיסטים הקיצוניים ביותר עזבו את הגה השלטון, נותרו במדינה בת מיליארד התושבים רק מספר קטן של מקדשים, כנסיות ומסגדים במצב סביר. כמובן שבכל התקופה הזו נעשו מאמצים לספק לעם הסיני את התחליפים הראויים: בהתחלה היה זה בדמות הפולחנים הלאומניים ומאוחר יותר בדמות פולחן האישיות של מאו צה-טונג. הדבר ערער בצורה קשה את עולמם הרוחני והמוסרי של הסינים. בחודשים האחרונים מתרבים בעיתונות הסינית דיווחים על אנשים שמתמוטטים ברחוב או במרכזי קניות ואיש אינו חש לעזרתם. סופר סיני אחד כתב במלוא הרצינות שהוא נוטה להטיל ספק במוסריותם של הסינים מהדור המבוגר יותר, כיוון שהם גדלו בחברה הקומוניסטית.

ומה קורה עכשיו? לצד שגשוג חסר תקדים שממנו נהנית המדינה זה שלושה עשורים מתחילים עתה הסינים גם לחזור ולהתעניין ברוחניות ובמסורת. מאות אלפי מקדשים ואתרי פולחן עוברים שיפוץ ונפתחים לקהל, רבים באופן בלתי רשמי. ההערכה היא שכעת בכל יום ראשון מבקרים בכנסיות של סין יותר אנשים מאשר בכל מדינות מערב אירופה יחד (60-80 מיליון איש). נוסף על כך, סין היא המדינה הבודהיסטית הגדולה בעולם ומהווה גם כר לפריחת אמונות עממיות שונות – ביניהן התנועה הרוחנית "פאלון גונג" שפעילותה נאסרה בסין בשל הגדרתה כ"כת" על ידי השלטונות הקומוניסטיים.

יחס ההנהגה הסינית לדת הוא דוגמה מעניינת לעילית בעלת השקפה קומוניסטית שמסתגלת לתופעות שנוגדות את הקומוניזם מעצם מהותו. הרי לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית דת היא "אופיום להמונים" ועתידה להיעלם, ואף על פי כן ההנהגה הסינית מעודדת בפועל את הפעילות החצי רשמית של הכנסיות המחתרתיות והמורים הרוחניים למיניהם, תחת כותרת של "טיפוח מורשת תרבותית ורוחנית". יש לכך כמה מטרות: להסיח את דעתם של רבים מהדיכוי הפוליטי בסין, לאפשר לאנשים להתאחד סביב תכנים רוחניים ולעודד אותם למעורבות חברתית גדולה יותר. ראשי המפלגה אפילו הקימו את הכנסייה הקתולית של סין, שאינה כפופה לאפיפיור!

כפי שאפשר לראות, מדובר בערבוביה שלמה של השפעות ומגמות סותרות כך שקשה כעת להגיד מה יהיה בסופן. דבר אחד בטוח – גם לאחר מאה שנות רדיפה, הדת בסין חיה ובועטת יותר מאי פעם.

————————————————————————————————

כובשי וול סטריט

המחאה העממית האמריקנית מזכירה את המהפכות באירופה של ראשית המאה שעברה וזוכה ליחס סובלני מן התקשורת

רשימתו של ג'יימס קירצ'יק בירחון האמריקני למדיניות חוץ 'וורלד אפיירס' (World Affairs) עוסקת בתנועת המחאה החברתית בארה"ב, המכונה "כיבוש וול סטריט". מדובר במין מקבילה ל"מחאת האוהלים" הישראלית, ששמה לה למטרה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי בארה"ב על ידי השתלטות על וול סטריט.

קירצ'יק פותח את רשימתו בכך שהוא מציין שהמחאה מזכירה לו את מהפכת אוקטובר הבולשביקית ב-1917 ברוסיה. בהקשר הזה, קירצ'יק מצטט את אדם מיכניק, פעיל זכויות אדם ידוע וותיק בפולין, הידוע בדעותיו השמאליות ובתמיכתו בחלוקה שוויונית יותר של משאבים. מיכניק הסתייג ממחאת ה"כובשים" שמתפשטת באירופה, כיוון שזיהה בה אלמנטים בעלי מאפיינים טוטליטריים. הוא הסביר שהוא מעדיף בכל מקרה דמוקרטיה ליברלית, זו הישנה, הטובה והבלתי מושלמת, שבה כשמישהו מצלצל לך בדלת בשש בבוקר אתה בטוח שזה מחלק העיתונים.

זהירות זו של מיכניק באה על רקע לקחי שנות השישים – זמן המחאה החברתית הגדולה הקודמת במערב – שבהן ישב בכלא הפולני בשל התנגדותו למשטר הקומוניסטי. הוא נבהל לשמוע כי האינטלקטואלים בארה"ב, כולל הוגה הדעות הרברט מרקוזה, טוענים כי "הפשיזם האמיתי נמצא בארה"ב" ושהמערב הדמוקרטי הוא האויב הגדול ביותר של החופש.

למרקוזה יש ממשיכי דרך בזמננו. ראש וראשון להם הוא ההוגה הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שהכתיר את רשימתו הקצרה על המחאה במשפט "דמוקרטיה היא האויב". דעתו הידועה מכבר של ז'יז'ק היא שהדמוקרטיה המערבית היא מסווה שמשמר את הגזל של החברה הקפיטליסטית והוא קורא למוחים לעשות הכול כדי להפיל אותה, כולל שימוש באלימות אם צריך. אין להקל ראש באמירות כאלה, במיוחד לאור העובדה שהמשבר הכלכלי של 2008 עדיין מהדהד בעולם וסין צוברת תאוצה במרוץ להגמוניה עולמית.

צורת המחאה של ה"כובשים" מוול סטריט לובשת בהדרגה אופי יותר ויותר אנטי דמוקרטי. דוברים שמעזים להציג עמדה מסתייגת או מתונה יותר, כולל דוברים מהשמאל החברתי, מושתקים בשריקות ובקריאות "בוז". מעשי ונדליזם מסבים נזקים לחנויות בסביבת ההפגנות, מתוך "שנאה לבעלי ההון", ולאחרונה אף מתחילים לראות שם שלטים עם מסרים אנטישמיים ("יהודים שולטים בוול סטריט"). כעת מוקדם לומר האם ועד כמה מדובר במגמה שמייצגת באופן כללי את "הכובשים", אך נדמה שזה רק טבעי לצפות לטענות מן הסוג הזה באווירה הכללית של מסרים קונספירטיביים בסגנון "הבנקאים המשתלטים על העולם".

מעניין לא פחות לראות את החיבוק האוטומטי שהתקשורת השמאלנית נוטה להעניק למוחים, תוך הצגת סיסמאות אנטישמיות ואלימות כ"עשבים שוטים בשוליים", במיוחד על רקע הטיפול הנוקשה בהרבה שהעניקה לתנועה הימנית-עממית של "מסיבת התה" – אז כל פליטת פה לא זהירה של מי מנציגי התנועה התפרשה מיד כסממן מייצג של קיצוניות אלימה. קירצ'יק מונה מספר הבדלים רעיוניים מהותיים בין תנועת "מסיבת התה" ל"כובשים", אך לדעתו העיקרי ביניהם הוא ההבדל בטון: בעוד המחאה של "מסיבת התה" נגד הרחבת התקציב הפדראלי הייתה שלווה ומאופקת במהותה, הרי ש"כובשי וול סטריט" הנם ברובם צעקנים אגרסיביים, עם הבנה אפסית בכלכלה או בסדרי החברה, שמנסים בכל זאת להוביל שינויים חברתיים קיצוניים. תופעה זו דומה מאוד למה שקרה באירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה.

————————————————————————————————

כמו לפני עשרים שנה

מחאתם של האזרחים הרוסים נגד השלטון מתחילה להזכיר את ימי נפילתה של ברית המועצות. עידן חדש בפתח?

עיתוני העולם עסוקים החודש בניתוח של האירועים האחרונים ברוסיה ובראשם אי האמון ההולך וגובר במשטרו של הנשיא פוטין. המגזין New Yorker פרסם את כתבתו הנרחבת של דיוויד רמניק (איש עם ותק רב שנים ברוסיה) המתייחסת אל האירועים האחרונים תוך כדי הקבלתם לאירועים שקרו לפני עשרים שנה בדיוק. אז, בדצמבר 1991, נחתמו רשמית המסמכים שבישרו את סופה של ברית המועצות ואת הקמתה של רוסיה העצמאית במקומה. הדינוזאור הסובייטי התפגר, והשאלה היא מה קיבלנו במקומו.

ובכן, לדעתו של רמניק ניתן לחלק את התקופה הפוסט סובייטית ברוסיה לשני שלבים. התקופה הראשונה, בראשותו של ילצין, הצטיינה בתוהו ובוהו מוחלט ובבלבול מערכתי כולל, שבמהלכו חלה התמזגות מוחלטת בין רשויות החוק, העולם העסקי ועולם הפשע המאורגן. אנשים חיו באווירה של אובדן דרך, שהחריפה על רקע המשבר הכלכלי הגדול ב-1999, כשרוסיה סירבה לשלם את אגרות החוב שלה ולמעשה פשטה את הרגל. במצב הזה, העם הרוסי נשם לרווחה במידה מסוימת כאשר ילצין, זקן, חולה וסובל מאלכוהוליזם, מינה בסוף 1999 את ראש שירותי הביטחון האפור והבלתי מוכר, ולדימיר פוטין, במקומו.

את מה שקרה ברוסיה מאז רבים מחשיבים כחזרה לדפוסי הדיקטטורה. ברוסיה קיימת כיום מפלגה אחת גדולה – מפלגתו של פוטין, "רוסיה אחת" – ושתי מפלגות-דמה אופוזיציוניות, קומוניסטית ולאומנית, שתפקידן העיקרי הוא לשמש מעין דחליל מפחיד כלפי המערב – "הנה, זה מה שתקבלו אם פוטין לא יבטיח את היציבות". פוטין הצליח לגייס את תמיכת העם הרוסי בכך שהכריע את המערכה בצ'צ'ניה והעלה לשלטון שם את המועמד שלו, רמזן קדירוב, שבכל מערכת בחירות שם מבטיח לפוטין 99% מהקולות.

ברם, נראה כי הודעתו של פוטין שלפיה יציג שוב את מועמדותו לנשיאות רוסיה, צעד שפירושו הצרחה פוליטית חוזרת בינו לבין מדבדב ושלטונו ברוסיה לעוד שמונה שנים, חוללה שם אי נחת. לראשונה אחרי עשרים שנה אלפים ברוסיה יוצאים לרחובות ומרגישים שהשלטון פשוט מזלזל בהם. לראשונה באמצעי התקשורת הרוסיים ניכר בלבול – הדוברים המשופשפים של ממשל פוטין נראים נבוכים כשהם מנסים להסביר את התנהלותו. כעת ההתקוממות היא לא רק מצד מספר בלוגרים ואופוזיציונרים אלא אף מצד אזרחים מן השורה, בעיקר הצעירים יותר.

רמניק ערך בימים האחרונים מספר פגישות עם פעילי זכויות אדם שונים ברוסיה והוא מדווח על התרשמות שלפיה גם בממשל המונוליטי-כביכול של פוטין קיימת התארגנות של קבוצות אזרחים שנחושים לחקור ולפרסם את האמת על המשטר, להיאבק למען הדמוקרטיה ולהתארגן. כעת מדובר עדיין במספר קבוצות בלתי מאוגדות ביניהן, אך הפעילות שלהן מתחילה לגרום לסדקים ראשונים בחומת הממסד. האם ייתכן שאנשים שיצאו נגד הטנקים ברחובות מוסקבה באוגוסט 1990 יעשו זאת שוב? קשה להשיב בהחלטיות כעת. נותר לחכות להתפתחויות ב-2012.

————————————————————————————————

יהודי בעל כורחו

על חייו ופועלו של אחד מכוכבי מדורנו, פולמוסן ומבקר חריף, אנטי ישראלי ואנטי יהודי, שהלך לעולמו השבוע

ממש בעת כתיבת שורות אלו, התבשרתי על מותו של איש שהוזכר במדור זה פעמים רבות – עיתונאי בריטי-אמריקני בשם כריסטופר היטצ'נס. דמותו הצבעונית והשנויה במחלוקת תמיד עוררה הדים משמאל ומימין. במהלך חייו הספיק לחצות את הקווים מהשמאל הרדיקלי לימין הניצי בארה"ב, להיות אתיאיסט קיצוני, להזדהות עם היהדות בשלב מאוחר בחיים יחד עם אנטי ציונות נחרצת, ולאחרונה, להתמודד עם מחלה סופנית.

היטצ'נס הלך לעולמו ב-15 בדצמבר בגיל 62 כתוצאה מדלקת ריאות על רקע גידול סרטני. כיוון שמדובר באחד המבקרים היותר נשכניים ובועטים בתקשורת המערבית בעשורים האחרונים, חשבתי שיהיה זה לא נכון להתייחס אליו בבחינת "אחרי מות קדושים אמור" (יחס שהיטצ'נס עצמו מעולם לא העניק לאיש), אלא לבחון את מכלול אישיותו מלאת הניגודים. לשם כך אתייחס לרשימתו של בנג'מין קרשטיין שהתפרסמה לפני כשנה בפרויקט המקוון להגות יהודית עולמית, jewishworldreview.

קרשטיין מתחקה בדבריו אחרי תפיסת היהדות והציונות של היטצ'נס. ובכן, היטצ'נס עצמו החליט להזדהות כיהודי בגיל די מאוחר, לאחר הגילוי המפתיע שסבתו מצד אמו הייתה יהודיה. ציות כזה להלכה הרבנית אינו אופייני להיטצ'נס, שכן מדובר באדם שתיעב את המסורת היהודית. לרגל חג החנוכה כדאי להזכיר את רשימתו שבה הוא מבכה את ניצחון המכבים על היוונים, שהוא בעיניו "ניצחון השבטיות היהודית הפנאטית בעלת המנהגים הברבריים כמו ברית מילה וקורבנות על היווניות הנאורה והקוסמופוליטית". גם בספרו "האל אינו גדול" משנת 2007, המשמש כמניפסט האתאיסטי העיקרי שלו, מגנה היטצ'נס את היהדות בצורה חריפה במיוחד, ומכנה אותה כ"אבי הטומאה" של המונותאיזם הדתי, שממנה התפתחו הנצרות והאסלאם". היהודים היחידים שאיתם היטצ'נס חש הזדהות הם אלו שהיו בעצמם חסרי הזדהות יהודית – דוגמת שפינוזה או טרוצקי.

גם יחסו של היטצ'נס לאנטישמיות הנו דו ערכי. הוא גינה ותקף את האנטישמים פעמים רבות, אך תמיד מסיבות אחרות – בשל היותם ימין קיצוני, שמאל קיצוני, אסלאם קיצוני וכו'. פגיעה ביהדות, בישראל או ביהודים, לעומת זאת, לא היוותה סיבה מספיק טובה כדי לגנות את האנטישמיות. על רקע זה הייתה אירוניה מסוימת בהתלבטות שהשמיע היטצ'נס בנוגע לשאלה האם ניתן לתמוך בישראל בגלל שהיא מתמודדת מול הטרור האסלאמי…

בכל מקרה, היטצ'נס נותר אנטי ציוני ואף הגן בלהט על "חופש הדיבור" של מכחישי שואה מקצועיים, כגון רוברט פוריסון בצרפת ודיוויד אירווינג בבריטניה. רבות מרשימותיו עסקו בחשיפת מהותם האלימה של משטרים טוטליטריים, משמאל ומימין, אך אלו לא עזרו לו לראות את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית (ולא תיאוקרטיה אלימה, כדבריו).

היטצ'נס יישאר בזיכרוננו כאינטלקטואל ופולמוסן חריף שהיה חסר אומץ "לראות את מה שמתחת לאף שלו", כדבריו של ג'ורג אורוול, שאותו העריץ היטצ'נס.

השבת, שבת חנוכה, מדור "בשפה אחרת" מציין שש שנים לקיומו. אני מאחל לקוראים חג חנוכה שמח, מודה להם על תגובותיהם ומזמין אותם להמשיך לקרוא ולהגיב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011

מצוות ככלים להישרדות- ראיון עם מלווין קונר

Melvin_Konner_closeup

פרופ' מלוין קונר, אנתרופולוג יהודי בעל שם, רואה את המצוות ככלי להישרדותה של חברה, בייחוד בזמן המודרני. בשיחה עם פרופ' משה קופל הוא מחבר אבולוציה ויהדות ומסביר למה ברית המילה קשורה לפוריות השבטים באפריקה

זאב שביידל

פרופ' מלוין קונר הוא דמות ייחודית בנוף האקדמי האמריקאי והעולמי. בתפקידו הרשמי הוא מרצה לאנתרופולוגיה, לפסיכיאטריה ונוירולוגיה באוניברסיטת אמורי בארה"ב. שנתיים מחייו הוא הקדיש לחקר שבטים לקטים-ציידים במדבר קלהארי האפריקאי ולתהליכי גידול הילדים שם ואף פרסם לאחרונה ספר על היבטים אנתרופולוגיים של הילדות, בנוסף לספרו המוקדם יותר אודות טבענו האנושי – "כנף שבור". בנוסף לכך, קונר הוא גם יהודי ומחבר שני ספרים בנושא יהדות: אחד מהם, Unsettled, הוא חיבור חשוב באנתרופולוגיה יהודית, והשני, "הגוף היהודי", סוקר את תולדות התפתחות תפיסת הגוף היהודית.

בניגוד גמור למקובל בחוגים של מדעי החברה, קונר הוא ציוני חם, ואם כל זה לא מספיק, הוא גם דתל"ש שגדל עד גיל 17 בבית אורתודוקסי ופינה חמה בלב של זהות יהודית עדיין שמורה לו בליבו. בחודש נובמבר הוא הוזמן לירושלים על ידי מכון שכטר ללימודי יהדות על מנת להרצות על היבטים אבולוציוניים של היהדות. מערכת 'שבת' ביקשה מפרופ' משה קופל, תלמיד חכם ומתמטיקאי מאוניברסיטת בר-אילן, לשוחח עם פרופ' קונר על השילוב הייחודי בחייו בין חקר ההיבטים האוניברסאליים של הטבע האנושי (מההיבט הביולוגי) להבנת היבטיו הייחודיים-תרבותיים של האדם (מההיבט האנתרופולוגי), וכמובן על הנקודה היהודית.

אורתודוקס בלב

משה קופל: בוא נתחיל בחלק היהודי. אחד מהבלוגים שלך נקרא "הרהורים של יהודי אורתודוקסי שהידרדר" (Reflections of lapsed Orthodox Jew). האם זה אומר שאתה רואה בהיותך אורתודוקסי חלק חשוב מזהותך?

מלוין קונר: בהחלט. גדלתי בבית אורתודוקסי מודרני בברוקלין, בתקופה שברוקלין הייתה מאד יהודית. אמנם לא הלכתי לישיבה, אך ביקרתי בבית כנסת מספר פעמים בכל יום בתקופה ההיא, עד גיל 17. היו גם לימודי יהדות אינטנסיביים בכל יום בשבוע בקהילת "בית ישראל" בראשותו של הרב ברנרד ברזון ז"ל…

משה קופל: כן, האבא של חנניה ועזריה ברזון. הם היו ידועים מאד בירושלים.

מלוין קונר: נכון. האבא שלהם היה אחת הדמויות שעיצבו את הזהות שלי בתקופת הילדות. הוא אחד האנשים שבזכותם אני חש קשר כל כך חזק לישראל ולעם היהודי ובזכותו אני עצם גם יושב כאן כרגע, על אף שאיני דתי יותר. חוויה של לגדול בבית דתי גורמת לאנשים רבים להפוך לאנשים מאד אנטי-דתיים לאחר שהם עוזבים את דתם. אך אני נשאר עם כבוד רב לאנשים דתיים ובקשר טוב עם הרבנים, למשל עם הרב עמנואל פלדמן (מנהיג אורתודוקסי-מודרני ידוע בארה"ב – ז"ש) וגם עם הרב הקונסרבטיבי עמי גודמן. לעתים אני מוצא את עצמי מגן על הדת ממתקפותיהם של הוגים אתיאיסטים קיצוניים כמו ריצ'ארד דוקינס וסם האריס, שקוראים לדת "הפרעה ילדותית". לי חשוב לדבר גם על הצורות שבהן דת מועילה לאנשים ולא רק על הדברים שלהם היא מזיקה (מה שבוודאי קורה).

בוועידה אחת בה הרציתי יחד עם דוקינס והאריס ב-2006, זמן קצר לאחר ששני ספרים מאד ידועים שלהם נגד הדת יצאו לאור, אמרתי שחוקר רציני היה עורך השוואה, אולי בצורת טבלה של שני טורים, כשבטור אחד הוא מתעד השפעות חיוביות של הדת ובטור השני הוא מתעד את ההשפעות השליליות שלה. אצלם, לעומת זאת, אמרתי, קיים רק טור אחד.

שיקולי הישרדות

מלוין קונר: ההרצאה שהעברתי עכשיו בישראל בנושא היבטים אבולוציוניים של היהדות היוותה מיזוג של עיסוק בדת היהודית עם ממצאי המחקר. היה זה ניסיון חדש מבחינתי. זאת הפעם הראשונה שיש לי את הזכות להרצות על נושא הקשור ליהדות.

משה קופל: בכל זאת, פרסמת שני ספרים בנושאים יהודיים.

מלוין קונר: אכן, אבל בעבר לא דיברתי על זה בישראל. בכלל, יש אווירה שישראלים יודעים הכול על יהדות ולא צריכים ללמוד דבר מאנשים הבאים מחו"ל… בכל מקרה, זאת הייתה חוויה חדשה בשבילי להרצות על נושא הספר שלי – הגוף היהודי – באוניברסיטת בן גוריון. גליתי התעניינות רבה בנושא. זו ההזדמנות שלי להודות למכון שכטר ללימודי יהדות על שניתנה לי ההזדמנות לכך. אמי ממש מאושרת כשהיא שומעת על הקשר שלי עם ישראל.

חשבתי רבות כיצד אני יכול לשלב את מה שאני יודע על יהדות עם מה שאני יודע על אבולוציה. חלק מההיסוס שלי קשור לעובדה שמה שלמדתי מהרב ברזון, למשל, זה ששמירת המצוות אינה אמצעי להשגת מטרה אחרת אלא מטרה בפני עצמה. שמירת כשרות או הפרדה בין בשר וחלב אינה באה מטעמי בריאות אלא היא מצוות ה'. כך התורה מצווה וכך יהודי עושה. אך כשאני מסתכל על יהדות כחוקר אני בוחן את המצוות בתור כלים המשמשים להישרדות. היו לי שיחות בנושא עם הרב מייקל ברויד (מרצה למשפטים באוניברסיטת אמורי בה מלמד קונר) שאמר לי שחלק מהמצוות אכן יכולות להתפרש בתור משרתות מטרות מסוימות. קיימת גם אמירתו המפורסמת של אחד העם: "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל", וזו אמירה שמדברת על הסתגלות והישרדות. ניתן לומר שמצוות שבת עזרה ליהודים לשרוד בכך שהיא גרמה להם להקדיש יום אחד בשבוע למנוחה והתבוננות. ויש לזה חשיבות רבה בעולם 24/7 שלנו.

עלי לציין גם שסיפור המבול, שמציג את השמדת האנושות עקב השחתה מוסרית והטענה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", מציג בעיני תמונה מדויקת ונאמנה יותר של הטבע האנושי כפי שהוא מוכר לנו בביולוגיה אבולוציונית בניגוד לגישה המקובלת עדיין בהרבה ממדעי חברה הרואה בטבע האנושי "לוח חלק".

עדיין בבית הכנסת

משה קופל: רציתי לשאול אותך על הנקודה שהעלית קודם. ציינת שעד גיל 17 היית מגיע לבית הכנסת ואף שמרת מצוות. היה מעניין אותי לשמוע את דעתך על משהו פרדוקסלי שאני רואה בהקשר הזה מנקודת מבט אנתרופולוגית. הרבה אנשים בעולם המערבי מאבדים את אמונתם הדתית מבלי לאבד יחד איתה את האמונה שלהם בתרבות המערב. זיקתם הסוציולוגית נשארת ללא ספק במערב והם אינם נהפכים להינדואיסטים ולאוכלי נחשים. מדוע?

מלוין קונר: תראה, אני אישית לא אוכל חזיר או כל מה שמיוצר ממנו עד עצם היום הזה. אני גם נוהג במשך כל השנים לערוך קידוש וסעודה בליל שבת, גם כשהילדים היו בבית וגם כשהם עזבו. ילדיי קיבלו חינוך יהודי קונסרבטיבי. שניים מתוך שלושה טוענים שאני סותר את עצמי במקרה הטוב או צבוע במקרה הפחות טוב, אבל ההסבר שלי הוא שראשית אני רוצה שתהיה להם זיקה למסורת שלהם, ושנית אני רוצה שתהיה להם אפשרות בחירה אמיתית. אני חושב שאנשים רבים צריכים לגונן על עצמם כיום מפני ה"דחפים הדתיים" שלהם או מה שנותר מהם ולשם כך הם מכריזים בראש חוצות שאין להם חלק ונחלה בדברים שבהם הם האמינו פעם, אך אני מעולם לא הרגשתי כך. יש מי שעוזב את האמונה ויש מי שמוצא אותה ויש גם מי שהולך מספר פעמים ועוזב וחוזר, כך שבני האדם הם מורכבים מאד, ומי יודע מה יילד יום?

פעם, כשעוד הייתי לומד עם הרב ברזון והתחלתי, בסביבות גיל 14-15, לשתף אותו בספקות האמוניים שלי, הוא אמר לי (ואני עדיין זוכר את הבעת פניו): "אם תאבד את אמונתך, יהיה זה דבר נורא… אך אל תפסיק להגיע לבית הכנסת בגלל זה!" (צוחק). תמיד האמנתי ב"נעשה ונשמע" – ביהדות, אדם לא מכריז קודם כל על אמונתו, אלא עושה דברים ודרכם מגלה, אולי, דרך למשהו רוחני. אתה בטח מכיר את הסיפור על יהודי שרצה לפגוש אדם שקראו לו "האפיקורס העולמי" והוא הופתע מאד לגלות אותו מתפלל בבית הכנסת. לאחר שזה סיים את תפילתו, שאל אותו יהודי בהתרסה: " אם אתה אפיקורס, מה לך בבית הכנסת?", והלה השיב לו : "אמנם אני אפיקורס, אבל אני לא גוי!"

משה קופל: יש לסיפור הזה גרסה נוספת. הם ממשיכים לשוחח והאפיקורס שואל את היהודי: "מה ציפית ממני שאעשה?". והוא השיב לו : "ציפיתי שתחלל שבת ותאכל טריפות" – "ומדוע שאעשה זאת?" – "להכעיס!" – "להכעיס את מי?"…

מלוין קונר: אמת, איני מיושבי בתי כנסת תמידיים, אך אני בהחלט פוקד את בית הכנסת יותר מכמה פעמים בשנה, כולל ימי הפטירה של שני הוריי. מחר, אגב, אני אצטרך להתפלל במניין בדיוק מהסיבה הזו.

שאלת התרבות

משה קופל: הייתי רוצה להרחיב על משמעות היותך אנתרופולוג וכיצד הדבר משפיע על זהותך האישית. התייחסת לכך בספרך האחרון על האנתרופולוגיה של הילדות, בו אתה מדבר על הקושי של "להיות שם", כלומר לנסות "להיכנס לראש" של אדם מתרבות אחרת לגמרי מזו שלך, תרבות בלתי מערבית. האם וכיצד אתה מסוגל לעשות זאת? מה שמעניין אותי אישית בהקשר הזה זה דווקא לא החשש שאני "לא אוכל לקלוט את הראש" של אדם מתרבות אחרת, אלא דווקא החשש ההפוך- שאני "אשחק את התפקיד" כל כך טוב עד שאאבד את תחושת הזהות האישית.

מלוין קונר: זו שאלה גדולה. כפי שכתבתי, ביליתי שנתיים מחיי בקרב שבטי לקטים-ציידים במדבר קלהארי. אחד הדברים היותר עוצמתיים שם היה לראות עד כמה אנשים אלו מושרשים בזהותם, עד כמה הם ספוגים בתרבות שלהם ועד כמה היא ממלאת אותם. לדעתי הדבר נכון לגבי כל תרבות מסורתית. לכן חשוב לי כל כך להעביר את המסורת התרבותית שלי לילדים שלי, כיוון שאני מבין עד כמה המסורת היא דבר עוצמתי.

אני מכיר בארה"ב הרבה אנשים שבאו מרקע אתני מעורב ומגוון וזה הרבה פעמים דבר חיובי, אך עם זאת פעמים רבות חסרה להם התחושה של להיות מושרשים בתרבות אחת מסוימת. התרבות היחידה שהם מכירים היא תרבות אמריקאית שמשתנה ללא הרף. לכן להיות יהודי – זה הרבה יותר גדול מאמונה מופשטת, זה סוג של "עסקת חבילה" שכזאת שבאה ביחד עם כמיהה לירושלים והתמודדות עם תולדות הרדיפות של היהודים לאורך ההיסטוריה (אני עצמי יליד 1946 וגדלתי בבית הכנסת שבו התפללו ניצולי שואה רבים, חלקם עם מספרים מקועקעים על זרועותיהם. הדבר תרם לגיבוש של זהותי).

כשהלכתי לעסוק באנתרופולוגיה, רציתי להבין את הטבע האנושי, את הדחפים האנושיים וגם את החוויה האנושית של זהות תרבותית. בתקופה שלמדתי בתיכון ובאוניברסיטה, בשנות השישים בארה"ב, היו שנים בהן התופעה של "תרבות הנגד" הייתה מאד חזקה. האמונה הייתה שהדתיות והלאומיות ייעלמו מן העולם בהדרגה וכולנו נוכל להזדהות עם המין האנושי כולו. וכשהבן הראשון שלי נולד, השאלה הזו נעמדה מולי במלוא החריפות – איזו זהות אני מוריש לו? הרבה אנשים מתמודדים עם השאלה הזו סביב לידת ילדיהם. זהו הטבע האנושי להזדהות עם מסורת תרבותית ספציפית לצד הזדהות רחבה יותר עם כל המין האנושי. ובתור אנתרופולוג אני עושה זאת – אני תופס את בני האדם בו זמנית כיצורי אנוש וגם כיצורים תרבותיים שבאים מתרבויות בעלות מאפיינים ספציפיים שמשתנים במהלך הזמן. לפעמים קשה לאתר ולזהות את המאפיינים האלו, אבל הם שם והם קיימים וחשוב להכיר בהם. כל עוד הדבר לא גורם לך לשנוא את האנשים שבאים מתרבויות אחרות.

הצופן הגנטי

משה קופל: אני רוצה להתמקד בפן האוניברסאלי. כשפרסמת את ספרך "כנף שבור- מגבלות ביולוגיות של הטבע האנושי"- בטח היית מודע לאיזה שדה מוקשים רעיוני אתה מכניס את עצמך. היכן לדעתך טמונות הסכנות בהבנת הטבע הביולוגי של בני אדם ומדוע זה מטריד אותך?

מלוין קונר: בשתי המהדורות של הספר הזהרתי מאד מפני פרשנויות בעייתיות לבסיס הביולוגי של הטבע האנושי, הדומות לאלו שניתנו בארה"ב של המאה ה-19 על טבעם הנחות של השחורים או בגרמניה של המאה ה-20 על טבעם של היהודים, שהורסים ומקעקעים כל מדינה שהם מגיעים אליה וכל מדינה שהם עוזבים אותה משגשגת.

משה קופל: בעוד שלמעשה כנראה ההפך הוא הנכון.

מלוין קונר: בדיוק, ולכן במקומות רבים שמהם גרשו יהודים, אחרי זה התאמצו להזמין אותם בחזרה. בכל מקרה, תנועת האאוגניקה (השבחת הגזע) ודרוויניזם חברתי היו פגיעות קשות במדע האבולוציוני, שהגיעו לנקודת השפל במדע הגזע הנאצי.

ובכן, האזהרות האלו היו בתוך הספר שלי בדומה לאזהרות שימוש של כדורים הכתובות על הקופסה. עם זאת, אזהרה כזו מעידה כשלעצמה על כך שיש אמת מדעית בדבר. בנוסף, אני מאמין שאם אנשים טובים ומהוגנים לא יעסקו בתחום של ביולוגיה אבולוציונית הם יפקירו אותו לאנשים שאינם כאלה ואיני רוצה שזה יקרה.

צעדתי לתוך שדה המוקשים בכתיבת הספר ואכן חטפתי ביקורות קשות מחלק מחבריי אנשי השמאל. אך הספר גם קיבל הערכות חיוביות – כך שהצלחתי לחצות את שדה המוקשים ולהגיע לצדו השני בריא ושלם. כך הדבר היה גם עם אלו שכתבו על הביולוגיה של הטבע האנושי לפניי – וילסון, פינקר ואחרים. מעניין לציין שכאשר ערכתי ועדכנתי את הספר לקראת המהדורה השנייה ב-2002, כ-12 שנה לאחר המהדורה הראשונה, שמתי לב שאני מוחק מהספר הרבה מה"התנצלויות" שהיו במהדורה הראשונה כמעט בכל עמוד, התנצלויות מסוג "אל תבינו אותי לא נכון, אני מתכוון לזה ולא לזה" וכו', כי לקראת שנות האלפיים אנשים התחילו להבין יותר ולדבר בצורה פתוחה יותר על המגבלות הביולוגיות של הטבע האנושי, על הגנטיקה.

משה קופל: זה השתנה הודות למחקרי התאומים?

מלוין קונר: אכן כן. כשמחקרי התאומים התחילו בשנות ה-80 של המאה העשרים, הייתה עליהם ביקורת קשה עקב מדגמים קטנים, פגמים מתודולוגיים וכיו"ב. אך ככל שהזמן התקדם והתחילו להתפרסם מחקרים שהשוו תאומים שגדלו באותו בית עם תאומים שגדלו בבתים שונים, מחקרים בביולוגיה מולקולארית וגנטיקה – כך הלכה התמונה ונעשתה בהירה יותר וגם הקשר בין גנטיקה להתנהגות נעשה ברור יותר. היום כבר מובן מאליו שמחפשים רצפים גנטיים ספציפיים הקשורים לסכיזופרניה או לנטייה הומוסקסואלית או לחיפוש ריגושים. שינוי משמעותי נוסף שקרה הוא תפיסת הדברים בפרספקטיבה אבולוציונית- והושפעתי מאד מכך. עם זאת, היו אנשים שהתנגדו לזה בתוקף, מסוגו של סטפן ג'יי גולד, חוקר אבולוציה בריטי, שמעולם לא קיבל את ההנחות של פסיכולוגיה אבולוציונית.

משה קופל: לדעתי הייתה לו סוג של התנגדות רעיונית חזקה לנושא.

מלוין קונר: כן. הכרתי אותו והוא היה מדען מבריק שתרם בתחומים רבים, אך לדעתי בנושא של פסיכולוגיה אבולוציונית הוא היה ממוקד מדי בהיסטוריה השלילית שלה מכדי להיות מסוגל להעריך את התחום הזה בצורה מאוזנת. הוא כתב שנים רבות בכתב העת Natural History ואם הוא היה מעיין מדי פעם במאמרים שפרסמו שם חוקרים אחרים, הוא היה מבין עד כמה הוא מוקף באנשים שמאמינים בתפיסת עולם של ביולוגיה אבולוציונית ועד כמה הוא עצמו נותר מאחור מהבחינה הזו.

הפולמוס עדיין נמשך והוא התעורר שוב בשנים האחרונות דווקא סביב מחקרים בגנטיקה של היהודים- וספציפית מה שמכונה "גן הכוהנים" שמוכיח לכאורה את מוצאם המשותף של כוהנים, יחד עם שבט למבה מדרום אפריקה. אולי יהודים רגישים בצדק לסוג זה של ממצאים, אך הממצאים עדיין שם. וחוקרים רבים- רובם אגב יהודים- חוקרים את הנושא הזה. לא מדובר רק בגנטיקה יהודית, אלא במחקרים בגנטיקה של כל קבוצה אתנית אחרת בעולם. אם פעם הייתי אומר בביטחון גמור שהבדלים גנטיים אינם קשורים להבדלים בין הקבוצות האתניות השונות, כעת איני בטוח בזאת, בטח שאיני יכול לומר זאת בנחרצות. כעת יותר ויותר אנשים מכירים בחשיבות ההבנה של ההשפעות הגנטיות, כולל מקבלי ההחלטות בתחום המדעי, הפילוסופי, האתי והדתי. לא ניתן להתעלם מכך יותר.

בזכות המילה

משה קופל: אתה נמצא בישראל בכנס שהנושא שלו הוא אבולוציה והמסורת היהודית. האם יש לך ממצאים ספציפיים לגבי מצוות מסוימות ותפקידן האבולוציוני האפשרי?

מלוין קונר: עלי להודות שאני משיב לשאלה הזו בחיל ורעדה. בשנת 2008 פרסמתי מאמר בנושא בקובץ שהיה מוקדש להיבטים אבולוציוניים של יהדות, כולל מספר מומחים ידועי שם בתחום של ביולוגיה אבולוציונית. שם הרחבתי קצת בנושא של ברית המילה, גם קצת מתוך אפולוגטיקה, מרצון "להגן", בין היתר על רקע הניסיון שבוצע לאחרונה במועצה העירונית של סן-פרנסיסקו לאסור על קיום ברית המילה בשם מניעת פגיעה ברך הנולד, יוזמה שהכתה גלים בעולם אך נכשלה.

בענייננו, ברור שברית מילה היא ניתוח שקיים בו אלמנט של סיכון, כיוון שילד עלול למות מהמופיליה, למשל, או מזיהום. ורבנים אכן מתייחסים לסכנות רפואיות שכאלו. כיצד אפוא ניתן להצדיק זאת במונחים אבולוציוניים? מצד אחד, הולכות ומצטברות הראיות שברית המילה מגנה מפני הרבה מחלות המועברות מינית וגם נגד סרטן העורלה. מחקרים שנערכו באפריקה מראים שבקרב גברים נימולים סכנה של הידבקות במחלות מין שונות יורדת בכ-60% וזה לא עניין של מה בכך. הדבר יעיל יותר כעת מכל חיסון נגד איידס. צר לי שהדבר לא נעשה כיום יותר באפריקה, כי אם אנו מביטים על התקופה העתיקה, ברור שזה היה אמצעי לשמירת החיים, כיוון שלמחלות המועברות מינית קיימת השפעה על פוריות.

משה קופל: ועם זאת, איננו רואים שלתרבות שיש בה ברית מילה קיימים יתרונות ברורים על פני התרבות שאין בה ברית מילה במהלך כמה אלפי שנים!

מלוין קונר: זו שאלה טובה. קיימות בעולם מספר תרבויות, חוץ מהיהודים והמוסלמים שבהם ברית מילה מתקיימת, כגון ילידים אוסטרליים וכמה שבטים במדגסקר ודרום אפריקה.

משה קופל: אולי זה עבר דרך שבט למבה שקיבלו זאת מהכהנים?

מלוין קונר: אולי (מגחך). בכל אופן, בתרבות ובתפיסה שלהם העניין קשור לפוריות, ולכן גם הרבה פעמים הוא מתבצע מתוך טהרה טקסית. ולכן בהחלט ייתכן שבשבטים האלו אכן קיימות פחות מחלות מין, והפוריות אצלם היא גבוהה יותר.

עידוד רבייה

מלוין קונר: אם מסתכלים על היהודים, רואים עם שחשוב לו לשמר את עצמו מבחינה מספרית. גם בישראל וגם בארה"ב, ככל שהאנשים הם דתיים יותר, הם נוטים להביא יותר ילדים. אך המצב כיום בארה"ב הוא שיהודים חילונים, רפורמים וקונסרבטיביים, פשוט אינם מתרבים מספיק כדי לשמר את עצמם ומספרם יורד.

משה קופל: זו הנקודה. ברור שדת גורמת לאנשים להביא יותר ילדים. לא צריכים להגיע לסרטן העורלה. עצם עובדת היותם אנשים דתיים ומאמינים גורמת להם לרצות לשמר את עצמם.

מלוין קונר: אני מסכים. בכל דת קיים יחס ישיר בין רמת הדתיות וגודל המשפחה- גם בקרב נוצרים וגם בקרב מוסלמים (אינני יודע מה קורה אצל בודהיסטים). אם אנו מסתכלים על מערב אירופה, שזה כנראה החלק החילוני ביותר של העולם, אנו רואים שאנשים מתחילים לחוש שלא בנוח סביב הנושא של פוריות והבאת הילדים. ואני מסכים בהחלט שהדת מעודדת להביא חיים חדשים לעולם ולהעביר את המסר ואת המסורת הדתית לדורות הבאים.

אני חושב שזה קשור גם לאופטימיות ופסימיות – אני מאמין כי אנשים דתיים הנם אופטימיים יותר לגבי העתיד, אף שאיני יכול להוכיח זאת. הם רואים את החיים באופן כללי כדבר טוב, גם כשיש קשיים. הם רוצים שיותר אנשים יבואו לעולם ויקבלו את ההזדמנות לחיות והדברים יסתדרו באיזשהו אופן. וזה לא מובן מאליו, בהתחשב בזה שאנשים אוהבים לקטר על עומס האוכלוסייה על כדור הארץ וכד', אך העובדה היא שלעם היהודי יש קושי להתרבות, במיוחד אם מדובר ביהודי תפוצות שאינם אורתודוקסים. גם אם נתחשב בשואה אנו נראה שכיום העם היהודי מונה את אותו מספר אנשים שהוא מנה ב-1939 בערך. איננו יודעים מה הולך להיות עם זה.

מצוה נוספת שלדעתי מספקת יתרון הישרדותי הנה מצוות העונה. ההפסקות שביחסים בין בעל לאישה תורמות לשימור ואיכות הזרע. הרב שלי סיפר, אם כי מעולם לא חוויתי זאת באופן אישי, שזוג ששומר טהרת משפחה חווה כל חודש מעין ירח דבש וחזרה לחוויה של ליל כלולות. ברור שגם למטבע הזה יש צד שני ובחלק מהמקורות היהודיים קיימים ייצוגים של אישה "טמאה" המסכנת את בעלה, אך מאידך קיים כאן יתרון הישרדותי ברור. אולי זה אפילו מספק את החלום הנשי שתמידי של דרך לשלוט במיניות הגברית.

משה קופל: כלומר, אתה טוען שפשוט שקיום מצוות מסוימות מספק לנו יתרון הישרדותי מבחינה אבולוציונית?

מלוין קונר: אני מבקש לדייק כאן, איני טוען שאנשים שומרים על טהרת המשפחה או על ברית המילה כי הם מתוכננים לכך גנטית. אך אני חושב שבמושגים של הישרדות גנטית-אבולוציונית קיימים גם מושגים של שינויים מהירים יחסית (ב'מהירים' הכוונה לרבבות שנים…) שנובעים לא רק מהתפתחות ביולוגית אלא מהתפתחות תרבותית. בלימודים היינו אומרים שהתרבות עצרה את האבולוציה כי כעת היא מתרחשת דרך ההתפתחות התרבותית. אנו מכירים כל מיני צורות של הכלאות גנטיות להשבחת הזנים ודומיהן, כלומר שכתוצאה משינויים בתנאים סביבתיים מעשה ידי אדם האבולוציה האנושית מתפתחת מהר יותר ולכיוונים שאינם תמיד צפויים. נותר לחכות ולראות מה טומן בחובו העתיד.

הראיון פורסם במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" שבת "וישב" תשע"ב

איה רועי- ביקורת על עונה שלישית של "סרוגים"

לפני שאתחיל את הרשימה, הקדמה קצרה. אני חושב ומאמין שהסדרה "סרוגים" היא יצירת אמנות ובתור שכזו אינה חייבת שום דבר לאף אחד וצריך לשפוט אותה לפי קריטריונים אמנותיים בלבד שאומר בכנות שאיני יודע מה זה בדיוק. בכל מקרה, יוצרי הסדרה לא חייבים טובה לאף אחד, כולל הומואים דתיים. הרהורים אישיים להלן הם בגדר מחשבות על ההשלכות האפשרויות של דמויות מסוימות בסדרה על הויי המחשבתי והרגשי של הצופים. אין כאן כל כוונה פוליטרוקית לעצב דמויות בסדרה כרצוני- סדרות טלוויזיה נוצרות לא כדי לרצות אף אחד ומי שיש לו בעיה עם דמות כזו או אחרת בסדרה או עם סדרה כולה- לא חייב לצפות בה. עד כאן ההקדמה.

אני חייב להודות שברגע הראשון הייתי מאוכזב מדמותו של רועי שהציצה לנו בעונה השלישית של "סרוגים". בכלל, ייתכן שאני עושה עוול להמשך דמותו כי טרם ראיתי את כל העונה השלישית והאחרונה. עם זאת, נראה כי הכיוון הוא ברור. לאחר שיצאנו להפסקה בין עונתית, רועי שב אלינו עם כיפה שחורה גדולה לראשו ובפרק הבא הוא כבר נשוי ורעייתו החרדית רקמה לו את שמו על השקית של הטלית. החלום יתגשם. עוד יישמע בערי יהודה.

אני מודה שתגובתי הראשונה הייתה אכזבה. מה, ככה אתם עושים לנו? אחרי שבסדרת הדגל הטלוויזיונית על הציבור שלנו אחרי אלפיים שנות גלות מהמסך הקטן הופיעה דמות של הומוסקסואל דתי- ככה אתם מחתנים אותו ? למה הוא לא הולך לפגוש את הרבנים ? לעורר את המודעות הציבורית בנושא? מפרסם רשימות ב"סרוגים" ו"ynet  יהדות"? מצטרף למניין הגאה?

במחשבה שנייה, ולאחר צינון קל, אולי זו הייתה הדרך הטובה ביותר לצאת מהמצב. המבקרים בציבור שלנו בשלב מסוים כבר יצאו מהכלים עם ההערות שכמובן שאין בזה שום דבר רע ( ממש לא !) אבל לדחוף שתי דמויות של הומואים בסדרה אחת זה כבר באמת מוגזם. מאידך, רועי הפך לדמות משנה בולטת ולא ניתן היה כבר להיפטר ממנו סתם כך. אז בואו נחתן אותו ובא לציון גואל.

במחשבה שלישית, ייתכן שכותבי הסדרה עשו איתנו חסד גדול ועל הדרך העבירו לנו מסר מאד חשוב ואמיתי. כשרעות ההמומה מתפנית חדה בחייו של רועי שואלת את נתי לפשר הדבר, הוא משיב לה שאצל החרדים הכול הרבה יותר פשוט- שלוש פגישות, מתחתנים וזהו. ושתי נימות מתערבות בקולו- נימת קנאה על הדרך הפשוטה ומהירה לפתרון מול נימת העצב על כך שהפתרון אינו נגיש וזמין.

והפתרון אכן אינו בהישג יד עבור נתי ועבור עוד רבים בציבור הציוני דתי. יוצרי הסדרה ממש לא עשו לעצמם חיים קלים ולא הלכו לספר לנו סיפור מאולץ עם סוף טוב- למשל שרועי הלך לטיפול ב"עצת נפש" , הבין שם ש"נטייתו ההפוכה" היא פועל יוצא מהיחסים עם אב מתנכר ואם דומיננטית, התחבר לגבריות, למד לשחק כדורסל והיום הוא סטרייט לכל דבר ואשתו פוגשת את הרב אבינר כל שנה בסוכות ליד הכותל, מודה לו ומספרת לו על כך שנולד להם עוד ילד בשעה טובה. מספרים לנו את הסיפור הפשוט והנוקב שיורד לשורש שאלת הזהות שלנו כציונים דתיים מול הזהות החרדית.

מהותה הבסיסית של החברה החרדית היא שימור עצמי. המטרה היא שהנכד שלי ילבש שחורים כמוני.  אין מטרה אחרת. למטרה הזו מותר גם לכופף את ההלכה- ובוודאי שניתן לשם כך לכופף אנשים פרטיים. למושגים אמורפיים כמו "אושר, סיפוק אישי והגשמה עצמית" מתייחסים בערך כמו לנענע בתה- אם יש זה נחמד ואם אין- זה לא נורא. וזה כך לא רק ביחס לנטייה מינית. אחד ממורי ורבותיי בתחום הטיפולי, שהוא בין אנשי הטיפול הנחשבים והידועים בישראל שגם עובד הרבה עם הציבור החרדי, סיפר ל יפעם על מעשה הבא. הגיע אליו זוג חסידי צעיר, שניהם צאצאים למשפחות חשובות בחסידות שלהם שנישאו צמוד לגיל 18. כשהוא שמע אותם הוא חשב שהשדכן של הזוג היה צריך להיות בו -זמנית חרש, שוטה וקטן. היה מדובר בשני אנשים ללא כל מכנה משותף, מנוכרים הדדית לגמרי ודי סולדים אחד מהשני. הוא סרב לטפל בהם והעביר את העניין לרב המשדך, כאשר ברור היה לכל המשתתפים שאין מצב בעולם שהזוג יתגרש. ייחוס, שידוך, כבוד המשפחה. שלוש פגישות וקדימה לחופה. למה לחתן הומוסקסואל זה יותר בעייתי מזה?

מאידך, בציבור שלנו המצב שונה. לא סתם רועי בסרט מדבר עם אשתו על ה"התמכרות" של חבריו הסרוגים ל"הגשמה עצמית". ובכן, חברים, בואו נודה בזה בפה מלא- כן, אנחנו מאמינים בזה. מאמינים באידיאל הרומנטי, שגם אם הוא לא קל להגשמה במציאות, אך בכל זאת בר השגה. אנחנו מאמינים שכשאנו נשבעים מתחת לחופה על "אהבה ואחווה ושלום ורעות" – אל ולא רק מילים שחייבים להגיד. אנו מאמינים שברית "ודבק באשתו" כולל כל יכולת אנושית בריאה לאינטימיות תקינה. וכן- אנו מחפשים גם הגשמה אישית על מנת להוציא אל הפועל את הכוחות הטמונים בתוכנו מתוקף צלם האלוקים שבנו. בגלל זה קיימת הביצה בירושלים ובגבעת שמואל. יש בה אנשים שלא מוכנים סתם להתפשר כדי "להיות כמו כולם" בכל מחיר. כמובן חשוב לא לעשות גם להם אידיאליזציה גורפת- חלקם סתם בני אדם לא החלטיים ואינפנטיליים ( ובעונה השלישית יש להם נציג מכובד בסדרה בדמותו של המשורר עזריה בן עטר). אך בכל זאת, רבים מהם אכן מחפשים את אהבתם, את הדרך לאינטימיות העמוקה והכנה, פיזית, רגשית ורוחנית. חלק בגלל זה חוצים את גיל השלושים כרווקים. חלק הופכות לאימהות חד הוריות. וחלק- מה לעשות- יוצאים מהארון. וזו המציאות בציבור שלנו. וזה לא בגלל הטלוויזיה והאינטרנט והשפעתה הקלוקלת של התרבות המערבית הפרועה. ולכן גם "עצת נפש" וגם מיזם השידוכין של הרב הראל לא יפתרו את הבעיה הזו, אלא במקרה הטוב ישימו עליה קצת קרם קוסמטי. אך לבעיה מהותית אין פתרונות קסם ולא פתרונות קוסמטיים.

ובכן, צופים וצופות יקרים, רועי מהסרוגים התחתן. שיהיה לו מזל טוב. כל היתר ממשיכים לחפש. אם הליבראלים שבכם בכל זאת מחפשים משהו להתנחם בזה- אתם מוזמנים להיזכר בפרק הסוגר של העונה הקודמת, שבו אביו של רועי אומר לו ( עם כוונה אירונית דווקא לכיוון של אחיו נתי)- שחשוב לו להדגיש שהוא יקבל את בנו ההומוסקסואל בכל מקרה. שהמשפחה יותר חשובה מהכול. זה המסר שהציונות הדתית של שנות האלפיים מעבירה להומואים ולסביות דתיים. אז מי שמוכן לצאת מהארון- שיהיה בשעה טובה. ומי שלא- שיהיה מזל טוב.