תמונת גיי כאיש מיוסר- רישומים אחרי הסרט "סיפורו של יוסי" מאת איתן פוקס

 

הסיפור של יוסי

 

 

מזה זמן למדתי, שיש טעם לראות את הסרט לפני שיודעים את העלילה. הדבר מוסיף לתפיסה בלתי אמצעית. אך לאחר שצפיתי בסרטו החדש של איתן פוקס "סיפורו של יוסי", למדתי שעדיף גם להימנע מעיון מוקדם בביקורות. לאחר שיצאתי מאולם הקולנוע ראיתי של שלטי הפרסום בחוץ, שהיו מכוסים בתשבחות נוסח " סרטו הטוב ביותר של איתן פוקס" , "מלא בהומור שחור", " משחק עדין ומדויק" וכו". תהיתי אם אני והמבקרים הנכבדים צפינו באותו סרט.

אבל ברור שגם בלי הביקורות הייתה ציפייה. כי דבר אחד ידעתי- מדובר בסרט ההמשך של "יוסי וג'אגר" – האגדה הישראלית מלפני עשור. למי שזוכר את החוויה שעשה לנו אז הסרט- לא צריך להזכיר. ומי שלא זוכר, למשל כי לפני עשור הוא היה צעיר מדי – קצת קשה להסביר. איך נסביר לכם, חברנו הצעירים , מה זה היה בשבילנו לראות אז את "יוסי וג'אגר"? כמה פעמים במהלך הסרט הלב שלנו החסיר פעימה ובו זמנית הדופק זינק למאתיים בלי שרצנו? ממה התרגשנו יותר- מהנשיקה הגברית הראשונה בקולנוע הישראלי- על השלג הלבנוני ? או מהנשיקה האחרונה בטרם המוות ? כמה פעמים הקשבנו לשיר "בוא" בביצוע של ריטה וכמה- בביצוע של עברי לידר? כמה בכינו מהסצנה של הביקור ב"שבעה" ?

אני מזכיר את כל אלו אולי גם כדי להזכיר לעצמי שאת העוצמה הרגשית הזו לא הייתה כל דרך לשחזר. סרטי ההמשך ( סיקוולים) בדרך כלל לא יוצאים טוב. ואולי לא הייתי אמור לצפות שהפעם זה יהיה אחרת. אבל מה שראיתי על המסך… באמת עלה על כל הציפיות. כלפי מטה.

ובכן, כעבור עשור, יוסי המ"פ ( אוהד קנולר) הוא רופא קרדיולוג באיכילוב ( דמות שנודדת אלינו ישירות מהסדרה "סרוגים" ומעוררת מחשבות נוגות על הדימויים ש"נדבקים" לשחקנים). הוא עדיין בארון- באופן מוחלט והרמטי . את נטייתו הוא מביא לידי ביטוי בצפייה בפורנו גייז בשעות הערב על המחשב הביתי ומגעים מיניים מזדמנים דרך אתר ה"אטרף" הידוע לשמצה. יום אחד הוא פוגש בבית החולים את אימו של ג'אגר, אהובו המנוח, ( אורלי זילברשץ- בנאי) ובפרץ של כנות כעבור עשור מספר לה ולבעלה על האהבה ביניהם. לאחר ההוצאה מהארון של מי ששוכב בו כבר עשור ( סליחה על הציניות) יוסי מחליט לנוסע לסיני, אך בדרך מכיר חבורה של חיילים, פונה לאילת ומגלה אהבה דרך הקשר עם אחד מהם, הקצין החתיך תום ( עוז זהבי). וזה מסתיים בנשיקה בעירום הדדי מלא. יש!

המלאכותיות העצומה של רוב הסיטואציות בסרט מתחילה לעורר תחושת אי נוחות בשלב מאד מוקדם. ראשית, לחלוטין לא ברור מדוע יוסי עדיין בארון. לפני עשור הייתה סביבו סיטואציה קשה- הוא מ"פ בצבא, גבר- גבר, מג"ד הומופוב וכו"- בסדר, הבנו. אבל מה עכשיו? סביבך בית חולים איכילוב, רופאים ואחיות, אנשים משכילים – למה אתה קובר את עצמך בארון ב-2012? פרט נוסף שהופך את דמותו של יוסי לשטוחה וחסרת אנושיות- הוא היעדר מוחלט של הורים וקרובי משפחה. בסרטו הקודם של פוקס, "בועה" , לדמותו של קנולר, גיי תל אביבי, הייתה אימא- כפי שהיא הייתה למאהב הערבי שלו, אשרף. סיפורי אימהות, גם אם הם היו סטריאוטיפיים מעט וקיטשיים במידה, בכל זאת תרמו ממד של עומק אנושי לדמויות, כמו כל פרט המוסיף הקשר וזהות . וכאן כעת- עומד מולנו אדם חזר זהות כלשהי. הוא מתייסר בארון – ולא לצופים וגם לו עצמו לא ברור – למה ? מרוב ייסורים- הוא מחליט , בפרץ של כנות מאוחרת, לחשוף את נטייתו ואת סיפור האהבה בפני הורים של ג'אגר- מכל בני האדם, דווקא בפניהם ודווקא עכשיו ! אני מניח שהייתה כאן כוונה לסצנה מרגשת- אבל יצא משהו מגושם ופתטי לגמרי. מה שמחמיר את המצב עוד זה הסיור המאולץ של יוסי בחדרו של ג'אגר- שנראה כמו פרודיה על סצנה דומה אך מרגשת עד דמעות בסיום הסרט "הר ברוקבק".

גם בהמשך, התסריט כאילו שובר שיאים בתפניות מאולצות, כדי להוביל את העלילה לאן שהוא התכוון. יוסי פתאום מחליט לקחת טרמפ עד אילת 4 קצינים צעירים – כשהוא בכלל בדרך לסיני. אחד מהם מוצא חן בעיניו ומושיט לו דיסק של ריטה – דבר שממנו אנו כמובן אמורים להסיק על נטייתו המינית. אמנם, יוסי מנסה שלא להיכנע לפיתוי – ואף קורא תוך כדי שהייתו במלון את "מוות בוונציה"- הספר שמתאר סיפור אהבה הומוסקסואלי אפלטוני- טראגי שסופו אינו להתממש, אלא להביא למות הגיבור. אבל בסוף האהבה עושה את שלה, יש נשיקה וסצנה אינטימית , עם ניסיונות חוזרים להדליק ולכבות את האור

( שוב, חיקוי לא מוצלח של סצנה מאד מצחיקה ב"סיפור גדול") והבטחה מגושמת של שני המאהבים לזנוח את החובות שלהם ( לצבא ולבית החולים) ולהישאר בסיני, סתם ככה, לעולם. חברים באמת… אתם חושבים שאתם בארץ באדולינה ?

וברצינות- אולי כדאי לחשוב מדוע הסיפור של יוסי הרופא הארוניסט הוא סיפור שהקהילה הגאה בישראל 2012 מספרת לעצמה. כי זה ממש לא הסיפור שמשקף את ההווי שלנו. כיום אנו יוצאים מהארון בכל מקום אפשרי ונמצאים בכל העמדות האפשרויות, מקימים משפחות, מביאים ילדים ואפילו הדתיים שבינינו יוצאים מהארון בקצב הולך וגובר. מדוע הגיבור שלנו על המסך נשאר הגיבור הטראגי עם האהבה הבלתי אפשרית, שניתן לממש אותה רק בחולות סיני, הרחק מעין אדם ?

אולי השאלה היא אחרת- האם אנחנו מסוגלים לעזוב את המקום של הקורבן הטראגי ולחיות חיים פשוטים, חיים כפי שהם. חיים שלא עסוקים בהסתרות והמצאת סיפורי בדים ( או סיפורי ארונות), אלא בלחיות את החיים עצמם, חיים באור, אחרי שמסך הערפל התפזר מעליהם. חיים ללא הילת גיבורים וללא תוויות של שוני. ובכן, מסתבר שכן. סרטי הקולנוע החדשים בנושא ההומו לסבי מציגים לפנינו זוגות גלויים לחלוטין, חלקם עם ילדים שכבר גדלו. זוגות אלו עסוקים בהתמודדות עם צדדי החיים השונים, על הטראגי והקומי שבהם – ובסוף יוצא סיפור טוב ונוגע ללב ( כמו בסרטים "הילדים בסדר" האמריקאי או "כמו כולם" הצרפתי). זה יכול להיות גם סיפור של להיות הומו בחברה שמרנית ( "ממבו איטליאנו") או אפילו סיפור ישראלי של להיות הומו בחבורה מ'צואיסטית של מתאבקי סומו ( "סיפור גדול" שכבר הוזכר). אפשר לצייר פה גם תמונה טראגית- ומשהו מהתמונה הזו רואים בסצנה של קשר מיני מזדמן של יוסי עם גבר לא מוכר- אולי אחת הסצנות היותר מדויקות ואכזריות בסרט, שמראה את "שוק הבשר" הווירטואלי במלוא האכזריות המנותקת שלו. זו סצנה חזקה- אבל גם היא לא מפרנסת סרט שלם. אם כן- אנו נשארים כעת להיזכר בחדווה נוסטלגית ב"יוסי וג'אגר" ולחכות להמשך הסיפור של קהילתנו על מסך הקולנוע. כמה זמן עוד לא נרצה להסתכל על עצמינו במראה ולראות את עצמנו כפי שאנחנו? איך שרים ריטה ועברי- עד מתי נמשיך לברוח ?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: