סקירת אפריל 2012

פתאום כולם "מנהיגים מתונים"
ספר חדש מלמד על הפגיעה הקשה בחופש הדיבור בעולם בכל הנוגע לענייני האסלאם ומאשים את המערב בכניעה לתופעה

רשימתו של פול ברמן ב-New Republic מוקדשת לספר חדש העוסק בנושא של חופש הדיבור והאיום עליו. למעשה, הספר הוא מעין דו"ח על הפגיעה בחופש הדיבור ברחבי העולם בשם ההגנה על קודשי האסלאם. המחברים-העורכים, פול מרשל ונינה שאה ממכון הדסון לחופש הדת בארה"ב, מקפידים לטעון שלא מדובר באסלאם כשלעצמו, שמנסה לכפות את ערכיו בכוח הזרוע על כל בני האדם, אלא על פרשנות מסוימת שלו המקובלת בחוגים הקיצוניים.
אך כאן בדיוק נשאלת השאלה – כיצד קרה שדווקא הקיצוניים זכו לכוח והשפעה? ובכן, אחד מכלי ההשפעה המרכזיים של האסלאם הקיצוני הוא לחץ פסיכולוגי ופיזי לא מתון על מבקריו. הדבר יכול להיעשות בידי זרועות החוק שתפקידן לאכוף את חוקי הדת (כמו באיראן ובסעודיה), בידי ההמון או בידי "מתנדבים" יחידים. האלימות מופנית כלפי קבוצות שונות: נוצרים, מיעוטים השייכים לזרמים שונים של האסלאם כגון איסמעאילים, עלווים, בהאים, סונים באיראן השיעית ושיעים בפקיסטן. ההמון בהרבה מהמדינות האלו אינו מסכים לרדיפות, אך גם אינו נוקט פעולה כלשהי כדי למנוע אותן. ומדובר כמובן גם באיומים על חייהם של כופרים ברחבי העולם – כמו בפרשת גזר דין המוות על סלמן רושדי, או ההתפרעויות האלימות בעקבות הקריקטורות בעיתון "יילנד פוסטן".
התגובה המערבית לרדיפות הללו היא לעתים קרובות התקפלות – לסגור תערוכה ש"פוגעת ברגשות הדתיים", לא להקרין סרט שמבקר את האסלאם, לא להפיץ רומן או יצירת אמנות שעושים זאת. מוסלמים שקוראים לרפורמה של האסלאם במערב אף נתקלים באיומים ומותקפים פיזית. לכן אין זה מפליא שאחד מהידועים בהם, שכבר הוציא רשימה מכובדת של ספרי ביקורת על האסלאם ועל החברה המוסלמית, ממשיך לא לחשוף את זהותו האמיתית ולהתפרסם תחת שם העת "אבן וואראק" (הכופר).
וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני בטיעונם של מחברי הספר. עקב ניסיונות הצנזורה של הגופים המוסלמיים, המערב לעתים קרובות גוזר על עצמו צנזורה עצמית, כשהוא מדגיש את המסרים המתונים של חלק מהמנהיגים ובוחר לטשטש את המסרים הקיצוניים יותר. כך, השימוש במונח "מנהיג מתון" הופך לנפוץ בצורה בלתי נסבלת. למשל, המנהיג התוניסאי החדש, ראשיד גאנושי, הוא "מתון", למרות שבין מסריו לאומה הוא מדבר, בין היתר, על "הכחדת הנגיף הציוני של ישראל" ורואה במחבלות המתאבדות "דמות נשית חדשה לחיקוי". מדובר, אגב, לא בלוחם טרור, אלא בפילוסוף בעל השכלה, דמות מוערכת מאוד בתנועת חמאס העולמית.
"מתון" אחר הוא מנהיג עולמי בלתי מעורער של האחים המוסלמים, יוסוף אל-קארדאווי. בנאום הניצחון שלו בכיכר תחריר בשנה שעברה הוא קרא לכבוש את מסגד אל אקצא בירושלים לקול התשואות הרמות של ההמונים שגדשו את הכיכר. לעתים קרובות מנסה התקשורת המערבית גם לצמצם את הקולות של האנטישמיות האלימה בעולם המוסלמי, שעדיין מסתמכת בצורה סמכותית על "הפרוטוקולים של זקני ציון". כך או אחרת, ספרם של שאה ומרשל מלמד אותנו שלא רק ממשלות, אלא גם תנועות דתיות וחברתיות עלולות להוות סכנה ממשית לחופש הדיבור; שחירויות דמוקרטיות הן לא דבר שמובן מאליו, למרות שקל לשכוח זאת ולהתחיל לוותר עליהן, זעיר פה וזעיר שם, תחת לחץ פיזי ורגשי. ובעיקר, זו תזכורת לכך שהמערב יכול לסייע לקולות המושתקים בעולם המוסלמי אם הוא קודם כול לא ישתיק את עצמו.

——————————————

לקות בפטפוט
ממשה רבנו דרך הקיסר קלאודיוס ועד צ'רצ'יל – בעיית הגמגום הטרידה את האנושות מאז שחר ההיסטוריה. באופן מפתיע, מתברר שבעיקר את הגברים

חופש הדיבור, במובנו הפשוט והיומיומי יותר, מעסיק גם את פרנסין דו-פלסיק גריי. בסקירתה הנרחבת ב-New York Review of Books היא כותבת על מספר ספרים חדשים המוקדשים להיבטיו השונים של נושא הגמגום. חשיפתו הרחבה האחרונה של הנושא הייתה בזכות הסרט נושא הפרסים "נאום המלך", על אלברט נסיך יורק שנעשה מאוחר יותר למלך בריטניה ג'ורג' השישי. בילדותו כל כך פחד הנסיך לשאול שאלות בכיתה עד שהיה האחרון לקבל את תעודת הבגרות. על רקע מצוקתו הרגשית עקב פגם הדיבור שלו סבל הנסיך אף מכיב קיבה חריף שהצריך בשלב מסוים התערבות כירורגית. לאחר שהתחתן, אשתו הפנתה אותו לקלינאי תקשורת יוצא אוסטרליה בשם ליונל לוג (Logue). במהלך 82 הפגישות והתרגילים הרבים שביצע, השתפרה מאוד יכולת הדיבור שלו והוא היה מסוגל לנאום כמעט ללא הפרעות בטקס פתיחת הפרלמנט האוסטרלי.
דוגמתו של מלך בריטניה אינה היחידה בהיסטוריה. רשימת המגמגמים המפורסמים כוללת, בין היתר, את הקיסר הרומי קלאודיוס, את אריסטו, את דארווין, את צ'רצ'יל (בצעירותו), את מרילין מונרו וכמובן את משה רבנו. קבוצה גדולה בפני עצמה מהווים סופרים מגמגמים – סומרסט מוהם, לואיס קארול, הנרי ג'יימס וג'ון אפדייק. חלקם גמגמו רק בשפת האם אך לא בשפה אחרת שבה דיברו. אצל חלקם נעלם הגמגום בזמן שדיברו על בעלי חיים או על ילדים, אצל אחרים בשעה ששרו או קיללו. הגמגום גרם לרבים מצוקה רגשית עזה. תפילה לשחרור מהגמגום נמצאה על לוח במסופוטמיה, כמה מאות שנים לפני הספירה הנוצרית. במיתולוגיה היוונית מוזכרת פנייה לאורקל מדלפי לאותה מטרה.
גם ההסברים על טבעו של הגמגום השתנו במהלך ההיסטוריה. אריסטו חשב שמגמגמים הם בעלי לשון עבה במיוחד, "שאינה מצליחה להדביק את הדמיון". הרופא הביניימי גאלן חשב כי לשונם קרה ורטובה מדי. כך האמין גם פרנסיס בייקון שאף הציע להפשיר את הלשון באמצעות יין חם. במאה ה-19 נעשו ניתוחים כירורגיים על מנת לחתוך מספר שרירי לשון – ניתוחים שבנוסף להיותם חסרי תועלת לחלוטין, גרמו לכאבי תופת. מאוחר יותר התחילה להתגבש תיאוריה הקרובה יותר לתפיסה העכשווית של הגמגום, ולפיה הבעיה של המגמגם היא לא בלשון, אלא בנשימה לא נכונה. את התפיסה הזו אימץ, למשל, אלכסנדר מלויל בל, מורה לחירשים ואביו של ממציא הטלפון (טוענים שדמותו של פרופ' היגינס במחזהו של ברנרד שואו "גבירתי הנאווה" מבוססת על דמותו של בל האב). אחרים חשבו שגמגום קשור לתקשורת עם ההורים וטענו שלהרבה מגמגמים היו הורים פרפקציוניסטים שלא הייתה להם סבלנות להקשיב לילדים ולכן קטעו אותם לעתים קרובות.
הנתונים היום מורים שאחוז אחד מהמבוגרים וכארבעה אחוזים מהילדים סובלים מגמגום. בגיל הבגרות הגמגום נוטה להיעלם לעתים קרובות. אחת החידות המסתוריות שאין עליה תשובה מדעית המניחה את הדעת היא העובדה שכ-80% מכלל המגמגמים הם גברים. אחד התיאורטיקנים בתחום טען בעקבות כך כי עובדה זו מבטאת את העליונות הפיזיולוגית של נשים, החשובה יותר לשרידותו של המין האנושי, בנוסף לנטייה הנשית להתבגר מוקדם יותר. בכל מקרה, מדובר בבעיה שכיום המדע מעמיד לרשותנו כלים כדי להתמודד איתה – כפי שאכן קרה עם מלך אנגליה. אך הדבר דרש ממנו מחויבות והתמדה עצומה, כפי שנדרש ממרילין מונרו, שהצליחה לבטא את המשפט המפורסם "זה אני, מותק" בסרט "חמים וטעים" רק ב'טייק' ה-47!

——————————————–

סיפור אהבה צרפתי
דלק או סיפור אהבה? יש הטוענים שהגישה אל האוכל, ולא אחוזי השומן, תקבע כמה נשמין
רשימתה של קארן בקר דה-ביון ברבעון הסוציאל-דמוקרטי Dissent מוקדשת לשאלת האוכל, לכאורה סוגיה בלתי חברתית בעליל. ברם, מדובר בשאלה שלאחרונה משכה את תשומת לבם של אמריקנים רבים, עקב מחלוקת שהתלקחה בין שתי גברות מובילות בארה"ב משני צדי המתרס הפוליטי – מישל אובמה מול שרה פיילין.
אובמה נטעה גינה של ירק אורגני בחלקת הבית הלבן על מנת לקדם מודעות לאכילה בריאה, ובתגובה ביקרה שרה פיילין בבית הספר בפנסילבניה וחילקה לילדים מאפים כאות מחאה נגד "התערבות המדינה בתזונה שלנו". לכאורה מדובר בעוד היבט של מחלוקת קלאסית בין שמרנים לליברלים – והפעם סביב שאלת האחריות האישית מול התערבות ממשלתית או גידול תוצרת תעשייתית כנגד החקלאות האלטרנטיבית. אלא שלדעתה של ביון ניתן לאתר כאן דרך שלישית שמשלבת את היתרונות שבשתי השיטות והיא הדרך הצרפתית. תרבות האוכל של צרפת היא שם דבר בעולם. לא לחינם הברכה "בתיאבון" הגיעה לאנגלית מהצרפתית. צרפת כיום היא מהיצרניות והיצואניות המובילות של תוצרת מזון חקלאית ותעשייתית – וזאת מבלי להזיק לחקלאים הקטנים, האיכרים הצרפתים.


אחת החידות בנוגע לדפוסי צריכת האוכל בצרפת היא שצרפתים צורכים כמויות שומן אדירות ומבלים באכילה זמן כפול בממוצע מהאמריקנים – ועם זאת הם סובלים הרבה פחות מבעיות השמנה ומבעיות לב הנלוות לעודף משקל. ביון רואה את הסיבות לכך בעומק הזיקה התרבותית של הצרפתים למאכלים שלהם. הנשיא (היוצא?) סרקוזי הכריז בעבר שהאוכל הצרפתי הוא הטוב בעולם ושהוא יפעל במרץ לכך שאונסק"ו יכיר באוכל הצרפתי כחלק מהמורשת התרבותית העולמית – וכן אכן קרה. יותר מ-90% מהצרפתים סועדים שלוש סעודות ביום יחד (בניגוד ל-40% מהאמריקנים שאוכלים יחד בקביעות פעמיים-שלוש בשבוע) – וכתוצאה מכך ממעטים לעבוד במשמרות. כפי שניסח זאת מנכ"ל "גרינפיס" לשעבר בצרפת, ברונו רבל: "בארה"ב אוכל הוא דלק. בצרפת הוא סיפור אהבה".
כמו כן, בתי הספר בצרפת מלמדים את תרבות האכילה כחלק מתוכנית הלימודים הכללית המחייבת. התלמידים לומדים על הטעם הטוב, על דפוסי הסעודה המקובלים, ועל כך שהמזון הצרפתי הוא חלק מהמורשת התרבותית שלהם. הם לומדים שמי שאוכל כמו שצריך הוא אזרח טוב יותר. ברם, אליה וקוץ בה – מדובר במאכלים שהנם צרפתיים במהותם, ולכן במקום לגבש את כלל האזרחים סביב תרבות האכילה הם דווקא מרחיקים את התלמידים המוסלמים והיהודים. כאן דווקא לצרפת יש מה ללמוד מארה"ב הרב-תרבותית, שבחלק מבתי הספר שבה התפריט כולל מאכלים כשרים לפי ההלכה היהודית וגם לפי חוקי האסלאם.
ההורים הצרפתים מלמדים את הילדים לאכול נכון וגם הממשלה לוקחת חלק בעניין, על ידי השקעה בארוחות בתי ספר בריאות, מזינות, טעימות ושוות לכל נפש, איסור הצבת מכונות ממתקים בתחום בתי הספר ואזהרות בריאותיות בזמן פרסומות לממתקים. התוצאה – שיעורי השמנת הילדים בצרפת הם מהנמוכים בעולם. וכפי שראינו מהדוגמה של סרקוזי ורבל – הזיקה הרגשית של הצרפתים לאוכל חוצה את הגבולות שמאל-ימין. נראה ששילוב נכון של אחריות אישית עם מעורבות ממשלתית, תוך הצבת בריאות הפרט בעדיפות גבוהה, גורם לכולם בסופו של דבר לתיאבון בריא יותר. או שמא סודו של המטבח הצרפתי הוא בתקופה שנדרשה לו להתפתח, וארה"ב היא עדיין צעירה מדי?

————————————–

מתרחקים מן הארץ
האם אכן קיימת ירידה בתמיכה של יהודי ארה"ב בישראל? מחלוקת מחודשת

ביקורתו של ירדן הירש ב-Jewish Review of Books מוקדשת לספר שצמח מתוך מאמר פולמוס מעורר הדים. לפני שנתיים פחות חודש, במאי 2010, פרסם חוקר מדעי מדינה יהודי-אמריקני בשם פיטר ביינרט מאמר ב-New York Review of Bools בנושא היחסים בין ישראל לתפוצת ארה"ב, ועסק בשאלה מדוע יותר ויותר יהודים אמריקאים ליברלים חשים עצמם מנוכרים כלפי ישראל. המאמר עורר פולמוס אינטנסיבי וגרם להדים רבים – כולל בעיתון זה.
בסוף החודש שעבר פרסם ביינרט ספר שבו הוא מפתח את התיזה המרכזית של המאמר. שמו של הספר הוא "משבר הציונות". גם הספר זכה מיד לתשומת לב רבה, כולל ראיון ארוך אך לא מתלהב במיוחד עם המחבר בעיתון "הארץ". טענתו של ביינרט היא שיהודי ארה"ב מתרחקים מישראל כי נמאס להם מהכיבוש. אלא שבביקורתו טוען הירש שהנושא, לכל הפחות, נתון במחלוקת. קיימים דמוגרפים יהודים – ביניהם תיאודור ששון וליאונרד זאקס – הטוענים כי בסך הכול יהודים צעירים נטו תמיד להרגיש עצמם מרוחקים יותר מישראל, והדבר השתנה ככל שהם התבגרו. למעשה, טוענים הם, קיימת אפילו עלייה בזיקתו של הנוער היהודי בארה"ב לישראל, עקב פרויקטים שונים של סיורים וכו'. סוציולוג נחשב אחר, סטיבן כהן, מסכים שמדובר בירידה של הזיקה לישראל בקרב יהודי ארה"ב, אך רואה את הסיבה לכך בשיעורים הגבוהים של נישואי התערובת. מה שמפתיע הוא שבספר ביינרט מסכים לכך. הוא כותב, בניגוד למאמרו, שאכן הסיבה לכך שרבים מיהודי ארה"ב לא ממש מתעניינים בישראל היא שהם לא ממש מתעניינים ביהדותם באופן כללי. מאידך – וזו טענתו המקורית של ביינרט – הקבוצה המזוהה ביותר עם ישראל נשארת האורתודוקסיה.
אז אם זה המצב, ויש לנו מצד אחד אורתודוקסים שמזדהים עם ישראל בכל מקרה ומצד אחר מתבוללים שחסרי עניין בכל מקרה – נשאלת השאלה מי נשאר. ובכן, לדעתו של ביינרט נשארו עוד מספר אנשים כמותו. הם יהודים מאוד בזהותם וזיקתם לישראל חשובה להם. מאידך, הם ליברלים מאוד בתפיסתם ואינם מתכוונים לוותר על כך. לכן, המשך מדיניות הכיבוש של ישראל מקשה עליהם מאוד את הזדהותם וכיום הם אינם מוכנים בשום אופן להעניק לישראל את אותה תמיכה מיידית שאולי הייתה פשוטה ומובנת מאליה בדור הקודם. אלה הם, לדעתו של ביינרט, אלו שהולכים להנהיג את הדור הבא ביהדות ארה"ב, על מנת להוות משקל-נגד לאורתודוקסיה.


ביינרט אף עושה טריק מעניין כדי להעצים את התחושה שיהודים אמריקנים שמאלנים אכן נלחמים למען דמותה היהודית הראויה של ישראל. הוא מקדיש שני פרקים בספרו ל"פסיכו-היסטוריה" של ברק אובמה ובנימין נתניהו ומגיע למסקנה שאובמה הוא למעשה "ליברל יהודי". בעקבות חברות רבת שנים עם יהודים שמאלנים וקריאה בספריו של דוד גרוסמן, פיתח אובמה את מערכת ערכיו הליברלית התומכת בזכויות הפרט ללא סייג – בעוד נתניהו הוא "יורש העצר" של הלאומנות היהודית שאינה נותנת אמון בגויים מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי ותלמידו – אביו של נתניהו. ובכן, ליברלים יהודים מכל העמים התאחדו נגד הלאומנות צרת האופקים.
תפיסתו הכללית של ביינרט היא תפיסה טיפוסית למדי של השמאל הציוני, שמודאג מהאפשרות שהמשך השליטה באוכלוסייה הפלשתינית יגרום לישראל בשלב מסוים להפוך למדינה לא יהודית. אלא שלדעתו של הירש, ביינרט מפתח את הטענה הזו כשהוא מטיל את הנטל העיקרי בנוגע להמשך הסכסוך על ישראל. כשפלשתינים נוהגים בתוקפנות הדבר מוסבר בכך ש"ישראל גרמה להם להתנהג כך בעמדתה הנוקשה", בעוד אם ישראל נוהגת בתוקפנות היא עושה זאת מתוך שיכרון הכוח שלה. הפלשתינים אצל ביינרט הם יצורים מופעלים בקלות שלא ניתן לצפות מהם לרסן את עצמם או לקחת אחריות על מעשיהם. זו, לדעתו של הירש, הבעיה העיקרית בספר. המחבר שרוצה להימנע מהקיצוניות של תמיכה בלתי מותנית בישראל נוקט לשם כך קיצוניות הפוכה – ביקורת בלתי מסויגת. באותה מידה שבה חושש ביינרט לגרום לניכור של השמאל היהודי בארה"ב, מן הראוי היה שיחשוש מניכור של ישראלים, שמכירים מציאות קשה ושונה מזו שהוא מתאר בספר. אם ליברלים יהודים בארה"ב יסתמכו על ספרו של ביינרט, הם עלולים לקבל ממנו שירות רע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: