סקירת יולי 2012

סוף הפרק הראשון

המהפכה במצרים, כך נראה, רחוקה מסיום. ניתוח של המצב הפוליטי-כלכלי במדינה מלמד כי בהחלט ייתכן שבקרוב המפגינים ישובו לכיכר תחריר

רשימתו של חאזם קאנדיל ברבעון Dissent עוסקת באירועים שהסעירו את העולם לאחרונה – חילופי השלטון במצרים וההשלכות האפשריות העולות מכך. קאנדיל עצמו הוא חוקר תנועות מהפכניות ומשטרים צבאיים, מה שהופך את דעתו לרלוונטית במיוחד עבור מצרים, שבה המאבק על השלטון מתחולל בין הצמרת הצבאית ושירותי הביטחון לבין האחים המוסלמים שהביאו את המועמד שלהם, מוחמד מורסי, לנשיאות.

משקיפים חיצוניים מתקשים לעתים לסווג את מבנה השלטון במצרים – האם מדובר במשטר צבאי, בדיקטטורה אזרחית או במשטר דתי? ובכן, היחסים בין הצבא לממשל במצרים היו מורכבים מאז ומעולם. וכאן טמון אחד הפרדוקסים של הדמוקרטיה לעומת משטר סמכותני לדעתו של קאנדיל. במדינה דמוקרטית הצבא נמצא במחנות צבאיים ואינו מאיים על השלטון בפוטש. עם זאת, במשטרים דמוקרטיים רבים מקובל להעלות על נס את הניצחונות הצבאיים, לקדם מפקדים בכירים לאחר פרישתם לתפקידים בכירים ובכלל לייחס לשירות הצבאי ערך גבוה. לעומת זאת, בדיקטטורות המנהיג חש לעתים קרובות מאוים על ידי הצמרת הצבאית ולכן נוטה לסכסך בתוכה, לקדם לתפקידים בכירים את "אנשי שלומו" גם אם אין להם רקורד מתאים ולעשות כל שביכולתו כדי לסכל את האיום הצפוי מצד הגנרלים. קאנדיל טוען שזהו הגורם לכך שדמוקרטיות נוטות על פי רוב לנצח את הדיקטטורות בשדה הקרב.

באופן ממוקד, הרי שמזה זמן רב מצרים הפכה למדינת משטרה של מובארכ, שגם התאמץ רבות לשתול בתוך הצבא אווירה של פיקוח משטרתי. אין זה פלא אפוא שהוא היה שנוא נפשם של הגנרלים ששמחו מאוד בהפלתו, אלא שלאחר מכן ראו הגנרלים שאין להם ברירה אלא לשלב ידיים עם זרועות המשטרה החשאית כדי לדכא את המהומות, וכך הפכו למערכת אחת בתודעה המצרית. מן הצד השני, "האחים המוסלמים" לא ממש מתכוונים לאתגר אותם. מדובר בתנועה שאמנם מרימה את דגל האסלאם, אך עושה זאת בצורה שונה מהדרך שבה הדברים נעשו באיראן, למשל. זאת עקב אמונתם של ה"אחים מוסלמים" בכך שאללה מתגמל את אלו ההולכים בדרכיו, תוך השקעת מאמץ מינימלי בהשגת מטרות פוליטיות. מוסלמי טוב בעיקר מתפלל – ורק "על הדרך" מנצח בבחירות. על כן כרגע התנועה עסוקה בהעברת מסר של התנגדות לכפייה דתית חיצונית, מתוך אמונה כנה שכל מצרי ילך בדרך האמונה הישרה אם רק יפקח את עיניו.

כעת המצב הוא שרוב הסמכויות נותרו בידי המועצה הצבאית הגבוהה וברור שכל מי שינהל את מצרים יצטרך להמשיך את מדיניותו של מובארכ כלפי פנים וחוץ. וכאן הבעיה העיקרית, שכן המהפכה נעשתה על ידי אנשים שמצפים לשינוי. במידה שהרפורמות הכלכליות והחברתיות יאחרו לבוא, ההמון המצרי עלול לצאת שוב לרחובות. לכן, נראה שניצחונו של מורסי בבחירות אינו סיום המהפכה במצרים, אלא רק סוף הפרק הראשון שלה.

ככה עושים מהפכה

אוטופיה במיאנמר: מנהיגי האופוזיציה מצליחים לחולל שינויים מפליגים בלי אלימות כלל. בזכות עקרת הבית

כתבה של קריסטיאן קאריל ב-New York Review of Books מתארת מהפך שלטוני שונה בתכלית מזה קרה במצרים – היא עוסקת בחילופי השלטון שהיו לאחרונה בבורמה (מיאנמר). ובכן, במיאנמר קורה בשנה האחרונה משהו אוטופי לגמרי. משטר רודני יוזם רפורמות ומתנגדי השלטון שהוא משחרר ממאסר קוראים שלא להתנכל לו!

הכותב פגש שניים ממתנגדי המשטר הבולטים. מין-קו-נאן בילה שנים רבות בכלא בארץ מולדתו, וכלת פרס נובל לשלום און-סאן סו-צ'י בילתה שנים רבות במעצר בית, ושוחררה ממנו רק השנה. סו-צ'י עצמה לא חשבה כלל על קריירה פוליטית עד לשנות ה-40 בחייה. היא מגיעה ממשפחה מיוחסת. אביה היה איש צבא מהולל שנהרג במלחמה לשחרור מהקולוניאליזם הבריטי, והיא עצמה נישאה לאיש אקדמיה בריטי ובילתה שנים רבות מחוץ למולדת בתפקיד עקרת בית. לא בכדי מתנגדיה בשלטון נהגו לכנותה "עקרת בית בריטית".

סו-צ'י שבה לארצה ב-1988 כדי לסעוד את אִמה החולה ונשאבה ללחימה נגד הרודנות. לאחר שהקימה מפלגה אופוזיציונית נרדפה יחד עם פעילי אופוזיציה אחרים. המשטר דיכא את ההתנגדות באכזריות, תוך רציחות המוניות, אך העניק לה את האפשרות לעזוב את מיאנמר. סו-צ'י סירבה להזדמנות מתוך ידיעה שלא תוכל לשוב לארצה אם תצא ממנה. בשנת 1991 כבר הייתה סו-צ'י במעצר בית, ובניה נאלצו לקבל את פרס נובל לשלום בשמה. שמונה שנים מאוחר יותר בעלה מת מסרטן והיא המשיכה לנסות ולנהל מאבקים פוליטיים מתוך הבית שבו הייתה עצורה.

אשר למין-קו-נאן, האסיר המשוחרר חזר לפעילות ציבורית ואינו נראה כמי שסובל מטראומה. "אני חש כמי שחזר הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומתיש", הוא אומר. בצירוף מקרים אירוני, פגש מין-קו-נאן בכלא את איש הצבא שהיה שותף למאסרו. כשהוא נשאל מה הרגיש כלפיו הוא דיבר על חמלה. "אני לפחות ישבתי בכלא בגלל הדעות שלי. הוא פשוט היה כמו ענף בעץ שמתמוטט כשהעץ כולו נכרת". והעץ אכן נכרת, לאחר שהנשיא הנוכחי, טן סן, התחיל לבצע צעדים מהוססים של רפורמות. הוא הפסיק את הלוחמה האלימה נגד המיעוטים האתניים הבורמזיים, שחרר מהכלא רבים ממתנגדי השלטון ואף השהה פרויקט של בניית סכר ענק בחסות סינית, מתוך כוונה להשתחרר מהתלות בסין. הוא אפילו הזמין את סו-צ'י לסעודה מתוקשרת שיצא ממנה מסר של שיתוף פעולה.

בכך מנהיגי האופוזיציה במיאנמר מצטרפים לעמיתיהם במדינות אחרות – דרום אפריקה, צ'ילה ואינדונזיה, שדרשו חילופי שלטון בדרכי נועם ואף הזהירו את תומכיהם שלא לנהוג בצורה אלימה ולדרוש צדק במקום נקמה. נראה שהדבר נובע מתשתית האמונה הבודהיסטית של תומכי הרפורמות – הם לא מאמינים באלימות בשירות הצדק.

עם זאת, פרשנים רבים מזהירים מכך שמסלול הרפורמות במיאנמר עדיין נראה רחוק מלהיות בטוח. ראשית, ייתכן שמדובר בצעדים מחושבים שהשלטון עושה על מנת לזכות בהקלות בסנקציות בינלאומיות. שנית, הנשיא המכהן הוא אדם קשיש ואינו בקו הבריאות וייתכן מאוד שאם הוא "יפנה את הזירה" יבואו במקומו אנשים קיצוניים ממנו. אולי גם בגלל זה מתנגדי המשטר בבורמה מנסים לא להפיל אותו בצורה אלימה אלא להגיע למו"מ מולו. סמכותם אינה סמכות פוליטית או צבאית אלא מוסרית.

גם בבורמה, כמו במצרים, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה לגבי אופיו של עידן השינויים, אך נראה ששם עקרת בית בריטית עם עקרונות בודהיסטיים בכל זאת הצליחה לקדם שינוי משמעותי. נראה שלמהטמה גנדי יש ממשיכי דרך גם ב-2012.

און-סאן סו-צ'י. צילום: הטו טאי-זר

לא כל כך שמרן

25 שנה מאז חובר ספר היסוד של ההגות השמרנית – 'דלדולה של הרוח האמריקאית' – ומסתבר שלמחבר היו דווקא נטיות דמוקרטיות

השנה מלאו 25 שנה לפרסומו של החיבור שנחשב לאחד מספרי היסוד של ההגות השמרנית העכשווית – "דלדולה של הרוח האמריקאית" מאת אלן בלום (באנגלית: Closing of the American Mind). רשימתו של שון קולינס בפרויקט הליברלי המקוון spiked עוסקת בבחינה מחודשת של טענות המחבר. הספר עוסק במשבר ההשכלה הגבוהה בארה"ב בתקופה המדוברת (סוף שנות ה-80), מייחס אותה להידלדלות ערכית ולניהיליזם וקורא לחזור ל"ספרים הגדולים של העבר". באקלים החברתי של אז, השמרנים נטו לאמץ את הספר אל לִבם והליברלים – להסתייג ממנו ואף לראות בו מתקפה בוטה על עקרונותיהם. יותר ממיליון עותקים של הספר נמכרו בארה"ב, עובדה חסרת תקדים עבור ספר פילוסופיה שדן במשנתם של ניטשה והיידגר. ברם, אומר קולינס, אלו גם אלו טעו. עמדתו של בלום עצמו לא ניתנת לסיווג קל ופשוט ל"שמאל" או ל"ימין" כשבוחנים אותה מקרוב.

ראשית, בלום סירב להאמין ב"אמונות מוחלטות", כיאה לפילוסוף אמיתי. הביקורת שלו על הטענה ש"אין אמת אחת" לא באה ממקום שבו האמין הוא עצמו כי הוא מחזיק באמת, אלא מתוך תפיסה שרבים מהדוגלים ביחסיות תרבותית נואשו מלתור אחרי האמת. אגב, הוא גם לא הגדיר את עצמו כשמרן ונהג להצביע דווקא למפלגה הדמוקרטית (חייו האישיים נותרו עלומים במידה רבה עבור הציבור הרחב במהלך חייו, עד שזכו לחשיפה לאחר מותו בספרו של סול בלו "רווליסטין" שבו הדמות העיקרית מבוססת על בלום).

שנית, בלום מעולם לא הטיף לשימור של דפוסים חברתיים קיימים. ביקורתו על הפמיניזם לא נבעה מאמונה שניתן להשאיר על כנו את הסדר המגדרי הקיים, אלא מתוך תפיסה שהפמיניסטיות פעמים רבות נוטות להתעלם מהבעיות שנוצרות בסדר החדש שאותו הן מקדמות (דוגמה מצוינת לכך הופיעה במאמר שפורסם לאחרונה בירחון Atlantic מאת חוקרת מדעי המדינה אן מארי סלוטר. במאמר מתואר הקושי הגדול של סלוטר לשלב קריירה תובענית בבית הלבן עם גידול שני ילדים – התמודדות שבסופה בחרה לעזוב את הבית הלבן. בדבריה סלוטר מתייחסת באופן רחב לקושי שאיתו מתמודד הדור השלישי למהפכה הפמיניסטית, המבקש לנהל קריירה מצליחה ולהיות בו זמנית אשת משפחה בעלת התחייבויות. אמנם המאמר אינו קורא "לשוב לניהול משק בית", אך הוא בהחלט מתמקד בבעיות הקיימות, תוך הטלת חלק מהאחריות גם על כתפי הפמיניסטיות. בלום לא היה אומר זאת טוב יותר).

בלום אכן מבקר את הניהיליזם של אמריקנים צעירים ומוצא את הבעיה באימוץ תפיסות ניטשיאניות, אך העוקץ של דבריו מופנה לא כלפי תפיסותיו של ניטשה עצמו, אלא כלפי התפיסה הרדודה והשטחית המאפיינת לדעתו את אמריקה העכשווית. ניטשה היה בעיניו דמות טראגית ומיוסרת, בעוד תלמידיו העכשוויים הם בעיקר משועממים. אמנם נכון, מסיים קולינס, שאף את בלום עצמו יש לקחת בעירבון מוגבל ובצורה ביקורתית. כך, הוא עצמו לא האמין שספרו יהיה רב-מכר כפי שהוא אכן היה. נראה ש"הכרסום הליברלי בהשכלה הגבוהה" בכל זאת לא נטל מהאמריקנים לגמרי את היכולת לחשוב. נותר לראות אם הספר ייכנס לקאנון של "הספרים הגדולים של תרבות המערב", שאליו בלום הטיף לחזור בהתלהבות.

צעדה פמיניסטית, ניו יורק, 1912. קרדיט: ויקיפדיה.

א-יידישער DNA

קשה לדבר על 'גזע' אבל מתברר שליהודים רצפים גנטיים ייחודיים. הכול נובע מהאיסור להתחתן עם גויים

דיון על יהדות וגנטיקה הוא נושא טעון. שנים רבות לאחר השואה, האזכור של המילים "יהודים", "גנטיקה" ו"גזע" באותו משפט היה עלול לגרום לפיצוץ, עקב אסוציאציות מיידיות לתורת הגזע הנאצית. ברם, הזמן עובר והנכונות לחקור את התשתית הגנטית של היהדות הולכת ונעשית רבה יותר. בשנים האחרונות הצטבר קורפוס נתונים מרשים בנושא. אמנם חלק מהממצאים עדיין שנויים במחלוקת ואחרים מעוררים אי נוחות, אך בסך הכול ניתן לומר שהיום אנו יכולים להגיד כמה דברים על מה שקיים או לא קיים במטען הגנטי שלנו. כתב העת היהודי-אמריקני Moment מביא מקבץ ממצאים מרעישים, עם פוטנציאל לא מבוטל לערער על התקינות הפוליטית. ובכן – תחזיקו חזק. חלק מהדברים שהאמנו בהם לגבי עצמנו אכן נכונים, ואחרים ממש לא.

ראשית, הגנטיקאים היום נוטים שלא לסווג את היהודים בתור "גזע נפרד", על אף שכיום קיימת נטייה לומר שיש ממש במושג "גזע" כמכלול מאפיינים ביולוגיים מובחנים בין קבוצות אנושיות. מעניין לציין שראשית התפיסה הגזעית כלפי יהודים הייתה בכנסייה הקתולית בספרד של ימי הביניים. יהודים שהתנצרו לא יכלו לכהן בתפקידי מפתח בכנסייה עקב העובדה ש"דם יהודי זרם בעורקיהם". עובדה זו אפשרה לפרופ' בן ציון נתניהו המנוח לטעון כי האינקוויזיציה בעצם סללה את הדרך לגזענות הנאצית.

אבל גם אם יהודים אינם גזע נראה שקיים אצלנו פרופיל גנטי מובחן, שניתן לזהות אותו גם אצל מי שרק אחד מהוריו או אפילו אחד מהורי-הוריו יהודי. התופעה הזו נגרמה, בין היתר, כתוצאה מכך שיהודים נהגו שלא להתחתן עם אנשים "מבחוץ". באחת התפניות האירוניות של הזמן האחרון, פעיל בתנועה הונגרית ימנית קיצונית בשם "יוביק" פנה לבדיקה גנטית על מנת לשלול נוכחות של גנטיקה יהודית אצלו. מפלגתו אמנם הסתייגה מהעניין, אך החברה למבדקים גנטיים ערכה את הבדיקה, מתוך תפיסה שלא ניתן לסרב ללקוח.

מעניין לציין שגם בדיקות גנטיות בתוך העם היהודי מעלות ממצאים מעניינים. אחד מהם הוא שהשמועות על מוצאם הכוזרי של האשכנזים, רובם או כולם, היו מאוד מוגזמות (מדובר בתיאוריות שזכו בעבר לפופולריות לאחר פרסום ספרו של ארתור קסטלר, ולאחרונה הוקמו לתחייה על ידי שלמה זנד במטרה להוכיח ש"אין עם יהודי"). מלבד זאת, ייתכן שיש ליהודים אינטליגנציה גבוהה יותר. הסיבה לכך היא, שוב, הנטייה להתחתן בתוך הקבוצה, שבגללה גם התכונות החיוביות (אינטליגנציה) וגם השליליות (נטייה למחלות גנטיות מסוימות) נוטות להופיע יותר אצל אותה קבוצה.

אפרופו מחלות גנטיות, ידועה העובדה שלאשכנזים יש נטייה לתסמונת טי-זקס, אך פחות ידוע שליהודים בכלל יש נטייה גנטית גבוהה יותר לכל בעיות העיכול, כולל אלרגיה ללקטוז וצליאק. בנוסף, אחוז אחד מהגברים האשכנזים פיתח עמידות חיסונית לנגיף האיידס ורוב היהודים נוטים פחות מבחינה גנטית להתמכר לאלכוהול (יוצאי דופן מהבחינה הזו הם העולים מרוסיה אחרי שנות ה-90). עם זאת, תוחלת החיים של היהודים לא גדולה יותר מבחינה גנטית, כך שכנראה שהטבע מאזן את הכול.

ולקינוח, כמה מילים על גנטיקה ודת. הגנטיקאי דין האמר, שאחראי בין היתר לגילוי הרצף הגנטי הקשור לדעתו לאמונה הדתית, "הגן הא-לוהי", מאמין שייתכן שהיהודים טיפחו את הגן הזה, על ידי הימנעות מנישואין מחוץ לקבוצה. לכך הוא מוסיף את הממצא הידוע של "גן הכוהנים". מאידך, לא נמצא עד עתה רצף גנטי שמוביל, למשל, לשושלת בית דוד.

ועוד ממצא מעניין: הפלשתינאים הם אכן בני דודים גנטיים שלנו. קיימת בינינו לבינם קרבה גנטית גבוהה, אף שבבניית פרופיל גנטי קבוצתי, הם נמצאים קרוב יותר לירדנים, לבדואים ולסעודים, בעוד אנחנו קרובים ל… דרוזים.

בסופו של דבר, חשוב לזכור שהגנום של כל בני האדם זהה ב-99%, וכן מוכח מדעית שמקור כל ה-DNA האנושי הוא מיחידה גנטית אחת של אישה אחת – שאותה נוהגים לכנות "חווה מיטוכונדריאלית".

פסלונים של יהודים בוורשא. צילום: תמר, ויקיפדיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו אב תשע"ב, 3.8.2012

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: