סקירת פברואר

היכן מחאת השמאל?

פרנסיס פוקויאמה, הנחשב לאחד מגדולי ההוגים המדיניים בימינו, תוקף בחריפות את השמאל האמריקני שאינו שותף למחאה החברתית. גם הרפובליקנים לא יוצאים בזול

פרנסיס פוקויאמה נחשב לאחד מגדולי ההוגים המדיניים בימינו. בחודש שעבר הבאנו ראיון שנערך עמו על אודות מצבה של סין. הפעם נזכיר ראיון אחר שנתן ל"דר שפיגל" הגרמני ובו הוא מתייחס למצב הכלכלה בעולם המערבי.

טבעי שכל ראיון עם פוקויאמה ייפתח באזכור התזה המפורסמת שלו מ-1989 לגבי "קץ ההיסטוריה", שתמציתה היא יתרונה המוחלט של הדמוקרטיה המערבית על כל יתר צורות המשטר. עתה הוא טוען שהמשבר הכלכלי הגלובלי מעמיד את הדמוקרטיה בסכנה. כיצד מתיישבות שתי הטענות? ובכן, פוקויאמה טוען כי עדיין אין תחליף ממשי לקפיטליזם הליברלי, אך הוא ביקורתי כלפי ההתפתחויות שדחקו לארצות העולם השלישי את "עובדי הצווארון הכחול". לטענתו, כיום רוב מקומות התעסוקה של מעמד הביניים עברו לסין, וגם אלה שהצליחו לשמור על מקום העבודה שלהם רואים ששכרם אינו עולה ואף יורד. בקיצור, מעמד הביניים נשחק. תמיהתו היא אפוא מדוע לא רואים מחאה אמיתית מהשמאל, כלומר מהאנשים שטוענים שאכפת להם מהעניים? מדוע אלו שיוצאים להפגנות ודורשים מהממשלה לעשות צעדים משמעותיים לטובת מעמד הביניים הם אנשי "תנועת מסיבת התה" הימניים (אותם פוקויאמה רואה כפופוליסטיים, אך לפחות מגויסים למען הדבר הנכון)?

ביחס לאנשי "כיבוש וול סטריט", תומכי מחאת השמאל הרדיקלי בארה"ב, פוקויאמה מתבטא בתקיפות. לדעתו מדובר בקומץ של אנרכיסטים אנטי-קפיטליסטיים שמנותקים מהאמריקני הממוצע. פוקויאמה גם אינו חוסך את שבט לשונו מאובמה, כשהוא מאשים אותו בכך שלמרות הרטוריקה המרשימה מאוד שלו לגבי צדק חברתי, הוא מעורב בקשרים הדוקים ביותר עם הצמרת הבנקאית של ארה"ב, שאותה חילץ מהמשבר האחרון באמצעות עירויים כספיים מאסיביים במקום לנצל את ההזדמנות כדי לפצל את הבנקים הגדולים. באובמה הוא מוצא אף את המפתח לפרדוקס שלפיו אנשי המעמד הבינוני-נמוך בארה"ב מצביעים דווקא לרפובליקנים (ולא לסוציאל דמוקרטים, כפי שקורה לרוב באירופה). לדבריו, אנשי מעמד הביניים סולדים ממישהו שמייצג אליטות – במקרה הזה בוגר הרווארד ברק אובמה. אבל בל נחשוב שהרפובליקנים טובים יותר. לדעת פוקויאמה, גם הם נתונים לגמרי בידי אנשי וול סטריט.

בשורה התחתונה, פוקויאמה סבור שלמרות המעבר המאסיבי של תעשיות העולם לסין, שבה מתקבלות ההחלטות באופן מהיר יחסית, מדובר במערכת מסואבת ומושחתת, שבה אנשים נהרגים בתאונות המוניות בשל חוסר שקיפות ובשל שחיתויות. הוא עדיין מאמין שהדמוקרטיה הליברלית היא הצורה הגבוהה ביותר של ההתפתחות האנושית.

————————————————————————————————

מניטשה ועד שרה פיילין

האם כל מי שהוא שמרן בהכרח מעודד דיכוי? ספר חדש מציג את הימין האמריקני בצורה הפרימיטיבית ביותר שניתן

חידה: מה משותף לפרידריך ניטשה, שרה פיילין, רייגן וצ'רצ'יל? תשובה: כולם אנטי-מהפכניים.

אם מישהו חושב שמדובר בבדיחה או בציטוט של איש אקדמיה שלוקה בדיבור אסוציאטיבי של סכיזופרן – ובכן, הוא טועה. מדובר בטיעון מספר חדש של חוקר מדעי המדינה קורי רובין, שנסקר ב- New York Review of Books על ידי מרק לילה ( Lilla. רובין הוא איש שמאל שמרבה לחקור ולנתח את הימין בארה"ב. כעת, כאשר התהליכים לבחירת המועמד הרפובליקני לנשיאות בעיצומם, העיון בשורשים הרעיוניים של האישים שרוצים להחליף את ההנהגה בבית הלבן ברור. אלא שרובין מנסה, לדעתו של לילה, ללכת בדרך שאינה מכבדת חוקר רציני ולא איש שמאל רציני- הוא לוקח את הקיצונים מבין הימניים או השמרנים, מוצא אצלם תכונה מסוימת ומכליל אותה על כולם ללא עוררין.

ובכן, כפי שבטח ניחשתם, מה שמאפיין את השמרנים זה שהם… רעים. זאת אומרת, הם אנשים שמתנגדים לשינוי חברתי, כל שינוי, והם עושים את זה תמיד במטרה אחת ויחידה – לסייע בדיכויים של שחורים, נשים או מיעוטים. שאיפתם היא לשמר את הסדר הקיים שבו הם מייצגים את ההגמוניה. לעומת זאת, הטובים (קרי הליברלים) הם אנשים שמערערים על הסדר הקיים למען שוויון ערכי בין בני אדם. לשם כך הם מבקשים לעורר מהפכות, שלהן מתנגדים תמיד הרעים. מניטשה עד שרה פיילין. כמה פשוט!

לילה טוען כי הדברים אינם מדויקים בלשון המעטה. גם מי שאינו מסכים עם הימין השמרני לא יכול לצייר אותו באופן פרימיטיבי עד כדי כך. ראשית, קשה למצוא היום נושאים שבהם כל הימין בארה"ב מגובש לחלוטין. בנושאי חוץ, השמרנים מהזן הישן תומכים בבדלנות בינלאומית של ארה"ב ומתנגדים בתוקף לתמיכה הנלהבת בישראל שמגלים עמיתיהם הניאו-שמרנים. השמרנים הדתיים רואים בהפלות ובנישואין חד מיניים אם כל חטאת, עובדה שמקוממת את הליברטריאנים ממכון קאטו. בכלל, ממשיך ואומר לילה, רובין פספס את נקודת ההבדל המהותית בין השמרנים לליברלים. שתי התפיסות התגבשו מבחינה פילוסופית לאחר המהפכה הצרפתית. אדמונד ברק, שנחשב לאבי ההגות השמרנית, רואה בחברה סוג של ירושה שקיבלנו, כשעל כתפינו מוטלת האחריות כלפי אלו שהיו לפנינו ואלו שיהיו אחרינו. לכן, על פי רוב, על השינויים שאנו מבצעים להיות איטיים והדרגתיים, ברמה שמאפשרת הסתגלות של החברה, ולא בצורה של מהפכות אלימות שמזעזעות את אמות הסיפים. הליברלים, מצדם, רואים את התכלית באינדיבידואל ולא בחברה. הליברל חושד בעקרונות, במסורות ובמנהגים מקודשים, היות שאלו נוצלו לעתים קרובות מדי כדי להצדיק אפליה ודיכוי.

הדיון הזה כמובן גם קשור להבנת הטבע האנושי – השמרנים נוטים לתפוס את הטבע האנושי כשלילי בעיקרו וכמצריך ריסון, ואילו הליברלים נוטים לראותו כטוב באופן מהותי. אך בין כך ובין כך אין לדבר קשר לתפיסה של תמיכה במהפכות או התנגדות להן. רבים מהאנשים המזוהים עם הימין הקיצוני – פשיסטים למיניהם – דווקא תמכו מאוד בתנועות מהפכניות, לא מתוך כמיהה אוטופית אלא דווקא מתוך רצון להשתחרר ממועקת המהוגנות הבורגנית ולהגיע לעולם משוחרר מעכבות מוסריות. נמצא שלא כל מהפכן הוא בהכרח שוחר טוב ולא כל שמרן הוא בהכרח מדכא. לדעתו של לילה, אם יש משהו שכדאי לשמרנים בארה"ב לשים לב אליו, זהו דווקא נטייתם הגוברת לרטוריקה מהפכנית של "מסע צלב" נגד השמאל וערכיו המושחתים. דיון רציני בסדר היום הופך לעתים קרובות להשמצות של הצד השני או לסיסמאות פופוליסטיות. אם הימין בארה"ב, על מחנותיו ופלגיו, באמת נחוש להחליף את אובמה בבית הלבן ובלבם של האמריקנים, הוא יצטרך להראות שהוא מסוגל ליותר מזה.

————————————————————————————————

הספורט משחית

פרופסור בהווה וספורטאי בעבר חושף את האמת המרה: ככל שספורט תחרותי מועיל לבניין האופי כך הוא גם תורם לתוקפנות ולהדרת השונה

רשימתו של מארק אדמונדסון במגזין האמריקני לענייני השכלה גבוהה (Chronicles of Higher Education) עוסקת בשאלה עתיקת היומין האם העיסוק בספורט בונה אופי. תשובתו של המחבר, פרופסור לאנגלית וספורטאי משנות לימודיו במכללה, מורכבת. מחד, הוא מודה שהעיסוק בספורט סייע לו רבות בגיבוש קווי אופי מסוימים, ביניהם יכולת ההתמדה, הלימוד וההתמודדות עם האכזבות. מאידך, עיסוק בספורט תחרותי גם מספק את הצורך האנושי בתהילה, והחיפוש אחר תהילה גורם לא פעם לאדם להתאכזר ליריב או להתעלם ממנו.

סיסמתם הקלאסית של המשחקים האולימפיים הייתה אמנם "ההשתתפות, ולא הניצחון, היא העיקר", אך כל מי שראה את צעדות המנצחים סביב האצטדיון יודע שסיסמא לחוד ומציאות לחוד. טבעו של ספורט מקצועי (בשונה מחינוך גופני ועיסוק חובבני בו) הוא לחתור לניצחון בכל מחיר. לא בכדי אחד הסמלים העיקריים לגבורת הלוחם בתרבות היוונית הוא אכילס, שאמנם מוכר לנו בעיקר בזכות מטבע הלשון "עקב אכילס", המעיד על נקודת תורפה, אך דמותו הכללית ב"איליאדה" היא של לוחם ללא חת שמתמסר לחלוטין לתאוות ההרג בזמן המלחמה ואין מה שיעצור בעדו מלהרוג את היריב הטרויאני או את הידיד שהכעיס אותו לרגע. אין זה מפתיע אפוא, ואף המחקרים מאשרים זאת, כי ספורטאים מקצועיים, במיוחד אלו המעורבים בסוגי ספורט כוחניים, נוטים יותר להסתבך בקטטות, בתאונות דרכים, באלימות במשפחה ובשכרות (יוצאי דופן הם מתאמני אמנויות לחימה, שמפנימים קודקס חמור של מניעת אלימות).

ברגע של כנות נוגעת, חושף המחבר כי עמיתו לעבודה האקדמית נדהם לשמוע ממנו שאם מישהו יפגע באוטו שלו, הסיכוי של אותו אדם לחטוף אגרוף ללסת יעלה בצורה דרמטית. זה אמנם לא משפט שמצפים לשמוע מאיש אקדמיה מכובד, אך כמי שעסק במהלך חייו בספורט קבוצתי, שבו אגרוף ללסת הוא דרך לגיטימית לפתרון סכסוכים, הדבר פחות מפתיע.

בעיה קשה נוספת של הספורט התחרותי היא דחייה קולקטיבית של השונה והאחר, במיוחד של מי שלא עומד בקריטריונים הנוקשים של הקשיחות הגברית. בנוסף, ספורט קבוצתי כרוך במבנה היררכי נוקשה וברור; דבר שעומד בסתירה בולטת כלפי עקרונות השוויון שלמדנו מהמורים הרוחניים הגדולים של האנושות, כמו גם מן העקרונות הליברליים. המחבר טוען כי כולנו התרגלנו לחיות בסוג של סתירה שאותה אנו נוטים להכחיש – אנו מתפללים תפילות המלאות במילים של חמלה ואהבת הזולת, ולאחר מכן צופים בטלוויזיה במשחק שבו שתי קבוצות נלחמות ללא רחם זו בזו. אמנם ספורטאים רבים הולכים להצטלם בבתי חולים לילדים ובאירועי התרמה שונים אך עצם נוכחותם שם נועדה, לדעתו של המחבר, להשכיח מאיתנו את הסתירה. וכמובן, הספורט נוטה להדיר נשים. ואגב, נוכחות גדולה יותר שלהן בתחום לא תועיל לרכך אותו; קרוב לוודאי שהנשים תהפוכנה לתוקפניות יותר.

בסיום דבריו משתמש המחבר בדימוי הלקוח מתוך מאמרו של דרידה על אפלטון – שיקוי ה"פרמאקון" המשמש בו זמנית רעל ותרופה. זוהי מהותו של הספורט המקצועי – בעל פוטנציאל גדול לבניית אופי אך באותה מידה גם להשחתתו.

————————————————————————————————

נורמן פודהורץ

הביוגרפיה של נורמן פודהורץ, אחת הדמויות הבולטות בנוף היהודי-אמריקני, חושפת פרטים שלא מופיעים בארבע האוטוביוגרפיות שפרסם בעבר

רשימתו של אריק כהן ב-Jewish Review of Books עוסקת באחת הדמויות הבולטות בנוף היהודי-שמרני של ארה"ב – נורמן פודהורץ. מדובר באיש שנחשב לאחד האבות המייסדים של הניאו-שמרנות בארה"ב, שכתב המון במשך חייו, אך רק השנה זכה לביוגרפיה מקיפה ראשונה מאת תום ג'פרס. רשימתו של כהן מוקדשת לניתוח הביוגרפיה.

אולי הדבר הראשון שראוי לציין כשמדברים על פודהורץ הוא שבניגוד לביוגרפיות, דווקא אוטוביוגרפיות לא חסרות לו. עד היום הוא פרסם ארבעה ספרים ("לעשות זאת", "שבירת מסגרות", "חברים- לשעבר" ו"סיפור האהבה שלי עם ארה"ב"), שבהם הוא מתאר את קורותיו בז'אנר ייחודי שאולי מן הראוי לקרוא לו "אוטוביוגרפיה פולמוסית".

נורמן פודהורץ הוא סיפור הצלחה יהודי-אמריקני טיפוסי, כמי שהתחיל את דרכו כילד עני מברוקלין, בן למשפחת מהגרים. את אביו מתאר פודהורץ במילים הבאות: "הוא אהד את הסוציאליזם, אך לא היה סוציאליסט; הוא היה ציוני, אך לא נלהב במיוחד; יידיש הייתה שפת אמו, אך הוא לא היה יידישיסט. בקצרה, הוא היה מרדן יהודי, בלתי מסווג ואקלקטי, סובלני כלפי כל צורה של קיום יהודי, כל עוד זו נותרה יהודית בצורה מודעת וברורה. הוא גם היה נזעם מול כל צורת התבוללות יהודית, גלויה או סמויה. העניין עבורו היה להיות יהודי כשהדרך לכך היא לקבל חינוך יהודי ללא קשר להגדרות, אידיאולוגיות והצדקות".

תוך כדי לימודיו באוניברסיטת קולומביה, למד פודהורץ עצמו בסמינר התיאולוגי היהודי (בעיקר כדי לעשות נחת רוח לאביו) אצל מי שנחשב בזמנו לכוכב הגדול של ביקורת הספרות – ליונל טרילינג. אז, בשנות ה-50, פודהורץ אף קיבל את עבודתו הראשונה – עורך במגזין "קומנטרי", שהיה ביתו של השמאל האנטי-קומוניסטי. לאחר התאבדותו הטראגית של העורך הראשי אליוט כהן ב-1959, תפס פודהורץ את מקומו בתפקיד, ובו כיהן במהלך שלושים השנים הבאות. בניהולו של פודהורץ הפך "קומנטרי" למגזין ניאו-שמרני מוביל, שמגלה עניין רב ביהדות ומציג קו פרו ישראלי ברור.

פודהורץ עצמו עבר בצעירותו תקופה של חיי הוללות בוהמייניים בקרב צעירים יהודים רדיקלים בניו יורק, אך נחלץ מכך יחסית מוקדם, לאחר שפגש את הסופרת מג' דקטר (אז גרושה + שתיים), התחתן איתה, והפך במהרה לאיש משפחה למופת. עם זאת, נותר פודהורץ אדם רדיקלי וחד לשון. עתה הרדיקליות שלו מכוונת כלפי חבריו מהשמאל, שאותם האשים בבגידה בערכים האמריקניים, בהתנכרות לכל מה שיקר לליבו של האמריקני הממוצע ובהתנכרות כלפי הזהות היהודית וכלפי ישראל.

סביב הנושא הזה חושף הספר החדש אפיזודה מסוימת שעליה פודהורץ לא כתב בספריו – ה"חזון" שחווה בגיל 40, ששכנע אותו באמיתתה ובעליונותה המוסרית של היהדות. הדבר לא הוביל אותו לקבלת עול מצוות במובן האורתודוקסי של המילה, אך עודד אותו יותר להזדהות כיהודי וגם כציוני. כאן מן הראוי לציין שתי תכונות נוספות הבולטות לאורך הספר. ראשית, מדובר בבן אדם שמודע מאוד למעלותיו, בלשון המעטה. הלצתו הידועה של פודהורץ לרגל ציון 25 שנה של עריכת "קומנטרי" על כך שהחברים שכחו לציין את צניעותו הרבה בין יתר מעלותיו בהחלט מעידה על הבן-אדם. דבר נוסף שראוי לציון הוא שזיקתו החמה של פודהורץ ליהדות לא התגבשה בדבריו לכדי משנה סדורה. אין אצלו תפיסה מגובשת כיצד יהדות התפוצות, לצורך העניין, אמורה להיראות ולאילו תכנים לחנך, כיצד מעבירים את הזהות היהודית לדור הבא וכן הלאה. ושמא לאחר כל השנים פודהורץ נשאר, בדומה לאביו, יהודי גאה, מאוד אקלקטי, לא מגובש ולא מנוסח?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביעד  On פברואר 24, 2012 at 7:10 am

    כדאי לזכור גם שפודהורץ הוא הומופוב חולני (ואשתו מידג' דקטר עוד יותר ממנו), והם נכנסו פעם לחליפת-מאמרים תוקפנית וארסית מאוד עם גור וידאל (שווה מאוד לקרוא).

  • zeeviksh  On פברואר 24, 2012 at 9:19 am

    תודה אביעד
    אכן, שני בני הזוג פרסמו בעבר רשימות הומופוביות למדי- במיוחד מג' דקטר. עם זאת, ראוי לזכור שני דברים:
    1. פולמוסו עם וידאל בא גם על רקע דעותיו השמאלניות קיצוניות עד ביזאריות של האחרון.

    2. ברשימתו משנת 1996 תחת השם "ניאו שמרנות- ההספד" פודהורץ אומר שהמאבק של התנועה ההומולסבית ללגיטימציה של נישואין חד מיניים הוא ניצחונה של ניאו שמרנות על דפוסי מתירנות מינית הנוהגים בקהילה. במילים אחרות, אני מאמין שהרבה מההומופוביה שלו היה מתוך זיהוי אוטומטי של המאבק ההומולסבי עם השמאל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: