ארכיון חודשי: פברואר 2012

סקירת פברואר

היכן מחאת השמאל?

פרנסיס פוקויאמה, הנחשב לאחד מגדולי ההוגים המדיניים בימינו, תוקף בחריפות את השמאל האמריקני שאינו שותף למחאה החברתית. גם הרפובליקנים לא יוצאים בזול

פרנסיס פוקויאמה נחשב לאחד מגדולי ההוגים המדיניים בימינו. בחודש שעבר הבאנו ראיון שנערך עמו על אודות מצבה של סין. הפעם נזכיר ראיון אחר שנתן ל"דר שפיגל" הגרמני ובו הוא מתייחס למצב הכלכלה בעולם המערבי.

טבעי שכל ראיון עם פוקויאמה ייפתח באזכור התזה המפורסמת שלו מ-1989 לגבי "קץ ההיסטוריה", שתמציתה היא יתרונה המוחלט של הדמוקרטיה המערבית על כל יתר צורות המשטר. עתה הוא טוען שהמשבר הכלכלי הגלובלי מעמיד את הדמוקרטיה בסכנה. כיצד מתיישבות שתי הטענות? ובכן, פוקויאמה טוען כי עדיין אין תחליף ממשי לקפיטליזם הליברלי, אך הוא ביקורתי כלפי ההתפתחויות שדחקו לארצות העולם השלישי את "עובדי הצווארון הכחול". לטענתו, כיום רוב מקומות התעסוקה של מעמד הביניים עברו לסין, וגם אלה שהצליחו לשמור על מקום העבודה שלהם רואים ששכרם אינו עולה ואף יורד. בקיצור, מעמד הביניים נשחק. תמיהתו היא אפוא מדוע לא רואים מחאה אמיתית מהשמאל, כלומר מהאנשים שטוענים שאכפת להם מהעניים? מדוע אלו שיוצאים להפגנות ודורשים מהממשלה לעשות צעדים משמעותיים לטובת מעמד הביניים הם אנשי "תנועת מסיבת התה" הימניים (אותם פוקויאמה רואה כפופוליסטיים, אך לפחות מגויסים למען הדבר הנכון)?

ביחס לאנשי "כיבוש וול סטריט", תומכי מחאת השמאל הרדיקלי בארה"ב, פוקויאמה מתבטא בתקיפות. לדעתו מדובר בקומץ של אנרכיסטים אנטי-קפיטליסטיים שמנותקים מהאמריקני הממוצע. פוקויאמה גם אינו חוסך את שבט לשונו מאובמה, כשהוא מאשים אותו בכך שלמרות הרטוריקה המרשימה מאוד שלו לגבי צדק חברתי, הוא מעורב בקשרים הדוקים ביותר עם הצמרת הבנקאית של ארה"ב, שאותה חילץ מהמשבר האחרון באמצעות עירויים כספיים מאסיביים במקום לנצל את ההזדמנות כדי לפצל את הבנקים הגדולים. באובמה הוא מוצא אף את המפתח לפרדוקס שלפיו אנשי המעמד הבינוני-נמוך בארה"ב מצביעים דווקא לרפובליקנים (ולא לסוציאל דמוקרטים, כפי שקורה לרוב באירופה). לדבריו, אנשי מעמד הביניים סולדים ממישהו שמייצג אליטות – במקרה הזה בוגר הרווארד ברק אובמה. אבל בל נחשוב שהרפובליקנים טובים יותר. לדעת פוקויאמה, גם הם נתונים לגמרי בידי אנשי וול סטריט.

בשורה התחתונה, פוקויאמה סבור שלמרות המעבר המאסיבי של תעשיות העולם לסין, שבה מתקבלות ההחלטות באופן מהיר יחסית, מדובר במערכת מסואבת ומושחתת, שבה אנשים נהרגים בתאונות המוניות בשל חוסר שקיפות ובשל שחיתויות. הוא עדיין מאמין שהדמוקרטיה הליברלית היא הצורה הגבוהה ביותר של ההתפתחות האנושית.

————————————————————————————————

מניטשה ועד שרה פיילין

האם כל מי שהוא שמרן בהכרח מעודד דיכוי? ספר חדש מציג את הימין האמריקני בצורה הפרימיטיבית ביותר שניתן

חידה: מה משותף לפרידריך ניטשה, שרה פיילין, רייגן וצ'רצ'יל? תשובה: כולם אנטי-מהפכניים.

אם מישהו חושב שמדובר בבדיחה או בציטוט של איש אקדמיה שלוקה בדיבור אסוציאטיבי של סכיזופרן – ובכן, הוא טועה. מדובר בטיעון מספר חדש של חוקר מדעי המדינה קורי רובין, שנסקר ב- New York Review of Books על ידי מרק לילה ( Lilla. רובין הוא איש שמאל שמרבה לחקור ולנתח את הימין בארה"ב. כעת, כאשר התהליכים לבחירת המועמד הרפובליקני לנשיאות בעיצומם, העיון בשורשים הרעיוניים של האישים שרוצים להחליף את ההנהגה בבית הלבן ברור. אלא שרובין מנסה, לדעתו של לילה, ללכת בדרך שאינה מכבדת חוקר רציני ולא איש שמאל רציני- הוא לוקח את הקיצונים מבין הימניים או השמרנים, מוצא אצלם תכונה מסוימת ומכליל אותה על כולם ללא עוררין.

ובכן, כפי שבטח ניחשתם, מה שמאפיין את השמרנים זה שהם… רעים. זאת אומרת, הם אנשים שמתנגדים לשינוי חברתי, כל שינוי, והם עושים את זה תמיד במטרה אחת ויחידה – לסייע בדיכויים של שחורים, נשים או מיעוטים. שאיפתם היא לשמר את הסדר הקיים שבו הם מייצגים את ההגמוניה. לעומת זאת, הטובים (קרי הליברלים) הם אנשים שמערערים על הסדר הקיים למען שוויון ערכי בין בני אדם. לשם כך הם מבקשים לעורר מהפכות, שלהן מתנגדים תמיד הרעים. מניטשה עד שרה פיילין. כמה פשוט!

לילה טוען כי הדברים אינם מדויקים בלשון המעטה. גם מי שאינו מסכים עם הימין השמרני לא יכול לצייר אותו באופן פרימיטיבי עד כדי כך. ראשית, קשה למצוא היום נושאים שבהם כל הימין בארה"ב מגובש לחלוטין. בנושאי חוץ, השמרנים מהזן הישן תומכים בבדלנות בינלאומית של ארה"ב ומתנגדים בתוקף לתמיכה הנלהבת בישראל שמגלים עמיתיהם הניאו-שמרנים. השמרנים הדתיים רואים בהפלות ובנישואין חד מיניים אם כל חטאת, עובדה שמקוממת את הליברטריאנים ממכון קאטו. בכלל, ממשיך ואומר לילה, רובין פספס את נקודת ההבדל המהותית בין השמרנים לליברלים. שתי התפיסות התגבשו מבחינה פילוסופית לאחר המהפכה הצרפתית. אדמונד ברק, שנחשב לאבי ההגות השמרנית, רואה בחברה סוג של ירושה שקיבלנו, כשעל כתפינו מוטלת האחריות כלפי אלו שהיו לפנינו ואלו שיהיו אחרינו. לכן, על פי רוב, על השינויים שאנו מבצעים להיות איטיים והדרגתיים, ברמה שמאפשרת הסתגלות של החברה, ולא בצורה של מהפכות אלימות שמזעזעות את אמות הסיפים. הליברלים, מצדם, רואים את התכלית באינדיבידואל ולא בחברה. הליברל חושד בעקרונות, במסורות ובמנהגים מקודשים, היות שאלו נוצלו לעתים קרובות מדי כדי להצדיק אפליה ודיכוי.

הדיון הזה כמובן גם קשור להבנת הטבע האנושי – השמרנים נוטים לתפוס את הטבע האנושי כשלילי בעיקרו וכמצריך ריסון, ואילו הליברלים נוטים לראותו כטוב באופן מהותי. אך בין כך ובין כך אין לדבר קשר לתפיסה של תמיכה במהפכות או התנגדות להן. רבים מהאנשים המזוהים עם הימין הקיצוני – פשיסטים למיניהם – דווקא תמכו מאוד בתנועות מהפכניות, לא מתוך כמיהה אוטופית אלא דווקא מתוך רצון להשתחרר ממועקת המהוגנות הבורגנית ולהגיע לעולם משוחרר מעכבות מוסריות. נמצא שלא כל מהפכן הוא בהכרח שוחר טוב ולא כל שמרן הוא בהכרח מדכא. לדעתו של לילה, אם יש משהו שכדאי לשמרנים בארה"ב לשים לב אליו, זהו דווקא נטייתם הגוברת לרטוריקה מהפכנית של "מסע צלב" נגד השמאל וערכיו המושחתים. דיון רציני בסדר היום הופך לעתים קרובות להשמצות של הצד השני או לסיסמאות פופוליסטיות. אם הימין בארה"ב, על מחנותיו ופלגיו, באמת נחוש להחליף את אובמה בבית הלבן ובלבם של האמריקנים, הוא יצטרך להראות שהוא מסוגל ליותר מזה.

————————————————————————————————

הספורט משחית

פרופסור בהווה וספורטאי בעבר חושף את האמת המרה: ככל שספורט תחרותי מועיל לבניין האופי כך הוא גם תורם לתוקפנות ולהדרת השונה

רשימתו של מארק אדמונדסון במגזין האמריקני לענייני השכלה גבוהה (Chronicles of Higher Education) עוסקת בשאלה עתיקת היומין האם העיסוק בספורט בונה אופי. תשובתו של המחבר, פרופסור לאנגלית וספורטאי משנות לימודיו במכללה, מורכבת. מחד, הוא מודה שהעיסוק בספורט סייע לו רבות בגיבוש קווי אופי מסוימים, ביניהם יכולת ההתמדה, הלימוד וההתמודדות עם האכזבות. מאידך, עיסוק בספורט תחרותי גם מספק את הצורך האנושי בתהילה, והחיפוש אחר תהילה גורם לא פעם לאדם להתאכזר ליריב או להתעלם ממנו.

סיסמתם הקלאסית של המשחקים האולימפיים הייתה אמנם "ההשתתפות, ולא הניצחון, היא העיקר", אך כל מי שראה את צעדות המנצחים סביב האצטדיון יודע שסיסמא לחוד ומציאות לחוד. טבעו של ספורט מקצועי (בשונה מחינוך גופני ועיסוק חובבני בו) הוא לחתור לניצחון בכל מחיר. לא בכדי אחד הסמלים העיקריים לגבורת הלוחם בתרבות היוונית הוא אכילס, שאמנם מוכר לנו בעיקר בזכות מטבע הלשון "עקב אכילס", המעיד על נקודת תורפה, אך דמותו הכללית ב"איליאדה" היא של לוחם ללא חת שמתמסר לחלוטין לתאוות ההרג בזמן המלחמה ואין מה שיעצור בעדו מלהרוג את היריב הטרויאני או את הידיד שהכעיס אותו לרגע. אין זה מפתיע אפוא, ואף המחקרים מאשרים זאת, כי ספורטאים מקצועיים, במיוחד אלו המעורבים בסוגי ספורט כוחניים, נוטים יותר להסתבך בקטטות, בתאונות דרכים, באלימות במשפחה ובשכרות (יוצאי דופן הם מתאמני אמנויות לחימה, שמפנימים קודקס חמור של מניעת אלימות).

ברגע של כנות נוגעת, חושף המחבר כי עמיתו לעבודה האקדמית נדהם לשמוע ממנו שאם מישהו יפגע באוטו שלו, הסיכוי של אותו אדם לחטוף אגרוף ללסת יעלה בצורה דרמטית. זה אמנם לא משפט שמצפים לשמוע מאיש אקדמיה מכובד, אך כמי שעסק במהלך חייו בספורט קבוצתי, שבו אגרוף ללסת הוא דרך לגיטימית לפתרון סכסוכים, הדבר פחות מפתיע.

בעיה קשה נוספת של הספורט התחרותי היא דחייה קולקטיבית של השונה והאחר, במיוחד של מי שלא עומד בקריטריונים הנוקשים של הקשיחות הגברית. בנוסף, ספורט קבוצתי כרוך במבנה היררכי נוקשה וברור; דבר שעומד בסתירה בולטת כלפי עקרונות השוויון שלמדנו מהמורים הרוחניים הגדולים של האנושות, כמו גם מן העקרונות הליברליים. המחבר טוען כי כולנו התרגלנו לחיות בסוג של סתירה שאותה אנו נוטים להכחיש – אנו מתפללים תפילות המלאות במילים של חמלה ואהבת הזולת, ולאחר מכן צופים בטלוויזיה במשחק שבו שתי קבוצות נלחמות ללא רחם זו בזו. אמנם ספורטאים רבים הולכים להצטלם בבתי חולים לילדים ובאירועי התרמה שונים אך עצם נוכחותם שם נועדה, לדעתו של המחבר, להשכיח מאיתנו את הסתירה. וכמובן, הספורט נוטה להדיר נשים. ואגב, נוכחות גדולה יותר שלהן בתחום לא תועיל לרכך אותו; קרוב לוודאי שהנשים תהפוכנה לתוקפניות יותר.

בסיום דבריו משתמש המחבר בדימוי הלקוח מתוך מאמרו של דרידה על אפלטון – שיקוי ה"פרמאקון" המשמש בו זמנית רעל ותרופה. זוהי מהותו של הספורט המקצועי – בעל פוטנציאל גדול לבניית אופי אך באותה מידה גם להשחתתו.

————————————————————————————————

נורמן פודהורץ

הביוגרפיה של נורמן פודהורץ, אחת הדמויות הבולטות בנוף היהודי-אמריקני, חושפת פרטים שלא מופיעים בארבע האוטוביוגרפיות שפרסם בעבר

רשימתו של אריק כהן ב-Jewish Review of Books עוסקת באחת הדמויות הבולטות בנוף היהודי-שמרני של ארה"ב – נורמן פודהורץ. מדובר באיש שנחשב לאחד האבות המייסדים של הניאו-שמרנות בארה"ב, שכתב המון במשך חייו, אך רק השנה זכה לביוגרפיה מקיפה ראשונה מאת תום ג'פרס. רשימתו של כהן מוקדשת לניתוח הביוגרפיה.

אולי הדבר הראשון שראוי לציין כשמדברים על פודהורץ הוא שבניגוד לביוגרפיות, דווקא אוטוביוגרפיות לא חסרות לו. עד היום הוא פרסם ארבעה ספרים ("לעשות זאת", "שבירת מסגרות", "חברים- לשעבר" ו"סיפור האהבה שלי עם ארה"ב"), שבהם הוא מתאר את קורותיו בז'אנר ייחודי שאולי מן הראוי לקרוא לו "אוטוביוגרפיה פולמוסית".

נורמן פודהורץ הוא סיפור הצלחה יהודי-אמריקני טיפוסי, כמי שהתחיל את דרכו כילד עני מברוקלין, בן למשפחת מהגרים. את אביו מתאר פודהורץ במילים הבאות: "הוא אהד את הסוציאליזם, אך לא היה סוציאליסט; הוא היה ציוני, אך לא נלהב במיוחד; יידיש הייתה שפת אמו, אך הוא לא היה יידישיסט. בקצרה, הוא היה מרדן יהודי, בלתי מסווג ואקלקטי, סובלני כלפי כל צורה של קיום יהודי, כל עוד זו נותרה יהודית בצורה מודעת וברורה. הוא גם היה נזעם מול כל צורת התבוללות יהודית, גלויה או סמויה. העניין עבורו היה להיות יהודי כשהדרך לכך היא לקבל חינוך יהודי ללא קשר להגדרות, אידיאולוגיות והצדקות".

תוך כדי לימודיו באוניברסיטת קולומביה, למד פודהורץ עצמו בסמינר התיאולוגי היהודי (בעיקר כדי לעשות נחת רוח לאביו) אצל מי שנחשב בזמנו לכוכב הגדול של ביקורת הספרות – ליונל טרילינג. אז, בשנות ה-50, פודהורץ אף קיבל את עבודתו הראשונה – עורך במגזין "קומנטרי", שהיה ביתו של השמאל האנטי-קומוניסטי. לאחר התאבדותו הטראגית של העורך הראשי אליוט כהן ב-1959, תפס פודהורץ את מקומו בתפקיד, ובו כיהן במהלך שלושים השנים הבאות. בניהולו של פודהורץ הפך "קומנטרי" למגזין ניאו-שמרני מוביל, שמגלה עניין רב ביהדות ומציג קו פרו ישראלי ברור.

פודהורץ עצמו עבר בצעירותו תקופה של חיי הוללות בוהמייניים בקרב צעירים יהודים רדיקלים בניו יורק, אך נחלץ מכך יחסית מוקדם, לאחר שפגש את הסופרת מג' דקטר (אז גרושה + שתיים), התחתן איתה, והפך במהרה לאיש משפחה למופת. עם זאת, נותר פודהורץ אדם רדיקלי וחד לשון. עתה הרדיקליות שלו מכוונת כלפי חבריו מהשמאל, שאותם האשים בבגידה בערכים האמריקניים, בהתנכרות לכל מה שיקר לליבו של האמריקני הממוצע ובהתנכרות כלפי הזהות היהודית וכלפי ישראל.

סביב הנושא הזה חושף הספר החדש אפיזודה מסוימת שעליה פודהורץ לא כתב בספריו – ה"חזון" שחווה בגיל 40, ששכנע אותו באמיתתה ובעליונותה המוסרית של היהדות. הדבר לא הוביל אותו לקבלת עול מצוות במובן האורתודוקסי של המילה, אך עודד אותו יותר להזדהות כיהודי וגם כציוני. כאן מן הראוי לציין שתי תכונות נוספות הבולטות לאורך הספר. ראשית, מדובר בבן אדם שמודע מאוד למעלותיו, בלשון המעטה. הלצתו הידועה של פודהורץ לרגל ציון 25 שנה של עריכת "קומנטרי" על כך שהחברים שכחו לציין את צניעותו הרבה בין יתר מעלותיו בהחלט מעידה על הבן-אדם. דבר נוסף שראוי לציון הוא שזיקתו החמה של פודהורץ ליהדות לא התגבשה בדבריו לכדי משנה סדורה. אין אצלו תפיסה מגובשת כיצד יהדות התפוצות, לצורך העניין, אמורה להיראות ולאילו תכנים לחנך, כיצד מעבירים את הזהות היהודית לדור הבא וכן הלאה. ושמא לאחר כל השנים פודהורץ נשאר, בדומה לאביו, יהודי גאה, מאוד אקלקטי, לא מגובש ולא מנוסח?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012

התעללות של אהבה

הערות על "הערת שוליים"

shulaim

בעת כתיבת שורות אלו עוד לא ידוע אם הסרט הישראלי "הערת שוליים" אכן זיכה אותנו בפרס האוסקר. צפיתי בו בפעם נוספת לקראת הטקס הצפוי וקיבלתי הבנה חדשה לגבי תחושות עמומות שהיו אצלי לאחר צפייה ראשונה, מבלי שידעתי לקרוא להן בשם. אשתף אתכם במספר הרהוריי. כשצפיתי ב"הערת שוליים" לראשונה, אחרי הסרט נותרתי עם תחושה של מועקה לא ברורה. ניסיתי לתרץ זאת בסיום העמום או באכזבה לעומת הציפיות. אך היה בכך משהו עמוק יותר. משהו הטריד מאד במסר של הסרט ולא ידעתי לשים על זה אצבע. כעת אני הבנתי במה העניין.

לשם המחשה, רצוני להקביל את "הערת שוליים" לסרט גרמני "גוד-ביי לנין". הסרט מספר על קומוניסטית קשישה וחדורת אידיאולוגיה במזרח גרמניה, שעברה אירוע לב ועקב כך עליה להימנע מכל דבר העלול להסעיר את מצב רוחה. לשם כך, בנה יוצר יחד עם חברו מנחה הטלוויזיה עולם וירטואלי שבו אימא יכולה לחיות מבלי לדעת על תהליכי התפרקות הקומוניזם בעולם האמיתי. היא חושבת שהיא חיה בעולם שבו מורשת לנין שולטת בארצה ללא מיצרים ומתה מאושרת. אמנם, בנה צריך כל העת להמציא טריקים חדשים, שללא חבר ה"טלויזיוני" היו הופכים לבלתי אפשריים וגם מערך השקרים שהוא טווה סביב האם הולך ומסתבך. אך הסיום הוא בנימה אופטימית. אני זוכר היטב את התגובה הכועסת שלי על הסרט. הזוהי אהבת אם ? האם תפקידנו בחיים הוא לגונן על הורינו מפני המציאות ? האם לעת זקנה החלפנו תפקידים- כעת אנו המבוגרים האחראים והורינו הם חסרי הישע ?

"הערת שוליים" חוזר על הסיטואציה של "שקר לבן"- אך הפעם הסיטואציה הופכת לטראגדיה אמיתית. האב שהולך לקבל את פרס ישראל קולט, על ידי ניתוח פילולוגי, שמי שהיה אמור לקבל את הפרס זה בעצם בנו, שהוא גם כתב את נימוקי השופטים. הוא מבין שזו האמת. ברור לו שגם בנו יודע שזו האמת. לא ברור לו כמה עוד אנשים יודעים על האמת הזו. ברור לו שכבר אין לו מה לעשות ושכבר החליטו הכול במקומו. הוא הפך לשחקן ראשי בהצגה שנכתבה ללא ידיעתו ובניגוד לרצונו. מה שהיה אמור להיות המעמד מהרגש בחייו הופך להצגת שקר משפילה, כשכל המעורבים הראשיים יודעים במה מדובר. מודעה על טעות הייתה משפילה הרבה פחות. אבל זוהי בדיוק האירוניה הנוראית של הסיטואציה- הרצון המהוגן "לגונן" על אגו של איש אקדמיה קשיש הפך להתעללות מתוחכמת ביותר. וכיאה להתעללות הראויה לשמה- כזו הנעשית ממניעים נאצלים בלבד. זוהי האמת הנוראית שמוסתרת מתחת ל- happy end של הסרט הגרמני- הרצון "לגונן" על אנשים מבוגרים ללא ידיעתם עלול להפוך להשפלתם הקשה ביותר.

צפיתי ב"גוד ביי לנין" בדיוק כששקלתי לספר להוריי על נטייתי המינית, בגיל 26. וכך עשיתי תוך זמן קצר- עם אימי ואחי. ואחרי זה חיכיתי עוד 5 שנים (!) כדי לספר לאבא. קרוביי ניסו הכול כדי למנוע ממני לעשות זאת – כמובן ממניעים ראויים וכוונות טובות. ואני מודה- לקח לי 5 שנים כדי לאסוף כוחות להתמודדות גם עם תגובתו הצפויה הקשה של אבי- והתגובה הראשונית אכן הייתה מאד קשה- וגם עם התנגדותם הצפויה של קרוביי. כיום לא זו בלבד שאיני מצטער לרגע שעשיתי זאת, אלא שיום זה הפך לאחד הימים המשמעותיים בחיי. עבר מאז זמן ושיחות נוספות שחלקן ממש לא היו על מי מנוחות- אך היום הקרבה ביני לבין אבי גדולה מאי פעם. שנינו מגיעים היום ממקום בוגר ורגוע יותר. שנינו לומדים לקבל אחד את השני כפי שהוא. ובעיקר- שנינו רוצים מאד לתקשר בצורה פתוחה, בלי סודות והסתרות. כדי שהחיים שלנו יהיו לטקסט עיקרי עם תוכן של ממש ולא יהפכו להערת שוליים חסרת משמעות.

סקירת ינואר 2012

בשפה אחרת / זאב שביידל (ינואר)

סקירת כתבי עת מהעולם:

סין 2012: קדימה או אחורה?

דיאלוג משעשע בין פוקויאמה לוייויי מזכיר שהתעצמותה הכלכלית של סין אינה מבשרת לעת עתה על חופש מחשבה

אחת השאלות שמעסיקות את כל העולם בפתח שנת 2012 היא תפקידה של סין במערכת הכלכלית העולמית. הרבעון הבינלאומי 'ניו פרספקטיבס'New Perspectives Quarterly) ) מביא בגיליונו האחרון דו שיח מרתק בין חוקר הציוויליזציה הנודע פרנסיס פוקויאמה לבין חוקר הכלכלה הסיני פרופ' זאנג וייויי.

הקריאה בדו שיח מזכירה את ההלצה מהתקופה הסובייטית על כך שאין למעשה הבדל מהותי בין חופש הדיבור בארה"ב לזה שבברית המועצות – בשניהם אין כל בעיה לבקר בפומבי את נשיא ארה"ב… הדיאלוג כאן נעשה בין חוקר שאמנם נחשב "מערבי" ואף רואה את הדמוקרטיה הליברלית המערבית כצורת השלטון הטובה ביותר בהיסטוריה (אם כי בטון שהתמתן מאוד בשנים האחרונות), אך מאידך מוכן בהחלט לבקר את המומים ואת התהליכים השליליים בה – בעוד מן הצד השני ניצב אדם, אמנם רחב אופקים ורהוט, שחלה עליו חובה מוחלטת לגונן על המערכת שאותה הוא מייצג – במקרה זה הכלכלה הקומוניסטית הסינית – ולהימנע מכל ביקורת מהותית אם רצונו לשוב הביתה בשלום.

פוקויאמה דואג לציין, למען היושר האינטלקטואלי, שסין הייתה הארץ הראשונה שבה נוצרה מהות הדומה ביותר למדינה המודרנית. במושג "מדינה מודרנית" הכוונה היא לישות שאינה מבוססת על קשרים בין משפחות, אלא על מערכת ביורוקרטית וצבאית שמאוחדת על ידי חוקים אחידים, וכל זאת לפני 2,300 שנה (!).

אחרי ההקדמה הזו מפנה פוקויאמה את תשומת הלב לכך שבסין של היום קיימת שקיפות של הפקידים כלפי המערכת השלטונית, אך לא קיימת שקיפות של המערכת השלטונית כלפי העם. פוקויאמה מייחס זאת למסורת קונפוציאנית שרואה בשליט הנאור והחכם את צורת הממשל הטובה ביותר וחושב שזו הסיבה לכך שרוב המשטרים האוטוריטריים המודרניים מתקיימים במזרח אסיה – דרום קוריאה ויפן בתקופה הטרום דמוקרטית שלה, סינגפור וטייוואן. פוקויאמה מציין לשבח את השקיפות הקיימת בתוך המערכת השלטונית הסינית, אך הוא מודאג מהשחיתות שעלולה להתפתח בהיעדר שקיפות כלפי העם. כעת שולט בסין "הקיסר הטוב" או צמרת המפלגה שמסוגלת לנהל את העניינים במדינה ביעילות יחסית, אך אין דבר ממשי המונע מ"הקיסר הרע" הבא לעלות לשלטון. כמובן, כל זה אינו מונע מפוקויאמה למתוח ביקורת על ארה"ב, כולל על השיתוק של המערכת הפוליטית עקב העימות המתמיד בין שתי המפלגות הגדולות, שיתוק שהיה לדעתו אחד הגורמים למשבר הכלכלי האחרון.

הכלכלה הסינית, מציין פוקויאמה, מכוונת כעת בעיקר כלפי ייצוא של מוצרים סיניים זולים ותיעוש מוגבר, תוך כדי השקעה אינטנסיבית בתשתיות, בניית רכבות מהירות וכדומה. מדיניות הרווחה בה אינה מפותחת כלל ופערי השכר גדולים – עובדה מעט מפתיעה כשמדובר במדינה המגדירה את עצמה קומוניסטית.

זאנג וייויי – שלכל אורך הדיאלוג מכנה את פוקויאמה בתואר "פרופסור" וחולק לו כבוד – מקפיד אף הוא להביע כבוד והערכה לסין ולבקר בצורה נוקבת את המערב, תוך חזרה מתמדת על המשפט "כפי שפרופ' פוקויאמה אמר כעת". הוא מתאר את סין במושגים של מעבדת הרפורמות החברתיות והכלכליות הגדולה ביותר בעולם ומפליג בשבחי התיעוש הסיני – כאשר הוא דואג, כמובן, להבליט את האזורים המתועשים והעירוניים שבהם מתרחש שינוי מואץ – בראש ובראשונה שנחאי – ולא את האזורים הכפריים המוזנחים (שהם, כמובן, יהיו הבאים בתור לתנופה התעשייתית הגדולה). לטענתו, ההיסטוריה הסינית מתפתחת במחזורים של אלפי שנים וכעת סין נמצאת בתחילתו של "מחזור חיובי" – ולכן גם ניתן לקרוא לכל מגמה שלילית "גל קטן בכיוון ההפוך" לזה של המחזור החיובי.

את הדרך הסינית של קבלת ההחלטות רואה וייויי כמשובחת במיוחד כעת, כיוון שהיא אינה מבוססת על "פופוליזם מערבי זול", אלא על בחירת חברי מפלגה ותיקים ומנוסים עם הרבה ניסיון בענפי המשק השונים ("פוליטביורו" במושגים סובייטיים של פעם). מובן שוייויי גם משתמש בטיעון הרב תרבותי – לא בטוח שכל מה שעובד בארה"ב בהכרח יעבוד בסין, מבחינת נוהל ומשטר תקין, אבל הוא נוטה גם לערער על עצם הגישה שהתרבות הליברלית והשוק החופשי של המערב "עובדים" בהכרח. כשהוא נאלץ להיזכר בעברה המאואיסטי הקרוב של סין הוא מודה ש"נעשו שגיאות" (?), אך "רבים בסין עדיין מעריצים מאוד את היו"ר מאו ואין להתעלם מכך".

לאורך כל הדיאלוג שבה ונשלפת הטענה שלפיה הצמיחה הכלכלית בסין המשיכה דווקא בעת המשבר הגדול בארה"ב, דבר שמעיד כמובן על עליונותה הכלכלית והחברתית של החברה הסינית על זו האמריקנית. פוקויאמה מצדו אינו מכחיש את עצם המשבר ואת חומרתו, אך מדגיש שהמשבר הוא תולדה של מעשיהם של אנשים בצמרת העולם העסקי ולא של התנהלות המערכת הפוליטית במערב. הוא מסכים שלתרבות תפקיד חשוב ושכל תרבות מפתחת מאפייניים ייחודים ביחסי פוליטיקה וכלכלה – אבל מטעים ששחיתות ודיקטטורה אינן חלק מובנה מאף מערכת פוליטית ומאף תרבות.

משתמע מדבריו של פוקויאמה שדווקא הצמיחה הסינית המואצת תוביל בקרוב למצב שסין לא תדע כיצד להתמודד איתו וייתכן שהדבר יוביל למשבר כלכלי חסר תקדים בסין. ניתן רק לקוות שהדבר לא יארך אלפי שנים בסולם הזמן הסיני, ושפרופ' וייויי יהיה עדיין איתנו – כדי להסביר לנו שמדובר בעוד תנודה שלילית במחזור של התקדמות חיובית.

———————————————————————————————————————–

צ'ארדש צועני

הרחק מעינו הפקוחה של העולם המערבי, מתפתחת בהונגריה פוליטיקה פשיסטית המעמידה כקרבן התורן את המרכיב 'הלא יצרני', הלא הוא הצוענים

דוגמה אחרת לקשיים גדולים בהשתלבות במערב מופיעה בכתבתו של העיתונאי האמריקני- איראני סוראב אהמארי, ברבעון הסוציאל-דמוקרטי 'דיסנט' (Disent), על אודות הונגריה. רבים במערב מודאגים מהתחזקותו של הימין הקיצוני בהונגריה ונוטים לראות זאת כחלק מהמגמה של התחזקות מפלגות הימין באירופה. ברם, מבט קרוב יותר על המתרחש מגלה סיטואציה ייחודית ולא פשוטה.

בשלהי המשטר הקומוניסטי הונגריה נהנתה מרווחה יחסית ליתר מדינות הגוש הסובייטי, הודות לליברליזציה כלכלית מסוימת שנקט הנשיא יאנוש קאדאר (את התקופה הזו נהגו לכנות "קומוניזם של גולאש", על שם מרק הבשר ההונגרי הסמיך שהיה פופולרי בהונגריה בתקופה שבה רוב שכניהם בגוש המזרחי נאלצו להסתפק במרק כרוב). הרפורמות הכלכליות שנעשו במדינה במטרה להתמזג עם המערב דירדרו את הכלכלה והשאירו חלקים גדולים של האוכלוסייה בחוסר כול. שלושה מכל ארבעה הונגרים סבורים שהמצב כיום רע מזה שהיה בתקופה הקומוניסטית, ובמצב כזה רק טבעי להתחיל לחפש אשמים.

כך קמה לה ב-2003 מפלגת "יוביק" – "התנועה להונגריה טובה יותר". המצע מאוד פשוט – לא למערב, לא לנאט"ו, לא לאיחוד האירופי. המפלגה נוטה לסיסמאות אנטישמיות וגם לצמצום בתיאור מעורבותם של ההונגרים בשואה. אך הגילוי הקשה ביותר של אופיה הימני של התנועה הוא ביחסה כלפי הצוענים, מיעוט הונגרי משמעותי. פעילי המפלגה הציעו להקים גטאות לצוענים, בהם ייושבו מחדש תחת פיקוח של מיליציות מקומיות, ואפילו "לקחת מההורים הצוענים העצלנים את הילדים לאומנה". אחד מחברי הפרלמנט מטעם המפלגה (שעברה את אחוז החסימה לפני כשנתיים) אמר ש"הגיע זמן להקים קו-קלוקס-קלאן בהונגריה".

הצוענים מוצגים בידי פעילי "יוביק" כמועדים לגנבות מטבע ברייתם וכסכנה ממשית לדמוגרפיה ההונגרית. בכך פונים פעילי "יוביק" לפחד הקיומי העמוק של ההונגרים, פחד של ישות אתנית מבודדת המוקפת בקבוצות עמים גדולות מכל עבריה: הגרמנים מצד אחד, הסלאבים מצדדים אחרים והתורכים האסיאתים מדרום. מצטרפת לכך עוגמת הנפש של איבוד שטחים נרחבים אחרי מלחמת העולם הראשונה, תבוסה משפילה בה וסבל תחת שני משטרים רודניים – הנאצי והקומוניסטי – במשך יותר מחמישים שנה. לתוך התסכול הלאומי הזה נכנסים אנשי "יוביק" ומציעים להונגרים לחדש את הגאווה הלאומית שלהם, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, גם בצעדות תחת סמלים נאציים, כפי שעשו אנשי המיליציה של "יוביק", "המשמר ההונגרי".

פעילותה של המיליציה אמנם נאסרה ב-2009, אך הפעילים עצמם טוענים שכבר עשו את שלהם בכך שעוררו את תשומת הלב ל"בעיה הצוענית" שלדבריהם "הרוב לא מעזים לגעת בה בגלל תקינות פוליטית". פוליטיקאים מקומיים, במיוחד מאזורים בעלי אוכלוסייה צוענית צפופה, מפריחים סיסמאות על מתן העדפה ל"אזרחים היצרניים" על פני ה"אזרחים הבלתי יצרניים", כאשר הקונוטציה ברורה.

הצוענים ההונגרים מודאגים מאוד. חלקם היו פעילים במחאה האזרחית הדמוקרטית של סוף התקופה הקומוניסטית, שהייתה גם מחאה נגד אפליית הצוענים. כחצי מיליון צוענים הושמדו בהונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה, והנותרים חשים יותר ויותר מחנק כאשר מתלקחים סכסוכים ואיומים ביניהם לבין שכניהם ההונגרים. על רקע זה מהגרים צוענים רבים מהונגריה, כאשר חלק ממדינות המערב מספקות להם מעמד של פליטים. המחבר חותם את מאמרו במשאלה שכמה פקידים בבריסל, שכמובן מודאגים כעת הרבה יותר ממשבר היורו וממצבה הכלכלי של יוון, ייתנו את דעתם על הפוליטיקה ההונגרית. המנהיג הטוטליטרי הבא עלול להגיע דווקא משם.

———————————————————————————————————————–

כוכב הצפון היהודי

גם כשמדובר בנחלה הארקטית העצומה והמרוחקת של אלסקה, קשה לברוח מהעקבות היהודיים. הם היו שם מן ההתחלה

בדיחה ידועה מספרת ששליח חב"ד וקוקה קולה ניתן למצוא בכל מקום בעולם, חוץ מאלסקה, שם קוקה קולה החליטו לא להשקיע. כתבה במגזין היהודי-אמריקני 'מומנט', פרי עטו של ירת (Yereth) רוזן, מוקדשת לקהילה היהודית המיוחדת באלסקה (שתשמש גם נושא לכתבה של צבי קנריק במוסף זה באחד השבועות הקרובים), מעין סמן צפוני קיצוני לתפוצה היהודית העולמית.

הסיפור היהודי של אלסקה מתחיל במאה ה-18, כאשר חוקר ארצות רוסי בשם ברינג גילה אותה. לקראת המאה ה-19 הפכה אלסקה למרכז מסחרי חשוב, עם מעורבות פעילה של סוחרי פרוות יהודים. מאמצע המאה החלו יהודים להתיישב בה, להשקיע בתשתיות המקומיות וליטול חלק בהפיכת ערי האוהלים לערים של ממש.

השלב הבא בתולדות אלסקה נודע כאחד המשגים ההיסטוריים החמורים ביותר במדיניות החוץ הרוסית: ב-1867 רוסיה מכרה את אלסקה לארה"ב תמורת סכום זעום. גם בכך הייתה מעורבות יהודית פעילה: הפרוון היהודי לואיס גולדסטון לחץ על ממשלת ארה"ב להקדים את בריטניה בעסקה. תוך זמן קצר רוב החברות המסחריות באלסקה היו בידיים יהודיות שזיהו את הפוטנציאיל העסקי שם – ורצה הגורל שאפילו לחייל שהוריד את הדגל הרוסי באלסקה והניף את דגל ארה"ב קראו בנימין לוי.

רוב אנשי העסקים היהודים שהשקיעו באלסקה מעולם לא ביקרו שם – אך הם אחראים לרוב הפיתוח שלה, כולל הבנק, הרכבת והמכללה הראשונה. הזדמנויות מסחריות שנפתחו במקום הביאו לשם עוד יהודים, ואליהם נוספו אחרים כחלק מבהלת הזהב של תחילת המאה ה-20. אז גם הוגשה הצעה ראשונה להקים באלסקה מקלט עבור יהודים רוסים נפגעי פוגרומים – הצעה שנדחתה בידי הקונגרס ב-1906. ההצעה שבה ועלתה לסדר היום לקראת מלחמת העולם השנייה, כאשר יהודי אלסקה היו מודאגים מגורל אחיהם באירופה. מספר פליטים יהודים אף הגישו הצעת התיישבות יהודית לנשיא רוזוולט, וזה נטה לקבל אותה, אך ההצעה נכשלה בסופו של דבר – עקב אי מוכנות של המקומיים לקבל מסה של פליטים יהודים, וכן, באופן פרדוקסלי ואירוני, עקב התנגדותו של המושל הוותיק ארנסט גרונינג.

גרונינג, עיתונאי ומשפטן שהפך לפוליטיקאי שמאלני, מונה לתפקיד המושל בידי רוזוולט. אף שנולד כיהודי הוא התנגד לזיהויו ככזה והגדיר עצמו כאתיאיסט. גרונינג פעל רבות נגד האפליה של בני המיעוטים האינדיאנים באלסקה, כולל ביטול בתי הספר הנפרדים, בתי עסק עם כתובות "אין כניסה לאינדיאנים" וכן הלאה. אלסקה הייתה עבור גרונינג מעין מפעל חיים, ובערוב ימיו הוא אף ראה את חלומו מתגשם: אלסקה הוכרה, הרבה בזכות מאמציו, כמדינה ה-49 של ארה"ב.

מחקר נוכחי בדבר המאפיינים הדמוגרפיים של יהודי אלסקה מעלה לפחות שני נתונים מפתיעים: ראשית, יהודי אלסקה משכילים בהרבה מהממוצע, יותר מרוב היהודים בארה"ב והרבה יותר מיתר האוכלוסייה. שנית, על אף השיעור הגבוה של נישואי התערובת, רוב יהודי אלסקה נוטים להגדיר את עצמם כדתיים ואף רוב ילדי המשפחות המעורבות גדלים כיהודים.

בית הכנסת הרפורמי "אור הצפון" ממוקם רק 125 מייל דרומית לקוטב הצפוני ומוכרז כ"בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם". סדר הפסח שנערך בבית חב"ד המקומי מתחיל בסביבות 8 בערב, אך רק בעשר ניתן להתחיל לקרוא את ההגדה. המגן דוד שעונדת לעתים שרה פיילין עדיין לא משכנע את רוב יהודי המקום להצביע עבורה, שכן רוב יהודי אלסקה, שלא במפתיע, הם דמוקרטים.

ובכן, בקור של אלסקה אמנם מצליחה לשרוד קהילה יהודית חמה ופעילה, אך בתור מקום מקלט מרכזי עבור יהודי העולם היא קיימת רק בספרו של מייקל שיבון "איחוד השוטרים היידיים".

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012

הקדוש המעונה מאמסטרדם

זה לא ייאמן לאילו זמנים הגענו! דברים שלא שערו אבותינו! אלפיים שנות גלות לא חשבנו ש… שיום אחד יהיה פתאום לא בטוח להיות הומופוב. כן!

רשימתו של חיים אקשטיין זועקת חמס על העוול הנוראי שנעשה לרב הקהילה האורתודוקסית של של אמסטרדם, הרב אריה רלב"ג, על שפוטר מתפקידו לאחר שחתם על מכתב רבנים בנושא הקשור לנטייה מינית. אקשטיין מזהיר אותנו בפני האיום לחופש הדת והביטוי ומפני כך שעוד מעט אף רב בארץ לא יוכל לומר את דעתו באף נושא. גם קישורים רבים ברשת זועקים על "פשיזם" ( לא פחות), סתימת פיות, איום על חופש הדת. הרב רלב"ג עצמו אף מסרב לשוב להולנד "מחשש לחייו וחיי משפחתו", לדבריו.

אומר בראשית דבריי, שייתכן כי הקהילה האמסטרדמית בחרה בדרך לא הכי נעימה לטפל בעניינים. בכל זאת, חברים, מדובר ברב שלכם. לפני שאתם "מעיפים" אותו, תשבו, תדברו איתו קצת, תלבנו את הדברים. זה לא רק מה עושים, זו גם הדרך איך עושים את זה. לכל עובד שהייתם טיפה מעריכים לא הייתם שולחים פיטורין ככה, קל וחומר למנהיג הרוחני שלכם.

ואם זאת, יש למטבע גם צד שני. שבו לדעתי עמדתו של הרב רלב"ג נראית הרבה פחות טוב.

ראשית, הטענה ש"מפטרים רב בגלל שהוא אמר מה ההלכה" או "בגלל שהוא התנגד לנישואי גברים ביהדות" פשוט אינה נכונה. הרב רלב"ג לא התייחס לנושא הלכתי כלשהו! וגם לא לנושא של חופה לשני גברים. הוא חתם על מכתב שעליו חתומים כמאתים רבנים ואנשי טיפול מהזרם החרדי והחרד"לי בארה"ב שתומך בטיפולי המרה להומוסקסואלים ואומר בנחרצות שהם הדרך האחת והיחידה עבור הומוסקסואל דתי !

חוץ מזה שאין לעמדה הזו דבר וחצי דבר עם ההלכה וחוץ מזה שהיא מנוגדת לחלוטין לדעתם של רוב אנשי הטיפול בעולם (שלאחרונה אושרה גם בחוות דעת עצמאית של ארגון הפסיכולוגים בישראל) – היא שנויה במחלוקת חריפה אפילו בקרב אנשי טיפול דתיים בתוך העולם הדתי, כאשר רובם מסתייגים ממנה ובכל אופן אינם רואים כל אפשרות לחייב מישהו לעבור טיפול כזה – כפי שעולה משני מסמכים מקבילים: אחד מהם פורסם על ידי החלק הליבראלי באורתודוקסיה של ארה"ב לפני כשנה וחצי, והשני פורסם ע"י מועצת הרבנים של ארה"ב (RCA) והתפרסם יחסית לא מזמן.

מי שחותם על מסמך כזה נכנס באופן מודע לשדה מוקשים. ובכן, הוא לומד שמוקשים מדי פעם מתפוצצים!

שנית, אני חייב לומר שאני מעודד מאוד מהדרך שבה בחרה לנהוג קהילה אורתודוקסית באמסטרדם (גם אם אני חושב שניתן היה לעשות זאת בצורה אחרת). הקהילה בחרה להגיד למנהיג הרוחני שלה באופן חד וברור: הדרה ונידוי של אנשים על רקע נטייתם המינית – לא כאן בבקשה! אנחנו לא צאן שהולך אחרי הרועה שלו בלי לחשוב ולראות דברים בצורה מפוקחת.

אם הרב אומר לנו מהם איסורי תורה – זה דבר אחד. אבל אם הרב מתחיל לספר לנו איזה טיפול פסיכולוגי יעיל לאיזה עניין – הרי שהוא חורג חריג חמורה מתפקידו. וכשמדובר בחריגה שעלולה לגרום לריחוק מהקהילה של חברים יקרים ומוערכים, הרי שאנו נחושים בדעתנו שלא לאפשר זאת!

כך נראית קהילה אורתודוקסית מודרנית בשנת תשע"ב. היא מחויבת לדרך ארץ לפני שהיא מחויבת לתורה. היא אומרת שהומופוביה במסווה של דעות הלכתיות – לא בבית ספרנו! ויש לה אומץ להגיד דברים גם מול ההנהגה הרבנית.

ומי יודע, אולי כעת, כשהרב רלב"ג מושהה מתפקידו וחושש לפרנסתו בשל דעותיו, אולי הוא יתחיל להבין איך מרגישים הומואים ולסביות דתיים שמוצאים את עצמם מורחקים ומנודים מהקהילה ומהמשפחה בשל מה שהם.

אולי זו הבנה חדשה לכלל הגדול בתורה: "מה ששנוא עליך- אל תעשה לחברך".



על סיפוק וספקות- מכתב לאילנה דיין

 

Ellon    Ilana Dayan

 

 

שלום לך אילנה

יחד עם כל עם ישראל, גם אני צפיתי בתכנית שלך עם הרב מרדכי אלון. אך בשונה אולי מהרבה אנשים בעם ישראל, יש לי נגיעה מיוחדת בעניינים בהם דנת בראיון שלך- פגיעות מיניות ונטייה מינית מול הדת. ראשית, אני איש טיפול שעובד מזה מספר שנים עם אנשים שבצעו פגיעות מיניות. שנית, אני הומוסקסואל דתי ופעיל בקהילה הדית הגאה. כשהפרשה של הרב אלון נחשפה בפומבי, זמן רב לפני החלה החקירה המשטרתית, פניתי לרב אלון בקריאה לעשות חשבון נפש ולא להתבזות יתר ממה שהוא התבזה כבר. קיוויתי שדבריי יישמעו.

ממסיבת העיתונאים שערך הרב אלון וגם מהתכנית שלך הבנתי שזה לא עומד לקרות. הרב אלון החליט להתבצר בגרסתו. וכעת בית המשפט יצטרך לברר את האמת. כמובן שעד שהדבר ייעשה, הרב אלון זכאי בדין. אבל מה שרציתי להגיד לך, זה שלדעתי את ניסית להשיג בראיון איתו שני דברים שלא היה לך כל סיכוי להשיג. רצית שהרב אלון יודה שהוא פגע מינית בתלמידיו או למצער שיודה בנטייתו המינית ההומוסקסואלית.

אילנה, יש יותר סיכוי שחאלד משעל יתגייר כהלכה.

כשאת מביטה לרב אלון בעיניים וכמעט מתחננת אליו שיודה כבר שהוא באמת עשה משהו לא ראוי, אני מרגיש שאולי גם לך קצת לא נוח. אולי גם את, כמו כולנו, רוצה לחיות בעולם המוכר המוגן והמהוגן שבו הרבנים, ראשי הישיבות והאנשים המיוחסים מהבתים הטובים אינם פוגעים מינית ולא מנצלים. ואם הם עושים זאת, הם לכל הפחות מיד מבקשים סליחה. ובכן, זה לא מה שקורה במציאות.

אמנם את דוקטור למשפטים, אבל אני חושב שייתכן שאת ועוד אנשים רבים בציבור מבינים בצורה שגויה את הביטוי "מעשים נעשו לשם גירוי וסיפוק מיני", שהוא ביטוי סטנדרטי בכתבי האישום של פגיעות מיניות. לדעתי, הנטייה הרווחת לפרש את הביטוי הזה היא שבן אדם שמבצע פגיעה מינית קם בבוקר, נוטל את ידיו ורושם ביומנו בכוונה עצומה ובחיוך זדוני על שפתיו " אני הולך היום לנצל את התלמידים שלי לשם גירוי וסיפוק מיני אצלי חדר". בחיים הכול נראה לגמרי אחרת. מדובר לרוב בבן אדם שמספר לאחרים- וקרוב לוודאי גם לעצמו- סיפורים אחרים לחלוטין. שמדובר ב"עיסוי", ב"משחק", ב"ליטוף אבהי" ו- אחד החביבים- ב"הכלה" או ב"מגע אוהב שבן אדם זקוק לו". הכול נובע, כמובן, מהרצון לתת לאהוב ולנחם. אז בפרץ כזה של אהבה ואלטרואיזם את באמת מצפה שמישהו ישים לב לאן היד בדיוק מטיילת ולאיפה המפשעה נצמדת? בעולם הטיפולי קוראים לרטוריקה הזאת "עיוותי חשיבה". ולשאלה הרטורית הזו עונים, בפשטות- כן! אם אדם ועוד אדם ועוד אדם אומרים שהמגע האבהי של מישהו מעורר אצלם תחושה לא נוחה, הבעיה היא לא אצלם, אלא ב"מגע האבהי". זה מה שקודר כל כך בדבריו של הרב אלון על "אלפי תלמידים שהיו שם בחדר והרגישו את הדבר הנכון". לעולם לא נוכל לדעת כמה מהם אפילו לא העלו בדעתם להתלונן על מגעו האוהב- כופה-מקפיא של הרב, כי הרב בטוח עושה זאת מאהבה ולא מכוונה רעה.

ולגבי ציפייתך שהרב אלון יודה בנטייתו המינית- שאותה בטאת גם בשיחה עם גיסתו, אמונה אלון ( וגם ידידי תומר פרסיקו ביטא משאלה דומה באחת מרשימותיו). ובכן, אילנה, אגיד לך משהו בתור מי שהיה הרבה שנים בארון והחליט לצאת ממנו מתוך מודעות מלאה למחיר שהוא הולך לשלם על כך- כשבן אדם בארון, אין כל סיכוי בעולם להוציא אותו ממנו. התודעה חוסמת את המידע הפסול כל כך חזק שהאפשרות לשלב באותו משפט את המילה "אני" ואת המילה "הומוסקסואל"- פשוט אינה קיימת. בן אדם ימשיך להילחם עם עצמו- 20, 30 או 40 שנה. אבל לעולם לא ייצא מהארון בפני אחרים. כי אינו מסוגל לצאת מהארון בפני עצמו.

איני מטפל ברב אלון ואיני יודע דבר וחצי דבר יותר ממה שהתפרסם בתקשורת. אבל אולי אחתום את הדברים במשפט שאמר לי חבר יקר וקרוב מאד, שהיה לראשון בין חבריי הדתיים שחשפתי בפניו את נטייתי המינית. הוא חיבק אותי בחום ואמר שהוא מאד שמח בשבילי, כי אם הייתי ממשיך להעלים או להדחיק את החלק הזה מתוכי, רוב הסיכוי שבשלב מסוים הייתי פוגע באחרים או בעצמי. דבריו אלו מחממים ומעודדים אותי עד היום, כמעט עשור אחרי שנאמרו. ואולי זהו הלקח שהציבור הדתי בארץ וכולנו צריכים ללמוד מפרשת הרב אלון- שהחלקים המודחקים והלא מדוברים שלנו נוטים בסופו של דבר להתפרץ החוצה ולפגוע באחרים, אפילו בלי ידיעתנו ?