סקירת יוני 2012

אבי התמריצים

הדרך שפיתח לשינוי התנהגותי מוכיחה את עצמה עד היום אך סיפור חייו עוות לחלוטין. האמת הנעימה על הפסיכולוג ההתנהגותי פרדריק סקינר

רשימתו של דיוויד פרידמן ב-Atlantic Monthly עוסקת בדרך להשגת יעדים בחיים. ובכן, מתברר שבשנת 2012 השגת יעדים מסורבלת פחות ממה שחושבים. הכותב פותח בסיפור של אחיו שסבל בעבר מעודף משקל, מסוכרת ומבעיות לב, אך כיום הוא במשקל היעד שלו ומרגיש מצוין. אם הקוראים מחכים לסיפור על תרופת הפלא החדשה שמשנה בדרך נס את חילוף החומרים בגוף אז נבהיר מראש: אין חיה כזאת. אחיו של פרידמן הגיע למשקל היעד בדרך הישנה והידועה – פעילות גופנית וספירת קלוריות. ישנם עוד רבים מאוד כמוהו בעולם, אבל כדי לספר את הסיפור שלהם יש להיזכר קודם כול בסיפורו של אדם ששמו מוכר לרבים אך סיפור חייו ומפעלו במלואו נותר על פי רוב לא ידוע או חמור מזה – מעוות.

נא להכיר את אחד מאבות הפסיכולוגיה ההתנהגותית – פרדריק סקינר. בסוף שנות השלושים פיתח סקינר את השיטה שמאוחר יותר קיבלה את השם "התניה אופרנטית", ובמילים אחרות עיצוב התנהגות באמצעות מתן תמריצים. על סקינר הסתובבו בזמנו הרבה סיפורי בדיה. למשל, שהוא נהג להכות את החיות שעליהן ביצע ניסויים במכות חשמל כדי להשיג את התגובות הרצויות, שהוא חִשמל את האנשים שבאו אליו לטיפול במטרה לשנות את נטייתם המינית, ושגם בתו עברה התעללות כזאת וכל החיים התמודדה עם טראומות נוראות כתוצאה מכך. אך האמת שונה בתכלית, ומי שסיפרה זאת למראיין היא לא אחרת מאשר בתו של סקינר, חוקרת חינוך בשם ג'ולי וארגאס, שאף עומדת בראש מכון מחקר על שמו.

ראשית, היא מספרת, לאחר שימוש במכת חשמל בניסוי ראשון על עכברים סקינר כל כך נבהל מהתוצאה עד שלא השתמש יותר בעונשים. במשך כל חייו המשיך לכתוב נגד הענישה בבית, בבית הספר ובמקום העבודה, כיוון שהאמין שמדובר באמצעי שמעבר להיותו בלתי מוסרי הוא גם חסר יעילות לחלוטין להשגת שינויי התנהגות ארוכי טווח. הוא מעולם לא ניסה לשנות תכונות של אנשים – כגון נטייה מינית או כל תכונת זהות אחרת. ולבסוף, שתי בנותיו חיו חיים מאוד טובים, בין היתר מכיוון שבחינוך שלהן סקינר השתמש רק בתמריצים חיוביים.

הרעיון מאחורי עיצוב ההתנהגות מבית מדרשו של סקינר הוא פשוט ובנאלי – ככל שאנו מתוגמלים על התנהגות מסוימת יש לנו יותר מוטיבציה לחזור אליה. בדרך זו ניתן לבצע שינוי הדרגתי בדפוסי ההתנהגות שלנו. כיום קיים בסיס מחקרי מצטבר המעיד על כך שעיצוב התנהגות באמצעות תמריצים יעיל כנגד שורה של בעיות, כגון כסיסת ציפורניים, התמכרות לסמים, פגיעה בילדים, משקל עודף וגם מועדות עבריינית. אחד הדברים המדהימים שהתבררו בנושא הזה הוא שזהו הטיפול היחיד שעוזר לילדים אוטיסטים ללמוד לתקשר עם הסביבה ולהימנע מאלימות.

לסיום מציין הכותב פרדוקס מעניין העומד בבסיס תפיסתו של סקינר. על מנת להגיע לשליטה בהתנהגות שלנו, עלינו להגיע קודם לכן להבנה שלמעשה אין לנו שליטה והסביבה שלנו שולטת בנו ולא להפך. ההבדל בינינו לבעלי החיים נעוץ אפוא לא בכך שאנו יכולים ללכת נגד הטבע או נגד הסביבה שלנו – רובנו לא יכולים לעשות זאת לאורך זמן – אלא בכך שבכוחנו, יותר מאשר בכוחו של כל יצור אחר עלי אדמות, לעצב את הסביבה שלנו כך שתתאים להגשמת רצונותינו.

——–

חלום אמריקני: 2-2-2-1

משבר המעמדות בארה"ב חמור מאי-פעם: המעמד העליון מנותק לחלוטין מאנשי הצווארון הכחול. סופו של מעמד הביניים?

הסקירה הראשונה במדור זה, לפני כשש שנים וחצי, הזכירה את אחת הדמויות היותר מעניינות ושנויות במחלוקת בתחום מדעי החברה והביקורת החברתית של זמננו – צ'ארלס מוראי. מדובר באדם שספריו מכים גלים ב-25 השנים האחרונות ואינם משאירים אדם אדיש. ספרו הידוע ביותר, "עקומת הפעמון" (The Bell Curve), שנכתב יחד עם הפסיכולוג ריצ'ארד הרנשטיין, עוסק במרכיב הגנטי באינטליגנציה וגם בהבדלי אינטליגנציה בין גזעים. הספר עורר מהומה רבה, בין היתר כי השתמע ממנו שאפליה מתקנת כלפי בני מיעוטים היא חסרת טעם. ברם, איש לא הצליח להפריך את תשתית המחקר של מוראי והרנשטיין.

בשנת 2007 מוראי (אירי במוצאו) שבר עוד טאבו וכתב בירחון היהודי-אמריקני "קומנטרי" מאמר על גאונות יהודית ועל הסיבות האפשריות לה. בכלל, אחד מתחומי ההתעניינות העיקריים של מוראי הוא פסגות ההישגיות האנושית, והוא פרסם ספר אף בנושא זה. רשימתו של ג'ונתן ראוך ב-Reason דנה בספרו החדש – "היפרדות" (Coming apart) – העוסק במשבר המעמדות בארה"ב. הפעם הגביל המחבר את הדיון למצבם של האמריקנים הלבנים, כפי שמספרת כותרת המשנה של הספר – "מצבה של אמריקה הלבנה בשנים 1960-2010".

אז מהו המצב החברתי בארה"ב לפי מוראי? לדעתו ארה"ב הולכת ומתפצלת בין שני המעמדות המובילים. האחד הוא המעמד העליון, המהווה כ-20% מהאוכלוסייה. את המעמד הזה ניתן לתאר בקוד "2-2-2-1". כלומר, משפחות שבהן לכל אחד מבני הזוג יש תואר אקדמי, הכנסה ושני הורים, והם נשואים פעם אחת. אנשים אלו הפכו מקבוצה קטנה למעמד בעל עוצמה כלכלית הודות לכך שהתארים האוניברסיטאיים נעשו נגישים לאוכלוסייה רחבה. הדבר גרם לכך שיותר אנשים זכו למקומות תעסוקה מכניסים ואלו התחילו לאכלס שכונות שלמות, להתחתן בינם לבין עצמם ולפתח תת-תרבות משלהם. מדובר בקליקה די סגורה שלדעתו של מוראי בקושי פוגשת ביום יום את האמריקנים בני המעמדות האחרים.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים עובדי הצווארון הכחול, שלגביהם כל האפשרויות הולכות ונסגרות. קיימים פחות ופחות מקומות תעסוקה עבורם עקב צמצום הצורך בעבודה פיזית, ובעקבות כך הם נעשים יותר תלויים בנשותיהם ובקצבאות. גם אזורי המגורים שלהם הולכים ונעשים מבודדים יותר ויותר, וכפי שהילדים של העילית אינם מסוגלים לדמיין את עצמם שוטפים חדרי מדרגות למחייתם, כך ילדי "צווארון כחול" מתקשים אפילו לחלום על לימודי משפטים.

גברים בני המעמד הנמוך נוטים יותר להתגרש ופחות מתחתנים מלכתחילה, בשל היותם בני זוג לא אטרקטיביים. אם לנסות בכל זאת למצוא משהו מעודד בתמונה – מדובר בהבדלים שאינם קשורים בקשר הדוק לנושא הגזעים. מתברר שהיום בארה"ב עדיף להיוולד לזוג שחורים נשואים עובדים מאשר לזוג לבנים גרושים. בכל מקרה, לדעתו של ראוך החמצה רצינית בספרו של מוראי היא חוסר התייחסותו למעמד הביניים המהווה 50% מכוח העבודה! מדובר במעמד שאינו מנותק לחלוטין באורחות חייו לא מהעילית ולא מהצווארון הכחול והוא יכול לשמש גם גורם מקשר ומתווך בין המעמדות השונים. אולי בסוף גם פה המפתח הוא מעמד הביניים?

——–

הכול התחיל בפצצה

ספר חדש סוקר את התפתחות מערכת המחשוב ומספר על המשימה הראשונה שהוטלה על המחשב הראשון באוניברסיטת פרינסטון

בחודש יוני מלאו 100 שנים להולדתו של מי שנחשב לממציא המחשב המודרני – אלן טיורינג. ביקורת של גי'ם הולט ב- New York Review of Books מוקדשת לספר מאת ג'ורג' דייסון ששמו "הקתדרלה של טיורינג – מוצאו של היקום הדיגיטלי". הספר סוקר את התפתחות מערכת המחשוב בתחילת דרכה, תוך שילוב חינני של פרטים ביוגרפיים על האבות המייסדים.

המחשב הראשון הופעל באוניברסיטת פרינסטון ב-1950, תחת השם "מחשב ומנתח מתמטי-מספרי" (ראשי התיבות באנגלית – MANIAC). ומה הייתה העבודה הראשונה שהוטלה עליו? חישובים עבור פצצת המימן. החישובים, כך מסתבר, הצליחו. באחד בנובמבר 1952 נעשה ניסוי בפצצת מימן בדרום האוקיינוס השקט, וזו מחקה כליל אי שלם יחד עם 80 מיליון טון אלמוגים!

האיש שהיה אחראי לקשר בין המחשב הראשון לפצצה היה ג'ון פון נוימן, ששימש אחר כך השראה למדען המטורף ד"ר סטריינג'לאב בסרטו הקלאסי של סטנלי קובריק. פון נוימן עצמו היה דמות צבעונית למדי. הוא היה יהודי ממוצא הונגרי, שחווה את סוף ימיה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית וגם את המשטר הקומוניסטי קצר-הימים בהונגריה תחת ראשותו של בלה קון היהודי – והדבר הספיק לו כדי לתעב את הקומוניזם כל ימי חייו. את התיעוב שלו למשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים הוא שילב עם אמונה כנה שאל לה לדמוקרטיה המערבית לעמוד חסרת אונים ובעיקר חסרת חימוש ראוי אל מול האויב – כפי שהייתה מול היטלר. מכאן באה משיכתו הרבה לרעיון המחשב ויישומו בפצצה.

בחייו האישיים אהב פון נוימן את החיים הטובים שכללו רכב קדילאק חדש כל שנה, חליפות יוקרתיות ומסיבות קוקטייל מפוארות. בנושא המחשבים הוא נתקל די במקרה, תוך כדי השתתפות בחישובים מתמטיים של הצוות האמריקני בלוס-אלמוס, שעסק בפיתוח של פצצת אטום. פון נוימן נתקל שם במכונת חישובים שמטרתה המקורית הייתה לחשב את טווח האש הארטילרי. מדובר היה במנגנון שביצע חישובים לא רעים בסופו של דבר, אך היה מגושם מאוד בהפעלתו, והטכנאים היו צריכים לשרת אותו ללא הרף על ידי ניתוק וחיבור של כבלים.

אז עלה במוחו של פון נוימן הרעיון של מחשב אוניברסלי, כזה שיֵדע לא רק לחשב מספרים אלא לבצע פעולות באמצעותם – מה שנקרא היום "תוכנה". הראשון שהציע זאת לפני פון נוימן היה טיורינג. טיורינג עבד תחת ניהולו של פון נוימן זמן מה, אך בסוף דרכיהם נפרדו. לאחר הניסוי של פצצת המימן (למרות מחאה הומניטארית קולנית מצד מספר פיזיקאים, ביניהם אנריקו פרמי) התחיל פון נוימן לחשוב על פיתוחי מחשב בתחום של יצירת מולקולות, והתעודד מאד מגילוי הסליל הכפול של ה-DNA שאירע באותה תקופה. אלא שזמן קצר לאחר מכן הוא מונה על ידי הנשיא לוועדת האטום הלאומית והמחשב בפרינסטון נותר ללא שימוש.

כיום ברור שהתפיסה של טיורינג ניצחה את זו של פון נוימן. במקום מחשב אחד או כמה מחשבים גדולים שינהלו לנו את החיים יש לנו הרבה מחשבים קטנים שמעבירים מידע מזה לזה דרך רשת וירטואלית עצומת ממדים. כל זה יצא מהמכונה שלדעתו של טיורינג הייתה אמורה "לפתור את בעיות הלוגיקה בלבד".

——

השם גורם

65 שנה אחרי, פועלו של חסיד אומות העולם אלברט גרינג, אחיו של מפקד חיל האוויר הנאצי, נחשף

רשימתו של קריסטוף גונקל ב"דר שפיגל" הגרמני חושפת בפנינו דמות ייחודית של חסיד אומות העולם ממלחמת העולם השנייה. מדובר בתעשיין גרמני בעל השפעה שבמהלך המלחמה הציל אזרחים רבים, ביניהם לא מעט יהודים, תוך סיכון עצמי. אלא שלסיפור הזה פן מיוחד – המדובר באלברט גרינג, אחיו של גרמן גרינג, המפקד הנודע-לשמצה של חיל האוויר הנאצי ואחד האנשים המקורבים יותר להיטלר.

מסתבר ששני האחים היו ההפך המושלם – במראה החיצוני, במזג ובטעם האישי. אלברט גרינג היה איש שאהב מוסיקה ותרבות, חובב נשים גדול שנישא ארבע פעמים ומעולם לא החמיץ אפשרות לפלרטט. במקצועו היה מהנדס מכונות. בתחילה ניסה להתרחק ככל האפשר מהתנועה הנציונל- סוציאליסטית, ופעל באוסטריה בתור נציג מכירות של חברה ששיווקה דודי שמש. ברם, הניטרליות שלו הגיעה אל סופה עם סיפוח אוסטריה ב-1938, אז התחיל להתערב בצורה פעילה עבור אנשים שגורשו ממקומם או שפרנסתם נפגעה. פעם אחת התקוטט עם שני אנשי אס.אס לאחר שהכריחו אישה מבוגרת לענוד על צווארה שלט שעליו נכתב "אני יהודייה מלוכלכת". בפעם אחרת נעמד על הברכיים כדי לקרצף את המדרכה בווינה יחד עם יהודייה שהוכרחה לעשות זאת. כששאלוהו לשם משפחתו, הכול הותקפו בהלם.

בזמן שאחיו חיזק את חיל האוויר הנאצי, אלברט הנפיק מסמכים מזויפים, הזהיר את חבריו מפני סנקציות צפויות וסיפק כסף לפליטים. שם משפחתו הגן עליו בכל מקום. שני האחים ניסו לשמור על יחסים תקינים – גרמן אמר ש"אם בא לך להציל יהודים – אתה יכול לעשות זאת, בתנאי שלא תערב אותי בעניין". אלברט מצדו ניסה לשמור על קשר ידידותי איתו.

בשנת 1939 הייתה "עליית מדרגה" בפעילותו של אלברט. הוא קיבל תפקיד בכיר במפעל הרכבים "סקודה" בעיר הצ'כית ברנו, ומשם העביר לאנגליה ולבריה"מ מידע לא רק על צוללות שהיו שם אלא אפילו על כוונתו של היטלר להפר את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ולפלוש לרוסיה. הרוסים בחרו להתעלם מהאזהרה והתוצאה ידועה. אלברט גרינג נהג מתוקף עבודתו להיכנס למחנות ריכוז, לקחת אנשים לצורכי עבודה כביכול ולשחרר אותם דקות ספורות לאחר מכן. לקראת סוף המלחמה גורמים נאציים רבים התחילו לאבד בו אמון – לצד העובדה שגם מעמדו של אחיו הכול-יכול החל להתערער.

אלברט נמלט לבסוף לזלצבורג שבאוסטריה ומאוחר יותר הסגיר עצמו לכוחות האמריקניים. במחנה שבויים אמריקני הוא פגש את אחיו, וזה התאבד לאחר מכן כדי לא להופיע בני בית המשפט בנירנברג. גרמן האמין שאלברט ישוחרר מהר עקב פעילותו, אך לא כך קרה. שחרורו הגיע רק אחרי זמן רב ועדויות רבות של עובדיו על הסיוע שהגיש להם. מתוך ייאוש מהעובדה שהאמריקנים מסרבים להאמין בשום אופן לאדם ששם משפחתו "גרינג" הוא הרכיב יום אחד רשימת שמות של אנשים שסיכן את עצמו למענם. ברשימה היו 34 שמות.

לבסוף אלברט גרינר שוחרר, אך לא הצליח למצוא עבודה בגרמניה הפוסט-נאצית עקב שם משפחתו. הוא נפטר בשנת 1966 כאיש עני ומר-נפש. בעוד אחיו זכה לביוגרפיות לרוב, דמותו של אלברט נשארה בצל. מתברר שגם 65 שנה אחרי סיום המלחמה, לא כל הסיפורים של חסידי אומות העולם נשמעו.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: