סקירת אוגטסט 2012

גלולה נגד שעמום

השוואה בין האולימפיאדה היוונית הקדומה לזו המודרנית מעלה את המסקנה שהמניע הוא אותו מניע, גם אם החזות החיצונית שונה

המשחקים האולימפיים שהסתיימו החודש מעוררים דיונים בעולם על אודות מקומם בחברתנו העכשווית ביחס לזו של היוון הקדומה, שבה הומצאו. רשימתו של לי האריס בפרויקט המקוון של מכון המחקר האמריקני השמרני 'American Enterprise Institute' עוסקת בהשוואת מספר היבטים בתחום זה.

היבט תרבותי-היסטורי אחד, המשעשע יותר, הוא שכידוע כל המתחרים ביוון העתיקה היו עושים זאת בעירום מלא. הם מן הסתם היו מופתעים מאוד לגלות שאין הדבר כך בימינו. יתרה מזאת, את המנהג המשונה ללבוש בגדים בזמן תחרויות ספורט הם נהגו לייחס לשבטים הפרימיטיביים של הברברים. ההיסטוריון תוקידידס כותב שהיוונים בעבר אכן נהגו להתחרות כשהם לבושים, אך בני זמנו כבר דחו בשאט נפש את המנהג הפרימיטיבי. כמובן, הם גם לא העלו על הדעת לאפשר לנשים להתחרות במשחקים האולימפיים (כנגד השתתפותן יצא אף מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים, פייר דה קוברטיין).

פיקנטריה זה נחמד, אך לדעתו של האריס יש בסופו של דבר בסיס משותף לאולימפיאדות היווניות ולאלו שבתקופתנו. אנו נמצאים בעידן שבו כולם זועקים לצדק חברתי ולחלוקה שוויונית של המשאבים. האם בעולם שבו צדק חלוקתי הוא פסגת השאיפות הוגן שמייקל פלפס יתהדר לו ב-18 מדליות, בעוד לרוב הספורטאים האחרים שעושים לילות כימים בתחרויות ובאימונים אין אפילו מדליה אחת לרפואה?

יתרה מזאת, האין זה חוסר הגינות ממדרגה ראשונה לשתף אנשים בתחרות כשניתנת להם רק הזדמנות אחת, שבה הם עלולים להיות נתונים להשפעה של עשרות גורמים חיצוניים שיכולים למנוע מהם לשקף בצורה אמיתית את יכולתם הספורטיבית? האם לא היה הוגן יותר לאפשר לכל אחד מהאצנים, למשל, לרוץ את המסלול מספר רב של פעמים ולאחר מכן לחשב את הממוצע? אכן, יותר הוגן, יותר מכובד, אך גם הרבה יותר משעמם, עונה האריס. והלא המשחקים האולימפיים קיימים בעולמנו בגלל שאיננו מעוניינים לסבול משעמום. אנחנו צריכים גורם של מתח בחיים. אנו רוצים לעקוב בדריכות אחרי הספורטאי המזנק, ודווקא בגלל שאנו מודעים לכל מיני גורמים אקראיים שעלולים להוות מחסום בדרך למדליה הנכספת. עצם העובדה הזו הופכת את צפייתנו בתחרות לממכרת כל כך.

אנחנו רוצים את החיים עם מנת הריגוש בתוכם. זה מה שהופך אותנו ליורשים הראויים של היוונים הקדומים, גם אם בניגוד להם אנו מתחרים לבושים

תיק קפושינסקי

ביוגרפיה של העיתונאי הפולני המפורסם ריכרד קפושינסקי חושפת קשר מפוקפק עם המשטר הקומוניסטי ומעלה תהיות על מידת האותנטיות של ספריו

רשימתו של ניל אצ'רסון ב-London Review of Books מוקדשת לביוגרפיה של מי שנחשב לאחד מגדולי הכתבים הבינלאומיים – העיתונאי הפולני המנוח ריכרד קפושינסקי. דמותו השנויה במחלוקת של קפושינסקי כבר הוזכרה במדור זה בשנת 2006, בעודו בחייו. כעת יצאה לאור ביוגרפיה חדשה על אודותיו, והיא מכה הדים בעולם כולו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שהספר דן בנושא נפיץ ביותר – מידת שיתוף הפעולה של קפושינסקי עם השירותים החשאיים של פולין הקומוניסטית. כאז כן עתה, אמירה על מישהו שהוא שיתף פעולה עם משטר אפל לא נחשבת מחמאה, בלשון המעטה. ההבדל הוא שבשנים ההן שיתוף הפעולה הזה היה תנאי הכרחי לגישה חופשית אל מחוץ לגבולות המדינה ולגבולות העולם הקומוניסטי וגם מס הכרחי ששולם על היכולת לחיות חיים יצירתיים מלאים, לכתוב ולפרסם.

קורות חייו של קפושינסקי ייעדו אותו לשיתוף פעולה עם השלטון. הוא גדל בתור נער כסטליניסט מושבע וכתב בנעוריו שירי הערצה ל"שמש העמים". עד גיל מסוים בחר שלא לדעת על זוועות הגולאג ועל ההוצאה להורג של הקצינים הפולנים בקאטין. לאחר מכן הוא אמנם השמיע מדי פעם קולות ביקורתיים על מה שמתרחש בארצו, אך בחר להתמקד בעיקר בתנועות השחרור המהפכניות באסיה-אפריקה, מתוך אמונה שימצא אצלן את הלהט שאבד במפלגת השלטון בארצו שלו. הוא בחר גם להתעלם מהטיהורים ומהגירושים האנטישמיים בפולין הקומוניסטית בתקופת ראש הממשלה גומולקה. תנועת המחאה "סולידריות" של שנות ה-80 דווקא עוררה אותו מתרדמתו לזמן מה והוא אפילו החזיר את כרטיס החבר המפלגתי שלו. אחרי נפילת הקומוניזם ב-1989 הוא חווה תקופה קצרה של התלהבות מהשוק החופשי, אך תוך זמן קצר שב לעמדות של ביקורת אנטי-גלובליסטית, עד למותו בשנת 2007.

אחד המאפיינים הבולטים שבו נזכרים עד היום חבריו ומכריו הוא שהחיוך שלו וההתעניינות הכנה שלו בבן השיח גרמו לרוב האנשים מולו להיפתח כלפיו במהירות ובכנות. זו תכונה מעולה לעיתונאי מראיין, אך גם לאדם שמשתף פעולה עם השירות החשאי ויכול "לדובב" את חבריו. עם זאת, עיון בתיק המעקב שניהלה אחריו המשטרה החשאית – שככלל תיקי המעקב, פתוח לעיון הציבור – מראה שעל פי רוב הוא השתדל שלא לעשות זאת. במקום זאת הוא הרבה להתלונן בפני סוכני השירות החשאי על שהוא "עסוק מדי" ואין ביכולתו להאזין לשיחות של חבריו.

אמנם, לפחות בהזדמנות אחת הוא העביר לממונים עליו התבטאות של יהודייה פולנית שהייתה בדרך להגר לישראל עקב גירוש בעל אופי אנטישמי. מן הסתם הוא שכנע את עצמו ש"היא כבר בין כה עוזבת ולא יעשו לה כלום". ייתכן שהיא אפילו התכוונה שהוא יעביר הלאה את דבריה וייתכן אפילו שעם חלקם הוא הסכים. ובכל זאת, קיים גבול המפריד בין עיתונאי מדווח למודיע לרשויות, וחציית הגבול הזה "משחיתה את נפשו ואת האתיקה המקצועית של העיתונאי עד היסוד", כפי שכותב ארצ'סון. כחלק מאותה "עסקה עם המצפון" קפושינסקי אפילו השמיט מספריו קטעים העוסקים בעלילות שונות הקשורות לסוכנות הביון האמריקנית – לדעת המבקרים, מתוך חשש שאם הוא יחשוף את מעללי הסוכנים הם עלולים מצדם לחשוף אותו כמרגל קומוניסטי וכך לקעקע את מכירת ספריו במערב.

גבול נוסף שכנראה נחצה יותר מפעם אחת בכתביו של קפושינסקי הוא הגבול שבין דמיון למציאות. המבקרים הצביעו על העובדה שבחלק מספריו (במיוחד באלו העוסקים בדמויות של אידי אמין, השאה האחרון של פרס או קיסר אתיופיה היילה סלאסי) קיימים ראיונות שלא היו יכולים להתקיים, ושמורכבים בהם פרטים מאירועים שונים. קפושינסקי עצמו תמיד דחה את ההאשמות הללו בשאט נפש, טען כלפי מבקריו שאינם מבינים דבר בכתיבה עיתונאית ואף סירב בתוקף להכניס תיקונים במהדורות החדשות של ספריו. זאת משום שהוא האמין שכתיבה פובליציסטית לא אמורה לשקף מציאות ואף לא להיות ניטרלית, אלא לומר את "האמת האמפתית" כהגדרתוו.

בגלל האמת הזו הוא נהג בכל מסעותיו לראיין את האנשים הפשוטים, אלו שמאחורי הקלעים של ההיסטוריה, ולהביא את הסיפור שלהם. גם בספריו על הרודנים האפריקנים נשמעו לעתים קרובות נימות ביקורת מקבילות על המשטר בארצו. האם הוא התכוון "לאזן" בכך את תמיכתו באותו משטר, או לזרוע זרעים שמהם צמחה לאחר מכן ההתנערות מהקומוניזם?

לא רק באסלאם

מסתבר שרצח על רקע חילול כבוד המשפחה קיים גם בקהילה ההינדואיסטית. הדפוסים החברתיים שונים לחלוטין

כתבתם של פיליס צ'סלר ונתן בלום ברבעון ללימודי המזרח התיכון Middle East Quarterly עוסקת בנושא עגום הקיים עדיין בעולמנו – רצח על רקע 'חילול כבוד המשפחה'. מדובר בתופעה שמתקיימת היום בעיקר בקהילות מוסלמיות ברחבי העולם, הן בארצות האסלאם והן בקהילות מהגרים מוסלמים באירופה. עם זאת מציינים המחברים שלא יהיה נכון לייחס את התופעה הזו למוסלמים בלבד, כיוון שהיא קיימת בקנה מידה לא מבוטל בקרב קהילה נוספת – הינדואיסטים. עיון בדפוסים החברתיים המאפיינים את התופעה בשתי התרבויות מגלה הבדלים משמעותיים ביניהן.

ובכן, ראשית, חשוב לציין שלא הדת האסלאמית ולא זו ההינדואיסטית מצוות את מאמיניהן על רציחות מן הסוג הזה. עם זאת, התרבות הרווחת בקרב מאמיני הדתות הללו בהחלט נוטה להתייחס לתופעה באהדה ובסלחנות. הבדל משמעותי בין הדתות בתחום זה טמון בנתון המגדרי – אצל ההינדים כ-40% מהנרצחים הם גברים, בעוד אצל המוסלמים מדובר במיעוט של כ-12%. את הפער הזה יש להבין על רקע המוטיבציה לרציחות: בעוד אצל המוסלמים מדובר על פי רוב ברציחות שבאות למחוק מהמשפחה את הקלון של "התנהגות בלתי צנועה", אצל ההינדים המוטיבציה הדומיננטית היא קשרים רומנטיים עם בני הכתות השונות. החלוקה לכתות (קאסטות) משמעותית מאוד בחברה ההינדית והפרתה עלולה להיתפס כניסיון לערער באופן קשה ומתריס את הסדר החברתי הקיים.

עובדה נוספת היא שמוסלמים נוטים הרבה יותר לענות את הנרצחות ובמיוחד כשמדובר ברציחות המתרחשות בקהילות המהגרים במערב. הסבר אפשרי לכך הוא שמדובר באנשים שמרגישים זעם עצום על התרבות הסובבת אותם וחשים מושפלים על ידה – ומכאן הזעם והקיצוניות האלימה בדרך להחזרת הכבוד האבוד.

פקיסטן והודו ממוקמות במקום השלישי והרביעי (בהתאמה) מבין כל מדינות העולם ברמת הסכנה האורבת לחיי הנשים. החברה הפקיסטנית לא נוקטת צעדים משמעותיים על מנת לעצור את האלימות. לעומת זאת, בהודו קיימים מאמצים מרוכזים מצד רשויות החוק ואמצעי התקשורת הליברליים על מנת לשרש את הרציחות. בית המשפט העליון של הודו הגדיר את "רציחות הכבוד" כ"פרקטיקה ברברית ומחפירה" והוא מעודד ענישה כבדה לא רק כלפי הרוצחים ומשתפי הפעולה איתם, אלא אף כלפי אנשי הדת ההינדים שמספקים לגיטימציה לרציחות.

וכאן טמון מאפיין מעניין נוסף – "רציחות כבוד" כמעט אינן מתרחשות בקהילות של מהגרים הינדים. אלו נזהרים מלשמר את המסורת שעלולה לגרום לסביבה הקולטת זעזוע או ניכור. לעומת זאת, אצל מוסלמים מהגרים, הנוטים להזדהות ולהתקשר חברתית עם מוסלמים אחרים בלבד, קיימת מגמה של הקצנה ויותר נשים מרגישות בעקבות כך לא בטוחות. אפילו השחקנית אפשאן אזאד, שכיכבה באחד הסרטים של הארי פוטר, קיבלה איומים על חייה מאחיה ומאביה לאחר שיצאה עם בחור שאינו מוסלמי. אם זה עלול לקרות לה – זה עלול לקרות לכל אחת. סממן התקווה העגום שהמחברים מסיימים בו את המאמר הוא עצם העובדה שנשים מוסלמיות רבות יותר בוחרות להתקומם נגד הדיכוי – גם במחיר חייהן.

מה רוצים הגרמנים?

האיסור שהטיל בית המשפט הגרמני על קיום ברית מילה מעלה תהיות על המניע להחלטה – שנאת זרים או טראומה מן השואה

הניסיון האחרון של בית המשפט בגרמניה לאסור על קיום ברית המילה עורר דיון ציבורי סוער שבמרכזו הקונפליקט בין שמירה על זכויות הפרט לעקרון הרב-תרבותיות. ברבעון Dissent הנושא הוצג על ידי קריסטן לובלנד מהצד הליברלי ועל ידי יאשה מונק מהצד הרב-תרבותי. ובכן, מה הגרמנים רוצים הפעם? לחזור ולהתנכל ליהודים כמו בימי השואה או להגן על זכויות הפרט גם במחיר הפגיעה בחופש המצפון?

ראשית, ראוי לציין שהאיסור לא חל רק על יהודים. למעשה, הנושא הגיע לבית המשפט בעקבות ברית המילה של ילד מוסלמי. לדעתו של לובלנד, מדובר בדפוס הקיים בחקיקה הגרמנית מאז מלחמת העולם השנייה. הגרמנים זוכרים היטב את מעורבותם הפעילה בניסויים ביולוגיים שונים שבוצעו על בני גזעים "נחותים" ולכן כעת הם שואפים בכל כוחם להתרחק מכל דבר שמזכיר זאת אפילו בצורה רחוקה.

כך למשל, כאשר פורסמה ב-1997 המגילה לזכויות הפרט – גרמניה הייתה המדינה היחידה שסירבה לחתום עליה בטענה שזו אינה מבטיחה מספיק את אי-הפגיעה בכבוד הפרט. בשונה מרוב מדינות מערב אירופה – ובדומה לארה"ב – גרמניה גם אוסרת לחלוטין מחקר בתאי גזע של עוברים, למעט תאי גזע המיובאים מחו"ל (ביניהם הרבה מישראל!). עד לשנה האחרונה, על ההורים הגרמנים גם נאסר לערוך בדיקות לגילוי מחלות גנטיות של העוברים. גם כאשר היה מדובר במחלות קשות – המחוקק הגרמני פסק שאין לפגוע ב"זכותו של הילד להתפתחות חופשית".

כהמשך לאותה מגמה, החליט כעת המחוקק הגרמני שברית המילה פוגעת אף היא בזכות של התינוק. תינוק בן יומו נחשב בחוק לחסר ישע – בדיוק כמו האנשים שסבלו מפיגור, ושבהם ביצעו הרופאים הנאצים את ניסוייהם. כרגע החוק הגרמני מבקש שהרך הנולד יגיע לגיל בגרות ואז יחליט בעצמו אם הוא מעוניין לבצע ברית מילה ולהשתייך לקהילתו הדתית.

הסתייגותו של לובלנד היא בעיקר מהעובדה שההחלטה התקבלה בבית המשפט ולא בשדה הדיון הפרלמנטרי – שבו לקבוצות הדתיות השונות יש אפשרות להביע את התנגדותן לעניין. בכל מקרה, לא זו בלבד שלא מדובר כאן בחקיקה בעלת אופי אנטישמי, אלא בחקיקה שתכליתה הפוכה.

מונק חולק על כך. הוא חושב שמדובר בתגובת נגד אלימה של הגרמנים לפתיחות הרב-תרבותית. בעיניו, התגובה הנפוצה בבלוגוספרה הגרמנית לדיונים סביב ברית המילה הייתה: "מי שלא אוהב את החוק הגרמני (האוסר על המילה) – לא חייב להישאר בגרמניה". מונק גם חושב שברית המילה לא באמת פוגעת בזכותו של צעיר יהודי או מוסלמי לבחור לעצמו דת אחרת ביום שבו יגיע לבגרות. לדעתו הורים אחרים מבצעים כל מיני שינויים בגוף הילדים אף ללא סיבות רפואיות, כמו דקירת תנוך האוזן, כשאין מי שמערער על כך. ככלל, ידוע שכל הורה בכל קהילה דתית משתדל לגדל ולחנך את ילדיו להיות חברים פעילים באותה קהילה – בין אם מדובר במוסלמי, בנוצרי או ביהודי.

מונק חושב שהמניע האמיתי לחקיקה הוא שנאת הזרים שמתגברת באירופה ביחס למהגרים המוסלמים, וכשזו חוברת לאנטישמיות היא באה לידי ביטוי בחקיקות שונות השואפות להטיל איסור על בניית צריחי מסגדים, על כיסוי ראש במקומות ציבוריים ועל שחיטה כשרה. לטענת מונק חשוב להתנגד להחלת החוק הדתי (שריעה) על המרחב הציבורי, אך בו זמנית יש לאפשר לכל המיעוטים לשמור את מצוות דתם, גם בנוגע לילדיהם. זהו מבחן רציני למערב הליברלי, שמאתגר הן את הסובלנות והן את המסורת, ובו המוסלמים והיהודים מוצאים עצמם מאותו הצד של המתרס.

וכאן יש להרהר: אולי דווקא הדרישה המשותפת לסובלנות כלפי המיעוטים תוביל את היהודים והמוסלמים לסובלנות גדולה יותר אלה כלפי אלה? אחרי הכול, אחד המניעים החשובים לפיתוח סובלנות הדדית הנו מעורבות פעילה במשימה משותפת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: