סקירת ינואר 2012

בשפה אחרת / זאב שביידל (ינואר)

סקירת כתבי עת מהעולם:

סין 2012: קדימה או אחורה?

דיאלוג משעשע בין פוקויאמה לוייויי מזכיר שהתעצמותה הכלכלית של סין אינה מבשרת לעת עתה על חופש מחשבה

אחת השאלות שמעסיקות את כל העולם בפתח שנת 2012 היא תפקידה של סין במערכת הכלכלית העולמית. הרבעון הבינלאומי 'ניו פרספקטיבס'New Perspectives Quarterly) ) מביא בגיליונו האחרון דו שיח מרתק בין חוקר הציוויליזציה הנודע פרנסיס פוקויאמה לבין חוקר הכלכלה הסיני פרופ' זאנג וייויי.

הקריאה בדו שיח מזכירה את ההלצה מהתקופה הסובייטית על כך שאין למעשה הבדל מהותי בין חופש הדיבור בארה"ב לזה שבברית המועצות – בשניהם אין כל בעיה לבקר בפומבי את נשיא ארה"ב… הדיאלוג כאן נעשה בין חוקר שאמנם נחשב "מערבי" ואף רואה את הדמוקרטיה הליברלית המערבית כצורת השלטון הטובה ביותר בהיסטוריה (אם כי בטון שהתמתן מאוד בשנים האחרונות), אך מאידך מוכן בהחלט לבקר את המומים ואת התהליכים השליליים בה – בעוד מן הצד השני ניצב אדם, אמנם רחב אופקים ורהוט, שחלה עליו חובה מוחלטת לגונן על המערכת שאותה הוא מייצג – במקרה זה הכלכלה הקומוניסטית הסינית – ולהימנע מכל ביקורת מהותית אם רצונו לשוב הביתה בשלום.

פוקויאמה דואג לציין, למען היושר האינטלקטואלי, שסין הייתה הארץ הראשונה שבה נוצרה מהות הדומה ביותר למדינה המודרנית. במושג "מדינה מודרנית" הכוונה היא לישות שאינה מבוססת על קשרים בין משפחות, אלא על מערכת ביורוקרטית וצבאית שמאוחדת על ידי חוקים אחידים, וכל זאת לפני 2,300 שנה (!).

אחרי ההקדמה הזו מפנה פוקויאמה את תשומת הלב לכך שבסין של היום קיימת שקיפות של הפקידים כלפי המערכת השלטונית, אך לא קיימת שקיפות של המערכת השלטונית כלפי העם. פוקויאמה מייחס זאת למסורת קונפוציאנית שרואה בשליט הנאור והחכם את צורת הממשל הטובה ביותר וחושב שזו הסיבה לכך שרוב המשטרים האוטוריטריים המודרניים מתקיימים במזרח אסיה – דרום קוריאה ויפן בתקופה הטרום דמוקרטית שלה, סינגפור וטייוואן. פוקויאמה מציין לשבח את השקיפות הקיימת בתוך המערכת השלטונית הסינית, אך הוא מודאג מהשחיתות שעלולה להתפתח בהיעדר שקיפות כלפי העם. כעת שולט בסין "הקיסר הטוב" או צמרת המפלגה שמסוגלת לנהל את העניינים במדינה ביעילות יחסית, אך אין דבר ממשי המונע מ"הקיסר הרע" הבא לעלות לשלטון. כמובן, כל זה אינו מונע מפוקויאמה למתוח ביקורת על ארה"ב, כולל על השיתוק של המערכת הפוליטית עקב העימות המתמיד בין שתי המפלגות הגדולות, שיתוק שהיה לדעתו אחד הגורמים למשבר הכלכלי האחרון.

הכלכלה הסינית, מציין פוקויאמה, מכוונת כעת בעיקר כלפי ייצוא של מוצרים סיניים זולים ותיעוש מוגבר, תוך כדי השקעה אינטנסיבית בתשתיות, בניית רכבות מהירות וכדומה. מדיניות הרווחה בה אינה מפותחת כלל ופערי השכר גדולים – עובדה מעט מפתיעה כשמדובר במדינה המגדירה את עצמה קומוניסטית.

זאנג וייויי – שלכל אורך הדיאלוג מכנה את פוקויאמה בתואר "פרופסור" וחולק לו כבוד – מקפיד אף הוא להביע כבוד והערכה לסין ולבקר בצורה נוקבת את המערב, תוך חזרה מתמדת על המשפט "כפי שפרופ' פוקויאמה אמר כעת". הוא מתאר את סין במושגים של מעבדת הרפורמות החברתיות והכלכליות הגדולה ביותר בעולם ומפליג בשבחי התיעוש הסיני – כאשר הוא דואג, כמובן, להבליט את האזורים המתועשים והעירוניים שבהם מתרחש שינוי מואץ – בראש ובראשונה שנחאי – ולא את האזורים הכפריים המוזנחים (שהם, כמובן, יהיו הבאים בתור לתנופה התעשייתית הגדולה). לטענתו, ההיסטוריה הסינית מתפתחת במחזורים של אלפי שנים וכעת סין נמצאת בתחילתו של "מחזור חיובי" – ולכן גם ניתן לקרוא לכל מגמה שלילית "גל קטן בכיוון ההפוך" לזה של המחזור החיובי.

את הדרך הסינית של קבלת ההחלטות רואה וייויי כמשובחת במיוחד כעת, כיוון שהיא אינה מבוססת על "פופוליזם מערבי זול", אלא על בחירת חברי מפלגה ותיקים ומנוסים עם הרבה ניסיון בענפי המשק השונים ("פוליטביורו" במושגים סובייטיים של פעם). מובן שוייויי גם משתמש בטיעון הרב תרבותי – לא בטוח שכל מה שעובד בארה"ב בהכרח יעבוד בסין, מבחינת נוהל ומשטר תקין, אבל הוא נוטה גם לערער על עצם הגישה שהתרבות הליברלית והשוק החופשי של המערב "עובדים" בהכרח. כשהוא נאלץ להיזכר בעברה המאואיסטי הקרוב של סין הוא מודה ש"נעשו שגיאות" (?), אך "רבים בסין עדיין מעריצים מאוד את היו"ר מאו ואין להתעלם מכך".

לאורך כל הדיאלוג שבה ונשלפת הטענה שלפיה הצמיחה הכלכלית בסין המשיכה דווקא בעת המשבר הגדול בארה"ב, דבר שמעיד כמובן על עליונותה הכלכלית והחברתית של החברה הסינית על זו האמריקנית. פוקויאמה מצדו אינו מכחיש את עצם המשבר ואת חומרתו, אך מדגיש שהמשבר הוא תולדה של מעשיהם של אנשים בצמרת העולם העסקי ולא של התנהלות המערכת הפוליטית במערב. הוא מסכים שלתרבות תפקיד חשוב ושכל תרבות מפתחת מאפייניים ייחודים ביחסי פוליטיקה וכלכלה – אבל מטעים ששחיתות ודיקטטורה אינן חלק מובנה מאף מערכת פוליטית ומאף תרבות.

משתמע מדבריו של פוקויאמה שדווקא הצמיחה הסינית המואצת תוביל בקרוב למצב שסין לא תדע כיצד להתמודד איתו וייתכן שהדבר יוביל למשבר כלכלי חסר תקדים בסין. ניתן רק לקוות שהדבר לא יארך אלפי שנים בסולם הזמן הסיני, ושפרופ' וייויי יהיה עדיין איתנו – כדי להסביר לנו שמדובר בעוד תנודה שלילית במחזור של התקדמות חיובית.

———————————————————————————————————————–

צ'ארדש צועני

הרחק מעינו הפקוחה של העולם המערבי, מתפתחת בהונגריה פוליטיקה פשיסטית המעמידה כקרבן התורן את המרכיב 'הלא יצרני', הלא הוא הצוענים

דוגמה אחרת לקשיים גדולים בהשתלבות במערב מופיעה בכתבתו של העיתונאי האמריקני- איראני סוראב אהמארי, ברבעון הסוציאל-דמוקרטי 'דיסנט' (Disent), על אודות הונגריה. רבים במערב מודאגים מהתחזקותו של הימין הקיצוני בהונגריה ונוטים לראות זאת כחלק מהמגמה של התחזקות מפלגות הימין באירופה. ברם, מבט קרוב יותר על המתרחש מגלה סיטואציה ייחודית ולא פשוטה.

בשלהי המשטר הקומוניסטי הונגריה נהנתה מרווחה יחסית ליתר מדינות הגוש הסובייטי, הודות לליברליזציה כלכלית מסוימת שנקט הנשיא יאנוש קאדאר (את התקופה הזו נהגו לכנות "קומוניזם של גולאש", על שם מרק הבשר ההונגרי הסמיך שהיה פופולרי בהונגריה בתקופה שבה רוב שכניהם בגוש המזרחי נאלצו להסתפק במרק כרוב). הרפורמות הכלכליות שנעשו במדינה במטרה להתמזג עם המערב דירדרו את הכלכלה והשאירו חלקים גדולים של האוכלוסייה בחוסר כול. שלושה מכל ארבעה הונגרים סבורים שהמצב כיום רע מזה שהיה בתקופה הקומוניסטית, ובמצב כזה רק טבעי להתחיל לחפש אשמים.

כך קמה לה ב-2003 מפלגת "יוביק" – "התנועה להונגריה טובה יותר". המצע מאוד פשוט – לא למערב, לא לנאט"ו, לא לאיחוד האירופי. המפלגה נוטה לסיסמאות אנטישמיות וגם לצמצום בתיאור מעורבותם של ההונגרים בשואה. אך הגילוי הקשה ביותר של אופיה הימני של התנועה הוא ביחסה כלפי הצוענים, מיעוט הונגרי משמעותי. פעילי המפלגה הציעו להקים גטאות לצוענים, בהם ייושבו מחדש תחת פיקוח של מיליציות מקומיות, ואפילו "לקחת מההורים הצוענים העצלנים את הילדים לאומנה". אחד מחברי הפרלמנט מטעם המפלגה (שעברה את אחוז החסימה לפני כשנתיים) אמר ש"הגיע זמן להקים קו-קלוקס-קלאן בהונגריה".

הצוענים מוצגים בידי פעילי "יוביק" כמועדים לגנבות מטבע ברייתם וכסכנה ממשית לדמוגרפיה ההונגרית. בכך פונים פעילי "יוביק" לפחד הקיומי העמוק של ההונגרים, פחד של ישות אתנית מבודדת המוקפת בקבוצות עמים גדולות מכל עבריה: הגרמנים מצד אחד, הסלאבים מצדדים אחרים והתורכים האסיאתים מדרום. מצטרפת לכך עוגמת הנפש של איבוד שטחים נרחבים אחרי מלחמת העולם הראשונה, תבוסה משפילה בה וסבל תחת שני משטרים רודניים – הנאצי והקומוניסטי – במשך יותר מחמישים שנה. לתוך התסכול הלאומי הזה נכנסים אנשי "יוביק" ומציעים להונגרים לחדש את הגאווה הלאומית שלהם, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, גם בצעדות תחת סמלים נאציים, כפי שעשו אנשי המיליציה של "יוביק", "המשמר ההונגרי".

פעילותה של המיליציה אמנם נאסרה ב-2009, אך הפעילים עצמם טוענים שכבר עשו את שלהם בכך שעוררו את תשומת הלב ל"בעיה הצוענית" שלדבריהם "הרוב לא מעזים לגעת בה בגלל תקינות פוליטית". פוליטיקאים מקומיים, במיוחד מאזורים בעלי אוכלוסייה צוענית צפופה, מפריחים סיסמאות על מתן העדפה ל"אזרחים היצרניים" על פני ה"אזרחים הבלתי יצרניים", כאשר הקונוטציה ברורה.

הצוענים ההונגרים מודאגים מאוד. חלקם היו פעילים במחאה האזרחית הדמוקרטית של סוף התקופה הקומוניסטית, שהייתה גם מחאה נגד אפליית הצוענים. כחצי מיליון צוענים הושמדו בהונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה, והנותרים חשים יותר ויותר מחנק כאשר מתלקחים סכסוכים ואיומים ביניהם לבין שכניהם ההונגרים. על רקע זה מהגרים צוענים רבים מהונגריה, כאשר חלק ממדינות המערב מספקות להם מעמד של פליטים. המחבר חותם את מאמרו במשאלה שכמה פקידים בבריסל, שכמובן מודאגים כעת הרבה יותר ממשבר היורו וממצבה הכלכלי של יוון, ייתנו את דעתם על הפוליטיקה ההונגרית. המנהיג הטוטליטרי הבא עלול להגיע דווקא משם.

———————————————————————————————————————–

כוכב הצפון היהודי

גם כשמדובר בנחלה הארקטית העצומה והמרוחקת של אלסקה, קשה לברוח מהעקבות היהודיים. הם היו שם מן ההתחלה

בדיחה ידועה מספרת ששליח חב"ד וקוקה קולה ניתן למצוא בכל מקום בעולם, חוץ מאלסקה, שם קוקה קולה החליטו לא להשקיע. כתבה במגזין היהודי-אמריקני 'מומנט', פרי עטו של ירת (Yereth) רוזן, מוקדשת לקהילה היהודית המיוחדת באלסקה (שתשמש גם נושא לכתבה של צבי קנריק במוסף זה באחד השבועות הקרובים), מעין סמן צפוני קיצוני לתפוצה היהודית העולמית.

הסיפור היהודי של אלסקה מתחיל במאה ה-18, כאשר חוקר ארצות רוסי בשם ברינג גילה אותה. לקראת המאה ה-19 הפכה אלסקה למרכז מסחרי חשוב, עם מעורבות פעילה של סוחרי פרוות יהודים. מאמצע המאה החלו יהודים להתיישב בה, להשקיע בתשתיות המקומיות וליטול חלק בהפיכת ערי האוהלים לערים של ממש.

השלב הבא בתולדות אלסקה נודע כאחד המשגים ההיסטוריים החמורים ביותר במדיניות החוץ הרוסית: ב-1867 רוסיה מכרה את אלסקה לארה"ב תמורת סכום זעום. גם בכך הייתה מעורבות יהודית פעילה: הפרוון היהודי לואיס גולדסטון לחץ על ממשלת ארה"ב להקדים את בריטניה בעסקה. תוך זמן קצר רוב החברות המסחריות באלסקה היו בידיים יהודיות שזיהו את הפוטנציאיל העסקי שם – ורצה הגורל שאפילו לחייל שהוריד את הדגל הרוסי באלסקה והניף את דגל ארה"ב קראו בנימין לוי.

רוב אנשי העסקים היהודים שהשקיעו באלסקה מעולם לא ביקרו שם – אך הם אחראים לרוב הפיתוח שלה, כולל הבנק, הרכבת והמכללה הראשונה. הזדמנויות מסחריות שנפתחו במקום הביאו לשם עוד יהודים, ואליהם נוספו אחרים כחלק מבהלת הזהב של תחילת המאה ה-20. אז גם הוגשה הצעה ראשונה להקים באלסקה מקלט עבור יהודים רוסים נפגעי פוגרומים – הצעה שנדחתה בידי הקונגרס ב-1906. ההצעה שבה ועלתה לסדר היום לקראת מלחמת העולם השנייה, כאשר יהודי אלסקה היו מודאגים מגורל אחיהם באירופה. מספר פליטים יהודים אף הגישו הצעת התיישבות יהודית לנשיא רוזוולט, וזה נטה לקבל אותה, אך ההצעה נכשלה בסופו של דבר – עקב אי מוכנות של המקומיים לקבל מסה של פליטים יהודים, וכן, באופן פרדוקסלי ואירוני, עקב התנגדותו של המושל הוותיק ארנסט גרונינג.

גרונינג, עיתונאי ומשפטן שהפך לפוליטיקאי שמאלני, מונה לתפקיד המושל בידי רוזוולט. אף שנולד כיהודי הוא התנגד לזיהויו ככזה והגדיר עצמו כאתיאיסט. גרונינג פעל רבות נגד האפליה של בני המיעוטים האינדיאנים באלסקה, כולל ביטול בתי הספר הנפרדים, בתי עסק עם כתובות "אין כניסה לאינדיאנים" וכן הלאה. אלסקה הייתה עבור גרונינג מעין מפעל חיים, ובערוב ימיו הוא אף ראה את חלומו מתגשם: אלסקה הוכרה, הרבה בזכות מאמציו, כמדינה ה-49 של ארה"ב.

מחקר נוכחי בדבר המאפיינים הדמוגרפיים של יהודי אלסקה מעלה לפחות שני נתונים מפתיעים: ראשית, יהודי אלסקה משכילים בהרבה מהממוצע, יותר מרוב היהודים בארה"ב והרבה יותר מיתר האוכלוסייה. שנית, על אף השיעור הגבוה של נישואי התערובת, רוב יהודי אלסקה נוטים להגדיר את עצמם כדתיים ואף רוב ילדי המשפחות המעורבות גדלים כיהודים.

בית הכנסת הרפורמי "אור הצפון" ממוקם רק 125 מייל דרומית לקוטב הצפוני ומוכרז כ"בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם". סדר הפסח שנערך בבית חב"ד המקומי מתחיל בסביבות 8 בערב, אך רק בעשר ניתן להתחיל לקרוא את ההגדה. המגן דוד שעונדת לעתים שרה פיילין עדיין לא משכנע את רוב יהודי המקום להצביע עבורה, שכן רוב יהודי אלסקה, שלא במפתיע, הם דמוקרטים.

ובכן, בקור של אלסקה אמנם מצליחה לשרוד קהילה יהודית חמה ופעילה, אך בתור מקום מקלט מרכזי עבור יהודי העולם היא קיימת רק בספרו של מייקל שיבון "איחוד השוטרים היידיים".

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: