ארכיון חודשי: נובמבר 2012

כבודו האחרון של ויקטור

homeless

חשדנות בסיסית ומסורתית, קשיי שפה, חברה לא משפחתית וקשיי בירוקרטיה הביאו לכך שמרבית ההומלסים הם עולים מרוסיה. תובנות מעשיות לשיקום מתוך הרחוב הכואב

אולי אפתח בוידוי אישי שלא כל כך מחמיא לי. לפני כחמש שנים התחלתי לעבוד עם דרי רחוב (הומלסים) בתור עובד סוציאלי. כך נחשפתי לעולמם. לפני כן, אנשים שאורח חייהם הוא דרות רחוב בכלל ויוצאי רוסיה ביניהם בפרט היו במידה רבה "שקופים" מבחינתי. הייתי מעדיף להתרחק מהם פיזית ורגשית כי היה לי מאד חשוב לרקום סביבי סיפור יפה של עלייה וקליטה מוצלחת והשתלבות נורמטיבית. רציתי להיות מזוהה עם חבר כנסת מסורב עלייה לשעבר או עם מדען בעל שם עולמי ממכון וייצמן- ולא עם הומלס מלוכלך ומריח רע עם כוסית של "אלסקה" ביד ! עד שהגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי – בלי שחלמתי על כך בחיים, אבל זה כבר סיפור אחר.

התברר שיש לי יתרון גדול בתור דובר רוסית – וכי רוב דרי הרחוב בארץ הם ממוצא רוסי. יתרה מזאת, העלייה הרוסית הנוכחית שאני חלק ממנה, כך למדתי, היא "אחראית" במידה רבה להיווצרות תופעת דרי רחוב בארץ כתופעה בקנה מידה שמצדיק את התערבות רשויות הרווחה. באחד הפרסומים המקצועיים בנושא ראיתי נתונים לפיהם ערב העלייה הרוסית הגדולה, בשנת 1990, היו בכל ת"א עשרים הומלסים בלבד. עובד סוציאלי אחד בחצי משרה היה יכול לטפל בכולם. היום יש בתל-אביב יותר מאלף דרי רחוב (מבלי לקחת בחשבון את העובדים הזרים ואת המסתננים ללא תעודת זהות ישראלית). אחוז יוצאי רוסיה ביניהם עמד על 70% ובשנים האחרונות מתחיל לרדת לכיוון ה-60%- אך הם עדיין הרוב. למה זה קורה? שאלתי את עצמי. אולי בטרם אגש לפירוט התשובה- תמונה קטנה להמחשה.

צריך אזרחות ישראלית

ויקטור (שם פרטי וכמה פרטים מזהים שונו) בן 52 יושב מולי. אני מדפדף בתיק שלו וחש נואש. הוא תולה בי עיניים מתחננות. בשונה מהרבה מטופלים שלי, ויקטור מנומס מאד. הוא מאד מודה לנו על כל העזרה שהענקנו לו עד עכשיו. הוא לא צורח ולא מאשים וגם לא מתבכיין כמה רע לו. אבל הוא מבקש עכשיו שנעזור לו עם עוד שירות- ואת השירות הזה אין בידי לתת לו.

ויקטור לא צריך ביטוח לאומי או סיוע שכר דירה וגם לא הפנייה למרכז גמילה. ויקטור צריך אזרחות ישראלית. הוא הגיע לארץ עם אשתו היהודייה שתוך זמן קצר לאחר העלייה התגרשה ממנו. האמת היא שדבר כזה קרה להרבה מאד זוגות של יוצאי רוסיה הארץ. בינינו, ויקטור לא היה מציאה גדולה בתור בעל. הטיפה המרה לא הייתה זרה לו ואחרי גירושין הוא נפלט לרחוב. בשלב מסוים בית המשפט החליט שהיה מדובר בנישואין פיקטיביים ושלל מויקטור את האזרחות, אך גם לא גירש אותו מהארץ.

ויקטור המשיך לחיות כאן, תוך כדי שהוא נעזר בארגוני זכויות האדם ואף מערער לבית המשפט העליון. ובית המשפט העליון פסק לשלול אזרחות אך לא לגרש וויקטור תלוי עכשיו בין שמים לארץ. תעודת זהות אין לו. לתת לו עזרה סוציאלית איני יכול. משטרת הגירה לא מגרשת אותו. אין לו כסף ואין לו נפש קרובה בארץ. הוא חולה ואינו יכול לעבוד. תקוותו היחידה והקלושה כעת היא לשכנע את משרד הפנים להעניק לו אזרחות, אולי מטעמים הומאניים. אני מעלעל במסמכים ומבין שהסיכוי קלוש. אבל איך אני אומר לו את זה, כשהוא רואה בי האדם היחיד בעולם שמסוגל איכשהו לעזור לו?

כמה חברים יש לך

הסיפור של ויקטור מאפיין במידה מסוימת את מה שקרה לאחוז מסוים של עולי רוסיה. מדובר באנשים שגדלו באימפריה ענקית שהטילה את מורתה עם העולם כולו- ואז, כעבור שבעים שנה, יום אחד פשוט קרסה תחתיה, כשהיא משאירה את מאות מיליוני אזרחיה בתהייה קשה לגבי עתידם. עולם ישן נחרב עד היסוד ועולם חדש בושש מלהגיע. לכן, רבים מאזרחי ברית המועצות לשעבר זינקו בכל המרץ לכל מדינה שהיה להם סיכוי כלשהו להגיע אליה. רבים הגיעו לישראל.

למעשה, בעלייה הרוסית הנוכחית היו שני שיאים: השיא הגדול הראשון הוא תחילת שנות ה-90, זמן התפרקותה של ברית המועצות שמלווה בחשש גדול שכעת תתחיל מלחמת הכול בכול, חששות שמגובים בסכסוכים אתניים עקובים מדם במספר מדינות ברית המועצות לשעבר ובאיומי פוגרומים אף בערים הגדולות. הגל השני הוא סביב 1998, המשבר הכלכלי הגדול ברוסיה שהותיר אזרחים רבים חסרי כול והבהיר להם כמה עתידם הוא לוט בערפל. אותו משבר היה אחראי במידה רבה גם לעלייתו לשלטון של פוטין, שעד עכשיו ממשיך להפחיד את הציבור הרוסי בחזרה אל "שנות התשעים הנוראיות".

בכל מקרה, אם העולים של תחילת שנות ה-90 הגיעו מתוך עולם סובייטי שהיה עוד איכשהו יציב ומוגן, הרי שמספר שנים לאחר מכן רוב המסגרות החברתיות המוכרות כבר התמוטטו והתפרקו ולא קמו להן תחליפים. כל הרשתות החברתיות המוכרות היו כלא היו. וזה בעיני הדבר הקריטי להבנת התופעה של דרי הרחוב הרוסים בישראל – ניתוק הרשתות החברתיות שלהם! לדעתי, זהו גם ההסבר לכך שדרות רחוב היא תופעה נדירה יחסית הן בקרב ערביי ישראל והן בקרב העדה האתיופית (שני ציבורים שמתאפיינים ברמה סוציו- אקונומית נמוכה יחסית. ניתן להוסיף לכאן גם את החרדים). דרות רחוב לא קשורה לכמה כסף יש לך, אלא לכמה חברים יש לך. כמה עולי רוסיה שנקלעו בארץ למצוקה כלכלית קשה גילו שאין להם למי לפנות וכך הגיעו לרחוב.

היו כמובן מספר גורמים נוספים שהחמירו את העניין. בנוסף לניתוק חברתי, רובם סובלים מהתמכרות לאלכוהול, סמים או מחלות הנפש, שזה אופייני גם לאוכלוסייה של דרי הרחוב הישראלים. הבעיה היא שבברית המועצות, ולאחר מכן גם ברוסיה הפוסט-סובייטית, לא היו שירותי רווחה מפותחים. ובכן, מדובר באנשים שלא רק רגילים לזה שמזניחים אותם, לא רק שלא יודעים עברית אפילו ברמה בסיסית, אלא בכאלה שהם גם מאד חשדנים כלפי כל דבר שנובע מהממסד, גם אם זה עזרה סוציאלית. סבתי מצד אבי, עליה השלום, הייתה רצה אלינו בהיסטריה על כל מכתב מביטוח לאומי שהיא הייתה מוצאת בתיבת הדואר – היא חשבה שעוד מעט באים אליה הביתה עם חיפוש. ונאמר את האמת: יחס מתעלם, מזלזל או מתנשא שבו נתקלו עולים מרוסיה לא פעם במוסדות הממשלתיים, בביטוח לאומי ובשירותי הרווחה לא הוסיף להם אמון ונכונות להיעזר במוסדות אלו. חלקם אף שקלו לחזור לרוסיה, למקום שהוא לפחות מוכר.

להזדקן בלי "אלסקה"

ויקטור מוציא מהכיס שלו דף קטן של נייר מקומט ושם אותו לפניי. זהו, הוא מכריז בגאווה לא מסותרת, ביררתי בשגרירות את ההליך. זו תכנית שנקראת "בני מולדת". הם עסוקים בהשבת האזרחים הרוסים לשעבר לרוסיה. "אני הבנתי, זאב, שבארץ כנראה כבר לא יתנו לי להיות, אין מה לעשות. אז אני אכתוב להם מכתב, ששירתתי בצבא הרוסי, הם בטח לא יסרבו לי. אפילו מדבדב לאחרונה דיבר בטלוויזיה ואמר שהוא קורא לאזרחים לשעבר לחזור הביתה. אם צריך, אפילו אכתוב לו מכתב . אתה תוכל לבדוק באינטרנט לגבי הקריטריונים ואופן הגשת הבקשה? נמלא אותה ביחד ואני אקח אותה לשגרירות".

אני עובר על הקריטריונים. מבין מיד במה מדובר. רוסיה הופכת למדינה מערבית רגילה בתחום של חוקי ההגירה. אנו נשמח שתבואו אלינו אבל בתנאי שאתם צעירים, בריאים ובעלי מקצועות מבוקשים. זו הדרך של הרוסים לסייע בשיקום הכלכלה שעדיין מקרטעת ותלויה לחלוטין במחירי הנפט. ברור לי שויקטור לא יתקבל. בכל מקרה, אני עוזר לו למלא את הטפסים הנדרשים ושולח לשגרירות. במקביל אני שולח אותם למשרד הקבלה של שר הפנים של רוסיה, במייל ובפקס, תוך כדי פירוט קורע לב (בשפה הרוסית) והמחשה של מצבו הבריאותית הקשה ועד כמה חשוב מבחינה הומניטארית לעזור לו. ויקטור גם כותב מכתב אישי לנשיא מדבדב ומתחנן לאפשר לו לקבל אזרחות רוסית. אל חשש, אף אחד מהמכתבים ומהמיילים שלו לא נענה.

כיצד ניתן לעזור לאנשים שנותקו מהעבר שלהם ולא רואים עתיד ? לאחר תקופה של עבודה איתם, הגעתי למסקנה עגומה ומצערת, אך בלתי נמנעת: חלקם אינם ניתנים לשיקום כלל. הם לא יחזרו להיות אנשים בריאים ונורמטיביים. עם זאת, יש לנו כאן, בתור מדינה מתוקנת, אחריות כל עוד הם חיים בקרבנו. לדעתי, ניתן להכריז על כל אדם שהוא דר רחוב במשך תקופה ממושכת ואובחן כדר רחוב כרוני ע"י רשויות הרווחה כנפגע פוסט טראומה וכתוצאה מכך להעניק לו קצבת נכות של ביטוח לאומי, מקור הכנסה מצומצם אבל קבוע.

בנוסף, חשוב להקים עבורם הוסטלים מיוחדים (בשונה ממעוני דיור זמניים, "שלטרים"), שם הם יוכלו להתגורר ולקבל תנאי מחייה בסיסיים, תוך כדי זה שאנשי טיפול ומדריכים מהצוות ילמדו אותם מיומנויות חיים בסיסיות (טיפול בהיגיינה, משימות יומיומיות בתחזוקת הבית, סידורים מול רשויות כמו ביטוח לאומי וקופת חולים). כמובן, הסביבה תהיה מוגנת מאלכוהול וסמים ותאפשר למי שזקוק לכך ליטול כדורים פסיכיאטריים. מדובר בכמות לא גדולה של אנשים בסך הכול, כמה עשרות מתוך מאות הומלסים החיים הארץ, אך הם זקוקים לכך ולו כדי להזדקן ולמות בצורה מכובדת כשהם מטופלים, ולא עם כוסית "אלסקה" בקרן רחוב.

עייפות החומר

אני נושם עמוק, מסתכל לויקטור בעיניים ואומר לו את המשפט שקיוויתי שלא אצטרך להגיד: "ויקטור, אני חייב לומר בכנות שאין לי איך לעזור לך יותר. אתה חייב להסגיר את עצמך לידי משטרת הגירה. אני לא אעשה זאת, אני עובד סוציאלי שלך ולא שוטר. דיברתי איתם, הסברתי להם שאתה לא עבריין ושהם צריכים להתייחס אליך בצורה מכובדת ורק לעזור לך לשוב לרוסיה".

ויקטור מסתכל עלי, קם, לוקח את התיק שלו ואומר: "זאב, תודה על הכול", מסתובב ויוצא.

עוברים יומיים. עובד סוציאלי משירות הרווחה בבת ים מתקשר אלי ואומר שויקטור נמצא מת ברחוב בבת ים. בדיקה פתולוגית מראה שזה לא היה רצח ולא התאבדות. "עייפות החומר", אני מפטיר לעצמי". נגמר לו הכוח לחיות. אני נוסע לזהות אותו באבו כביר. לויקטור אין איש בארץ ואם לא יזהו אותו, הוא ייקבר כאנונימי, ללא שם. אני חותם על הזיהוי. אדם שרק לפני יומיים דיברתי איתו, מונח לפניי ללא רוח חיים. ויקטור נקבר עם שם ושם משפחה באתר קבורה חילוני בארץ. איש מקרובי משפחתו ברוסיה לא מגיע ולא יוצר כל קשר.

כשאני יושב, עצוב ומהורהר, בעבודה ומשתף בכך עמית, עובד סוציאלי ותיק ומנוסה, ממוצא רוסי אף הוא, הוא מהרהר בעניין ואומר: " תשמע, זאב. ויקטור רצה כל כך להישאר בארץ ולהתאזרח כאן, ונשאר כאן, בסופו של דבר. נתת לו את הכבוד האחרון שיכולת לתת".

רשימה זו התפרסמה במוסף "שבת" ב- 23.11.12

אגרת "בית יהודי"

מכתב גלוי לח"כים המיועדים של "הבית היהודי – המפד"ל החדשה"

שלום לבני ובנות הציונות הדתית המתמודדים לכנסת ישראל ברשימת "הבית היהודי – המפד"ל החדשה".

שמי זאב. זה עשרות שנים שציונות הדתית היא הבית הדתי והרעיוני שלי – מבחירה אישית ולא מכורח "תורשה".

אני קשור לבית הזה בנימי נפש עמוקים ומאמין בשילוב של תורה עם דרך ארץ כדרך חיים. מאמין בה עד כדי כך, שכשהתברר לי שאני הומוסקסואל בנטייתי המינית – המשכתי להאמין ולחיות את חיי כבן הציונות הדתית.

כיום אני חי את חיי בגלוי, מחוץ לארון, בלא סודות, מקובל כך בקהילה שבה אני מתפלל וגם במקומות העבודה שלי בתור עובד סוציאלי. וכך כמובן גם בחוגי חבריי בני המגזר והעיתון "מקור ראשון"- שבו אולי יצא לכם להיתקל בשמי.

כל השנים הללו אני שם ב' בקלפי, כמו ילד טוב. כל שנה אני מתלבט מחדש ולבסוף מכריע לאותו צד. אך אני אומר לכם בכנות שהשנה אני שוקל ברצינות רבה לחרוג ממנהגי.

המשאל שביצעה עמותת כמוך עורר אצלי כמה מחשבות, כיוון שהוא נותן סקירה על דעותיכם בסוגית מעמדם של אנשים הומו לסביים בכלל, ודתיים בפרט.

ועליי לומר שהתמונה הכללית שמצטיירת אינה מרהיבה את הנפש. ולדעתי, מעידה על רמה מסוימת של… איך לומר… חוסר מודעות למציאות הסובבת.

חלק מכם ביקש "ללמוד את הסוגיה לעומק". אז אבקש באיגרת זו לתת כמה קווים מנחים לעיון באותה "סוגיה" שכלל אינה סוגיה תאורטית, אלא שאלה חיה מאד הנוגעת לחייהם של כמה עשרות אלפים מבני ובנות המגזר שלנו.

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל זה כמה שנים אנחנו פשוט יוצאים לכם מהארון. מתחת לאף וללא בושה. זה קורה מהרבה סיבות, והעיקריות שבהן הן שממש רע לנו בארון, ושאחרי שסיימנו את מנת הטיפולים ו"עצת הנפש" שלנו הבנו שסטרייטים גדולים כבר לא נהיה.

ועם זאת, רצוננו הטבעי הוא לחיות חיים מלאים, בלא סודות והסתרות מבישות, שיש בהם גם מקום לזוגיות אוהבת ולהורות. איני נכנס כרגע לגדרים ההלכתיים כי זהו לא דיון הלכתי. רק אומר שמן הראוי שיהיה כבר ברור שכשבן אדם מצהיר על נטייתו המינית הוא לא אומר בכך דבר על אופן פעילותו המינית או היעדרה של זו.

וכיוון שאנו יוצאים מהארון, המודעות לקיומנו הולכת ומחלחלת יותר ויותר לעומק בציבור שלנו. היום יותר ויותר אנשים דתיים מכירים הומוסקסואל או לסבית דתית בסביבה הקרובה שלהם. בעבור לא מעטים זהו בן משפחה מדרגת קרבה ראשונה. זאת נוסף על העובדה שכל המידע המדעי על נטייה מינית נגיש היום בלחיצת עכבר קלה, ונוסף על העובדה שהיום גם האח החוזר בשאלה שהלך לגור עם בן הזוג שלו בתל אביב שם את התמונות שלהם ביחד בפייסבוק, כך שגם האחיינים מעפרה יודעים במה מדובר.

במילים אחרות, מודעות קיימת עם או בלי ההסכמה שלכם. ולכן כדאי שתתכוננו לתת תשובות לתלמידים מבעוד מועד. וָלא – הם יתפסו אתכם לא מוכנים לשאלות שלהם. והניסיונות שלכם "לא לתת לגיטימציה" לדיון ציבורי דומה בעיני לניסיון לנעול ארווה שהסוסים כבר מזמן ברחו ממנה.

ובעניין החקיקה – אני מניח שביום הבחירות המקדימות לראשות המפלגה שלכם הייתם עסוקים מאוד. אבל קרה בו עוד אירוע, אמנם לא מגזרי, אבל חשוב מאוד – הבחירות בארה"ב.

ותשמעו משהו מעניין, זכה בהם הנשיא שבפעם הראשונה בתולדות ארה"ב ביטל לחלוטין את ההגבלה המגוחכת של שירות הומוסקסואלים בצבא (בישראל ביטלו אותה מזמן ולאף אחד חוץ מאורי אריאל אין בעיה עם זה), וכמו כן בפעם הראשונה תמך בגלוי בנישואין חד מיניים!

המועמד שניצב מולו התנגד לחלוטין לכל קידום שוויון של קהילה הומו לסבית ואף תמך בתיקון חוקה האוסר נישואין חד מיניים (אפילו לא כל הרפובליקנים תומכים בזה. למשל מק'קיין לא. וגם דיק צ'ייני לא, ומסיבה טובה – בתו של צ'ייני יצאה מהארון. קרבה מדרגה ראשונה כבר אמרנו?). לכן אין זה פלא שממש ביום בחירתו של אובמה לכהונה שנייה, עוד שתי מדינות בארה"ב אישרו נישואין חד מיניים.

בכל מקרה, בין אובמה לרומני היה מדובר במאבק צמוד עד הסוף, כשכל קול חשוב. גם קולות של יהודים (שמהם 1.8% מאוכלוסיית ארה"ב) וקולות של הומואים ולסביות (כ-4%. יותר מכפול) מקבלים משמעות של הכרעה לכף חובה או זכות. ואם נעביר את זה לקרקע הישראלי – הרי שאנו חיים באחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום זכויות להט"ב. מדינה שחתומה על אמנת זכויות להט"ב הבין-לאומית של האו"ם! מדינה שבה כבר היום אלפי(!!!) ילדים חיים עם שני הורים מאותו מין (ואיני סופר הומואים ולסביות שהם חד-הוריים כעת). וגם אנו חיים במדינה שבמפלגת השלטון הימנית והגדולה שלה יש היום תא גאה.

התא הגאה הזה הוא אחת הסיבות העיקריות שאולי בגללן בסוף לא אשים ב' בקלפי הפעם. אתם מוזמנים לכתוב אליי לדוא"ל ולשכנע אותי אחרת. בסך הכול אני הוא הבוחר ואתם נציגיי, אתם עובדים אצלי ולא הפוך!

ובכל זאת, גם אם בסוף אצביע למפלגה אחרת (כאילו יש הרבה אפשרויות) אשאר עצם מעצמהּ וחמין מחמינהּ של הציונות הדתית. כי אני מאמין שקבוצה שלפני שנים אחדות נאבקה למען תושבי גוש קטיף תחת הססמה "אחים לא מפקירים" לא תפקיר גם את האחים שיש להם שוני מסוים מהרוב, ושמספרם בערך כפול ממספר עקורי גוש קטיף.

אנחנו לא "זר" ו"אחר" שונה ומסתורי, אלא חלק מכם. אחים ממש.

קִרבה מדרגה ראשונה אמרנו כבר?

zeeviksh@gmail.com

 

רשימה זו פורסמה גם באתר הארגון "כמוך"

סקירת נובמבר

בשפה אחרת/ זאבשביידל

16 בנוב'

פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'

סקירת כתבי עת מן העולם: סקירת נובמבר

מעצמה לא פופולרית

חיסול מחבלים הביא את מדד הפופולריות של ארה"ב במדינות המוסלמיות לשפל. הפתרון: להתמקד בתרבות רדודה

הבחירות בארה"ב, שהסתיימו בניצחונו של ברק אובמה, עוררו אמריקנים רבים להערכת מצבה של ארה"ב בעולם. לנושא זה מוקדשת רשימתו של ג'יימס קירצ'יק בירחון השמרני־יהודי Commentary. קירצ‘יק מתמודד עם הטיעונים השונים הנשמעים בארה“ב על אודות הפופולריות היורדת שלה בעולם ועל חלקו של הנשיא אובמה בכך. ובכן, בשנת 2008 רבים טענו כי שמונה שנות נשיאותו של בוש הצעיר גרמו נזק בלתי הפיך לדימוי הבינלאומי של ארה“ב.

חלק מהרקע לבחירתו של אובמה לתפקיד רם המעלה, כך נטען, היה העובדה שמדובר באדם ממוצא קנייתי שהתגורר שנים רבות באינדונזיה, ובכוחו להשיב לארה“ב את ההילה הנדרשת ברחבי העולם. הדימוי העצמי בעיני העולם חשוב מאוד לאמריקנים, ומכוני סקרים שונים עוקבים כל העת אחר יחס דעת הקהל העולמית לארה“ב. כעת, בעבור ארבע שנים, מן הראוי לשאול האם בחירתו של אובמה אכן הניבה את הפירות הצפויים – והתשובה רחוקה מלהיות חיובית באופן חד משמעי.

הסקרים עוקבים אחר דעת הקהל העולמית. סטודנטים הודים חוגגים את נצחון אובמה.
צילום: אי.פי.

האכזבה העיקרית היא בעולם המוסלמי. מתוך שש מדינות שבהן נערך המשאל, נמצא כי בארבע מהן הפופולריות של ארה“ב ושל הנשיא שלה נמצאת במגמת ירידה בארבע השנים האחרונות. גם בסין, רק שליש מהסינים היו שמחים שאובמה ייבחר שוב. קרן אור משמעותית מבחינתו של אובמה היא אירופה ורוסיה, שבהן הוא נהנה מהערכה גבוהה כעת. מצב דומה משתקף ביפן, בעקבות הסיוע האמריקני הנדיב באסון פוקושימה.

איך הגיעה ארה“ב לאכזבה כזו ומה ניתן לעשות לגביה? לגבי העולם המוסלמי, ייתכן שנכון להיזכר בהסברו של גדול מזרחני העולם, ברנרד לואיס, שטען מספר פעמים כי במקומות שבהם ארה“ב תומכת במשטרים מושחתים ואלימים היא מרוויחה שנאה מוצדקת של האזרחים. בעצם, זו הייתה אחת הנקודות הבודדות שבה נוטה לואיס להסכים לביקורת הפוסט־קולוניאליסטית – לעתים קרובות ארה“ב הגישה תמיכה לרודני עולם שלישי, כשמדובר בשליטים שאמריקנים בשום אופן לא היו מוכנים לסבול בביתם הם. לכן גם קירצ‘יק נוטה להעריך שהמדינה שבה אובמה נהנה מהתמיכה הגורפת ביותר היא… לוב (את הרושם הזה הוא קיבל כאשר סיקר שם את הפלתו של משטר קדאפי).

בנוסף, קירצ‘יק טוען שיש גבול ברור לרמת הפופולריות שאובמה יכול לצפות לה לאחר שהיה מעורב בחיסולו של בן־לאדן ובחיסולים ממוקדים נוספים באפגניסטן ובפקיסטן. חיסולים אלו זכו לתמיכה גורפת של השמאל והימין בארה“ב, ובו זמנית לגינוי גורף ברחבי העולם המוסלמי־ערבי. במילים אחרות, אובמה זוכה לגינוי על העדפת האינטרסים של ארה“ב על פני אינטרסים של מדינות אחרות. בעגת היחסים הבינלאומיים מכנים זאת “מדיניות חוץ חד צדדית“.

חלק מעניין נוסף באותם סקרי דעת קהל עולמיים מגלה שבאותן מדינות שנוטות לגנות את ארה“ב בשל מדיניותה הצבאית, האזרחים מגלים הערכה רבה למבנה המשטר בארה“ב, קונים בנכונות רבה תוצרת אמריקנית ונהנים מאוד מהתרבות שהם נוהגים לכנותה “המונית ורדודה“. אז אם יש משהו שכדאי לארה“ב להמשיך לייצר, מדובר בצמיחה הכלכלית, בחינניות התרבותית ובעוצמה הצבאית. זה מה שיבטיח את שגשוגה לטווח הארוך – ללא קשר לסקרי דעת קהל.

———–

מותו של הקברן

ההיסטוריון הבריטי־יהודי אריק הובסבאום, שהלך בחודש שעבר לעולמו, סבר שפצצת אטום על ישראל תיטיב עם העולם

מספר מילים לזכרו של מי שנחשב לאחד מגדולי המספידים של מושג הלאומיות שהלך לעולמו בחודש שעבר – ההיסטוריון הבריטי־יהודי אריק הובסבאום. העובדה שהובסבאום נותר עד סוף ימיו קומוניסט ש"לא חזר בתשובה" היא מן המפורסמות. גם לעת זקנה אמר למראייניו ש"העתיד המאיר" שבנו בברית המועצות היה שווה את עשרות מיליוני הקורבנות שהוא תבע. בצעירותו תמך במספר מעשי נבלה סובייטיים, כולל הסכם מולוטוב־ריבנטרופ וכיבוש פינלנד על ידי סטלין, כשהוא מצדיק זאת, בהצדקה קומוניסטית אופיינית, בדאגה לכך ש"פינלנד לא תיפול בידי אימפריאליסטים". אחד הכותבים של "טיים" קרא לעמדה זו "הזניה אינטלקטואלית".

תוצאות הפצצה בהירושימה.
צילום: אי.פי.

במהלך כל חייו דיבר הובסבאום על הקומוניזם כעל "אהבת נעוריו", שגם אם התאכזב ממנה בפועל תמיד זכר לה חסד נעורים. לא ניתן לומר את אותו הדבר על היחס שלו ליהדות ולציונות. בספרו על הלאומיות הוא כתב שאדם בעל תודעה לאומית לא יכול להיות היסטוריון רציני של לאום או לאומיות. ובפרט, היותו של אדם ציוני מונע ממנו כל התייחסות רצינית להיסטוריה יהודית.

נראה שעל רקע זה הובסבאום נתן את "הסכמתו" האקדמית לספרו של שלמה זנד "מתי וכיצד הומצא העם היהודי". תפיסתו של הובסבאום את הלאומיות נותרה מרקסיסטית לחלוטין – הוא האמין שמדובר בישות מדומיינת שהומצאה על מנת להסיח את דעתם של ההמונים מהמאבק החברתי. התבטאותו הפחות ידועה לגבי ישראל היא ש"כדאי היה לזרוק על ישראל פצצת אטום, ובכך לקפד את חייהם של חמישה מיליון יהודים, על מנת לחסוך את חייהם של מאתיים מיליון איש שימותו במלחמת העולם הבאה, שתתחיל בגלל ישראל". כקומוניסט אמיתי, הובסבאום האמין שצריך לשבור ביצים על מנת להכין חביתה, וגם אם הוא אישית לא היה מוכן להכין את אותה חביתה, הוא גילה הבנה רבה לאלו שהיו מוכנים לעשות זאת.

—-

אדם, מכונה

הוא היה אחראי לכמה מן הפרויקטים היומרניים ביותר של הרייך השלישי. סיפור חייו של המהנדס של היטלר מעורר מחשבות על אנושיות וטכנולוגיה

רשימתו של רוג'ר פורסגרן, מבכירי ההנדסאים בסוכנות החלל של ארה"ב, ברבעון למדע וטכנולוגיה The New Atlantis מוקדשת לדמותו של מי שנוהגים לכנותו “האדריכל של היטלר“ – אלברט שפייר. הרשימה מתארת את קורות חייו של שפייר ועומדת על השלכותיהן המוסריות. ובכן, שפייר הצעיר היה מהנדס מבריק שנולד במשפחה גרמנית ממעמד בינוני־גבוה. אחד הסבים שלו היה אדריכל נודע. הוא גדל כנער ממושמע שהשקיע רבות בלימודים והתרחק מפוליטיקה ומכל מעורבות רגשית במדיניות ארצו. כשריצה מאסר של עשרים שנה על מעורבותו בפשעי מלחמה, הכומר של הכלא נהג לבקר אותו (על אף ששפייר לא גילה עניין גדול בדת). הכומר נזכר שבאחד הווידויים שפייר סיפר לו שפעם עיצב כיסא לחבר ו“אהב את העיצוב“ – וזהו המקרה היחיד שבו הוא מצליח להיזכר ששפייר נזקק למילה “אהבה“. גם שפייר עצמו כתב: “היסטוריון אמריקני אחד אמר עליי שאני אוהב מכונות יותר מבני אדם. הוא לא טעה“.

היטלר באצטדיון שתכנן שפייר. אולימפיאדת ברלין, 1936.
צילום: bundesarchv, ויקיפדיה

בשלב מסוים קיבל שפייר רושם חזק מאוד מנאומיו של היטלר, הצטרף למפלגה הנאצית ובמהרה הפך לארכיטקט הראשי שלה. הוא היה אחראי לכמה מהפרויקטים השאפתניים והמגלומניים ביותר של היטלר ולאחר מכן מונה לשר החימוש של הרייך. אחד הפרויקטים היה עיצוב האצטדיון של מינכן לקראת המשחקים האולימפיים של 1936. האחר היה “קתדרלת האור“ – מופע תאורה מרהיב שנעשה באחד המצעדים הנאציים, ובמהלכו הופעלה תאורה לילית שהייתה אמורה לשמש לגילוי מטוסי האויב, ונוצר אפקט ויזואלי של עמודי אור עוצמתיים שמבקיעים את החושך. מפקד חיל האוויר גרינג טען בפני היטלר שלא כדאי להשקיע כל כך הרבה במופע סתמי, אך היטלר התעקש באומרו שמדינות אחרות יהיו בהלם מהעוצמה הגרמנית, שמסוגלת להשקיע כל כך הרבה במופע תאורה.

על אף אי היכולת לגלות רגשות, היחסים בין שפייר להיטלר היו הקרובים ביותר למה שניתן לתאר כאהבה. היטלר מצא בשפייר את המבטא האולטימטיבי לרעיונות שלו על אודות העוצמה הגרמנית. שפייר, מצדו, מצא בהיטלר מישהו שהפקיד בידיו משאבים עצומים על מנת לבצע את המשימות המוטלות עליו. המשאבים המוזכרים כללו את עבודות הפרך של מיליוני השבויים במחנות הריכוז. הערכה מדברת על כך שלרשותו עמד כוח אדם של 28 מיליון איש.

יש לציין כי שפייר חס מאוד על פירות עמלו. כשהיטלר פקד עליו לקראת סוף המלחמה להרוס את כל מוקדי התעשייה הגרמנית, על מנת שבעלות הברית הכובשות לא ייהנו מהם (היטלר כינה זאת “פרויקט נירון“) – שפייר נקט את כל התחבולות האפשריות על מנת למנוע את ביצוע הפרויקט, מתוך הבנה שחיים במדינה הרוסה ומרוששת עד היסוד יחמירו עוד יותר את מצבם של הגרמנים.

במהלך משפטי נירנברג נהנה שפייר ממעמד מיוחד. הוא טען שהיה “עסוק יומם ולילה בפרויקטים ולא ידע על הנעשה מסביב“. הוא אמר שלא ידע במהלך המלחמה על מעשי הרצח שנעשים באוכלוסייה האזרחית ובפרט ביהודים, שמעולם לא היה אנטישמי, ושמעולם “לא שמע את היטלר מתבטא בצורה אנטישמית“ (טענה שחזרה אחר כך כמעט במדויק במשפטו של אייכמן).

בית המשפט בנירנברג קיבל את דבריו של שפייר במידה מסוימת, ובמקום עונש מוות גזר עליו עשרים שנות מאסר. אלא שטענותיו התבררו בהדרגה כמוטלות בספק. החוקרים נוטים להעריך שאותו ניתוק רגשי שגרם לשפייר להתעניין במכונות יותר מאשר בבני אדם היה גם זה שגרם לו להתעלם מהדברים שהתרחשו סביבו. כך, כשהוא מתאר את תגובתו למראה הזכוכיות המנופצות בחלונות הראווה של חנויות היהודים במהלך “ליל הבדולח“, שפייר נזכר בעיקר בחוויה של “מצוקה מחוסר הסדר… הדחף שלי היה לסדר ולנקות את כל הבלגאן מסביב ממש באותו רגע“.

לדעתו של הכותב, דמותו של שפייר מהווה עבורנו עניין שהוא מעבר להיסטורי. זוהי סכנה האורבת לפתחו של כל איש בעל כישורים טכנולוגיים, אך חסר מודעות להשלכות מעשיו על בני האדם. אחד המפתחים הראשיים של חברת “ג‘נרל מוטורס“, פיטר ברוקר, אמר פעם בצער כי יש מהנדסים שמתגאים בכך שמעבר להבנתם הטכנולוגית הם לא מבינים דבר בבני אדם. מדובר כאן לא רק על הכישלון האישי שלהם, אלא גם על בעיה בפקולטות להנדסה, שאמורות לגדל לא רק טכנוקרטים מעולים, אלא גם אנשים שקיימת אצלם לכל הפחות מודעות בסיסית לגבי ההשלכות האנושיות והמשמעות המוסרית של הפיתוחים שלהם. להתעלמות מהשלכות אלו, מתברר, עלול להיות מחיר יקר ביותר.

ברוכים הבאים לכורדיסטן

נשיא, המנון, עיר בירה – לכורדים יש כל מה שצריך כדי להקים מדינה. ומתי ההכרזה?

רשימתה של חוקרת ישראלית, עפרה בנג'ו, בדו־ירחון האמריקני לענייני חוץ American Interest מוקדשת להתפתחויות בנושא העצמאות הכורדית; סוגיה שחומקת לעתים קרובות מתשומת הלב הבינלאומית.

ובכן, הלצה מתקופת אוסלו אמרה שניתן לקרוא לרשות הפלשתינית “צנצנת“, אבל ברגע שיש לאותה “צנצנת“ צבא עצמאי, בולי דואר ומוסדות ניהול, היא מזכירה בצורה מחשידה מדינה ריבונית. גם הרשות הכורדית העצמאית של עיראק הולכת ומזכירה מדינה ריבונית יותר ויותר. בתחילת שנות ה־90 של המאה שעברה קמה בעיראק ממשלה כורדית אזורית. כיום היא חולשת על חבל ארץ בצפון מערב עיראק שבירתו בעיר ארביל. במהלך הזמן היא הרחיבה את תחום שליטה לכמה שטחים מסביב שכוללים מרבצי נפט משמעותיים וגם לעיר כירכוכ – בירתה האשורית העתיקה של נינווה. קיים שם בית נבחרים עצמאי ומתנהלות בחירות עצמאיות.

בשנת 2009 נבחר לראשונה נשיא כורדי – מסעוד ברזני. ל“רשות הכורדית“ יש דגל, המנון וחג לאומי (נורווז). עומדים לרשותה שני נמלי תעופה ומרבצי נפט משמעותיים, שסביבם נוצרו מספר הסכמים כלכליים, אחד מהם עם חברת “אקסון מובייל“. השפה הכורדית מוכרת כשפה רשמית לצדה של הערבית. במארס 2012 התפרסמו 470 עיתונים וכתבי עת בשפה הכורדית ולצדם מתנהלים שידורי רדיו, טלוויזיה ולוויין. בין עיראק לרשות קיימים הסכמי גבול קפדניים, שדורשים אישורים מיוחדים ועָרב מקומי לשהייה במשך תקופה ארוכה יותר מעשרה ימים. צבא הגרילה של הכורדים הפך להיות צבא קבע שכולל כעת 190 אלף חיילים סדירים. הרשות מתקדמת גם בבניית מערכת יחסים בינלאומית – עד כה הכירו בה 25 מדינות היכרות דיפלומטית חלקית. לשגרירויות המוצבות בארגיל קוראים לעת עתה “קונסוליות“, והנשיא ברזני הוא אורח רצוי בבירות רבות בעולם.

במצב כזה אך טבעי יהיה לשאול את השאלה – מתי מכריזים על מדינה? כאן התשובה מורכבת כיוון שגורמים רבים ואינטרסים סותרים מעורבים בעניין. בין המתנגדים העיקריים להכרזת העצמאות הכורדית נמנות איראן, סוריה ותורכיה השכנות, שחוששות מהתעוררות לאומנית של הכורדים אצלן. גם ארה“ב התנגדה. מאז הפלישה לעיראק היה לה חשוב מאוד לשמור על עיראק כיחידה מדינית אחת. וכמעט שכחנו את עיראק עצמה – גם היא נגד.

קיבלו השראה מהכרזת העצמאות של דרום סודן. ישראלים קוראים לשחרור כורדיסטאן.
צילום: פלאש 90

אלא שהדברים משתנים גם בזירות אלו. סוריה ואיראן עסוקות כעת מעל הראש בעניינים משלהן. ארה“ב נסוגה מעיראק, והיא כבר מבינה שיחידה אחת כבר לא תהיה שם. את עיראק כבר לא כל כך שואלים. בגזרה התורכית יש התפתחות מעניינת. בתחילה התורכים התנגדו בצורה נחרצת להכרה ברשות הכורדית – עמדה טבעית על רקע מלחמת החורמה שהם מקדשים נגד ארגון הטרור הכורדי הפעיל בארצם. אך במהלך הזמן הבשילה בממסד התורכי ההכרה שאולי עצמאות כורדית דווקא תפנה את הלהט הלאומי של הכורדים לעיראק.

בכל מקרה, הכורדים קיבלו השראה רבה מהכרזת העצמאות של דרום סודן בשנה שעברה. כרגע הם מחכים לשעת כושר כדי לנווט את דרכם לעצמאות מלאה בתוך שלל המורכבויות האסטרטגיות. אי אפשר לומר כעת מתי בדיוק זה יקרה ומה יהיו ההשלכות על הפזורה הכורדית בארצות אחרות – אבל דברים מעניינים עוד מצפים לנו שם. אז מי אמר שאנו חיים בעידן פוסט לאומי?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12

סקירת אוקטובר

שפה אחרת / זאב שביידל

19 באוק'

פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'

סקירת אוג' 2012

לא למדו מן הסובייטים

הממשל האמריקני, טוען הסופר דיוויד ריף, פועל מתוך תפיסה רומנטית שלפיה העולם מתקדם לעבר עתיד טוב יותר

רשימתו של דיוויד ריף בדו־ירחון האמריקני לענייני חוץ World Affairs עוסקת במה שהוא תופס כאחד המשגים הקשים של הממשל האמריקני בשנים האחרונות – תפיסה אחדותית של המציאות. לדעתו של ריף, הוגים רבים בארה“ב, מכל קצות הקשת הפוליטית, נוטים לראות את המציאות באופן הרמוני, כיחידה אחת שעוברת התפתחות אבולוציונית לקראת עתיד טוב יותר – בין אם מדובר בתפיסה שמאלית אוטופית של עתיד ללא גבולות וללא הבחנות בין העמים השונים, בין אם מדובר בחזון של פרנסיס פוקויאמה על קץ ההיסטוריה ובין אם מדובר בתפיסות ניאו־שמרניות על אודות ניצחון האור הדמוקרטי על החושך הדיקטטורי.

ובכן, אומר ריף, השנים האחרונות מוכיחות שיש בתפיסות אלו מעט מאוד אמת. בתור שתי דוגמאות מובהקות הוא מצביע על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ששגיאותיה שוחזרו לאחר מכן בצורה מרשימה בפלישה האמריקנית לעיראק. ריף טוען שגם עבור מי שתמך בפלישה לעיראק קיימת דילמה אחת גדולה ולא פתורה. תומכי הפלישה האמינו בלב שלם שהיא תוביל להפלת משטרו של סדאם חוסיין ושתביא בעקבותיה שלום של אלף שנה. אף אחד לא חשב על האפשרות שהיא תביא לחיזוקם של אלף שבטים מקומיים המתחרים על השליטה ולמלחמת הכול בכול. בדיוק כפי שהסובייטים האמינו שהם יוכלו להקים משטר אחיד באפגניסטן, מבלי להתחשב בכוח של קבוצות ההנהגה המקומיות שהובילו את ההתקוממות נגד הפלישה.

האמריקנים, שהיו עדים לניסיון המר של הסובייטים לאחר התפרקותה של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים, יכלו לפעול אחרת – ולא עשו זאת. אף הניסיון שלהם עצמם ביוגוסלביה לא עמד להם הפעם. השורש של הכישלון המדיני המתמשך הזה נעוץ, לדעתו של ריף, בתפיסה של התפתחות אנושית ליניארית שתחילתה במאה ה־19 אצל הוגים רומנטיים ומהפכניים למיניהם. הוגים אלה האמינו בתפיסה אבולוציונית של הטבע האנושי, כאילו הוא צועד לקראת טוב בלתי נמנע. בתור דוגמה בולטת ניתן להביא את מרקס, שהאמין שהסוציאליזם מוכרח להחליף את הקפיטליזם בשלב מסוים של ההיסטוריה. זאת בניגוד להוגים קלסיים כמו מקיאוולי שהאמינו שההיסטוריה האנושית היא שרשרת טעויות שנוטות לשחזר את עצמן.

צילום: רונלד שואו, צבא ארה"ב

באופן מעניין, ריף משווה את המדיניות הזו למדיניות הקולוניאלית שמטרתה הייתה להביא את “אור הציוויליזציה“ לעמים הנשלטים במטרה להחליף את ה“מנהגים הברבריים שלהם“. עם זאת, ריף מדגיש שהמדיניות הקולוניאלית הייתה מיוסדת על פי רוב על התפיסה של “הפרד ומשול“, שביטויה היה בהעצמת הסכסוכים בין קבוצות אתניות שונות (ולעתים קרובות בשיסוי של קבוצה אחת נגד השנייה) או בהמצאת סכסוך לא קיים יש מאין. המסקנה: מי שמחשיב את עצמו כמביא אור הדמוקרטיה לעמי העולם השלישי עלול למצוא את עצמו תוך פרק זמן קצר מתבוסס בתוך מלחמת אזרחים מקומית עקובה מדם על המקום בצמרת.

ריף קורא לממשל העכשווי לזכור נקודה זו היטב כשהוא שוקל את צעדיו לגבי התערבות בסוריה – ארץ שבה רמת הפלגנות בין הקבוצות האתניות והדתיות השונות אינה מוטלת בספק. הוא קורא לארה“ב לא להתעלם מהמציאות – לא בתחום של החוב הכספי הכבד שלה למדינות אחרות, ולא בתחום המדיני – כאילו לא למדה דברים מניסיון העבר.

——————–

שנאה כמו בומרנג

ספר חדש תוקף בחריפות את נועם חומסקי, ומבקש להסיט את הדמגוגיה ואת התוקפנות המילולית שלו בחזרה לעברו

ועוד בנושא של ביקורת הוגנת ומאוזנת. באותו גיליון של World Affairs מראיין מייקל טוטן את הכותב והבלוגר בנג‘מין קרשטיין על ספרו שמוקדש לאחת הדמויות היותר צבעוניות ושנויות במחלוקת בעולם – הבלשן והפעיל החברתי נועם חומסקי. ייאמר מיד – לא מדובר בספר מאוזן. למעשה, זהו מעין פיתוח ליומן אינטרנט שקרשטיין ניהל במשך מספר שנים שכותרתו הייתה “יומנו של אנטי־חומסקאי“. כעת הרשימות שפורסמו באתר מתאגדות לכדי ספר והמחבר התבקש להשיב למספר שאלות על אודותיו.

השאלה הראשונה הייתה למה בעצם הוא מתנגד לחומסקי. קרשטיין עונה כי הוא גדל בסביבה ליברלית של יהודים ניו־יורקים, שבה חומסקי היה דמות נערצת. לפני אסון התאומים קרנו ירדה, אך אחריה הוא שוב התחיל לזרוח ולהתראיין תחת כל עץ רענן. לדעתו, חומסקי נוטה לשקר במצח נחושה. הוא מנהיג רעיוני חשוב של השמאל הרדיקלי בעולם, הוא תומך נלהב במשטרים טוטליטריים, והוא נוטה להשתלט מנטלית על אנשים אחרים ולהיות סוג של גורו עבורם כאשר כל מוצא פיו הוא קדוש. שתי דוגמאות בולטות לכך (שאת שתיהן חומסקי הכחיש לאורך זמן) הן טענתו שבזמן מלחמת העולם השנייה ארה“ב שיתפה פעולה עם הנאצים וניסיונו להכחיש את רצח העם בקמבודיה. קרשטיין ממשיך וטוען שבזמן הדיונים המדיניים בנושא הייתה הצעה רצינית להתערבות צבאית אמריקנית על מנת למנוע את המשך רצח העם, ולחומסקי היה תפקיד מרכזי בהסטת הדיון מאופן התגובה הראוי לטבח לשאלה האם הטבח בכלל התרחש.

לקרשטיין גם תפיסה מעניינת לגבי תפקידו של חומסקי בהפיכת השמאל העולמי לאנטי־ישראלי. הוא חושב שמדובר במשהו שלא חומסקי התחיל, אלא בהתפתחות מסוימת בתפיסות השמאל כלפי ישראל שהלכו והשתנו בהדרגה מאז 1956־ כאשר ישראל התחילה להתרחק מדינית מבריה“מ ולהתקרב לארה“ב. תנועה זו הייתה המניע המרכזי לדעותיו האנטי־ישראליות של חומסקי, שבעיניו ישראל הייתה שותפה של ארה“ב, שנואת נפשו. לחומסקי היה גם תפקיד בכיר בדה־לגיטימציה של ישראל בעולם האקדמי של ארה“ב ובהפיכת הנושא הישראלי למעין “נייר לקמוס“ עבור אנשי השמאל, ולפיו מי שאינו כופר לחלוטין בלגיטימיות קיומה של ישראל אינו יכול להיחשב ליברל אמיתי, או במילים אחרות – ההגדרה “שמאל ציוני“ היא אוקסימורון (חשוב לציין שקרשטיין עצמו מזדהה כאיש מרכז או מרכז־שמאל מבחינה פוליטית).

נועם חומסקי
צילום: דונקן רווילנסון, ויקיפדיה

כשנשאל על הסכמתו עם ההחלטה הישראלית מלפני שנתיים שלא לאפשר לחומסקי כניסה לישראל, אומר קרשטיין שהוא לא בהכרח מצדד בה, אבל יכול להבין אותה. לדעתו חומסקי אינו סתם מבקר חריף ולגיטימי של מדיניות ישראל (דוגמת פטר ביינרט), אלא אדם השולל את קיומה של ישראל מכול וכול, ובנוסף נוטה לומר את דעותיו בצורה של הסתה תוקפנית. במקרה זה, מתן חופש דיבור לחומסקי עלול היה לעורר מהומות אלימות, נוסח החופש לצעוק “שריפה“ בתיאטרון הומה אדם.

לסיום, קרשטיין נשאל על סגנונו החריף והתוקפני לאורך הספר. תשובתו הייתה שהוא עשה תרגיל רטורי וביקש להפנות את הדמגוגיה ואת התוקפנות המילולית של חומסקי נגד עצמו. הוא חתם בתקווה שלא מעד בלשונו לסחיטה רגשית והסתה, בדומה למושא הביקורת שלו.

———————–

ביקורת הביקורת

אחד ממבקרי התרבות החשובים בארה"ב מסביר מדוע לא כל טוקבקיסט יכול להיות מבקר

דניאל מנדלסון נחשב לאחד ממבקרי התרבות החשובים החיים כיום בארה"ב (לקורא הישראלי הוא מוכר בעקבות ספרו "האבודים – שישה מתוך שישה מיליון", המספר את קורות חיפושיו אחר עקבות קרוביו שנספו בשואה). במסה שפרסם ב־ New Yorker תחת הכותרת “המניפסט של המבקר“ הוא מונה את עיקרי אמונתו כמבקר תרבות.

ובכן, מתברר כי מנדלסון חלם להיות מבקר תרבות עוד מהיותו ילד. כבר בילדותו הוא גמע בשקיקה את מדורי הביקורת בעיתונים שהיו מגיעים אל ביתו, עוד בטרם הגיע העיתון לידי הוריו. מבקרי הסרטים, הספרים, ההופעות והאופרות היו המורים והמדריכים שלו בעולם התרבות והביקורת.

לדעתו של מנדלסון קיימים שני מרכיבי חובה בעבודתו של מבקר – ידע מקיף בתחום וטעם טוב. בעניין הידע, הכוונה היא שכשמישהו סוקר ספר של מחבר מסוים, חיוני שהוא יקרא את כל ספריו האחרים, כמו את רוב היצירות החשובות באותו נושא שהופיעו לפחות בתקופה האחרונה. ידע זה יעניק לביקורת שלו את העומק הנדרש ובעצם יהפוך אותה לניתוח מושכל של דפוסים והתפתחויות ביצירתו של אותו מחבר. כך הביקורת תהפוך גם לראויה להילמד. הרכיב השני – הטעם – הוא מעורבותו הרגשית של כותב הביקורת בתוכן המבוקר. למבקר אמיתי, כותב מנדלסון, אכפת מאוד ממה שהוא מבקר. לכן, מבקר תרבות מקצועי לא חייב להיות איש אקדמיה – ואדרבה, לעתים קרובות אנשי אקדמיה לא מצליחים להיות מבקרי תרבות טובים שכן חרף הידע הנרחב שלהם הם כותבים ביקורות בסגנון אקדמי מרוחק ואדיש. מכאן מגבש מנדלסון מעין משוואת מבקר: ידע נרחב + טעם = שיפוט משמעותי. בגלל זה הוא גם חושב שעבורו כתיבת ביקורות היא “עבודתו העיקרית ממש“.

למסתו של מנדלסון היה רקע מסוים – לאחרונה התלקח בעיתונות האמריקנית פולמוס ער על אודות תפקידו של מבקר התרבות, עקב פרסומן של שתי ביקורות “קוטלות“ במוסף הספרים של “טיימס“ על שתי יצירות ספרות משמעותיות. בפולמוס עלו מספר שאלות: האם ראוי לפרסם ביקורות “קוטלות“ ובכך אולי להרתיע יוצרים צעירים? מאידך, אולי תפקידה של ביקורת היא “לקטול“, וכלל לא ראוי לפרסם ביקורות מפרגנות? ומי בכלל אמר שהמבקרים ה“מקצועיים“ מבינים יותר מהמגיבים ב‘טוקבקים‘ או מכותבי התגובות באתר “אמאזון“? ואולי – טענה עתיקת יומין שעולה שוב ושוב – המבקרים אינם אלא יוצרים מתוסכלים וחסרי כישרון שמשחררים את הזעם שלהם בכך שהם תוקפים אחרים? אולי מי שלא פרסם ספר או הסריט סרט בעצמו לא אמור לבקר אחרים?

צילומים: Thinkstock

מנדלסון מתמודד עם טענות אלו (שחלקן נטענו בידי “חבריו הטובים ביותר“ בתחום ביקורות תרבות) אחת לאחת. ראשית, הוא דוחה את הטיעון שהביקורת צריכה בהגדרה “לשחוט“ את מה שהיא מבקרת – בין היתר מתוך אמונה שגם ביצירה חלשה מאוד קיימים יתרונות. לכן, עבודתו של מבקר מקצועי רציני היא קודם כול ביקורת עצמית ותשובה כנה לשאלה האם מאחורי הביקורת עומדים מניעים אישיים, כמו הכרת תודה, חיסול חשבונות ועוד. זהו, אגב, גם תפקידו של עורך אחראי – להימנע מפרסום ביקורות שעלולות להיות מושפעות מניעים אישיים. מאידך, המבקר גם לא אמור להיות מפרגן בלתי נלאה – כיוון שבכך הוא מונע מקוראיו בחינה מושכלת של יצירה, וחשוב יותר – מונע מהאמן לבחון את יצירתו בצורה מושכלת. מנדלסון נזכר במו“ל של ספרו הראשון שאמר לו שהדבר היחיד שגרוע יותר מקטילה מטופשת הוא התלהבות מטופשת.

לעתים, מבקרים נמנעים מכתיבת ביקורת מפני תקינות פוליטית. הרי חוגים ספרותיים ועיתונאיים הם בדרך כלל ‘מיליה‘ מצומצם, כך שמבקר שכתב ביקורת נשכנית על יצירה עלול להיתקל במושא ביקורתו במסיבה בערב. ובכן, כותב מנדלסון, מי שחושש מהיתקלויות מן הסוג הזה, מוטב לו שיחליף מקצוע. תפקידו של המבקר הוא גם ללמד את הקורא ולנסות לעצב את הטעם שלו ולא רק להאכיל אותו ב“מה שהוא רוצה“. לכן, הטענה “אל תבקר לפני שיצרת“ אינה מחזיקה מים, בדומה לטענה שרופא לא יכול לטפל במחלה מבלי שהוא עצמו חלה בה או שפסיכולוג אינו יכול לטפל בהפרעה נפשית שהוא עצמו לא התמודד איתה. ביקורת תרבות היא סוגה בפני עצמה, שמצריכה איכויות מסוימות שאינן עומדות לרשותו של כל אחד, ובדיוק כפי שלא כל אחד יכול להיות סופר או במאי סרטים, כך גם לא כל אחד יכול להיות מבקר. ביקורת טובה, שהיא בעצם תיווך מושכל בין היוצר לציבור, היא יצירה בפני עצמה.

לכן – ממשיך וטוען מנדלסון – התרבות של הבלוגים, הכוכביות, רשימות רבי המכר וה“לייקים“ בפייסבוק משחיתה את שדה הביקורת. אנשים שזקוקים למורים מהסוג שהיה למנדלסון בילדותו מקבלים במקומם טרולים אנונימיים ברשת, שמתחבאים מאחורי האנונימיות כדי לפגוע ביוצרים בצורה שיכולה להיות נבזית ביותר. מי שלא מעוניין בטיפוח תרבות של ביקורת מקצועית, עלול לקבל במקומה מרחב מלא בעשבי פרא

————————

ימי ברלין הראשונים

ביוגרפיה חדשה על ישעיהו ברלין חושפת את הקשר המורכב בין תפיסת החירות שלו ובין זהותו היהודית־ציונית

הנה עוד מקרה של ליברל יהודי שהתמודד עם זהותו היהודית אל מול דעותיו הליברליות. ביקורתו של ג'ושוע צ'רניס ב־ Jewish Review of Books עוסקת בספר חדש על ישעיהו ברלין מאת אריה דובנוב. ברלין נחשב לאחד האינטלקטואלים הגדולים של המאה העשרים, היסטוריון רעיונות מוביל ואיש עם סיפור חיים מגוון ומעניין שאף זכה לביוגרפיה מפורטת מאת מייקל איגנטייף (יצאה בעברית ב־1999). הביוגרפיה הנוכחית מתמקדת בשנותיו הראשונות של ברלין ותוהה על הקשר בין תפיסותיו הפילוסופיות בקשר לחירות ובין זהותו כיהודי ציוני.

ובכן, ברלין, שהיה יליד 1909 בריגה, עשה את שנות התבגרותו ברוסיה (שם הכיר כמה מחשובי האינטלקטואלים והיוצרים של אז) והפך לכוכב אינטלקטואלי בריטי. במהלך שנות המלחמה שימש נציג משרד החוץ הבריטי ואף עזר רבות לנשיא ויצמן (הקִרבה ביניהם הייתה כה גדולה, עד שאלמנתו של ויצמן לחצה לאחר מכן על ברלין לחבר ביוגרפיה של בעלה המנוח). עם זאת, ברלין נרתע מלהתערב בעניינים “יהודיים מובהקים מדי“, כולל ניסיון התערבות למען קרבנות השואה.

לגבי זהותו היהודית ותפיסתו הציונית של ברלין, דובנוב מצביע על מורכבות מעניינת. ברלין בא מבית חסידי במקור וסלד מדת בצורה קשה, כמו גם מלאומנות יתרה. עם זאת, הוא בהחלט ראה את עצמו כיהודי ודחה לחלוטין כל אופציה של התבוללות. אדרבה, הוא האמין שזו תכליתה של הציונות – לא להביא את כל עם ישראל מהתפוצות לארץ ישראל, אלא לאפשר לכל יהודי לעשות זאת מרצונו החופשי ברגע שירצה בכך. כשזמן קצר לאחר קום המדינה כתב ארתור קסטלר מסה שבה טען כי שתי האפשרויות היחידות העומדות בפני יהודי התפוצות הן עלייה לארץ והתבוללות מתמדת (קסטלר היה רוויזיוניסט שולל גולה בתקופתו הציונית), ברלין כפר לחלוטין בטענתו זו ואף כינה אותה “בריונות אינטלקטואלית“. הבחנתו הפילוסופית המקורית והידועה של ברלין – בין “חופש מדיכוי“ ל“חופש למען מטרה ראויה“ – הייתה זו שעמדה בבסיס תפיסתו לגבי הציונות. הוא החליט שלא לאפשר לאנשים אחרים להחליט עבורו כיצד זהותו צריכה להתגבש ולהתבטא.

אף בדעותיו הפוליטיות והחברתיות סירב ברלין לזיהוי מוחלט עם מחנה כלשהו והגדיר את עצמו כ“סמן הימני הקיצוני של השמאל“. אולי מוטב לתאר את יחסו של ברלין ליהדותו כמעין זיקה משפחתית – מדובר באדם שיש לו קשר חם וחיוני מאוד למשפחתו, אך הדבר לא מונע ממנו לבקר בתוקף בני משפחה אחדים ואף לסלוד מחברתם. ככלל, ברלין סלד מכל ניסיון לתחום את דעותיו לתוך מיטת סדום רעיונית כלשהי – הוא השתמש במקבילה יוונית ידועה על מיטתו של שודד דרכים בשם פרוקרוסטוס, שהיה “מאריך או מקצר“ את אורחיו לפי מידות המיטה. ברלין עצמו דגל כל ימיו בחופש והיה אסיר תודה למדינת ישראל שאפשרה לו את חופש הבחירה לגבי זהותו היהודית, אף שהוא בחר שלא לממשו לכיוון הציוני.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' חשוון תשע"ג, 19.10.12