סקירת מאי 2012

הדינמיט והשלום

התחקות אחר תולדותיו של פרס נובל לשלום מלמדת שהוא לא תמיד ניתן לאלו שבאמת הביאו אותו. מוורסאי ועד אוסלו

רשימתו של ג'יי נורדינגר ב-American Interest מתחקה אחר תולדותיו של פרס נובל המלווה אותנו מראשית המאה העשרים ומעלה בדרך מספר תובנות מעניינות. ראשית, דמותו של מייסד הפרס, אלפרד נובל, מרתקת בפני עצמה. מדובר בשוודי שגדל רוב ימיו בסנט פטרסבורג והסתובב בעולם רבות. רבים יודעים שהוא המציא את הדינמיט, וגם מכירים את הסיפור הנפוץ שלפיו התחרט מאוד על כך וייסד את הפרס כסוג של כפרה על מעשי ההרס שגרם. אלא שאין לכך ראיה של ממש. נובל עצמו כנראה היה גאה בהמצאה שלו והאמין שתרמה לקידום הטכנולוגיה והתשתיות. הוא לא חשב שתגליתו ניתנת לניצול לרעה יותר מכל תגלית אחרת.

בדבריו על הפרס בתחום השלום כתב שהפרס יוענק ל"אדם שעשה את העבודה הטובה ביותר למען אחווה בין העמים, למען ביטול או צמצום של צבאות קיימים ולקידום של כנסים למען השלום". אלא שמסתבר שחברי ועדת הפרס נטלו לעצמם חופש גדול ביותר בפירוש עקרונות אלו ולעתים התעלמו מהם כליל. חילוקי הדעות סביב הפרס התלקחו למעשה כבר משנותיו הראשונות. ב-1901 הוענק הפרס לפעיל השלום פרדריק פאסי ולמייסד הצלב האדום הבינלאומי אנרי דונאן. חברתו של נובל, ברטה פון סוטנר, זעמה על הענקת הפרס לדונאן, כיוון שלדעתה היה מדובר באדם שלא מתנגד באופן עקרוני למלחמה אלא מנסה "לשפר" אותה. או כדבריה, "במקום להתנגד עקרונית לבישול בני אדם, מפציר לבשל אותם על אש נמוכה בלבד".

בשנת 1926 הוענק הפרס לשלושת החותמים על הסכמי לוצרן, שהיו אמורים "לסגור קצוות" בהסכמי ורסאי ולמנוע את המלחמה הבאה באירופה. הכותרות בעיתונות העולם בישרו על שלום אירופי ארוך ועל שלוות עולם בין גרמניה לצרפת… כעבור 68 שנה זכו פרס, רבין וערפאת בפרס על הסכמי אוסלו – וכבר בשעת הזכייה היה ברור שלא מדובר בהשגת שלום מלא, בלשון המעטה.

אבל האמת היא שהשגת שלום מלא באזור כלשהו מעולם לא הייתה תנאי לזכייה בפרס. פרסים הוענקו לאנשים שנאבקו בעימותים אזרחים פנימיים, כמו נלסון מנדלה ודה-קלרק שלחמו נגד האפרטהייד, וחולקו שני פרסים אנטי-סובייטיים – לאנדריי סחרוב וללך ולנסה. ועדת הפרס עצמה התקשתה במידה מסוימת להסביר את הסיבות למתן הפרס לנשיא בריה"מ האחרון גורבצ'וב. היו שכתבו שהוא יכול היה לנסות למנוע בכוח את פירוקה של ברית המועצות באמצעות צבא ובחר שלא לעשות זאת. על כך העיר בשנינות חתן הפרס לך ולנסה: "אמת, נכון שגורבצ'וב היה יכול להשתמש בכוח והיו לו אמצעים זמינים. לכל גבר יש אמצעים זמינים כדי לכפות את עצמו על אישה. האם נעניק פרס נובל לשלום לכל גבר שנמנע מכך?"

הפרס שאולי זכה להיות השנוי ביותר במחלוקת היה זה שהוענק להנרי קיסינג'ר וללה דוק טו עבור ההסכמים שהובילו לסיומה של מלחמת וייטנאם. מעניין שרוב הביקורת התמקדה בכך שחלקו של קיסינג'ר הועבר למשרד החוץ של ארה"ב, ולא על כך שהחלק השני התגלגל למשטר הרצחני והאלים של צפון וייטנאם.

המחבר מנסה להציע כמה נקודות שנראות לו כשגיאות מרכזיות של ועדת הפרס: אמונה עיוורת בפירוק הנשק, בארגוני השלום הבינלאומיים (האו"ם וקודמיו) ובשוויון ערך בסיסי בין המערב הדמוקרטי למזרח הקומוניסטי, ורצון עיקש לעתים לזהות שלום במקום שאינו נמצא (בזמנו אמר טוני בלייר לנשיא בוש שאם יעניקו לו פרס נובל על מאמציו להביא שלום במזרח התיכון, יהיה זה סימן לכישלון עבורו). ואחרונה חביבה – האמונה שעוני גורם לטרור. אולי טעויות אלו הן האחראיות לכך שפרס נובל לשלום מעולם לא הוענק למי שאחראי למדיניותה של ארה"ב באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה: ג'ורג' מארשל, האיש שעשה למען השלום לאחר אותה מלחמה אולי יותר מכל אחד אחר. מן הראוי לסיים במובאה מדברים שנשא אחד מחתני הפרס, הנשיא רוזוולט, בטקס הקבלה: "השלום הוא דבר טוב כשלעצמו, על פי רוב, אך הוא אינו הטוב העליון עד שהוא נעשה על ידי אנשים ישרי דרך. הוא עלול להיות דבר רע מאוד אם הוא משמש כיסוי לפחדנות והתחמקות או כלי לקידום נוסף של רודנות ואנרכיה".

שבים אל הדגל האדום

הקומוניזם מתעורר באקדמיה ושב להתקיף את הסוציאל דמוקרטים. סטלין מעולם לא נראה כה צודק

מסתבר שגם בתחילת המאה ה-21 יש אנשים שפניהם ממש לא לשלום. רשימתו של איש השמאל הסוציאל דמוקרטי אלן ג'ונסון בדו הירחון האמריקני לענייני חוץ World Affairs עוסקת בתחיית הרעיונות הקומוניסטיים בחלקים מסוימים של האקדמיה. סלבוי ז'יז'ק כבר הוזכר במדור זה יותר מפעם אחת, אך יש לו עוד מספר שותפים לדרך – למשל הפילוסוף הצרפתי אלאן בדיו. ובכן, השאלה הראשונה שראוי לכל מרקסיסט לשאול היא – מדוע עכשיו? מה קורה עכשיו בעולם שלנין יוצא מהבוידם?

כמובן, הדבר הראשון שמשפיע הוא המשבר הכלכלי העולמי. הקומוניסטים החדשים טוענים שהוא מקעקע את יסודות הדמוקרטיה המערבית, יחד עם הרס כולל של איכות הסביבה ויסודות החברה. מעניין לציין שמחנה זה מטיל חלק גדול מהאחריות לכך דווקא על השמאל – הן הסוציאל דמוקרטי והן הפוסט קולוניאליסטי! מבחינה זו נראה כי אכן מדובר בקומוניסטים שיש בהם משהו מהדור הישן והם מתעבים את ה"סוטים" מהקו הרעיוני של המפלגה. הסוציאל דמוקרטים התמזגו, לדעתם, בתרבות הקפיטליסטית, בעוד הפוסט מודרנים שקעו במשחקי לשון ובתיאוריות ביקורתיות, והם אינם מביעים עניין במהפכות הכלכליות והחברתיות. כמובן, הבעיות העכשוויות בתחום הכלכלה, החברה ואיכות הסביבה נתפסות אצל הקומוניסטים החדשים לא כבעיות נקודתיות שיש לפתרן באמצעות רפורמות, אלא כבעיות "מערכתיות" שמצריכות שינוי כללי של המערכת – או שידוד מערכות.

כשהם דנים בקומוניזם עצמו, התיאורטיקנים החדשים נוטים לתארו כאידיאה מופשטת ומיטיבה עם האנושות, ולא כתופעה היסטורית שברזומה שלה מופיעים מחנות השמדה ומעשי רצח המוניים. הקומוניזם מתואר כ"דרך של אנשים ונשים רבים להיאבק למען החופש שלהם". מכאן קצרה הדרך לקרוא ל"שכחה פעילה שבאה כמטען נגד לתרבות הזיכרון הימנית" ולהתנגדות לכל ניסיון של ביקורת על מפעלו ההיסטורי של סטאלין, על מנת שזו לא תשמש כנשק בידי כוחות הריאקציה. כמובן, גם כאן יש התעלמות טוטאלית מכל אנשי השמאל שהתנגדו בצורה נחרצת לטוטליטריות הקומוניסטית – לפעמים תוך ניסיונות בוטים להכפיש אותם.

התחנה הבאה היא קריאה לאלימות בשם המהפכה. כך אומר באדיו, כשהוא מצטט את המשפט שאמר המשורר הקומוניסטי לואי אראגון בהשראת סטאלין: "הגיע זמן לפתוח באש על הדובים המרקדים של הסוציאל דמוקרטיה". או ז'יז'ק: "הפוליטיקה של המהפכה אינה עניין של אמונות ודעות, אלא של האמת שלמענה הפרט נאלץ לעתים קרובות להתעלם מ'דעת הרוב' ולכפות את הרצון המהפכני". בדיוק לזה התייחס בשלהי המאה ה-19 אדוארד ברנסטיין – מי שנחשב לאבי הסוציאל דמוקרטיה. כשהוא פנה לחבריו המרקסיסטים, הוא הזהיר אותם שהם עלולים להתחיל להתנהג באלימות תיאורטית כלפי המציאות ולהמשיך באלימות מעשית כלפי בני האדם.

הקומוניסטים החדשים מודעים לגמרי לאפשרות הזו, וז'יז'ק אכן כותב על מצב שבו אין הכרה אפריורית בשום טאבו – כולל "זכויות אדם" או "דמוקרטיה". כנראה שעל רקע זה יש לראות את התלהבותו של ז'יז'ק מהטרור של כנופיית באדר-מיינהוף. מכאן, לדעת המחבר, הסכנה הנוכחית של תפיסות מסוג זה. האנשים הצעירים, חסרי האונים, שמפגינים היום בתור "כובשי וול סטריט" או מתנגדי הגלובליזציה, עלולים להחליט מחר שאין להם דרך אחרת לעורר שינוי מלבד נטילת החוק לידיים. בעבר, אינטלקטואלים שישבו בבתי קפה עם ספרי מארקס נראו שקטים ובלתי מסוכנים. ככה נראים היום אנשים שיושבים עם הספרים של באדיו וז'יז'ק. כבר לא ניתן לפטור אותם במחי יד.

כבר בבטן הוא היה ליברל

לא רק צבע שיער. מתברר שגם הנטייה הפוליטית מושפעת מהגנטיקה של האדם

ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג בעל שם שחוקר בין היתר את היסודות האישיותיים והביולוגיים של התפיסות המוסריות שלנו. במאמרו בירחון Reason הוא בוחן מזווית זו את המחנות הפוליטיים בארה"ב (שמפלס העימות ביניהם מתחיל לעלות לקראת הבחירות המתקרבות לנשיאות). ובכן, מסתבר שלגנים שלנו יש הרבה מה לומר לגבי השאלה איזה פתק נשים בקלפי. מרקסיסט שמכבד את עצמו לא יסכים לתפיסה כזו בשום אופן, כי לדעתו האידיאולוגיות אמורות בסך הכול לשמר את האינטרסים, אך בארה"ב של היום המעמד הסוציו-אקונומי כבר אינו מנבא את ההעדפות הפוליטיות.

הגנטיקה מצליחה להסביר בין שליש לחצי מההבדלים בין אנשים בתחום הדעות הפוליטיות שלהם. כלומר. אם אתה ימני ויש לך אח תאום זהה – יש סיכוי של 50% שגם הוא יהיה ימני, גם אם יגדלו את שניכם בבית שמאלני למהדרין! יתרה מזאת, דפוסי התנהגות בילדות מאפשרים לנבא במידה רבה של סבירות מי מהילדים יגדל להיות שמרן ומי ליברל. הליברלים הקטנים נוטים להיות יותר סקרנים, ורבאליים, סומכים על עצמם, דעתנים, תוקפנים ופחות ממושמעים – בעוד השמרנים הצוציקים נוטים להיות ילדים ממושמעים יותר, פחות מאתגרים את המסגרות, פחות מחפשים ריגושים וחוויות חדשות ומוצפים בחרדה ביתר קלות מכל שינוי. אנשים מחפשים לעצמם חברה שמשחזרת את הדפוסים המוכרים להם כדי להרגיש בנוח, ולכן אך טבעי שילדים בעלי דפוסי התנהגות שמרניים יתחברו לדומיהם וכן ההפך.

מובן שלליברלים ולשמרנים יש גם "סיפור על" מכונן שונה לחלוטין ביחס לחברה ולדרך הראויה להתפתחותה, אך היידט מבקש מקוראיו להימנע מהטעות שאליה נפלו חוקרי מדיניות רבים לפניו. לעתים קרובות נעשה ניסיון פשטני לזהות את השמאל עם כל מה שטוב וחיובי ואת הימין השמרני עם כל מה ששלילי ו"מפגר". היידט מדגיש במחקריו שאנשי הימין השמרני פועלים מתוקף תפיסות ערכיות שנותנות עדיפות גבוהה לערכים של לכידות, נאמנות, סמכות וקדושה. הוא מתפלא לראות איך בכל פעם כשהוא מרצה בפני קהל ליברלי על הערכים השמרניים, המאזינים נדהמים לגלות שיריביהם הם אנשים ערכיים עם מערכת ערכים שונה מהם, ולא סתם ימניים מתוך רוע, טיפשות ואטימות. יש אולי משהו משעשע בכך שהשמרנים יודעים להביע את התפיסות של הליברלים די טוב, בעוד ליברלים רבים מתקשים להביע את התפיסות של השמרנים. כלומר, ליברל יכול להיות סובלני ונאור – אך לא כלפי מי שחולק על הליברליות שלו, ולו ברמה רעיונית בלבד. היידט מציע לנציגי כל המחנות לפתח את השיח הפוליטי והערכי ביניהם תוך כדי התייחסות מכבדת למטענים הערכיים של שני הצדדים והדגשת המניעים החיוביים של כל צעד, גם אם זה נראה שגוי לחלוטין. דעות פוליטיות יכולות להיות מוטבעות בגנים שלנו – אך עלינו ללמוד לגור לצד אנשים שיש להם גנים אחרים, גם בנושא הזה.

כשהשמאל מאכזב

האם ייתכן כי תמיכתם של יהודי ארה"ב תעבור לימין? היחסים בין היהודים לנוצרים האוונגליסטים מעולם לא נראו קרובים יותר

רשימתו של שדרן הרדיו הפופולרי מייקל מדבד בירחון היהודי-אמריקני Commentary עוסקת בדילמה עתיקת יומין של הבוחרים היהודים בארה"ב – הבחירה בין השמאל שמאכזב ביחסו לישראל ובין הימין שנתמך בידי נוצרים אוונגליסטים. ברשימתו עושה מדבד קצת סדר בכל הנוגע למערכת היחסים המורכבת בין הנוצרים האוונגליסטים והקהילה היהודית בארה"ב.

ובכן, ראשית, השמועות על תמיכתה הגורפת של קהילה זו בישראל היו מוגזמות במקצת. כלומר, הנוצרים החדשים הנם פרו ישראלים רק מעט יותר מהאמריקני הממוצע. סקרים מראים כי בכל שכבות האוכלוסייה בארה"ב קיימת תמיכה גדולה יותר בישראל מאשר בפלשתינים – והנתון המשמעותי בהקשר זה הוא דווקא הדעות הפוליטיות ולא הדת. בנוסף, אולי אין בכלל הבדל רעיוני כל כך גדול בין יהודים לנוצרים המחויבים לדתם. עקרונות הצדק והיושר קרובים ללב שניהם כך שניתן אולי להתגבר על חילוקי הדעות ביחס להפלות, נשיאת נשק אישי ונישואין חד מיניים.

לפני בחירתו של אובמה נשבו בעיתונות האמריקאית רוחות היסטריה שהזהירו שארה"ב עומדת להפוך לתיאוקרטיה, אך אלה נרגעו כאשר בוש הבן עזב את הבית הלבן. גם האיומים על כך שנוצרים אוונגליסטים מבקשים "לנצר את כולם" התבררו כמוגזמים מאוד. מדובר בקבוצות שעל פי רוב משתפות פעולה עם כל גורם חוקי או ממלכתי ומנסות לתמוך בישראל מבלי להתערב בעניינה הפנימיים.

גורם נוסף שאולי לא תקין פוליטית לדבר עליו קשור לעובדה שרבים מיהודי ארה"ב לא מעוניינים בתמיכה הנוצרית כי היא עלולה להעצים את הקשרים החברתיים בין יהודים לנוצרים וכתוצאה מכך להרבות את מספר נישואי התערובת. או כפי שניסח זאת מי שנחשב לאבי הניאו שמרנות אירווינג קריסטול: "פעם הבעיה הגדולה שלנו הייתה שהגויים רצו לרצוח את הילדים שלנו. היום הבעיה היא שהם רוצים להתחתן איתם". אך מתברר שגם בחזית הזו יש הפתעות. אמנם לא מעט יהודים עוזבים את דתם, אך רובם עוזבים לכיוון של "אין דת". פחות מאחוז אחד מהיהודים מתנצרים. נראה כי היהודים המתגוררים בסביבה שבה אוכלוסייה נוצרית חזקה לא נוטים יותר להתבולל – ואולי הם דווקא הולכים יותר לבית הכנסת. הייתכן שעברנו את עידן החשדנות הטוטאלית כלפי הנוצרים? הייתכן שהנוצרים בארה"ב הם לא רק טובים לישראל – אלא גם לארה"ב וגם ליהודים בארה"ב?

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: