סקירת אוקטובר

שפה אחרת / זאב שביידל

19 באוק'

פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'

סקירת אוג' 2012

לא למדו מן הסובייטים

הממשל האמריקני, טוען הסופר דיוויד ריף, פועל מתוך תפיסה רומנטית שלפיה העולם מתקדם לעבר עתיד טוב יותר

רשימתו של דיוויד ריף בדו־ירחון האמריקני לענייני חוץ World Affairs עוסקת במה שהוא תופס כאחד המשגים הקשים של הממשל האמריקני בשנים האחרונות – תפיסה אחדותית של המציאות. לדעתו של ריף, הוגים רבים בארה“ב, מכל קצות הקשת הפוליטית, נוטים לראות את המציאות באופן הרמוני, כיחידה אחת שעוברת התפתחות אבולוציונית לקראת עתיד טוב יותר – בין אם מדובר בתפיסה שמאלית אוטופית של עתיד ללא גבולות וללא הבחנות בין העמים השונים, בין אם מדובר בחזון של פרנסיס פוקויאמה על קץ ההיסטוריה ובין אם מדובר בתפיסות ניאו־שמרניות על אודות ניצחון האור הדמוקרטי על החושך הדיקטטורי.

ובכן, אומר ריף, השנים האחרונות מוכיחות שיש בתפיסות אלו מעט מאוד אמת. בתור שתי דוגמאות מובהקות הוא מצביע על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ששגיאותיה שוחזרו לאחר מכן בצורה מרשימה בפלישה האמריקנית לעיראק. ריף טוען שגם עבור מי שתמך בפלישה לעיראק קיימת דילמה אחת גדולה ולא פתורה. תומכי הפלישה האמינו בלב שלם שהיא תוביל להפלת משטרו של סדאם חוסיין ושתביא בעקבותיה שלום של אלף שנה. אף אחד לא חשב על האפשרות שהיא תביא לחיזוקם של אלף שבטים מקומיים המתחרים על השליטה ולמלחמת הכול בכול. בדיוק כפי שהסובייטים האמינו שהם יוכלו להקים משטר אחיד באפגניסטן, מבלי להתחשב בכוח של קבוצות ההנהגה המקומיות שהובילו את ההתקוממות נגד הפלישה.

האמריקנים, שהיו עדים לניסיון המר של הסובייטים לאחר התפרקותה של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים, יכלו לפעול אחרת – ולא עשו זאת. אף הניסיון שלהם עצמם ביוגוסלביה לא עמד להם הפעם. השורש של הכישלון המדיני המתמשך הזה נעוץ, לדעתו של ריף, בתפיסה של התפתחות אנושית ליניארית שתחילתה במאה ה־19 אצל הוגים רומנטיים ומהפכניים למיניהם. הוגים אלה האמינו בתפיסה אבולוציונית של הטבע האנושי, כאילו הוא צועד לקראת טוב בלתי נמנע. בתור דוגמה בולטת ניתן להביא את מרקס, שהאמין שהסוציאליזם מוכרח להחליף את הקפיטליזם בשלב מסוים של ההיסטוריה. זאת בניגוד להוגים קלסיים כמו מקיאוולי שהאמינו שההיסטוריה האנושית היא שרשרת טעויות שנוטות לשחזר את עצמן.

צילום: רונלד שואו, צבא ארה"ב

באופן מעניין, ריף משווה את המדיניות הזו למדיניות הקולוניאלית שמטרתה הייתה להביא את “אור הציוויליזציה“ לעמים הנשלטים במטרה להחליף את ה“מנהגים הברבריים שלהם“. עם זאת, ריף מדגיש שהמדיניות הקולוניאלית הייתה מיוסדת על פי רוב על התפיסה של “הפרד ומשול“, שביטויה היה בהעצמת הסכסוכים בין קבוצות אתניות שונות (ולעתים קרובות בשיסוי של קבוצה אחת נגד השנייה) או בהמצאת סכסוך לא קיים יש מאין. המסקנה: מי שמחשיב את עצמו כמביא אור הדמוקרטיה לעמי העולם השלישי עלול למצוא את עצמו תוך פרק זמן קצר מתבוסס בתוך מלחמת אזרחים מקומית עקובה מדם על המקום בצמרת.

ריף קורא לממשל העכשווי לזכור נקודה זו היטב כשהוא שוקל את צעדיו לגבי התערבות בסוריה – ארץ שבה רמת הפלגנות בין הקבוצות האתניות והדתיות השונות אינה מוטלת בספק. הוא קורא לארה“ב לא להתעלם מהמציאות – לא בתחום של החוב הכספי הכבד שלה למדינות אחרות, ולא בתחום המדיני – כאילו לא למדה דברים מניסיון העבר.

——————–

שנאה כמו בומרנג

ספר חדש תוקף בחריפות את נועם חומסקי, ומבקש להסיט את הדמגוגיה ואת התוקפנות המילולית שלו בחזרה לעברו

ועוד בנושא של ביקורת הוגנת ומאוזנת. באותו גיליון של World Affairs מראיין מייקל טוטן את הכותב והבלוגר בנג‘מין קרשטיין על ספרו שמוקדש לאחת הדמויות היותר צבעוניות ושנויות במחלוקת בעולם – הבלשן והפעיל החברתי נועם חומסקי. ייאמר מיד – לא מדובר בספר מאוזן. למעשה, זהו מעין פיתוח ליומן אינטרנט שקרשטיין ניהל במשך מספר שנים שכותרתו הייתה “יומנו של אנטי־חומסקאי“. כעת הרשימות שפורסמו באתר מתאגדות לכדי ספר והמחבר התבקש להשיב למספר שאלות על אודותיו.

השאלה הראשונה הייתה למה בעצם הוא מתנגד לחומסקי. קרשטיין עונה כי הוא גדל בסביבה ליברלית של יהודים ניו־יורקים, שבה חומסקי היה דמות נערצת. לפני אסון התאומים קרנו ירדה, אך אחריה הוא שוב התחיל לזרוח ולהתראיין תחת כל עץ רענן. לדעתו, חומסקי נוטה לשקר במצח נחושה. הוא מנהיג רעיוני חשוב של השמאל הרדיקלי בעולם, הוא תומך נלהב במשטרים טוטליטריים, והוא נוטה להשתלט מנטלית על אנשים אחרים ולהיות סוג של גורו עבורם כאשר כל מוצא פיו הוא קדוש. שתי דוגמאות בולטות לכך (שאת שתיהן חומסקי הכחיש לאורך זמן) הן טענתו שבזמן מלחמת העולם השנייה ארה“ב שיתפה פעולה עם הנאצים וניסיונו להכחיש את רצח העם בקמבודיה. קרשטיין ממשיך וטוען שבזמן הדיונים המדיניים בנושא הייתה הצעה רצינית להתערבות צבאית אמריקנית על מנת למנוע את המשך רצח העם, ולחומסקי היה תפקיד מרכזי בהסטת הדיון מאופן התגובה הראוי לטבח לשאלה האם הטבח בכלל התרחש.

לקרשטיין גם תפיסה מעניינת לגבי תפקידו של חומסקי בהפיכת השמאל העולמי לאנטי־ישראלי. הוא חושב שמדובר במשהו שלא חומסקי התחיל, אלא בהתפתחות מסוימת בתפיסות השמאל כלפי ישראל שהלכו והשתנו בהדרגה מאז 1956־ כאשר ישראל התחילה להתרחק מדינית מבריה“מ ולהתקרב לארה“ב. תנועה זו הייתה המניע המרכזי לדעותיו האנטי־ישראליות של חומסקי, שבעיניו ישראל הייתה שותפה של ארה“ב, שנואת נפשו. לחומסקי היה גם תפקיד בכיר בדה־לגיטימציה של ישראל בעולם האקדמי של ארה“ב ובהפיכת הנושא הישראלי למעין “נייר לקמוס“ עבור אנשי השמאל, ולפיו מי שאינו כופר לחלוטין בלגיטימיות קיומה של ישראל אינו יכול להיחשב ליברל אמיתי, או במילים אחרות – ההגדרה “שמאל ציוני“ היא אוקסימורון (חשוב לציין שקרשטיין עצמו מזדהה כאיש מרכז או מרכז־שמאל מבחינה פוליטית).

נועם חומסקי
צילום: דונקן רווילנסון, ויקיפדיה

כשנשאל על הסכמתו עם ההחלטה הישראלית מלפני שנתיים שלא לאפשר לחומסקי כניסה לישראל, אומר קרשטיין שהוא לא בהכרח מצדד בה, אבל יכול להבין אותה. לדעתו חומסקי אינו סתם מבקר חריף ולגיטימי של מדיניות ישראל (דוגמת פטר ביינרט), אלא אדם השולל את קיומה של ישראל מכול וכול, ובנוסף נוטה לומר את דעותיו בצורה של הסתה תוקפנית. במקרה זה, מתן חופש דיבור לחומסקי עלול היה לעורר מהומות אלימות, נוסח החופש לצעוק “שריפה“ בתיאטרון הומה אדם.

לסיום, קרשטיין נשאל על סגנונו החריף והתוקפני לאורך הספר. תשובתו הייתה שהוא עשה תרגיל רטורי וביקש להפנות את הדמגוגיה ואת התוקפנות המילולית של חומסקי נגד עצמו. הוא חתם בתקווה שלא מעד בלשונו לסחיטה רגשית והסתה, בדומה למושא הביקורת שלו.

———————–

ביקורת הביקורת

אחד ממבקרי התרבות החשובים בארה"ב מסביר מדוע לא כל טוקבקיסט יכול להיות מבקר

דניאל מנדלסון נחשב לאחד ממבקרי התרבות החשובים החיים כיום בארה"ב (לקורא הישראלי הוא מוכר בעקבות ספרו "האבודים – שישה מתוך שישה מיליון", המספר את קורות חיפושיו אחר עקבות קרוביו שנספו בשואה). במסה שפרסם ב־ New Yorker תחת הכותרת “המניפסט של המבקר“ הוא מונה את עיקרי אמונתו כמבקר תרבות.

ובכן, מתברר כי מנדלסון חלם להיות מבקר תרבות עוד מהיותו ילד. כבר בילדותו הוא גמע בשקיקה את מדורי הביקורת בעיתונים שהיו מגיעים אל ביתו, עוד בטרם הגיע העיתון לידי הוריו. מבקרי הסרטים, הספרים, ההופעות והאופרות היו המורים והמדריכים שלו בעולם התרבות והביקורת.

לדעתו של מנדלסון קיימים שני מרכיבי חובה בעבודתו של מבקר – ידע מקיף בתחום וטעם טוב. בעניין הידע, הכוונה היא שכשמישהו סוקר ספר של מחבר מסוים, חיוני שהוא יקרא את כל ספריו האחרים, כמו את רוב היצירות החשובות באותו נושא שהופיעו לפחות בתקופה האחרונה. ידע זה יעניק לביקורת שלו את העומק הנדרש ובעצם יהפוך אותה לניתוח מושכל של דפוסים והתפתחויות ביצירתו של אותו מחבר. כך הביקורת תהפוך גם לראויה להילמד. הרכיב השני – הטעם – הוא מעורבותו הרגשית של כותב הביקורת בתוכן המבוקר. למבקר אמיתי, כותב מנדלסון, אכפת מאוד ממה שהוא מבקר. לכן, מבקר תרבות מקצועי לא חייב להיות איש אקדמיה – ואדרבה, לעתים קרובות אנשי אקדמיה לא מצליחים להיות מבקרי תרבות טובים שכן חרף הידע הנרחב שלהם הם כותבים ביקורות בסגנון אקדמי מרוחק ואדיש. מכאן מגבש מנדלסון מעין משוואת מבקר: ידע נרחב + טעם = שיפוט משמעותי. בגלל זה הוא גם חושב שעבורו כתיבת ביקורות היא “עבודתו העיקרית ממש“.

למסתו של מנדלסון היה רקע מסוים – לאחרונה התלקח בעיתונות האמריקנית פולמוס ער על אודות תפקידו של מבקר התרבות, עקב פרסומן של שתי ביקורות “קוטלות“ במוסף הספרים של “טיימס“ על שתי יצירות ספרות משמעותיות. בפולמוס עלו מספר שאלות: האם ראוי לפרסם ביקורות “קוטלות“ ובכך אולי להרתיע יוצרים צעירים? מאידך, אולי תפקידה של ביקורת היא “לקטול“, וכלל לא ראוי לפרסם ביקורות מפרגנות? ומי בכלל אמר שהמבקרים ה“מקצועיים“ מבינים יותר מהמגיבים ב‘טוקבקים‘ או מכותבי התגובות באתר “אמאזון“? ואולי – טענה עתיקת יומין שעולה שוב ושוב – המבקרים אינם אלא יוצרים מתוסכלים וחסרי כישרון שמשחררים את הזעם שלהם בכך שהם תוקפים אחרים? אולי מי שלא פרסם ספר או הסריט סרט בעצמו לא אמור לבקר אחרים?

צילומים: Thinkstock

מנדלסון מתמודד עם טענות אלו (שחלקן נטענו בידי “חבריו הטובים ביותר“ בתחום ביקורות תרבות) אחת לאחת. ראשית, הוא דוחה את הטיעון שהביקורת צריכה בהגדרה “לשחוט“ את מה שהיא מבקרת – בין היתר מתוך אמונה שגם ביצירה חלשה מאוד קיימים יתרונות. לכן, עבודתו של מבקר מקצועי רציני היא קודם כול ביקורת עצמית ותשובה כנה לשאלה האם מאחורי הביקורת עומדים מניעים אישיים, כמו הכרת תודה, חיסול חשבונות ועוד. זהו, אגב, גם תפקידו של עורך אחראי – להימנע מפרסום ביקורות שעלולות להיות מושפעות מניעים אישיים. מאידך, המבקר גם לא אמור להיות מפרגן בלתי נלאה – כיוון שבכך הוא מונע מקוראיו בחינה מושכלת של יצירה, וחשוב יותר – מונע מהאמן לבחון את יצירתו בצורה מושכלת. מנדלסון נזכר במו“ל של ספרו הראשון שאמר לו שהדבר היחיד שגרוע יותר מקטילה מטופשת הוא התלהבות מטופשת.

לעתים, מבקרים נמנעים מכתיבת ביקורת מפני תקינות פוליטית. הרי חוגים ספרותיים ועיתונאיים הם בדרך כלל ‘מיליה‘ מצומצם, כך שמבקר שכתב ביקורת נשכנית על יצירה עלול להיתקל במושא ביקורתו במסיבה בערב. ובכן, כותב מנדלסון, מי שחושש מהיתקלויות מן הסוג הזה, מוטב לו שיחליף מקצוע. תפקידו של המבקר הוא גם ללמד את הקורא ולנסות לעצב את הטעם שלו ולא רק להאכיל אותו ב“מה שהוא רוצה“. לכן, הטענה “אל תבקר לפני שיצרת“ אינה מחזיקה מים, בדומה לטענה שרופא לא יכול לטפל במחלה מבלי שהוא עצמו חלה בה או שפסיכולוג אינו יכול לטפל בהפרעה נפשית שהוא עצמו לא התמודד איתה. ביקורת תרבות היא סוגה בפני עצמה, שמצריכה איכויות מסוימות שאינן עומדות לרשותו של כל אחד, ובדיוק כפי שלא כל אחד יכול להיות סופר או במאי סרטים, כך גם לא כל אחד יכול להיות מבקר. ביקורת טובה, שהיא בעצם תיווך מושכל בין היוצר לציבור, היא יצירה בפני עצמה.

לכן – ממשיך וטוען מנדלסון – התרבות של הבלוגים, הכוכביות, רשימות רבי המכר וה“לייקים“ בפייסבוק משחיתה את שדה הביקורת. אנשים שזקוקים למורים מהסוג שהיה למנדלסון בילדותו מקבלים במקומם טרולים אנונימיים ברשת, שמתחבאים מאחורי האנונימיות כדי לפגוע ביוצרים בצורה שיכולה להיות נבזית ביותר. מי שלא מעוניין בטיפוח תרבות של ביקורת מקצועית, עלול לקבל במקומה מרחב מלא בעשבי פרא

————————

ימי ברלין הראשונים

ביוגרפיה חדשה על ישעיהו ברלין חושפת את הקשר המורכב בין תפיסת החירות שלו ובין זהותו היהודית־ציונית

הנה עוד מקרה של ליברל יהודי שהתמודד עם זהותו היהודית אל מול דעותיו הליברליות. ביקורתו של ג'ושוע צ'רניס ב־ Jewish Review of Books עוסקת בספר חדש על ישעיהו ברלין מאת אריה דובנוב. ברלין נחשב לאחד האינטלקטואלים הגדולים של המאה העשרים, היסטוריון רעיונות מוביל ואיש עם סיפור חיים מגוון ומעניין שאף זכה לביוגרפיה מפורטת מאת מייקל איגנטייף (יצאה בעברית ב־1999). הביוגרפיה הנוכחית מתמקדת בשנותיו הראשונות של ברלין ותוהה על הקשר בין תפיסותיו הפילוסופיות בקשר לחירות ובין זהותו כיהודי ציוני.

ובכן, ברלין, שהיה יליד 1909 בריגה, עשה את שנות התבגרותו ברוסיה (שם הכיר כמה מחשובי האינטלקטואלים והיוצרים של אז) והפך לכוכב אינטלקטואלי בריטי. במהלך שנות המלחמה שימש נציג משרד החוץ הבריטי ואף עזר רבות לנשיא ויצמן (הקִרבה ביניהם הייתה כה גדולה, עד שאלמנתו של ויצמן לחצה לאחר מכן על ברלין לחבר ביוגרפיה של בעלה המנוח). עם זאת, ברלין נרתע מלהתערב בעניינים “יהודיים מובהקים מדי“, כולל ניסיון התערבות למען קרבנות השואה.

לגבי זהותו היהודית ותפיסתו הציונית של ברלין, דובנוב מצביע על מורכבות מעניינת. ברלין בא מבית חסידי במקור וסלד מדת בצורה קשה, כמו גם מלאומנות יתרה. עם זאת, הוא בהחלט ראה את עצמו כיהודי ודחה לחלוטין כל אופציה של התבוללות. אדרבה, הוא האמין שזו תכליתה של הציונות – לא להביא את כל עם ישראל מהתפוצות לארץ ישראל, אלא לאפשר לכל יהודי לעשות זאת מרצונו החופשי ברגע שירצה בכך. כשזמן קצר לאחר קום המדינה כתב ארתור קסטלר מסה שבה טען כי שתי האפשרויות היחידות העומדות בפני יהודי התפוצות הן עלייה לארץ והתבוללות מתמדת (קסטלר היה רוויזיוניסט שולל גולה בתקופתו הציונית), ברלין כפר לחלוטין בטענתו זו ואף כינה אותה “בריונות אינטלקטואלית“. הבחנתו הפילוסופית המקורית והידועה של ברלין – בין “חופש מדיכוי“ ל“חופש למען מטרה ראויה“ – הייתה זו שעמדה בבסיס תפיסתו לגבי הציונות. הוא החליט שלא לאפשר לאנשים אחרים להחליט עבורו כיצד זהותו צריכה להתגבש ולהתבטא.

אף בדעותיו הפוליטיות והחברתיות סירב ברלין לזיהוי מוחלט עם מחנה כלשהו והגדיר את עצמו כ“סמן הימני הקיצוני של השמאל“. אולי מוטב לתאר את יחסו של ברלין ליהדותו כמעין זיקה משפחתית – מדובר באדם שיש לו קשר חם וחיוני מאוד למשפחתו, אך הדבר לא מונע ממנו לבקר בתוקף בני משפחה אחדים ואף לסלוד מחברתם. ככלל, ברלין סלד מכל ניסיון לתחום את דעותיו לתוך מיטת סדום רעיונית כלשהי – הוא השתמש במקבילה יוונית ידועה על מיטתו של שודד דרכים בשם פרוקרוסטוס, שהיה “מאריך או מקצר“ את אורחיו לפי מידות המיטה. ברלין עצמו דגל כל ימיו בחופש והיה אסיר תודה למדינת ישראל שאפשרה לו את חופש הבחירה לגבי זהותו היהודית, אף שהוא בחר שלא לממשו לכיוון הציוני.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' חשוון תשע"ג, 19.10.12

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: