ארכיון חודשי: ספטמבר 2012

על הסליחה

האם ניתן לסלוח להומופוב?

בימים אלו של מחילה וסליחה, מן הראוי שנשאל את עצמנו את השאלה הזו.

סליחה, זה יצא לי כמו משפט בדרשה לשבת שובה. אנסה עוד פעם.

בימים אלו, אני שואל את עצמי את השאלה הזו.

האם אני יכול לסלוח למישהו שפגע בי בשל נטייתי המינית ?

האם יכול? האם מסוגל? האם צריך? האם רוצה? ולמה לסלוח בעצם ?

אני חושב על אדם אחד מסוים וספציפי. היינו חברים די קרובים. ככה חשבתי. ככה האמנתי. למדו חברותא יחד. התפללנו יחד. שמחתי בשמחת כלולותיו יחד איתו. אז עוד האמנתי שיום יבוא והוא ישמח בשמחתי. למעשה, זה היה הדבר הראשון שהוא אמר לי כשהגעתי לחופה שלו. שנינו האמנו שזה יקרה בקרוב.

ואז הסתבר שהדברים הם אחרת. ובבוא היום, אזרתי אומץ וסיפרתי לאותו חבר על עצמי. הוא ניסה להסתיר את מבוכתו, אך לא הצליח. ומאז הטלפונים והמיילים שלי אליו לא נענים. ובנוסף, חבר משותף אישר שאכן מדובר בניתוק הקשר ואכן- נטייתי המינית היא הסיבה. הבנתי זאת גם ככה.

ובכן- האם לסלוח ?

הרי שלא מדובר כאן בחבר כנסת כלשהו שמוציא את חמת זעמו על ה"סוטים", או על אישיות רבנית ששופכת אש וגופרית על "בעלי נטיות הפוכות", או סתם בבריון רחוב. מול אלו צריך להתמודד בכלים המוכרים – פעילות ציבורית, פולמוס עיתונאי, תרגילי בסיס בקרב מגע. איתם לא היה קשר- וממילא הוא לא נאבד.

וכאן- היה. ולכן יש כאב והטינה שבאה יחד איתו. תחושה של בגידה.

ובכל זאת- בערב יום הכיפורים הזה אני מרגיש שהגיע זמן לסלוח לחבר הזה. הגיע זמן להרפות מהטינה. זאת מכמה טעמים:

ראשית- אינני מעוניין לראות את עצמי כקורבן ואיני מעוניין לשקוע בתחושת קורבנות כל חיי. הוא התנהג כך, היו לו את הסיבות שלו לכך. אני לא מוכן להיות הקורבן שלו. לא מוכן לתת לו את התחושה שהדחייה שלו מנהלת אותי כיום. כי אם זה כך- הרי שיש בזה, אם תרצו, סוג של מתן פרס להומופוביה. זהו מתן אישור להומופוב להמשיך להתעלל בי מרחוק. ובכן- הוא לא יקבל אותו ! איני קורבן יותר ואני רוצה לחיות את חיי.

שנית- לסלוח אין פירושו לשכוח, להעמיד פנים שזה לא קרה או להסיר אחריות. זה רק להגיד שהאדם היחיד שאחראי להתנהגותו זה הוא. זה להפסיק לפנטז שיום אחד הוא יתייצב על סף ביתי עם דמעות של חרטה בעיניו ( ובואו נודה על האמת- מי מאיתנו לא מצפה לזה מדי פעם, מכל אדם שפגע בנו מכל סיבה ? ). זה גם לעזוב את החלומות המתוקים של פנטזיות נקם בצורה זו או אחרת- למשל לפנטז שייוולד לו בן הומוסקסואל. רוב הסיכוי שזה לא יקרה ואם זה יקרה זה יקרה לא "בגלל" ולא "עקב", אלא כי לפעמים קורים דברים מפתיעים ואירוניים. צריך להתייחס אליהם כמו אל הסיכוי לזכות בהגרלה – כשזה קורה זה נחמד, לבנות על זה לא צריך אף פעם.

אז היום, בערב יום הכיפורים תשע"ג , אני מבקש עבור אותו חבר ומשפחתו את כל הטוב שבעולם. בריאות, פרנסה טובה, אהבת רעייתו וילדיו, פריחה גשמית ורוחנית. שאלוהים יתן לו את כל מה שהוא באמת צריך. שחייו יתנהלו באהבה. ולעצמי אני מאחל ומתפלל להניח לטינות של פעם וללכת לבנות את חיי במקום בריא ומאוזן.

נ.ב. – שכחתי פרט חשוב- אני גם חתום על כתובתו של אותו חבר. אני מודה שהמחשבה שייתכן כי לדעתו- הוא כתובתו אינה כשרה היום משעשעת אותי. ושמא זהו צד נוסף שמקל עלינו את המחילה- אפשרות לראות את האירוניה ואת בת הצחוק הטמונה במצב ?

סקירת אוגטסט 2012

גלולה נגד שעמום

השוואה בין האולימפיאדה היוונית הקדומה לזו המודרנית מעלה את המסקנה שהמניע הוא אותו מניע, גם אם החזות החיצונית שונה

המשחקים האולימפיים שהסתיימו החודש מעוררים דיונים בעולם על אודות מקומם בחברתנו העכשווית ביחס לזו של היוון הקדומה, שבה הומצאו. רשימתו של לי האריס בפרויקט המקוון של מכון המחקר האמריקני השמרני 'American Enterprise Institute' עוסקת בהשוואת מספר היבטים בתחום זה.

היבט תרבותי-היסטורי אחד, המשעשע יותר, הוא שכידוע כל המתחרים ביוון העתיקה היו עושים זאת בעירום מלא. הם מן הסתם היו מופתעים מאוד לגלות שאין הדבר כך בימינו. יתרה מזאת, את המנהג המשונה ללבוש בגדים בזמן תחרויות ספורט הם נהגו לייחס לשבטים הפרימיטיביים של הברברים. ההיסטוריון תוקידידס כותב שהיוונים בעבר אכן נהגו להתחרות כשהם לבושים, אך בני זמנו כבר דחו בשאט נפש את המנהג הפרימיטיבי. כמובן, הם גם לא העלו על הדעת לאפשר לנשים להתחרות במשחקים האולימפיים (כנגד השתתפותן יצא אף מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים, פייר דה קוברטיין).

פיקנטריה זה נחמד, אך לדעתו של האריס יש בסופו של דבר בסיס משותף לאולימפיאדות היווניות ולאלו שבתקופתנו. אנו נמצאים בעידן שבו כולם זועקים לצדק חברתי ולחלוקה שוויונית של המשאבים. האם בעולם שבו צדק חלוקתי הוא פסגת השאיפות הוגן שמייקל פלפס יתהדר לו ב-18 מדליות, בעוד לרוב הספורטאים האחרים שעושים לילות כימים בתחרויות ובאימונים אין אפילו מדליה אחת לרפואה?

יתרה מזאת, האין זה חוסר הגינות ממדרגה ראשונה לשתף אנשים בתחרות כשניתנת להם רק הזדמנות אחת, שבה הם עלולים להיות נתונים להשפעה של עשרות גורמים חיצוניים שיכולים למנוע מהם לשקף בצורה אמיתית את יכולתם הספורטיבית? האם לא היה הוגן יותר לאפשר לכל אחד מהאצנים, למשל, לרוץ את המסלול מספר רב של פעמים ולאחר מכן לחשב את הממוצע? אכן, יותר הוגן, יותר מכובד, אך גם הרבה יותר משעמם, עונה האריס. והלא המשחקים האולימפיים קיימים בעולמנו בגלל שאיננו מעוניינים לסבול משעמום. אנחנו צריכים גורם של מתח בחיים. אנו רוצים לעקוב בדריכות אחרי הספורטאי המזנק, ודווקא בגלל שאנו מודעים לכל מיני גורמים אקראיים שעלולים להוות מחסום בדרך למדליה הנכספת. עצם העובדה הזו הופכת את צפייתנו בתחרות לממכרת כל כך.

אנחנו רוצים את החיים עם מנת הריגוש בתוכם. זה מה שהופך אותנו ליורשים הראויים של היוונים הקדומים, גם אם בניגוד להם אנו מתחרים לבושים

תיק קפושינסקי

ביוגרפיה של העיתונאי הפולני המפורסם ריכרד קפושינסקי חושפת קשר מפוקפק עם המשטר הקומוניסטי ומעלה תהיות על מידת האותנטיות של ספריו

רשימתו של ניל אצ'רסון ב-London Review of Books מוקדשת לביוגרפיה של מי שנחשב לאחד מגדולי הכתבים הבינלאומיים – העיתונאי הפולני המנוח ריכרד קפושינסקי. דמותו השנויה במחלוקת של קפושינסקי כבר הוזכרה במדור זה בשנת 2006, בעודו בחייו. כעת יצאה לאור ביוגרפיה חדשה על אודותיו, והיא מכה הדים בעולם כולו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שהספר דן בנושא נפיץ ביותר – מידת שיתוף הפעולה של קפושינסקי עם השירותים החשאיים של פולין הקומוניסטית. כאז כן עתה, אמירה על מישהו שהוא שיתף פעולה עם משטר אפל לא נחשבת מחמאה, בלשון המעטה. ההבדל הוא שבשנים ההן שיתוף הפעולה הזה היה תנאי הכרחי לגישה חופשית אל מחוץ לגבולות המדינה ולגבולות העולם הקומוניסטי וגם מס הכרחי ששולם על היכולת לחיות חיים יצירתיים מלאים, לכתוב ולפרסם.

קורות חייו של קפושינסקי ייעדו אותו לשיתוף פעולה עם השלטון. הוא גדל בתור נער כסטליניסט מושבע וכתב בנעוריו שירי הערצה ל"שמש העמים". עד גיל מסוים בחר שלא לדעת על זוועות הגולאג ועל ההוצאה להורג של הקצינים הפולנים בקאטין. לאחר מכן הוא אמנם השמיע מדי פעם קולות ביקורתיים על מה שמתרחש בארצו, אך בחר להתמקד בעיקר בתנועות השחרור המהפכניות באסיה-אפריקה, מתוך אמונה שימצא אצלן את הלהט שאבד במפלגת השלטון בארצו שלו. הוא בחר גם להתעלם מהטיהורים ומהגירושים האנטישמיים בפולין הקומוניסטית בתקופת ראש הממשלה גומולקה. תנועת המחאה "סולידריות" של שנות ה-80 דווקא עוררה אותו מתרדמתו לזמן מה והוא אפילו החזיר את כרטיס החבר המפלגתי שלו. אחרי נפילת הקומוניזם ב-1989 הוא חווה תקופה קצרה של התלהבות מהשוק החופשי, אך תוך זמן קצר שב לעמדות של ביקורת אנטי-גלובליסטית, עד למותו בשנת 2007.

אחד המאפיינים הבולטים שבו נזכרים עד היום חבריו ומכריו הוא שהחיוך שלו וההתעניינות הכנה שלו בבן השיח גרמו לרוב האנשים מולו להיפתח כלפיו במהירות ובכנות. זו תכונה מעולה לעיתונאי מראיין, אך גם לאדם שמשתף פעולה עם השירות החשאי ויכול "לדובב" את חבריו. עם זאת, עיון בתיק המעקב שניהלה אחריו המשטרה החשאית – שככלל תיקי המעקב, פתוח לעיון הציבור – מראה שעל פי רוב הוא השתדל שלא לעשות זאת. במקום זאת הוא הרבה להתלונן בפני סוכני השירות החשאי על שהוא "עסוק מדי" ואין ביכולתו להאזין לשיחות של חבריו.

אמנם, לפחות בהזדמנות אחת הוא העביר לממונים עליו התבטאות של יהודייה פולנית שהייתה בדרך להגר לישראל עקב גירוש בעל אופי אנטישמי. מן הסתם הוא שכנע את עצמו ש"היא כבר בין כה עוזבת ולא יעשו לה כלום". ייתכן שהיא אפילו התכוונה שהוא יעביר הלאה את דבריה וייתכן אפילו שעם חלקם הוא הסכים. ובכל זאת, קיים גבול המפריד בין עיתונאי מדווח למודיע לרשויות, וחציית הגבול הזה "משחיתה את נפשו ואת האתיקה המקצועית של העיתונאי עד היסוד", כפי שכותב ארצ'סון. כחלק מאותה "עסקה עם המצפון" קפושינסקי אפילו השמיט מספריו קטעים העוסקים בעלילות שונות הקשורות לסוכנות הביון האמריקנית – לדעת המבקרים, מתוך חשש שאם הוא יחשוף את מעללי הסוכנים הם עלולים מצדם לחשוף אותו כמרגל קומוניסטי וכך לקעקע את מכירת ספריו במערב.

גבול נוסף שכנראה נחצה יותר מפעם אחת בכתביו של קפושינסקי הוא הגבול שבין דמיון למציאות. המבקרים הצביעו על העובדה שבחלק מספריו (במיוחד באלו העוסקים בדמויות של אידי אמין, השאה האחרון של פרס או קיסר אתיופיה היילה סלאסי) קיימים ראיונות שלא היו יכולים להתקיים, ושמורכבים בהם פרטים מאירועים שונים. קפושינסקי עצמו תמיד דחה את ההאשמות הללו בשאט נפש, טען כלפי מבקריו שאינם מבינים דבר בכתיבה עיתונאית ואף סירב בתוקף להכניס תיקונים במהדורות החדשות של ספריו. זאת משום שהוא האמין שכתיבה פובליציסטית לא אמורה לשקף מציאות ואף לא להיות ניטרלית, אלא לומר את "האמת האמפתית" כהגדרתוו.

בגלל האמת הזו הוא נהג בכל מסעותיו לראיין את האנשים הפשוטים, אלו שמאחורי הקלעים של ההיסטוריה, ולהביא את הסיפור שלהם. גם בספריו על הרודנים האפריקנים נשמעו לעתים קרובות נימות ביקורת מקבילות על המשטר בארצו. האם הוא התכוון "לאזן" בכך את תמיכתו באותו משטר, או לזרוע זרעים שמהם צמחה לאחר מכן ההתנערות מהקומוניזם?

לא רק באסלאם

מסתבר שרצח על רקע חילול כבוד המשפחה קיים גם בקהילה ההינדואיסטית. הדפוסים החברתיים שונים לחלוטין

כתבתם של פיליס צ'סלר ונתן בלום ברבעון ללימודי המזרח התיכון Middle East Quarterly עוסקת בנושא עגום הקיים עדיין בעולמנו – רצח על רקע 'חילול כבוד המשפחה'. מדובר בתופעה שמתקיימת היום בעיקר בקהילות מוסלמיות ברחבי העולם, הן בארצות האסלאם והן בקהילות מהגרים מוסלמים באירופה. עם זאת מציינים המחברים שלא יהיה נכון לייחס את התופעה הזו למוסלמים בלבד, כיוון שהיא קיימת בקנה מידה לא מבוטל בקרב קהילה נוספת – הינדואיסטים. עיון בדפוסים החברתיים המאפיינים את התופעה בשתי התרבויות מגלה הבדלים משמעותיים ביניהן.

ובכן, ראשית, חשוב לציין שלא הדת האסלאמית ולא זו ההינדואיסטית מצוות את מאמיניהן על רציחות מן הסוג הזה. עם זאת, התרבות הרווחת בקרב מאמיני הדתות הללו בהחלט נוטה להתייחס לתופעה באהדה ובסלחנות. הבדל משמעותי בין הדתות בתחום זה טמון בנתון המגדרי – אצל ההינדים כ-40% מהנרצחים הם גברים, בעוד אצל המוסלמים מדובר במיעוט של כ-12%. את הפער הזה יש להבין על רקע המוטיבציה לרציחות: בעוד אצל המוסלמים מדובר על פי רוב ברציחות שבאות למחוק מהמשפחה את הקלון של "התנהגות בלתי צנועה", אצל ההינדים המוטיבציה הדומיננטית היא קשרים רומנטיים עם בני הכתות השונות. החלוקה לכתות (קאסטות) משמעותית מאוד בחברה ההינדית והפרתה עלולה להיתפס כניסיון לערער באופן קשה ומתריס את הסדר החברתי הקיים.

עובדה נוספת היא שמוסלמים נוטים הרבה יותר לענות את הנרצחות ובמיוחד כשמדובר ברציחות המתרחשות בקהילות המהגרים במערב. הסבר אפשרי לכך הוא שמדובר באנשים שמרגישים זעם עצום על התרבות הסובבת אותם וחשים מושפלים על ידה – ומכאן הזעם והקיצוניות האלימה בדרך להחזרת הכבוד האבוד.

פקיסטן והודו ממוקמות במקום השלישי והרביעי (בהתאמה) מבין כל מדינות העולם ברמת הסכנה האורבת לחיי הנשים. החברה הפקיסטנית לא נוקטת צעדים משמעותיים על מנת לעצור את האלימות. לעומת זאת, בהודו קיימים מאמצים מרוכזים מצד רשויות החוק ואמצעי התקשורת הליברליים על מנת לשרש את הרציחות. בית המשפט העליון של הודו הגדיר את "רציחות הכבוד" כ"פרקטיקה ברברית ומחפירה" והוא מעודד ענישה כבדה לא רק כלפי הרוצחים ומשתפי הפעולה איתם, אלא אף כלפי אנשי הדת ההינדים שמספקים לגיטימציה לרציחות.

וכאן טמון מאפיין מעניין נוסף – "רציחות כבוד" כמעט אינן מתרחשות בקהילות של מהגרים הינדים. אלו נזהרים מלשמר את המסורת שעלולה לגרום לסביבה הקולטת זעזוע או ניכור. לעומת זאת, אצל מוסלמים מהגרים, הנוטים להזדהות ולהתקשר חברתית עם מוסלמים אחרים בלבד, קיימת מגמה של הקצנה ויותר נשים מרגישות בעקבות כך לא בטוחות. אפילו השחקנית אפשאן אזאד, שכיכבה באחד הסרטים של הארי פוטר, קיבלה איומים על חייה מאחיה ומאביה לאחר שיצאה עם בחור שאינו מוסלמי. אם זה עלול לקרות לה – זה עלול לקרות לכל אחת. סממן התקווה העגום שהמחברים מסיימים בו את המאמר הוא עצם העובדה שנשים מוסלמיות רבות יותר בוחרות להתקומם נגד הדיכוי – גם במחיר חייהן.

מה רוצים הגרמנים?

האיסור שהטיל בית המשפט הגרמני על קיום ברית מילה מעלה תהיות על המניע להחלטה – שנאת זרים או טראומה מן השואה

הניסיון האחרון של בית המשפט בגרמניה לאסור על קיום ברית המילה עורר דיון ציבורי סוער שבמרכזו הקונפליקט בין שמירה על זכויות הפרט לעקרון הרב-תרבותיות. ברבעון Dissent הנושא הוצג על ידי קריסטן לובלנד מהצד הליברלי ועל ידי יאשה מונק מהצד הרב-תרבותי. ובכן, מה הגרמנים רוצים הפעם? לחזור ולהתנכל ליהודים כמו בימי השואה או להגן על זכויות הפרט גם במחיר הפגיעה בחופש המצפון?

ראשית, ראוי לציין שהאיסור לא חל רק על יהודים. למעשה, הנושא הגיע לבית המשפט בעקבות ברית המילה של ילד מוסלמי. לדעתו של לובלנד, מדובר בדפוס הקיים בחקיקה הגרמנית מאז מלחמת העולם השנייה. הגרמנים זוכרים היטב את מעורבותם הפעילה בניסויים ביולוגיים שונים שבוצעו על בני גזעים "נחותים" ולכן כעת הם שואפים בכל כוחם להתרחק מכל דבר שמזכיר זאת אפילו בצורה רחוקה.

כך למשל, כאשר פורסמה ב-1997 המגילה לזכויות הפרט – גרמניה הייתה המדינה היחידה שסירבה לחתום עליה בטענה שזו אינה מבטיחה מספיק את אי-הפגיעה בכבוד הפרט. בשונה מרוב מדינות מערב אירופה – ובדומה לארה"ב – גרמניה גם אוסרת לחלוטין מחקר בתאי גזע של עוברים, למעט תאי גזע המיובאים מחו"ל (ביניהם הרבה מישראל!). עד לשנה האחרונה, על ההורים הגרמנים גם נאסר לערוך בדיקות לגילוי מחלות גנטיות של העוברים. גם כאשר היה מדובר במחלות קשות – המחוקק הגרמני פסק שאין לפגוע ב"זכותו של הילד להתפתחות חופשית".

כהמשך לאותה מגמה, החליט כעת המחוקק הגרמני שברית המילה פוגעת אף היא בזכות של התינוק. תינוק בן יומו נחשב בחוק לחסר ישע – בדיוק כמו האנשים שסבלו מפיגור, ושבהם ביצעו הרופאים הנאצים את ניסוייהם. כרגע החוק הגרמני מבקש שהרך הנולד יגיע לגיל בגרות ואז יחליט בעצמו אם הוא מעוניין לבצע ברית מילה ולהשתייך לקהילתו הדתית.

הסתייגותו של לובלנד היא בעיקר מהעובדה שההחלטה התקבלה בבית המשפט ולא בשדה הדיון הפרלמנטרי – שבו לקבוצות הדתיות השונות יש אפשרות להביע את התנגדותן לעניין. בכל מקרה, לא זו בלבד שלא מדובר כאן בחקיקה בעלת אופי אנטישמי, אלא בחקיקה שתכליתה הפוכה.

מונק חולק על כך. הוא חושב שמדובר בתגובת נגד אלימה של הגרמנים לפתיחות הרב-תרבותית. בעיניו, התגובה הנפוצה בבלוגוספרה הגרמנית לדיונים סביב ברית המילה הייתה: "מי שלא אוהב את החוק הגרמני (האוסר על המילה) – לא חייב להישאר בגרמניה". מונק גם חושב שברית המילה לא באמת פוגעת בזכותו של צעיר יהודי או מוסלמי לבחור לעצמו דת אחרת ביום שבו יגיע לבגרות. לדעתו הורים אחרים מבצעים כל מיני שינויים בגוף הילדים אף ללא סיבות רפואיות, כמו דקירת תנוך האוזן, כשאין מי שמערער על כך. ככלל, ידוע שכל הורה בכל קהילה דתית משתדל לגדל ולחנך את ילדיו להיות חברים פעילים באותה קהילה – בין אם מדובר במוסלמי, בנוצרי או ביהודי.

מונק חושב שהמניע האמיתי לחקיקה הוא שנאת הזרים שמתגברת באירופה ביחס למהגרים המוסלמים, וכשזו חוברת לאנטישמיות היא באה לידי ביטוי בחקיקות שונות השואפות להטיל איסור על בניית צריחי מסגדים, על כיסוי ראש במקומות ציבוריים ועל שחיטה כשרה. לטענת מונק חשוב להתנגד להחלת החוק הדתי (שריעה) על המרחב הציבורי, אך בו זמנית יש לאפשר לכל המיעוטים לשמור את מצוות דתם, גם בנוגע לילדיהם. זהו מבחן רציני למערב הליברלי, שמאתגר הן את הסובלנות והן את המסורת, ובו המוסלמים והיהודים מוצאים עצמם מאותו הצד של המתרס.

וכאן יש להרהר: אולי דווקא הדרישה המשותפת לסובלנות כלפי המיעוטים תוביל את היהודים והמוסלמים לסובלנות גדולה יותר אלה כלפי אלה? אחרי הכול, אחד המניעים החשובים לפיתוח סובלנות הדדית הנו מעורבות פעילה במשימה משותפת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

הומוסקסואלים בקהילה אורתודוקסית

 

גאווה יהודית

 

 

 

זאב פרבר[1]

 

תרגום והערות- זאב שביידל

מבוא

קיימים מעט נושאים שיש להם פוטנציאל כל כך נפיץ כמו מקומם של הומואים דתיים ובמיוחד זוגות ומשפחות של הומואים דתיים בקהילה הדתית. רבנים רבים הולכים לאיבוד כאשר הם צריכים להדריך הומוסקסואל דתי בנושא.

לשם המחשה, פעם הצעתי לעמית את התרגיל המחשבתי הבא: " נניח כי מסיבה כלשהי מתברר לך יום אחד שתורה אוסרת עליך להתחתן או להיות במערכת יחסים מספקת כלשהי לעולם ועד. מה היית עושה"? תשובתי האישית לשאלה זו היא: על אף שחלק ממני מקווה שבכל מקרה הייתי נאמן לצו התורה, מקונן בי ספק חזק באשר למידת ההצלחה על מאמציי ואני רוצה לקוות שחבריי ועמיתיי יתמכו בי בכל מקרה.

לא סוגיה מוסרית

לצערי, הרבה מהשיח סביב ההומוסקסואליות נובע מבלבול בין קטגוריות. עבור יהודי שומר מצוות, קשר הומוסקסואלי הנו עבירה על איסור דתי, כגון אכילה טריפה או נסיעה בשבת. אין זה איסור מוסרי הדומה לאלימות כלפי בת הזוג או רמאות עסקית. הרבה מהשיח סביב ההומוסקסואליות נוטה לראות בה חטא מוסרי ואני מאמין שזו טעות קשה.

על עף שהפולמוס סביב ההומוסקסואליות לבש לאורך הדורות צורות שונות, הכוח המניע מאחורי הפולמוס הנוכחי הנו התפיסה המשתנה של ההומוסקסואליות וסיבותיה. בעבר, הטענה העיקרית נגד ההומוסקסואליות הייתה כי היא מהווה התנהגות " סוטה" ו"לא טבעית". הטענה האחרונה היה שגויה כיוון שתופעת ההומוסקסואליות אכן מתקיימת בטבע. הטענה לגבי הסטייה הנה נכונה אם מגדירים את המושגים "נורמה" ו"סטייה" מבחינה סטטיסטית גרידא, אך לומר על מישהו שתכונה מסוימת שלו אינה נפוצה לא יכול להיחשב לביקורת מוסרית.

השוני מוליד פחד, במיוחד כשהוא קשה להבנה. הטרוסקסואלים רבים מתקשים להבין כיצד ניתן להיות נעדר לגמרי כל משיכה למין השני- קל וחומר כיצד ניתן להימשך למין שלך. זו יכולה להיות סיבה אחת ליחס המסתייג והעוין כלפי ההומוסקסואלים לאורך הדורות.

דוגמה מצויינת, אם כי עצובה, לגישה זו ניתן למצוא במכתו של ר' משה פיינשטיין שנכתב ב- 1976 [2] שם הוא רואה בהומוסקסואליות בחירה התנהגותית שאינה שונה מכל בחירה אחרת. המכתב פונה להומוסקסואל צעיר ששואל לעצתו של הרב פיינשטיין לגבי התמודדותו עם היצר. בתשובה, ר' פיינשטיין משיב שאין כזה דבר- משיכה הומוסקסואלית. הטבע מכתיב לבני אדם להימשך למין השני ולא לבני מינם. אי לכך, הרי שההסבר היחיד האפשרי למשיכתו ההומוסקסואלית של הפרט היא רצונו למרוד נגד הקב"ה. ואם אותו אדם יצליח לשלוט בזעם שלו כלפי האל- הרי שהוא מיד יצליח לנהל חיים הטרוסקסואליים תקינים. כיום אנו מבינים שלא מדובר בתפיסה נכונה של הנטייה ההומוסקסואלית, אך תפיסת עולמו של הרב פיינשטיין הייתה טיפוסית למדי בימיו וקשה היה לצפות ממנו שיחשוב אחרת.

ההצהרה והמסמך

ניתן לחוש בהבדל בין אופי השיח של שנות ה- 70 לשיח של ימינו כשמעיינים במסמך המכונה "הצהרת התורה" ( Torah Declaration) שהתפרסם לאחרונה ברשת וחתום על ידי למעלה ממאתיים רבנים, אנשי ציבור ואנשי מקצוע מהמגזר החרדי והחרד"לי בארה"ב[3].

המסמך עורר בי רגשות מעורבים. לאחר הדגשה חוזרת על חומרת האיסור של משכב זכר, ההצהרה מכריזה בצורה שאינה משתמעת על שתי פנים שהומוסקסואליות הנה הפרעה פסיכולוגית – לא גנטית או הורמונאלית- וניתנת לריפוי לחלוטין. היא מכוונת את הקהילה האורתודוקסית להתייחס להומוסקסואלים בחמלה ולהפנות אותם לטיפולי המרה.

מחד, חשתי הקלה כשראיתי שההצהרה נוקטת במילים "אהבה, תמיכה ועידוד" תוך כדי תיאור היחס הראוי כלפי הומוסקסואלים דתיים. זהו צעד חיובי משמעותי לעומת הומופוביה אלימה שרבים מצפים להיתקל בה בקבוצות דתיות קיצוניות.

מאידך, גם חשתי מוטרד. ההצהרה תומכת ללא סייג בטיפול המרה ( או טיפול רפראטיבי), שיטה טיפולית כאילו- מדעית ובלתי אמינה שאנשי מקצוע רבים נוטים לראותה כמסוכנת. איגוד פסיכולוגי אמריקאי אף הרחיק לכת וטען כי כל מטפל שנוקט בשיטת הטיפול הרפראטיבית עובר על שבועת היפוקרטס ועובר על כללי יסוד של אתיקה מקצועית.

ההצהרה ממשיכה וטוענת כי ההומוסקסואליות חייבת להיות גם פסיכולוגית וגם הפיכה, מכיוון שלא ייתכן שקב"ה יהיה אכזר כל כך שיצייד אנשים ברגשות הומוסקסואליים ואז יאסור עליהם לפעול על פיהם- נימוק תיאולוגי מפוקפק, אם לומר זאת בעדינות. כל אחד מאיתנו מכיר אדם שחולה שמחלה כרונית וחשוכת מרפא כלשהי ושהמחלה פוגעת מאד בחייו ותפקודו.

נראה כי ההצהרה מהווה מעין תגובה ל"מסמך העקרונות" לגבי ההומוסקסואליות שנחתם ע"י כ- 200 רבנים ואנשי ציבור דתיים מהזרם השמאלי- מרכזי לפני כשנה[4]. מעניין לציין כי מסמך העקרונות, על אף שהוא מתוחכם ומעודן הרבה יותר מההצהרה, חולק איתה מספר קווים משותפים. ראשית, הוא מאשר את חומרת האיסור של משכב זכר. בשונה מההצהרה, הוא מאפשר הנחה שייתכן כי יש להומוסקסואליות בסיס הורמונאלי או גנטי ומאשר שטיפולי ההמרה יכולים להיות חסרי תועלת ואף מזיקים. בדומה להצהרה, המסמך קורא להתייחס להומוסקסואלים דתיים באהבה ובכבוד. מאידך, הוא מצפה מהם לחיות לאורך זמן חיי פרישות. על אף שהמסמך נוטה לעודד הבנה כלפי אלו שאינם עומדים במשימת הפרישות, הוא מניח שברגע שהומוסקסואל דתי יצהיר בגלוי על נטייתו המינית ( והמסמך אף מכיר בזכותו לעשות זאת), יהיה בסמכותה של הקהילה שלא לקבל אותו אל שורותיה או שלא להעניק לו כיבודים כלשהם.

על אף שאני מעריך את המאמצים הכנים של שתי הקבוצות על מנת שהומוסקסואלים דתיים ירגישו נוח יותר בקהילות שלהם ועל מנת להנמיך את הטונים ההומופוביים, שניהם לדעתי אינם קולעים למטרה. מאז שסירבתי לחתום על ההצהרה- מסמך שאני מאד מזדהה איתו ושנחתם ע"י רבים ממוריי וחבריי- הרהרתי הרבה לגבי היחס של העולם האורתודוקסי כלפי ההומוסקסואלים, הפעילים והפרושים גם יחד, ולגבי מה שראוי "להצהיר" או "לטעון" עליהם.

הצורך בהבנה ואתגר האמפתיה

עבור הומוסקסואל יהודי שרוצה לחיות חיים יהודים אורתודוקסים ולהשתלב הקהילה האורתודוקסית, נדרשת אמפתיה רבה מצד הקהילה ובפרט מצדם של הרבנים. החותמים על שתי ההצהרות הם כנראה כולם הטרוסקסואלים. רבים, כמוני, נשואים ובעלי משפחות. המשפחות שלנו נפגשות עם משפחות אחרות לסעודות שבת ולציון מועדים בבתי הכנסת. רבים מאיתנו אף נהנים מהתמיכה הקהילתית בשל היותנו נשואים ובני זוג טובים. יש לנו מערכות יחסים אינטימיות שיש בהן אהבה וסיפוק. חיינו בהחלט טובים.

לכן זה באמת קשה עבור יהודי אורתודוקסי הטרוסקסואל להפנים בכנות את הפער התודעתי העמוק בקיים בתודעתו של יהודי אורתודוקסי הומוסקסואל. כמו כל יהודי שמחויב לחיי תורה ומצוות, הומוסקסואל אורתודוקסי רוצה להיות שותף מלא בחיי הקהילה. הוא רוצה להגיעי לבית הכנסת ולסעוד סעודת שבת עם חבריו. ועם זאת, הטקסט המרכזי שעליו הקהילה שלהם מבוססת, טקסט שהם אוהבים ומעריצים אותו- אוסר עליהם את מימוש אחד הדחפים היסודיים ביותר שלהם, ללא הצעת כל חלופה.

לבקש את הבלתי אפשרי

בסרט התיעודי "לפניך ברעדה" הרב נתן לופס קרדוזו אומר בנחרצות:" אין זה אפשרי לתורה לבוא ולבקש מבן אדם משהו אינו מסוגל לעמוד בו. באופן תיאורטי, היה טוב יותר לו הומוסקסואל היה חי חיי פרישות. אני רק אטען דבר אחד- זה לחלוטין בלתי אפשרי. זה לא עובד. כוחה של המיניות האנושית הוא גדול מדי כך שאין זה אפשרי".

אם כן, מה שנאו מצפים מההומוסקסואלים האורתודוקסים הוא בלתי אפשרי. זה פשוט אינו מציאותי, לבקש או לצפות מאנשים מבוגרים שפויים להישאר פרושים כל חייהם ולוותר על החוויה הכה חיונית וממלאת רגשית של קשר אינטימי, אותה חוויה שגברים ונשים הטרוסקסואלים רואים כמובנת מאליה.

אונס רחמנא פטריה

גישתי היא שעל הקהילה לאמץ בהקשר הזה את המושג "אונס רחמנא פטריה". הדבר הוצע לראשונה בהקשר לנושא ההחומוסקסואלי ע"י הרב נחום לם במאמרו בספר השנה של אנציקלופדיה יודאיקה ואני מאמין שמן הראוי שעיקרון זה ישמש בסיס לניסוח התשובה האורתודוקסית הפתוחה לאתגרים הרבים שבקבלה ושילוב של הומוסקסואלים לתוך קהילותינו.

ניתוח הלכתי קצר

השאלה של "אונס רחמנא פטריה" עולה כאשר מעשה מסוים היה לחלוטין מחוץ לשליטתו של האדם. הגמרא משלבת את זה בדיון על המצב שבו אדם עבד עבודה זרה בכדי להציל את חייו[5]. רבים מהפרשנים הביניימים שואלים מדוע מקרה זה ייחשוב כאונס, הרי אדם תמיד יכול לבחור במוות במקום לעבור על איסור תורה חמור ביותר של עבודה זרה. אחת התשובות שניתנה לכך היא שהאדם שעובר על חוקי התורה על מנת להציל את חייו מחויב רגשית לפעול כך ולכן הנו סוג של אנוס. רצוני לטעון שהומוסקסואל יהודי אורתודוקסי שתר אחרי יחסים אינטימיים מספקים בדומה ליהודי הטרוסקסואל שלוקח זאת כמובן מאליו, חש את אותה מחויבות רגשית.

מובן שהנני מודע לדעתו של הרמב"ם[6] שדין "אונס" לעולם לא חל על משגל גברי כיוון ש"אין קישוי אלא לדעת". על דעה זו רבו מחלוקות ראשונים ואחרונים[7] וניתוח מלא של סוגיה מצריך במה אחרת. כאן רק נעיר כי "אונס רחמנא פטריה" יושם במהלך השנים כלפי מספר מקרים שונים בהלכה, כולל היתר שלא לעלות לארץ ישראל מחשש לסכנת דרכים[8] והיתר לאישה שלא לקיים יחסים עם בעל שהיא מוצאת אותו דוחה[9]. שני תקדימים בנושא זה הם חשובים במיוחד בעיניי. האחד הוא שרבים מבעלי ההלכה רואים בהתאבדות מצב של "אונס רחמנא פטריה", כלומר מעשה שבשעתו אדם היה נשלט בידי דחפים חזקים ממנו[10]. גישה הלכתית רגישה זו מאפשרת למשפחה להתאבל על קרוב שהלך מבלי צורך להדחיק או למחוק את זכרונו. מצב הדומה יותר למצבו של הומוסקסואל דתי נמצא בגמרא [11] . מדובר שם על אישה שהייתה חציה שפחה ולכן הייתה אסורה הן לעבד והן לבן חורין. מתוך חוסר מוצא, האישה התחילה לנהוג בפריצות עם הגברים בסביבה וחכמים כפו על הבעלים לשחרר אותה לגמרי. בדיון בנושא הרב משולם ראטה אומר [12] במצבה הרגשי של האישה היה בלתי נסבל מבחינתה ולכן יש לראות במצבה "אונס רחמנא פטריה". ייתכן שמצבו של הומוסקסואל יהודי דתי המנסה לחיות את חייו על פי ההלכה הנו בלתי נסבל אף יותר. אם ישמור את ההלכה, לא יזכה לזוגיות אינטימית אוהבת, לעולם.

סוג שונה של "אונס"

אחד הנימוקים המרכזיים נגד אימוץ הדין "אונס רחמנא פטריה" ביחס להומוסקסואל הדתי, מאז מאמרו של הרב לם, היה בדין זה מדובר על מצב שמתרחש בנקודת זמן ספציפית ולא על מצב מתמשך. לען זה לא אמור לחול על אדם הומוסקסואלי שיכול לבחור בכל רגע ספציפי שלא לממש את נטייתו וכך ראוי שיעשה. אם זאת, אני מאמין שהשוואה זו בטעות יסודה.

הדחפים נשלטים על פי רוב ע"י ידיעה מרגיעה שקיים עבורם מפלט לגיטימי. שלא כמו הטרוסקסואל, להומוסקסואל יהודי אין ולעולם לא תהיה דרך לגיטימית להגיע ליחסים אינטימיים מספקים. זהו ההבדל העיקרי בין זוג לזה לסוגים האחרים של "אונס". לא ניתן לראות פרישות כ"הימנעות מרגע לרגע". אונס מצטבר ממשקלם של סך הרגעים בחוויה האנושית.

מבחינה פסיכולוגית, יהודים אורתודוקסיים מתמודדים עם שני מצבים אפשריים: או להיות פעילים ו"לפצל" את פעילותם זו מהתודעה שלהם, או לחיות חיי פרישות, מתוך מודעות שלא יזכו לאינטימיות לעולם. אני מאמין בכנות שהאפשרות השנייה אינה אפשרית וגם מתסכלת למדי עבור מבוגר מצוי. להטיף לה יהיה חסר תוחלת.

למעשה, הומוסקסואלים אורתודוקסים שממליצים להם או לוחצים עליהם לחיות חיי פרישות או מתעלמים מהעצה וחיים "בארון" או עוזבים את חיי הדת לחלוטין. חמור מכך, אם האשמה או הפער התודעתי נעשים כבדים מדי, הם עלולים לפנות לסמים, פריצות מינית או אפילו התאבדות. לא לזה אנו חותרים. אני מאמין שעלינו להתמודד עם העובדה שלטווח ארוך, אין להומוסקסואל יהודי ברירה אחרת, אלא להרשות לעצמו לממש את התשוקה העמוקה לאינטימיות פיזית ורגשית בדרך הפתוחה בפניו.

הסתייגות

חשוב לציין, כי עצם העובדה שמגדירים משהו בתור "אונס" אינו הופך את הפעולה למותרת. יתרה מכך, אימוץ דין "אונס" אין פירוש הדבר שההלכה מכירה בקידושין חד מיניים ( היא אינה מכירה בהם)[13]. ולבסוף, מושג "אונס" אינו חל על אנשים שנטייתם המינית היא גמישה יותר ומסוגלים לאינטימיות תקינה עם בני המין השני, בנוסף לאינטימיות עם בני מינם. אנשים כאלה אינם בגדר "אונס".

אך המושג הזה אכן חל על אותו אחוז באוכלוסיה שעבורו אהבה הומוסקסואלית הנה המקור היחיד של קרבה רגשית ופיזית. כתוצאה מכך, אני מאמין שהקהילה הדתית תשלים עם העובדה שיש בתוכנו הומוסקסואלים שאינם פרושים ונלמד לקבל אותם בחום.

שיקולים מדיניות וחברה

אני מציע בנוסף, בתור שיקול של מדיניות חברתית ובריאות קהילתית, שאנו נעודד את היהודים האורתודוקסים שהם הומוסקסואלים לגמרי בנטייתם וחשים שדין "אונס" חל עליהם, להקים מערכות יחסים מונוגמיות, אוהבות וארוכות טווח בתור אורח חיים מיטבי. דרך החיים הזו היא הקרובה ביותר לבחירות אותן עושים זוגות של הטרוסקסואלים נשואים בקהילתנו. אין להעניש זוגות של הומוסקסואלים דתיים על שאיפה ליחסים זוגיים- בוודאי שלא את הילדים שלהם. בתי הכנסת צריכים לחשוב בפתיחות וביצירתיות כיצד לשלב בתוכם משפחות אלו, בפרט כשמדובר בחגיגת שמחות של הילדים.

מובן, שאם הומוסקסואל אורתודוקסי מרגיש שרצונו להישאר פרוש מתוך מחויבות להלכה ומחפש רב לשם כך, על הרב לתת לפרט הזה את כל התמיכה שהוא זקוק לה. אך אף רב אורתודוקסי לא צריך לחוש מחויב להטיף להומוסקסואל דתי לפרישות. אין הדבר מעשי עבור רוב האנשים ובנוסף זה עלול לגרום להם לכאב רב ואשמה רבה.

המסקנה

לסיכום, לא מן הראוי שבעולם האורתודוקסי יהיו סנקציות עבור יהודי הומוסקסואל שאינו פרוש. קשר הומוסקסואלי אינו חטא מוסרי בין אדם לחברו, אלא זהו איסור דתי, שהוא תוצאה מהמבנה הפסיכו-ביולוגי של הפרט. כפי שקב"ה יודע להתעלם מהבלתי נמנע, אף עלינו לעשות זאת.


[1] הרב זאב פרבר הוסמך לרבנות ולדיינות בארה"ב,. הוא מייסד של מכון אטלנטה לתורה וציונות ומתאם של ועד הגיור בארה"ב. לומד דוקטוראט במדעי דתות באונ' אמורי. המאמר המקורי פורסם בכתה עת Jewish Journal וניתן למצוא אותו בקישור הבא

http://www.jewishjournal.com/morethodoxy/item/homosexuals_in_the_orthodox_community_-by_rabbi_zev_farber_20120110/

[2] ארגות משה, או"ח, ד. קט"ז.

[3] ניתן למצוא את המסמך, את רשימת החותמים המלאה ואת המסמכים הנלווים באתר www.torahdec.org

[4] ניתן לקרוא מאת המסמך בגרסתו האנגלית והעברית באתר

statementofprinciplesnya.blogspot.com

[5] בבלי עבודה זרה, נ"ד, א'

[6] משנה תורה, איסורי ביאה, א' , ט', סנהדרין, כ', ג' וגם ים של שלמה, יבמות, יבמות, ו' ב').

[7] תוספות, יבמות נ"ג-ב, ד.ה. שאנסוהו ; רמב"ן יבמות נ"ג-ב ; רשב"א יבמות נ"ג-ב; רא"ש יבמות ו:א ; מגיד משנה, איסורי ביאה, א:ט ; כסף משנה, סנהדרין כ:ג ; רדב"ז, דעות ד: י"ט ; ר' אלחנן וסרמן, קובת הערות, נ"ט:ג.

[8] נודע ביהודה תנינא, אה"ע, ק"ב

[9] תוספות רי"ד, כתובות ס"ד, ראי"ה קוק ב"עזרת כהן", נ"ה.

[10] ערוך השולח, יו"ד, שמ"ה-ה ; כל-בו אבלות, עמ' שי"ח- שכ"א.

[11]בבלי, גיטין ל"ח ע"א

[12] קול מבשר, א:כ"ה

[13] ייתכן כי המחבר רומז כאן להסתייגותו מהטקס שנערך בינואר השנה עבור זוג גברים דתיים בידי רב אורתודוקסי הומוסקסואל סטיב גרינברג. במאמרו לאחר מכן הסביר גרינברג שלא היה מדובר בחופה וקידושין, אלא בטקס שכלל נדר נאמנות הדדי.