סקירת דצמבר

סקירת כתבי עת מהעולם:

תחייה רוחנית במזרח

לאחר שלושה עשורים של שגשוג כלכלי ובחסות המשטר הקומוניסטי – הסינים שבים אל הדת

בסקירה של החודש שעבר דנו בתחייה הדתית ברוסיה ובהשלכותיה על המרחב הציבורי. רשימתו הנרחבת של איאן ג'ונסון ב'ניו יורק רוויו אוף בוקס' סוקרת מספר ספרים חדשים הדנים בתופעה אחרת אך דומה, שרק לאחרונה מתחילה לעורר עניין במערב: הדת בסין.

מדובר בתופעה יחסית חדשה, שכן בסתיו האחרון הסינים ציינו מאה שנה להפלתה של שושלת צ'ינג- השושלת האחרונה של הקיסרים הסיניים. חוץ מהשינוי הפוליטי העצום שסלל את הדרך למהפך הקומוניסטי ב-1949, התחוללה גם מהפכה רוחנית בסין.

יחסם של הסינים אל הדת היה מאז ומעולם שנוי במחלוקת. חרף העובדה שאינטלקטואלים סינים רבים נטו תמיד לראות בסין מדינה פרגמטית ומשוחררת מאמונות פרימיטיביות, האמת מורכבת בהרבה ומוסיפה להיות מורכבת אף יותר. ראשית, במשך כאלף שנה האמונות הדתיות עזרו לסינים להתאחד במדינה עצומת ממדים ומרובת ניבים לשוניים. בכל כפר סיני היה מקדש לאלילים המקומיים ובכל בית היה מזבח המוקדש לאבות, בנוסף להקדשה של נהרות והרים. חילוף עונות השנה צוין גם הוא בחגים דתיים.

שתי הדתות הרשמיות היו דאואיזם ובודהיזם סיני, שראשיתן לפני כאלפיים שנה. לקראת סוף המאה ה-19 היו בסין כמיליון מקדשים, והקיסרים נטלו חלק של כבוד בטקסים הדתיים. המצב השתנה לקראת סוף המאה ה-19, כשרבים מהסינים התחילו לראות בדת שלהם מכשול בדרכם אל הקדמה המערבית-מודרנית והחלו לכנות את כל האמונות הדתיות בכינוי המזלזל "מיקסין", שפירושו אמונות תפלות.

למעשה, מקובל כיום לומר שבסין נעשה המאמץ הגדול ביותר בהיסטוריה לשרש כל אמונה דתית. עוד בטרם המהפך הקומוניסטי, כמחצית ממיליון המקדשים נהרסו או הוסבו למטרות אחרות – כמו למשל בתי ספר. בשנת 1982, כשחופש הדת שוב הוכר בסין לאחר שהמאואיסטים הקיצוניים ביותר עזבו את הגה השלטון, נותרו במדינה בת מיליארד התושבים רק מספר קטן של מקדשים, כנסיות ומסגדים במצב סביר. כמובן שבכל התקופה הזו נעשו מאמצים לספק לעם הסיני את התחליפים הראויים: בהתחלה היה זה בדמות הפולחנים הלאומניים ומאוחר יותר בדמות פולחן האישיות של מאו צה-טונג. הדבר ערער בצורה קשה את עולמם הרוחני והמוסרי של הסינים. בחודשים האחרונים מתרבים בעיתונות הסינית דיווחים על אנשים שמתמוטטים ברחוב או במרכזי קניות ואיש אינו חש לעזרתם. סופר סיני אחד כתב במלוא הרצינות שהוא נוטה להטיל ספק במוסריותם של הסינים מהדור המבוגר יותר, כיוון שהם גדלו בחברה הקומוניסטית.

ומה קורה עכשיו? לצד שגשוג חסר תקדים שממנו נהנית המדינה זה שלושה עשורים מתחילים עתה הסינים גם לחזור ולהתעניין ברוחניות ובמסורת. מאות אלפי מקדשים ואתרי פולחן עוברים שיפוץ ונפתחים לקהל, רבים באופן בלתי רשמי. ההערכה היא שכעת בכל יום ראשון מבקרים בכנסיות של סין יותר אנשים מאשר בכל מדינות מערב אירופה יחד (60-80 מיליון איש). נוסף על כך, סין היא המדינה הבודהיסטית הגדולה בעולם ומהווה גם כר לפריחת אמונות עממיות שונות – ביניהן התנועה הרוחנית "פאלון גונג" שפעילותה נאסרה בסין בשל הגדרתה כ"כת" על ידי השלטונות הקומוניסטיים.

יחס ההנהגה הסינית לדת הוא דוגמה מעניינת לעילית בעלת השקפה קומוניסטית שמסתגלת לתופעות שנוגדות את הקומוניזם מעצם מהותו. הרי לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית דת היא "אופיום להמונים" ועתידה להיעלם, ואף על פי כן ההנהגה הסינית מעודדת בפועל את הפעילות החצי רשמית של הכנסיות המחתרתיות והמורים הרוחניים למיניהם, תחת כותרת של "טיפוח מורשת תרבותית ורוחנית". יש לכך כמה מטרות: להסיח את דעתם של רבים מהדיכוי הפוליטי בסין, לאפשר לאנשים להתאחד סביב תכנים רוחניים ולעודד אותם למעורבות חברתית גדולה יותר. ראשי המפלגה אפילו הקימו את הכנסייה הקתולית של סין, שאינה כפופה לאפיפיור!

כפי שאפשר לראות, מדובר בערבוביה שלמה של השפעות ומגמות סותרות כך שקשה כעת להגיד מה יהיה בסופן. דבר אחד בטוח – גם לאחר מאה שנות רדיפה, הדת בסין חיה ובועטת יותר מאי פעם.

————————————————————————————————

כובשי וול סטריט

המחאה העממית האמריקנית מזכירה את המהפכות באירופה של ראשית המאה שעברה וזוכה ליחס סובלני מן התקשורת

רשימתו של ג'יימס קירצ'יק בירחון האמריקני למדיניות חוץ 'וורלד אפיירס' (World Affairs) עוסקת בתנועת המחאה החברתית בארה"ב, המכונה "כיבוש וול סטריט". מדובר במין מקבילה ל"מחאת האוהלים" הישראלית, ששמה לה למטרה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי בארה"ב על ידי השתלטות על וול סטריט.

קירצ'יק פותח את רשימתו בכך שהוא מציין שהמחאה מזכירה לו את מהפכת אוקטובר הבולשביקית ב-1917 ברוסיה. בהקשר הזה, קירצ'יק מצטט את אדם מיכניק, פעיל זכויות אדם ידוע וותיק בפולין, הידוע בדעותיו השמאליות ובתמיכתו בחלוקה שוויונית יותר של משאבים. מיכניק הסתייג ממחאת ה"כובשים" שמתפשטת באירופה, כיוון שזיהה בה אלמנטים בעלי מאפיינים טוטליטריים. הוא הסביר שהוא מעדיף בכל מקרה דמוקרטיה ליברלית, זו הישנה, הטובה והבלתי מושלמת, שבה כשמישהו מצלצל לך בדלת בשש בבוקר אתה בטוח שזה מחלק העיתונים.

זהירות זו של מיכניק באה על רקע לקחי שנות השישים – זמן המחאה החברתית הגדולה הקודמת במערב – שבהן ישב בכלא הפולני בשל התנגדותו למשטר הקומוניסטי. הוא נבהל לשמוע כי האינטלקטואלים בארה"ב, כולל הוגה הדעות הרברט מרקוזה, טוענים כי "הפשיזם האמיתי נמצא בארה"ב" ושהמערב הדמוקרטי הוא האויב הגדול ביותר של החופש.

למרקוזה יש ממשיכי דרך בזמננו. ראש וראשון להם הוא ההוגה הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שהכתיר את רשימתו הקצרה על המחאה במשפט "דמוקרטיה היא האויב". דעתו הידועה מכבר של ז'יז'ק היא שהדמוקרטיה המערבית היא מסווה שמשמר את הגזל של החברה הקפיטליסטית והוא קורא למוחים לעשות הכול כדי להפיל אותה, כולל שימוש באלימות אם צריך. אין להקל ראש באמירות כאלה, במיוחד לאור העובדה שהמשבר הכלכלי של 2008 עדיין מהדהד בעולם וסין צוברת תאוצה במרוץ להגמוניה עולמית.

צורת המחאה של ה"כובשים" מוול סטריט לובשת בהדרגה אופי יותר ויותר אנטי דמוקרטי. דוברים שמעזים להציג עמדה מסתייגת או מתונה יותר, כולל דוברים מהשמאל החברתי, מושתקים בשריקות ובקריאות "בוז". מעשי ונדליזם מסבים נזקים לחנויות בסביבת ההפגנות, מתוך "שנאה לבעלי ההון", ולאחרונה אף מתחילים לראות שם שלטים עם מסרים אנטישמיים ("יהודים שולטים בוול סטריט"). כעת מוקדם לומר האם ועד כמה מדובר במגמה שמייצגת באופן כללי את "הכובשים", אך נדמה שזה רק טבעי לצפות לטענות מן הסוג הזה באווירה הכללית של מסרים קונספירטיביים בסגנון "הבנקאים המשתלטים על העולם".

מעניין לא פחות לראות את החיבוק האוטומטי שהתקשורת השמאלנית נוטה להעניק למוחים, תוך הצגת סיסמאות אנטישמיות ואלימות כ"עשבים שוטים בשוליים", במיוחד על רקע הטיפול הנוקשה בהרבה שהעניקה לתנועה הימנית-עממית של "מסיבת התה" – אז כל פליטת פה לא זהירה של מי מנציגי התנועה התפרשה מיד כסממן מייצג של קיצוניות אלימה. קירצ'יק מונה מספר הבדלים רעיוניים מהותיים בין תנועת "מסיבת התה" ל"כובשים", אך לדעתו העיקרי ביניהם הוא ההבדל בטון: בעוד המחאה של "מסיבת התה" נגד הרחבת התקציב הפדראלי הייתה שלווה ומאופקת במהותה, הרי ש"כובשי וול סטריט" הנם ברובם צעקנים אגרסיביים, עם הבנה אפסית בכלכלה או בסדרי החברה, שמנסים בכל זאת להוביל שינויים חברתיים קיצוניים. תופעה זו דומה מאוד למה שקרה באירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה.

————————————————————————————————

כמו לפני עשרים שנה

מחאתם של האזרחים הרוסים נגד השלטון מתחילה להזכיר את ימי נפילתה של ברית המועצות. עידן חדש בפתח?

עיתוני העולם עסוקים החודש בניתוח של האירועים האחרונים ברוסיה ובראשם אי האמון ההולך וגובר במשטרו של הנשיא פוטין. המגזין New Yorker פרסם את כתבתו הנרחבת של דיוויד רמניק (איש עם ותק רב שנים ברוסיה) המתייחסת אל האירועים האחרונים תוך כדי הקבלתם לאירועים שקרו לפני עשרים שנה בדיוק. אז, בדצמבר 1991, נחתמו רשמית המסמכים שבישרו את סופה של ברית המועצות ואת הקמתה של רוסיה העצמאית במקומה. הדינוזאור הסובייטי התפגר, והשאלה היא מה קיבלנו במקומו.

ובכן, לדעתו של רמניק ניתן לחלק את התקופה הפוסט סובייטית ברוסיה לשני שלבים. התקופה הראשונה, בראשותו של ילצין, הצטיינה בתוהו ובוהו מוחלט ובבלבול מערכתי כולל, שבמהלכו חלה התמזגות מוחלטת בין רשויות החוק, העולם העסקי ועולם הפשע המאורגן. אנשים חיו באווירה של אובדן דרך, שהחריפה על רקע המשבר הכלכלי הגדול ב-1999, כשרוסיה סירבה לשלם את אגרות החוב שלה ולמעשה פשטה את הרגל. במצב הזה, העם הרוסי נשם לרווחה במידה מסוימת כאשר ילצין, זקן, חולה וסובל מאלכוהוליזם, מינה בסוף 1999 את ראש שירותי הביטחון האפור והבלתי מוכר, ולדימיר פוטין, במקומו.

את מה שקרה ברוסיה מאז רבים מחשיבים כחזרה לדפוסי הדיקטטורה. ברוסיה קיימת כיום מפלגה אחת גדולה – מפלגתו של פוטין, "רוסיה אחת" – ושתי מפלגות-דמה אופוזיציוניות, קומוניסטית ולאומנית, שתפקידן העיקרי הוא לשמש מעין דחליל מפחיד כלפי המערב – "הנה, זה מה שתקבלו אם פוטין לא יבטיח את היציבות". פוטין הצליח לגייס את תמיכת העם הרוסי בכך שהכריע את המערכה בצ'צ'ניה והעלה לשלטון שם את המועמד שלו, רמזן קדירוב, שבכל מערכת בחירות שם מבטיח לפוטין 99% מהקולות.

ברם, נראה כי הודעתו של פוטין שלפיה יציג שוב את מועמדותו לנשיאות רוסיה, צעד שפירושו הצרחה פוליטית חוזרת בינו לבין מדבדב ושלטונו ברוסיה לעוד שמונה שנים, חוללה שם אי נחת. לראשונה אחרי עשרים שנה אלפים ברוסיה יוצאים לרחובות ומרגישים שהשלטון פשוט מזלזל בהם. לראשונה באמצעי התקשורת הרוסיים ניכר בלבול – הדוברים המשופשפים של ממשל פוטין נראים נבוכים כשהם מנסים להסביר את התנהלותו. כעת ההתקוממות היא לא רק מצד מספר בלוגרים ואופוזיציונרים אלא אף מצד אזרחים מן השורה, בעיקר הצעירים יותר.

רמניק ערך בימים האחרונים מספר פגישות עם פעילי זכויות אדם שונים ברוסיה והוא מדווח על התרשמות שלפיה גם בממשל המונוליטי-כביכול של פוטין קיימת התארגנות של קבוצות אזרחים שנחושים לחקור ולפרסם את האמת על המשטר, להיאבק למען הדמוקרטיה ולהתארגן. כעת מדובר עדיין במספר קבוצות בלתי מאוגדות ביניהן, אך הפעילות שלהן מתחילה לגרום לסדקים ראשונים בחומת הממסד. האם ייתכן שאנשים שיצאו נגד הטנקים ברחובות מוסקבה באוגוסט 1990 יעשו זאת שוב? קשה להשיב בהחלטיות כעת. נותר לחכות להתפתחויות ב-2012.

————————————————————————————————

יהודי בעל כורחו

על חייו ופועלו של אחד מכוכבי מדורנו, פולמוסן ומבקר חריף, אנטי ישראלי ואנטי יהודי, שהלך לעולמו השבוע

ממש בעת כתיבת שורות אלו, התבשרתי על מותו של איש שהוזכר במדור זה פעמים רבות – עיתונאי בריטי-אמריקני בשם כריסטופר היטצ'נס. דמותו הצבעונית והשנויה במחלוקת תמיד עוררה הדים משמאל ומימין. במהלך חייו הספיק לחצות את הקווים מהשמאל הרדיקלי לימין הניצי בארה"ב, להיות אתיאיסט קיצוני, להזדהות עם היהדות בשלב מאוחר בחיים יחד עם אנטי ציונות נחרצת, ולאחרונה, להתמודד עם מחלה סופנית.

היטצ'נס הלך לעולמו ב-15 בדצמבר בגיל 62 כתוצאה מדלקת ריאות על רקע גידול סרטני. כיוון שמדובר באחד המבקרים היותר נשכניים ובועטים בתקשורת המערבית בעשורים האחרונים, חשבתי שיהיה זה לא נכון להתייחס אליו בבחינת "אחרי מות קדושים אמור" (יחס שהיטצ'נס עצמו מעולם לא העניק לאיש), אלא לבחון את מכלול אישיותו מלאת הניגודים. לשם כך אתייחס לרשימתו של בנג'מין קרשטיין שהתפרסמה לפני כשנה בפרויקט המקוון להגות יהודית עולמית, jewishworldreview.

קרשטיין מתחקה בדבריו אחרי תפיסת היהדות והציונות של היטצ'נס. ובכן, היטצ'נס עצמו החליט להזדהות כיהודי בגיל די מאוחר, לאחר הגילוי המפתיע שסבתו מצד אמו הייתה יהודיה. ציות כזה להלכה הרבנית אינו אופייני להיטצ'נס, שכן מדובר באדם שתיעב את המסורת היהודית. לרגל חג החנוכה כדאי להזכיר את רשימתו שבה הוא מבכה את ניצחון המכבים על היוונים, שהוא בעיניו "ניצחון השבטיות היהודית הפנאטית בעלת המנהגים הברבריים כמו ברית מילה וקורבנות על היווניות הנאורה והקוסמופוליטית". גם בספרו "האל אינו גדול" משנת 2007, המשמש כמניפסט האתאיסטי העיקרי שלו, מגנה היטצ'נס את היהדות בצורה חריפה במיוחד, ומכנה אותה כ"אבי הטומאה" של המונותאיזם הדתי, שממנה התפתחו הנצרות והאסלאם". היהודים היחידים שאיתם היטצ'נס חש הזדהות הם אלו שהיו בעצמם חסרי הזדהות יהודית – דוגמת שפינוזה או טרוצקי.

גם יחסו של היטצ'נס לאנטישמיות הנו דו ערכי. הוא גינה ותקף את האנטישמים פעמים רבות, אך תמיד מסיבות אחרות – בשל היותם ימין קיצוני, שמאל קיצוני, אסלאם קיצוני וכו'. פגיעה ביהדות, בישראל או ביהודים, לעומת זאת, לא היוותה סיבה מספיק טובה כדי לגנות את האנטישמיות. על רקע זה הייתה אירוניה מסוימת בהתלבטות שהשמיע היטצ'נס בנוגע לשאלה האם ניתן לתמוך בישראל בגלל שהיא מתמודדת מול הטרור האסלאמי…

בכל מקרה, היטצ'נס נותר אנטי ציוני ואף הגן בלהט על "חופש הדיבור" של מכחישי שואה מקצועיים, כגון רוברט פוריסון בצרפת ודיוויד אירווינג בבריטניה. רבות מרשימותיו עסקו בחשיפת מהותם האלימה של משטרים טוטליטריים, משמאל ומימין, אך אלו לא עזרו לו לראות את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית (ולא תיאוקרטיה אלימה, כדבריו).

היטצ'נס יישאר בזיכרוננו כאינטלקטואל ופולמוסן חריף שהיה חסר אומץ "לראות את מה שמתחת לאף שלו", כדבריו של ג'ורג אורוול, שאותו העריץ היטצ'נס.

השבת, שבת חנוכה, מדור "בשפה אחרת" מציין שש שנים לקיומו. אני מאחל לקוראים חג חנוכה שמח, מודה להם על תגובותיהם ומזמין אותם להמשיך לקרוא ולהגיב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: