ארכיון חודשי: יוני 2012

“נייט” להומופוביה

 

anastasia michaeli

 

מכתב גלוי לאנסטסיה מיכאלי

 

שלום וברכה

אציג את עצמי בראשית דבריי. שמי זאב שביידל. במקצועי אני עובד סוציאלי וקרימינולוג מוסמך. בנטייתי המינית אני הומוסקסואל ופעיל מזה מספר שנים בקהילה הגאה ובפרט בקהילה הדתית הגאה. הסברתי במה אני עוסק כדי שיהיה מובן כי דברים שאמרת לאחרונה בישיבה של וועדת הכנסת למעמד האישה ושנגעו הן לנושא של הטרדות מיניות והן לקהילה ההומו לסבית עוררו אצלי עניין. אני מעריך מאד את המאמצים שלך כח"כית לקידום חקיקה בתחום של זכויות הורות וזכויות המשפחה. עם זאת, אני הבנתי מדברייך שיש מספר עניינים שסדר יומך העמוס כחברת כנסת אולי לא אפשר לך להתעדכן בהם. וכיוון שאמרת שבתחומים אלו צריכים לדון אנשי מקצוע מתחומים שונים- הרי שאני כאן בכדי להשלים את הפערים.

ראשית, אמרת שאת חוששת שחשיפה של צעירים לתכניות בערוץ 10 שמדברות על נטייה מינית יכולה להשפיע על נטייתם. אני מכיר הרבה הומואים ולסביות- באמת הרבה. הם אנשים מאד שונים מכל מיני בחינות. אבל יש לכל אלו שאני מכיר מכנה משותף – איש מאיתנו לא נהיה הומוסקסואל או לסבית בגלל תכנית בערוץ 10. אני אישית גדלתי- כמוך- בברית המועצות ונשיקות הגברים היחידות שראיתי על המסך היו נשיקות של החבר ברז'נייב עם חברי הפוליטביורו ועם החבר ערפאת. העניין הוא שאני- וחבריי- נולדנו עם נטייה מינית שהיא חלק נתון מאיתנו. כפי שאת נולדת עם הנטייה המינית ההטרוסקסואלית שלך- והיא חלק נתון ממה שאת. ואם תנסי לגרום לעצמך בכוח להיות לסבית- קרוב לוודאי שתרגישי רע מאד עם זה.

שנית- טוב מאד שאת מודעת לנתונים המדאיגים והקשים על שיעורי האובדנות בקרב הצעירים ההומו לסביים. אך חשוב גם להבין מהן הסיבות לאותן שיעורי אובדנות גבוהים. לפני כן חשוב לציין שהתנסחת- בוודאי בלי כוונה- באופן לא מדויק שעלול להטעות. כמובן זה לא נכון ש"הומואים מתאבדים בגיל ארבעים" ושום מחקר גם אינו אומר זאת. אלא שאחוז גבוה יחסית של גבירם הומוסקסואלים אכן ביצעו ניסיונות אובדניים לפני גיל ארבעים. למה?- לא בגלל עצם הנטייה שלהם. אלא בגלל חוסר קבלה ותמיכה חברתית ומשפחתית. זה במקרה הנושא של התזה שלי לתואר שני. את בטח יודעת שגיל ההתבגרות זה גיל מאד לא פשוט, בודד ומטלטל גם ככה. אז תחשבי מה זה להבין בגיל הזה שאתה לא כמו כולם ולא להיות מסוגל לשתף בזה אנשים קרובים- חברים או בני משפחה- מחשש שהם יתנכרו לך או יתנתקו ממך.

זה כנראה מסביר גם את זה שנערים אלו מוצאים את עצמם לעיתים קרובות מנוצלים מינית- עוד דבר שציינת בדברייך, אך בלי להסביר את הסיבה ! מישהו שהקשיב לך עלול היה לחשוב שהטרדה מינית היא זו שהופכת אנשים להומואים ולסביות. אם זה היה ככה- בקושי היו נשים סטרייטיות בעולם ! וגם בקרב גברים, אחוז גברים שעברו פגיעה מינית ( מדובר על 17% מהאוכלוסייה, אחד מכל שישה !) הוא הרבה יותר גבוה מאחוז ההומוסקסואלים באוכלוסייה ( 4-5%). אבל עצם הבושה והאשמה סביב הפגיעה המינית עלולה ליצור אצל נער או צעיר בלבול בנושא. אבל ככה בדיוק נוצר מעגל הקסמים- נער שנפגע מינית, בנוסף לבושה מהפגיעה, גם מתבייש עכשיו מזה שאולי יחשבו שהוא הומו! אבל אם להיות הומו לא תהיה בושה- הרי לא יהיה לו במה להתבייש !

לכן גם הפתרון לקשיים של הומוסקסואלים ולסביות צעירים הוא יצירת מסגרות תמיכה והעלאת המודעות. כדי שנער וצעיר שמגלים שנטייתם היא הומוסקסואלית יידעו שהם לא לבד עם הדבר הזה. שהם יראו לפניהם דוגמאות של הומוסקסואלים מבוגרים שנטייתם המינית לא מפריעה להם להתקדם ולהגיע לכל תפקיד בעולם, כולל להיות חבר כנסת. שהם יכולים להיות בזוגיות אוהבת ולממש הורות נפלאה. שחייהם יכולים להיות עשירים ומאושרים. ושנגד הסטיגמות והדעות הקדומות צריך להילחם- כולנו ביחד. לכן אנחנו לא יכולים בשום אופן " להיות שונים אצלנו בבית" – ולהיות "כמו כולם" כלפי חוץ. כי הנטייה המינית שלנו הי אלא נעלי בית שמשאירים אותם בבית והיא הולכת איתנו לכל מקום שאנו מגיעים אליו.

חשוב גם להגיד כאן כמה מילים על הניסוח. הבנתי מהדברים שהתפרסמו בתקשורת שהותקפת בימים האחרונים בצורה לא הוגנת כלפייך ואני מצטער על כך מאד. חבל לי שבקהילה שלי יש אנשים שלא אכפת להם לפגוע בזולת. אבל חשוב שאת, ח"כ מיכאלי היקרה, תהיי גם קצת מודעת לרגישויות שונות של המיעוטים. מיעוטים הם קבוצה חלשה בהגדרה ולכן כל מיני התבטאויות חסרות פרופורציות או לא מדויקות יכולות מאד לפגוע בהן. למשל, בתור עובד סוציאלי שעובד עם דרי רחוב ( הומלסים) אני יכול להגיד לך שרוב דרי הרחוב היום בארץ הם יוצאי רוסיה ( כמוך וכמוני). איך היית מרגישה אם מישהי היה אומר ש"רוסים הם עלייה של שיכורים, נרקומנים והומלסים"? ושוב- אם רוצים לערוך דיון רציני על הבעיות שיש בקרב נוער יוצא רוסיה- אפשר וצריך. אבל כשיש התקפות ודמגוגיה- אין דיון רציני.

ודבר אחרון- ידוע מבחינה מחקרית, שאחד הגורמים שמנבאים בצורה חזקה ביותר את הסובלנות כלפי אנשים הומו לסביים זו היכרות אישית איתם. אני חושב שרואים מדברייך שאת לא מכירה הרבה הומואים ולסביות אישית ומקרוב. אז מה דעתך להזמין אותי ואת חבריי לכוס קפה בלשכתך או במזנון הכנסת? נשב שם ביחד ונחשוב, איך אנחנו בונים חברה שבה כל המשפחות מכל הסוגים וכל הצעירים מכל מגדר ומכל נטייה מינית מרגישים בטוחים ומוגנים? בואי נעשה דברים ביחד ! או במילים של מנהיג מפלגתך- נגיד "נייט" להומופוביה !

תמונת גיי כאיש מיוסר- רישומים אחרי הסרט "סיפורו של יוסי" מאת איתן פוקס

 

הסיפור של יוסי

 

 

מזה זמן למדתי, שיש טעם לראות את הסרט לפני שיודעים את העלילה. הדבר מוסיף לתפיסה בלתי אמצעית. אך לאחר שצפיתי בסרטו החדש של איתן פוקס "סיפורו של יוסי", למדתי שעדיף גם להימנע מעיון מוקדם בביקורות. לאחר שיצאתי מאולם הקולנוע ראיתי של שלטי הפרסום בחוץ, שהיו מכוסים בתשבחות נוסח " סרטו הטוב ביותר של איתן פוקס" , "מלא בהומור שחור", " משחק עדין ומדויק" וכו". תהיתי אם אני והמבקרים הנכבדים צפינו באותו סרט.

אבל ברור שגם בלי הביקורות הייתה ציפייה. כי דבר אחד ידעתי- מדובר בסרט ההמשך של "יוסי וג'אגר" – האגדה הישראלית מלפני עשור. למי שזוכר את החוויה שעשה לנו אז הסרט- לא צריך להזכיר. ומי שלא זוכר, למשל כי לפני עשור הוא היה צעיר מדי – קצת קשה להסביר. איך נסביר לכם, חברנו הצעירים , מה זה היה בשבילנו לראות אז את "יוסי וג'אגר"? כמה פעמים במהלך הסרט הלב שלנו החסיר פעימה ובו זמנית הדופק זינק למאתיים בלי שרצנו? ממה התרגשנו יותר- מהנשיקה הגברית הראשונה בקולנוע הישראלי- על השלג הלבנוני ? או מהנשיקה האחרונה בטרם המוות ? כמה פעמים הקשבנו לשיר "בוא" בביצוע של ריטה וכמה- בביצוע של עברי לידר? כמה בכינו מהסצנה של הביקור ב"שבעה" ?

אני מזכיר את כל אלו אולי גם כדי להזכיר לעצמי שאת העוצמה הרגשית הזו לא הייתה כל דרך לשחזר. סרטי ההמשך ( סיקוולים) בדרך כלל לא יוצאים טוב. ואולי לא הייתי אמור לצפות שהפעם זה יהיה אחרת. אבל מה שראיתי על המסך… באמת עלה על כל הציפיות. כלפי מטה.

ובכן, כעבור עשור, יוסי המ"פ ( אוהד קנולר) הוא רופא קרדיולוג באיכילוב ( דמות שנודדת אלינו ישירות מהסדרה "סרוגים" ומעוררת מחשבות נוגות על הדימויים ש"נדבקים" לשחקנים). הוא עדיין בארון- באופן מוחלט והרמטי . את נטייתו הוא מביא לידי ביטוי בצפייה בפורנו גייז בשעות הערב על המחשב הביתי ומגעים מיניים מזדמנים דרך אתר ה"אטרף" הידוע לשמצה. יום אחד הוא פוגש בבית החולים את אימו של ג'אגר, אהובו המנוח, ( אורלי זילברשץ- בנאי) ובפרץ של כנות כעבור עשור מספר לה ולבעלה על האהבה ביניהם. לאחר ההוצאה מהארון של מי ששוכב בו כבר עשור ( סליחה על הציניות) יוסי מחליט לנוסע לסיני, אך בדרך מכיר חבורה של חיילים, פונה לאילת ומגלה אהבה דרך הקשר עם אחד מהם, הקצין החתיך תום ( עוז זהבי). וזה מסתיים בנשיקה בעירום הדדי מלא. יש!

המלאכותיות העצומה של רוב הסיטואציות בסרט מתחילה לעורר תחושת אי נוחות בשלב מאד מוקדם. ראשית, לחלוטין לא ברור מדוע יוסי עדיין בארון. לפני עשור הייתה סביבו סיטואציה קשה- הוא מ"פ בצבא, גבר- גבר, מג"ד הומופוב וכו"- בסדר, הבנו. אבל מה עכשיו? סביבך בית חולים איכילוב, רופאים ואחיות, אנשים משכילים – למה אתה קובר את עצמך בארון ב-2012? פרט נוסף שהופך את דמותו של יוסי לשטוחה וחסרת אנושיות- הוא היעדר מוחלט של הורים וקרובי משפחה. בסרטו הקודם של פוקס, "בועה" , לדמותו של קנולר, גיי תל אביבי, הייתה אימא- כפי שהיא הייתה למאהב הערבי שלו, אשרף. סיפורי אימהות, גם אם הם היו סטריאוטיפיים מעט וקיטשיים במידה, בכל זאת תרמו ממד של עומק אנושי לדמויות, כמו כל פרט המוסיף הקשר וזהות . וכאן כעת- עומד מולנו אדם חזר זהות כלשהי. הוא מתייסר בארון – ולא לצופים וגם לו עצמו לא ברור – למה ? מרוב ייסורים- הוא מחליט , בפרץ של כנות מאוחרת, לחשוף את נטייתו ואת סיפור האהבה בפני הורים של ג'אגר- מכל בני האדם, דווקא בפניהם ודווקא עכשיו ! אני מניח שהייתה כאן כוונה לסצנה מרגשת- אבל יצא משהו מגושם ופתטי לגמרי. מה שמחמיר את המצב עוד זה הסיור המאולץ של יוסי בחדרו של ג'אגר- שנראה כמו פרודיה על סצנה דומה אך מרגשת עד דמעות בסיום הסרט "הר ברוקבק".

גם בהמשך, התסריט כאילו שובר שיאים בתפניות מאולצות, כדי להוביל את העלילה לאן שהוא התכוון. יוסי פתאום מחליט לקחת טרמפ עד אילת 4 קצינים צעירים – כשהוא בכלל בדרך לסיני. אחד מהם מוצא חן בעיניו ומושיט לו דיסק של ריטה – דבר שממנו אנו כמובן אמורים להסיק על נטייתו המינית. אמנם, יוסי מנסה שלא להיכנע לפיתוי – ואף קורא תוך כדי שהייתו במלון את "מוות בוונציה"- הספר שמתאר סיפור אהבה הומוסקסואלי אפלטוני- טראגי שסופו אינו להתממש, אלא להביא למות הגיבור. אבל בסוף האהבה עושה את שלה, יש נשיקה וסצנה אינטימית , עם ניסיונות חוזרים להדליק ולכבות את האור

( שוב, חיקוי לא מוצלח של סצנה מאד מצחיקה ב"סיפור גדול") והבטחה מגושמת של שני המאהבים לזנוח את החובות שלהם ( לצבא ולבית החולים) ולהישאר בסיני, סתם ככה, לעולם. חברים באמת… אתם חושבים שאתם בארץ באדולינה ?

וברצינות- אולי כדאי לחשוב מדוע הסיפור של יוסי הרופא הארוניסט הוא סיפור שהקהילה הגאה בישראל 2012 מספרת לעצמה. כי זה ממש לא הסיפור שמשקף את ההווי שלנו. כיום אנו יוצאים מהארון בכל מקום אפשרי ונמצאים בכל העמדות האפשרויות, מקימים משפחות, מביאים ילדים ואפילו הדתיים שבינינו יוצאים מהארון בקצב הולך וגובר. מדוע הגיבור שלנו על המסך נשאר הגיבור הטראגי עם האהבה הבלתי אפשרית, שניתן לממש אותה רק בחולות סיני, הרחק מעין אדם ?

אולי השאלה היא אחרת- האם אנחנו מסוגלים לעזוב את המקום של הקורבן הטראגי ולחיות חיים פשוטים, חיים כפי שהם. חיים שלא עסוקים בהסתרות והמצאת סיפורי בדים ( או סיפורי ארונות), אלא בלחיות את החיים עצמם, חיים באור, אחרי שמסך הערפל התפזר מעליהם. חיים ללא הילת גיבורים וללא תוויות של שוני. ובכן, מסתבר שכן. סרטי הקולנוע החדשים בנושא ההומו לסבי מציגים לפנינו זוגות גלויים לחלוטין, חלקם עם ילדים שכבר גדלו. זוגות אלו עסוקים בהתמודדות עם צדדי החיים השונים, על הטראגי והקומי שבהם – ובסוף יוצא סיפור טוב ונוגע ללב ( כמו בסרטים "הילדים בסדר" האמריקאי או "כמו כולם" הצרפתי). זה יכול להיות גם סיפור של להיות הומו בחברה שמרנית ( "ממבו איטליאנו") או אפילו סיפור ישראלי של להיות הומו בחבורה מ'צואיסטית של מתאבקי סומו ( "סיפור גדול" שכבר הוזכר). אפשר לצייר פה גם תמונה טראגית- ומשהו מהתמונה הזו רואים בסצנה של קשר מיני מזדמן של יוסי עם גבר לא מוכר- אולי אחת הסצנות היותר מדויקות ואכזריות בסרט, שמראה את "שוק הבשר" הווירטואלי במלוא האכזריות המנותקת שלו. זו סצנה חזקה- אבל גם היא לא מפרנסת סרט שלם. אם כן- אנו נשארים כעת להיזכר בחדווה נוסטלגית ב"יוסי וג'אגר" ולחכות להמשך הסיפור של קהילתנו על מסך הקולנוע. כמה זמן עוד לא נרצה להסתכל על עצמינו במראה ולראות את עצמנו כפי שאנחנו? איך שרים ריטה ועברי- עד מתי נמשיך לברוח ?

סקירת מאי 2012

הדינמיט והשלום

התחקות אחר תולדותיו של פרס נובל לשלום מלמדת שהוא לא תמיד ניתן לאלו שבאמת הביאו אותו. מוורסאי ועד אוסלו

רשימתו של ג'יי נורדינגר ב-American Interest מתחקה אחר תולדותיו של פרס נובל המלווה אותנו מראשית המאה העשרים ומעלה בדרך מספר תובנות מעניינות. ראשית, דמותו של מייסד הפרס, אלפרד נובל, מרתקת בפני עצמה. מדובר בשוודי שגדל רוב ימיו בסנט פטרסבורג והסתובב בעולם רבות. רבים יודעים שהוא המציא את הדינמיט, וגם מכירים את הסיפור הנפוץ שלפיו התחרט מאוד על כך וייסד את הפרס כסוג של כפרה על מעשי ההרס שגרם. אלא שאין לכך ראיה של ממש. נובל עצמו כנראה היה גאה בהמצאה שלו והאמין שתרמה לקידום הטכנולוגיה והתשתיות. הוא לא חשב שתגליתו ניתנת לניצול לרעה יותר מכל תגלית אחרת.

בדבריו על הפרס בתחום השלום כתב שהפרס יוענק ל"אדם שעשה את העבודה הטובה ביותר למען אחווה בין העמים, למען ביטול או צמצום של צבאות קיימים ולקידום של כנסים למען השלום". אלא שמסתבר שחברי ועדת הפרס נטלו לעצמם חופש גדול ביותר בפירוש עקרונות אלו ולעתים התעלמו מהם כליל. חילוקי הדעות סביב הפרס התלקחו למעשה כבר משנותיו הראשונות. ב-1901 הוענק הפרס לפעיל השלום פרדריק פאסי ולמייסד הצלב האדום הבינלאומי אנרי דונאן. חברתו של נובל, ברטה פון סוטנר, זעמה על הענקת הפרס לדונאן, כיוון שלדעתה היה מדובר באדם שלא מתנגד באופן עקרוני למלחמה אלא מנסה "לשפר" אותה. או כדבריה, "במקום להתנגד עקרונית לבישול בני אדם, מפציר לבשל אותם על אש נמוכה בלבד".

בשנת 1926 הוענק הפרס לשלושת החותמים על הסכמי לוצרן, שהיו אמורים "לסגור קצוות" בהסכמי ורסאי ולמנוע את המלחמה הבאה באירופה. הכותרות בעיתונות העולם בישרו על שלום אירופי ארוך ועל שלוות עולם בין גרמניה לצרפת… כעבור 68 שנה זכו פרס, רבין וערפאת בפרס על הסכמי אוסלו – וכבר בשעת הזכייה היה ברור שלא מדובר בהשגת שלום מלא, בלשון המעטה.

אבל האמת היא שהשגת שלום מלא באזור כלשהו מעולם לא הייתה תנאי לזכייה בפרס. פרסים הוענקו לאנשים שנאבקו בעימותים אזרחים פנימיים, כמו נלסון מנדלה ודה-קלרק שלחמו נגד האפרטהייד, וחולקו שני פרסים אנטי-סובייטיים – לאנדריי סחרוב וללך ולנסה. ועדת הפרס עצמה התקשתה במידה מסוימת להסביר את הסיבות למתן הפרס לנשיא בריה"מ האחרון גורבצ'וב. היו שכתבו שהוא יכול היה לנסות למנוע בכוח את פירוקה של ברית המועצות באמצעות צבא ובחר שלא לעשות זאת. על כך העיר בשנינות חתן הפרס לך ולנסה: "אמת, נכון שגורבצ'וב היה יכול להשתמש בכוח והיו לו אמצעים זמינים. לכל גבר יש אמצעים זמינים כדי לכפות את עצמו על אישה. האם נעניק פרס נובל לשלום לכל גבר שנמנע מכך?"

הפרס שאולי זכה להיות השנוי ביותר במחלוקת היה זה שהוענק להנרי קיסינג'ר וללה דוק טו עבור ההסכמים שהובילו לסיומה של מלחמת וייטנאם. מעניין שרוב הביקורת התמקדה בכך שחלקו של קיסינג'ר הועבר למשרד החוץ של ארה"ב, ולא על כך שהחלק השני התגלגל למשטר הרצחני והאלים של צפון וייטנאם.

המחבר מנסה להציע כמה נקודות שנראות לו כשגיאות מרכזיות של ועדת הפרס: אמונה עיוורת בפירוק הנשק, בארגוני השלום הבינלאומיים (האו"ם וקודמיו) ובשוויון ערך בסיסי בין המערב הדמוקרטי למזרח הקומוניסטי, ורצון עיקש לעתים לזהות שלום במקום שאינו נמצא (בזמנו אמר טוני בלייר לנשיא בוש שאם יעניקו לו פרס נובל על מאמציו להביא שלום במזרח התיכון, יהיה זה סימן לכישלון עבורו). ואחרונה חביבה – האמונה שעוני גורם לטרור. אולי טעויות אלו הן האחראיות לכך שפרס נובל לשלום מעולם לא הוענק למי שאחראי למדיניותה של ארה"ב באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה: ג'ורג' מארשל, האיש שעשה למען השלום לאחר אותה מלחמה אולי יותר מכל אחד אחר. מן הראוי לסיים במובאה מדברים שנשא אחד מחתני הפרס, הנשיא רוזוולט, בטקס הקבלה: "השלום הוא דבר טוב כשלעצמו, על פי רוב, אך הוא אינו הטוב העליון עד שהוא נעשה על ידי אנשים ישרי דרך. הוא עלול להיות דבר רע מאוד אם הוא משמש כיסוי לפחדנות והתחמקות או כלי לקידום נוסף של רודנות ואנרכיה".

שבים אל הדגל האדום

הקומוניזם מתעורר באקדמיה ושב להתקיף את הסוציאל דמוקרטים. סטלין מעולם לא נראה כה צודק

מסתבר שגם בתחילת המאה ה-21 יש אנשים שפניהם ממש לא לשלום. רשימתו של איש השמאל הסוציאל דמוקרטי אלן ג'ונסון בדו הירחון האמריקני לענייני חוץ World Affairs עוסקת בתחיית הרעיונות הקומוניסטיים בחלקים מסוימים של האקדמיה. סלבוי ז'יז'ק כבר הוזכר במדור זה יותר מפעם אחת, אך יש לו עוד מספר שותפים לדרך – למשל הפילוסוף הצרפתי אלאן בדיו. ובכן, השאלה הראשונה שראוי לכל מרקסיסט לשאול היא – מדוע עכשיו? מה קורה עכשיו בעולם שלנין יוצא מהבוידם?

כמובן, הדבר הראשון שמשפיע הוא המשבר הכלכלי העולמי. הקומוניסטים החדשים טוענים שהוא מקעקע את יסודות הדמוקרטיה המערבית, יחד עם הרס כולל של איכות הסביבה ויסודות החברה. מעניין לציין שמחנה זה מטיל חלק גדול מהאחריות לכך דווקא על השמאל – הן הסוציאל דמוקרטי והן הפוסט קולוניאליסטי! מבחינה זו נראה כי אכן מדובר בקומוניסטים שיש בהם משהו מהדור הישן והם מתעבים את ה"סוטים" מהקו הרעיוני של המפלגה. הסוציאל דמוקרטים התמזגו, לדעתם, בתרבות הקפיטליסטית, בעוד הפוסט מודרנים שקעו במשחקי לשון ובתיאוריות ביקורתיות, והם אינם מביעים עניין במהפכות הכלכליות והחברתיות. כמובן, הבעיות העכשוויות בתחום הכלכלה, החברה ואיכות הסביבה נתפסות אצל הקומוניסטים החדשים לא כבעיות נקודתיות שיש לפתרן באמצעות רפורמות, אלא כבעיות "מערכתיות" שמצריכות שינוי כללי של המערכת – או שידוד מערכות.

כשהם דנים בקומוניזם עצמו, התיאורטיקנים החדשים נוטים לתארו כאידיאה מופשטת ומיטיבה עם האנושות, ולא כתופעה היסטורית שברזומה שלה מופיעים מחנות השמדה ומעשי רצח המוניים. הקומוניזם מתואר כ"דרך של אנשים ונשים רבים להיאבק למען החופש שלהם". מכאן קצרה הדרך לקרוא ל"שכחה פעילה שבאה כמטען נגד לתרבות הזיכרון הימנית" ולהתנגדות לכל ניסיון של ביקורת על מפעלו ההיסטורי של סטאלין, על מנת שזו לא תשמש כנשק בידי כוחות הריאקציה. כמובן, גם כאן יש התעלמות טוטאלית מכל אנשי השמאל שהתנגדו בצורה נחרצת לטוטליטריות הקומוניסטית – לפעמים תוך ניסיונות בוטים להכפיש אותם.

התחנה הבאה היא קריאה לאלימות בשם המהפכה. כך אומר באדיו, כשהוא מצטט את המשפט שאמר המשורר הקומוניסטי לואי אראגון בהשראת סטאלין: "הגיע זמן לפתוח באש על הדובים המרקדים של הסוציאל דמוקרטיה". או ז'יז'ק: "הפוליטיקה של המהפכה אינה עניין של אמונות ודעות, אלא של האמת שלמענה הפרט נאלץ לעתים קרובות להתעלם מ'דעת הרוב' ולכפות את הרצון המהפכני". בדיוק לזה התייחס בשלהי המאה ה-19 אדוארד ברנסטיין – מי שנחשב לאבי הסוציאל דמוקרטיה. כשהוא פנה לחבריו המרקסיסטים, הוא הזהיר אותם שהם עלולים להתחיל להתנהג באלימות תיאורטית כלפי המציאות ולהמשיך באלימות מעשית כלפי בני האדם.

הקומוניסטים החדשים מודעים לגמרי לאפשרות הזו, וז'יז'ק אכן כותב על מצב שבו אין הכרה אפריורית בשום טאבו – כולל "זכויות אדם" או "דמוקרטיה". כנראה שעל רקע זה יש לראות את התלהבותו של ז'יז'ק מהטרור של כנופיית באדר-מיינהוף. מכאן, לדעת המחבר, הסכנה הנוכחית של תפיסות מסוג זה. האנשים הצעירים, חסרי האונים, שמפגינים היום בתור "כובשי וול סטריט" או מתנגדי הגלובליזציה, עלולים להחליט מחר שאין להם דרך אחרת לעורר שינוי מלבד נטילת החוק לידיים. בעבר, אינטלקטואלים שישבו בבתי קפה עם ספרי מארקס נראו שקטים ובלתי מסוכנים. ככה נראים היום אנשים שיושבים עם הספרים של באדיו וז'יז'ק. כבר לא ניתן לפטור אותם במחי יד.

כבר בבטן הוא היה ליברל

לא רק צבע שיער. מתברר שגם הנטייה הפוליטית מושפעת מהגנטיקה של האדם

ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג בעל שם שחוקר בין היתר את היסודות האישיותיים והביולוגיים של התפיסות המוסריות שלנו. במאמרו בירחון Reason הוא בוחן מזווית זו את המחנות הפוליטיים בארה"ב (שמפלס העימות ביניהם מתחיל לעלות לקראת הבחירות המתקרבות לנשיאות). ובכן, מסתבר שלגנים שלנו יש הרבה מה לומר לגבי השאלה איזה פתק נשים בקלפי. מרקסיסט שמכבד את עצמו לא יסכים לתפיסה כזו בשום אופן, כי לדעתו האידיאולוגיות אמורות בסך הכול לשמר את האינטרסים, אך בארה"ב של היום המעמד הסוציו-אקונומי כבר אינו מנבא את ההעדפות הפוליטיות.

הגנטיקה מצליחה להסביר בין שליש לחצי מההבדלים בין אנשים בתחום הדעות הפוליטיות שלהם. כלומר. אם אתה ימני ויש לך אח תאום זהה – יש סיכוי של 50% שגם הוא יהיה ימני, גם אם יגדלו את שניכם בבית שמאלני למהדרין! יתרה מזאת, דפוסי התנהגות בילדות מאפשרים לנבא במידה רבה של סבירות מי מהילדים יגדל להיות שמרן ומי ליברל. הליברלים הקטנים נוטים להיות יותר סקרנים, ורבאליים, סומכים על עצמם, דעתנים, תוקפנים ופחות ממושמעים – בעוד השמרנים הצוציקים נוטים להיות ילדים ממושמעים יותר, פחות מאתגרים את המסגרות, פחות מחפשים ריגושים וחוויות חדשות ומוצפים בחרדה ביתר קלות מכל שינוי. אנשים מחפשים לעצמם חברה שמשחזרת את הדפוסים המוכרים להם כדי להרגיש בנוח, ולכן אך טבעי שילדים בעלי דפוסי התנהגות שמרניים יתחברו לדומיהם וכן ההפך.

מובן שלליברלים ולשמרנים יש גם "סיפור על" מכונן שונה לחלוטין ביחס לחברה ולדרך הראויה להתפתחותה, אך היידט מבקש מקוראיו להימנע מהטעות שאליה נפלו חוקרי מדיניות רבים לפניו. לעתים קרובות נעשה ניסיון פשטני לזהות את השמאל עם כל מה שטוב וחיובי ואת הימין השמרני עם כל מה ששלילי ו"מפגר". היידט מדגיש במחקריו שאנשי הימין השמרני פועלים מתוקף תפיסות ערכיות שנותנות עדיפות גבוהה לערכים של לכידות, נאמנות, סמכות וקדושה. הוא מתפלא לראות איך בכל פעם כשהוא מרצה בפני קהל ליברלי על הערכים השמרניים, המאזינים נדהמים לגלות שיריביהם הם אנשים ערכיים עם מערכת ערכים שונה מהם, ולא סתם ימניים מתוך רוע, טיפשות ואטימות. יש אולי משהו משעשע בכך שהשמרנים יודעים להביע את התפיסות של הליברלים די טוב, בעוד ליברלים רבים מתקשים להביע את התפיסות של השמרנים. כלומר, ליברל יכול להיות סובלני ונאור – אך לא כלפי מי שחולק על הליברליות שלו, ולו ברמה רעיונית בלבד. היידט מציע לנציגי כל המחנות לפתח את השיח הפוליטי והערכי ביניהם תוך כדי התייחסות מכבדת למטענים הערכיים של שני הצדדים והדגשת המניעים החיוביים של כל צעד, גם אם זה נראה שגוי לחלוטין. דעות פוליטיות יכולות להיות מוטבעות בגנים שלנו – אך עלינו ללמוד לגור לצד אנשים שיש להם גנים אחרים, גם בנושא הזה.

כשהשמאל מאכזב

האם ייתכן כי תמיכתם של יהודי ארה"ב תעבור לימין? היחסים בין היהודים לנוצרים האוונגליסטים מעולם לא נראו קרובים יותר

רשימתו של שדרן הרדיו הפופולרי מייקל מדבד בירחון היהודי-אמריקני Commentary עוסקת בדילמה עתיקת יומין של הבוחרים היהודים בארה"ב – הבחירה בין השמאל שמאכזב ביחסו לישראל ובין הימין שנתמך בידי נוצרים אוונגליסטים. ברשימתו עושה מדבד קצת סדר בכל הנוגע למערכת היחסים המורכבת בין הנוצרים האוונגליסטים והקהילה היהודית בארה"ב.

ובכן, ראשית, השמועות על תמיכתה הגורפת של קהילה זו בישראל היו מוגזמות במקצת. כלומר, הנוצרים החדשים הנם פרו ישראלים רק מעט יותר מהאמריקני הממוצע. סקרים מראים כי בכל שכבות האוכלוסייה בארה"ב קיימת תמיכה גדולה יותר בישראל מאשר בפלשתינים – והנתון המשמעותי בהקשר זה הוא דווקא הדעות הפוליטיות ולא הדת. בנוסף, אולי אין בכלל הבדל רעיוני כל כך גדול בין יהודים לנוצרים המחויבים לדתם. עקרונות הצדק והיושר קרובים ללב שניהם כך שניתן אולי להתגבר על חילוקי הדעות ביחס להפלות, נשיאת נשק אישי ונישואין חד מיניים.

לפני בחירתו של אובמה נשבו בעיתונות האמריקאית רוחות היסטריה שהזהירו שארה"ב עומדת להפוך לתיאוקרטיה, אך אלה נרגעו כאשר בוש הבן עזב את הבית הלבן. גם האיומים על כך שנוצרים אוונגליסטים מבקשים "לנצר את כולם" התבררו כמוגזמים מאוד. מדובר בקבוצות שעל פי רוב משתפות פעולה עם כל גורם חוקי או ממלכתי ומנסות לתמוך בישראל מבלי להתערב בעניינה הפנימיים.

גורם נוסף שאולי לא תקין פוליטית לדבר עליו קשור לעובדה שרבים מיהודי ארה"ב לא מעוניינים בתמיכה הנוצרית כי היא עלולה להעצים את הקשרים החברתיים בין יהודים לנוצרים וכתוצאה מכך להרבות את מספר נישואי התערובת. או כפי שניסח זאת מי שנחשב לאבי הניאו שמרנות אירווינג קריסטול: "פעם הבעיה הגדולה שלנו הייתה שהגויים רצו לרצוח את הילדים שלנו. היום הבעיה היא שהם רוצים להתחתן איתם". אך מתברר שגם בחזית הזו יש הפתעות. אמנם לא מעט יהודים עוזבים את דתם, אך רובם עוזבים לכיוון של "אין דת". פחות מאחוז אחד מהיהודים מתנצרים. נראה כי היהודים המתגוררים בסביבה שבה אוכלוסייה נוצרית חזקה לא נוטים יותר להתבולל – ואולי הם דווקא הולכים יותר לבית הכנסת. הייתכן שעברנו את עידן החשדנות הטוטאלית כלפי הנוצרים? הייתכן שהנוצרים בארה"ב הם לא רק טובים לישראל – אלא גם לארה"ב וגם ליהודים בארה"ב?

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012