סקירת נובמבר

בשפה אחרת/ זאבשביידל

16 בנוב'

פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'

סקירת כתבי עת מן העולם: סקירת נובמבר

מעצמה לא פופולרית

חיסול מחבלים הביא את מדד הפופולריות של ארה"ב במדינות המוסלמיות לשפל. הפתרון: להתמקד בתרבות רדודה

הבחירות בארה"ב, שהסתיימו בניצחונו של ברק אובמה, עוררו אמריקנים רבים להערכת מצבה של ארה"ב בעולם. לנושא זה מוקדשת רשימתו של ג'יימס קירצ'יק בירחון השמרני־יהודי Commentary. קירצ‘יק מתמודד עם הטיעונים השונים הנשמעים בארה“ב על אודות הפופולריות היורדת שלה בעולם ועל חלקו של הנשיא אובמה בכך. ובכן, בשנת 2008 רבים טענו כי שמונה שנות נשיאותו של בוש הצעיר גרמו נזק בלתי הפיך לדימוי הבינלאומי של ארה“ב.

חלק מהרקע לבחירתו של אובמה לתפקיד רם המעלה, כך נטען, היה העובדה שמדובר באדם ממוצא קנייתי שהתגורר שנים רבות באינדונזיה, ובכוחו להשיב לארה“ב את ההילה הנדרשת ברחבי העולם. הדימוי העצמי בעיני העולם חשוב מאוד לאמריקנים, ומכוני סקרים שונים עוקבים כל העת אחר יחס דעת הקהל העולמית לארה“ב. כעת, בעבור ארבע שנים, מן הראוי לשאול האם בחירתו של אובמה אכן הניבה את הפירות הצפויים – והתשובה רחוקה מלהיות חיובית באופן חד משמעי.

הסקרים עוקבים אחר דעת הקהל העולמית. סטודנטים הודים חוגגים את נצחון אובמה.
צילום: אי.פי.

האכזבה העיקרית היא בעולם המוסלמי. מתוך שש מדינות שבהן נערך המשאל, נמצא כי בארבע מהן הפופולריות של ארה“ב ושל הנשיא שלה נמצאת במגמת ירידה בארבע השנים האחרונות. גם בסין, רק שליש מהסינים היו שמחים שאובמה ייבחר שוב. קרן אור משמעותית מבחינתו של אובמה היא אירופה ורוסיה, שבהן הוא נהנה מהערכה גבוהה כעת. מצב דומה משתקף ביפן, בעקבות הסיוע האמריקני הנדיב באסון פוקושימה.

איך הגיעה ארה“ב לאכזבה כזו ומה ניתן לעשות לגביה? לגבי העולם המוסלמי, ייתכן שנכון להיזכר בהסברו של גדול מזרחני העולם, ברנרד לואיס, שטען מספר פעמים כי במקומות שבהם ארה“ב תומכת במשטרים מושחתים ואלימים היא מרוויחה שנאה מוצדקת של האזרחים. בעצם, זו הייתה אחת הנקודות הבודדות שבה נוטה לואיס להסכים לביקורת הפוסט־קולוניאליסטית – לעתים קרובות ארה“ב הגישה תמיכה לרודני עולם שלישי, כשמדובר בשליטים שאמריקנים בשום אופן לא היו מוכנים לסבול בביתם הם. לכן גם קירצ‘יק נוטה להעריך שהמדינה שבה אובמה נהנה מהתמיכה הגורפת ביותר היא… לוב (את הרושם הזה הוא קיבל כאשר סיקר שם את הפלתו של משטר קדאפי).

בנוסף, קירצ‘יק טוען שיש גבול ברור לרמת הפופולריות שאובמה יכול לצפות לה לאחר שהיה מעורב בחיסולו של בן־לאדן ובחיסולים ממוקדים נוספים באפגניסטן ובפקיסטן. חיסולים אלו זכו לתמיכה גורפת של השמאל והימין בארה“ב, ובו זמנית לגינוי גורף ברחבי העולם המוסלמי־ערבי. במילים אחרות, אובמה זוכה לגינוי על העדפת האינטרסים של ארה“ב על פני אינטרסים של מדינות אחרות. בעגת היחסים הבינלאומיים מכנים זאת “מדיניות חוץ חד צדדית“.

חלק מעניין נוסף באותם סקרי דעת קהל עולמיים מגלה שבאותן מדינות שנוטות לגנות את ארה“ב בשל מדיניותה הצבאית, האזרחים מגלים הערכה רבה למבנה המשטר בארה“ב, קונים בנכונות רבה תוצרת אמריקנית ונהנים מאוד מהתרבות שהם נוהגים לכנותה “המונית ורדודה“. אז אם יש משהו שכדאי לארה“ב להמשיך לייצר, מדובר בצמיחה הכלכלית, בחינניות התרבותית ובעוצמה הצבאית. זה מה שיבטיח את שגשוגה לטווח הארוך – ללא קשר לסקרי דעת קהל.

———–

מותו של הקברן

ההיסטוריון הבריטי־יהודי אריק הובסבאום, שהלך בחודש שעבר לעולמו, סבר שפצצת אטום על ישראל תיטיב עם העולם

מספר מילים לזכרו של מי שנחשב לאחד מגדולי המספידים של מושג הלאומיות שהלך לעולמו בחודש שעבר – ההיסטוריון הבריטי־יהודי אריק הובסבאום. העובדה שהובסבאום נותר עד סוף ימיו קומוניסט ש"לא חזר בתשובה" היא מן המפורסמות. גם לעת זקנה אמר למראייניו ש"העתיד המאיר" שבנו בברית המועצות היה שווה את עשרות מיליוני הקורבנות שהוא תבע. בצעירותו תמך במספר מעשי נבלה סובייטיים, כולל הסכם מולוטוב־ריבנטרופ וכיבוש פינלנד על ידי סטלין, כשהוא מצדיק זאת, בהצדקה קומוניסטית אופיינית, בדאגה לכך ש"פינלנד לא תיפול בידי אימפריאליסטים". אחד הכותבים של "טיים" קרא לעמדה זו "הזניה אינטלקטואלית".

תוצאות הפצצה בהירושימה.
צילום: אי.פי.

במהלך כל חייו דיבר הובסבאום על הקומוניזם כעל "אהבת נעוריו", שגם אם התאכזב ממנה בפועל תמיד זכר לה חסד נעורים. לא ניתן לומר את אותו הדבר על היחס שלו ליהדות ולציונות. בספרו על הלאומיות הוא כתב שאדם בעל תודעה לאומית לא יכול להיות היסטוריון רציני של לאום או לאומיות. ובפרט, היותו של אדם ציוני מונע ממנו כל התייחסות רצינית להיסטוריה יהודית.

נראה שעל רקע זה הובסבאום נתן את "הסכמתו" האקדמית לספרו של שלמה זנד "מתי וכיצד הומצא העם היהודי". תפיסתו של הובסבאום את הלאומיות נותרה מרקסיסטית לחלוטין – הוא האמין שמדובר בישות מדומיינת שהומצאה על מנת להסיח את דעתם של ההמונים מהמאבק החברתי. התבטאותו הפחות ידועה לגבי ישראל היא ש"כדאי היה לזרוק על ישראל פצצת אטום, ובכך לקפד את חייהם של חמישה מיליון יהודים, על מנת לחסוך את חייהם של מאתיים מיליון איש שימותו במלחמת העולם הבאה, שתתחיל בגלל ישראל". כקומוניסט אמיתי, הובסבאום האמין שצריך לשבור ביצים על מנת להכין חביתה, וגם אם הוא אישית לא היה מוכן להכין את אותה חביתה, הוא גילה הבנה רבה לאלו שהיו מוכנים לעשות זאת.

—-

אדם, מכונה

הוא היה אחראי לכמה מן הפרויקטים היומרניים ביותר של הרייך השלישי. סיפור חייו של המהנדס של היטלר מעורר מחשבות על אנושיות וטכנולוגיה

רשימתו של רוג'ר פורסגרן, מבכירי ההנדסאים בסוכנות החלל של ארה"ב, ברבעון למדע וטכנולוגיה The New Atlantis מוקדשת לדמותו של מי שנוהגים לכנותו “האדריכל של היטלר“ – אלברט שפייר. הרשימה מתארת את קורות חייו של שפייר ועומדת על השלכותיהן המוסריות. ובכן, שפייר הצעיר היה מהנדס מבריק שנולד במשפחה גרמנית ממעמד בינוני־גבוה. אחד הסבים שלו היה אדריכל נודע. הוא גדל כנער ממושמע שהשקיע רבות בלימודים והתרחק מפוליטיקה ומכל מעורבות רגשית במדיניות ארצו. כשריצה מאסר של עשרים שנה על מעורבותו בפשעי מלחמה, הכומר של הכלא נהג לבקר אותו (על אף ששפייר לא גילה עניין גדול בדת). הכומר נזכר שבאחד הווידויים שפייר סיפר לו שפעם עיצב כיסא לחבר ו“אהב את העיצוב“ – וזהו המקרה היחיד שבו הוא מצליח להיזכר ששפייר נזקק למילה “אהבה“. גם שפייר עצמו כתב: “היסטוריון אמריקני אחד אמר עליי שאני אוהב מכונות יותר מבני אדם. הוא לא טעה“.

היטלר באצטדיון שתכנן שפייר. אולימפיאדת ברלין, 1936.
צילום: bundesarchv, ויקיפדיה

בשלב מסוים קיבל שפייר רושם חזק מאוד מנאומיו של היטלר, הצטרף למפלגה הנאצית ובמהרה הפך לארכיטקט הראשי שלה. הוא היה אחראי לכמה מהפרויקטים השאפתניים והמגלומניים ביותר של היטלר ולאחר מכן מונה לשר החימוש של הרייך. אחד הפרויקטים היה עיצוב האצטדיון של מינכן לקראת המשחקים האולימפיים של 1936. האחר היה “קתדרלת האור“ – מופע תאורה מרהיב שנעשה באחד המצעדים הנאציים, ובמהלכו הופעלה תאורה לילית שהייתה אמורה לשמש לגילוי מטוסי האויב, ונוצר אפקט ויזואלי של עמודי אור עוצמתיים שמבקיעים את החושך. מפקד חיל האוויר גרינג טען בפני היטלר שלא כדאי להשקיע כל כך הרבה במופע סתמי, אך היטלר התעקש באומרו שמדינות אחרות יהיו בהלם מהעוצמה הגרמנית, שמסוגלת להשקיע כל כך הרבה במופע תאורה.

על אף אי היכולת לגלות רגשות, היחסים בין שפייר להיטלר היו הקרובים ביותר למה שניתן לתאר כאהבה. היטלר מצא בשפייר את המבטא האולטימטיבי לרעיונות שלו על אודות העוצמה הגרמנית. שפייר, מצדו, מצא בהיטלר מישהו שהפקיד בידיו משאבים עצומים על מנת לבצע את המשימות המוטלות עליו. המשאבים המוזכרים כללו את עבודות הפרך של מיליוני השבויים במחנות הריכוז. הערכה מדברת על כך שלרשותו עמד כוח אדם של 28 מיליון איש.

יש לציין כי שפייר חס מאוד על פירות עמלו. כשהיטלר פקד עליו לקראת סוף המלחמה להרוס את כל מוקדי התעשייה הגרמנית, על מנת שבעלות הברית הכובשות לא ייהנו מהם (היטלר כינה זאת “פרויקט נירון“) – שפייר נקט את כל התחבולות האפשריות על מנת למנוע את ביצוע הפרויקט, מתוך הבנה שחיים במדינה הרוסה ומרוששת עד היסוד יחמירו עוד יותר את מצבם של הגרמנים.

במהלך משפטי נירנברג נהנה שפייר ממעמד מיוחד. הוא טען שהיה “עסוק יומם ולילה בפרויקטים ולא ידע על הנעשה מסביב“. הוא אמר שלא ידע במהלך המלחמה על מעשי הרצח שנעשים באוכלוסייה האזרחית ובפרט ביהודים, שמעולם לא היה אנטישמי, ושמעולם “לא שמע את היטלר מתבטא בצורה אנטישמית“ (טענה שחזרה אחר כך כמעט במדויק במשפטו של אייכמן).

בית המשפט בנירנברג קיבל את דבריו של שפייר במידה מסוימת, ובמקום עונש מוות גזר עליו עשרים שנות מאסר. אלא שטענותיו התבררו בהדרגה כמוטלות בספק. החוקרים נוטים להעריך שאותו ניתוק רגשי שגרם לשפייר להתעניין במכונות יותר מאשר בבני אדם היה גם זה שגרם לו להתעלם מהדברים שהתרחשו סביבו. כך, כשהוא מתאר את תגובתו למראה הזכוכיות המנופצות בחלונות הראווה של חנויות היהודים במהלך “ליל הבדולח“, שפייר נזכר בעיקר בחוויה של “מצוקה מחוסר הסדר… הדחף שלי היה לסדר ולנקות את כל הבלגאן מסביב ממש באותו רגע“.

לדעתו של הכותב, דמותו של שפייר מהווה עבורנו עניין שהוא מעבר להיסטורי. זוהי סכנה האורבת לפתחו של כל איש בעל כישורים טכנולוגיים, אך חסר מודעות להשלכות מעשיו על בני האדם. אחד המפתחים הראשיים של חברת “ג‘נרל מוטורס“, פיטר ברוקר, אמר פעם בצער כי יש מהנדסים שמתגאים בכך שמעבר להבנתם הטכנולוגית הם לא מבינים דבר בבני אדם. מדובר כאן לא רק על הכישלון האישי שלהם, אלא גם על בעיה בפקולטות להנדסה, שאמורות לגדל לא רק טכנוקרטים מעולים, אלא גם אנשים שקיימת אצלם לכל הפחות מודעות בסיסית לגבי ההשלכות האנושיות והמשמעות המוסרית של הפיתוחים שלהם. להתעלמות מהשלכות אלו, מתברר, עלול להיות מחיר יקר ביותר.

ברוכים הבאים לכורדיסטן

נשיא, המנון, עיר בירה – לכורדים יש כל מה שצריך כדי להקים מדינה. ומתי ההכרזה?

רשימתה של חוקרת ישראלית, עפרה בנג'ו, בדו־ירחון האמריקני לענייני חוץ American Interest מוקדשת להתפתחויות בנושא העצמאות הכורדית; סוגיה שחומקת לעתים קרובות מתשומת הלב הבינלאומית.

ובכן, הלצה מתקופת אוסלו אמרה שניתן לקרוא לרשות הפלשתינית “צנצנת“, אבל ברגע שיש לאותה “צנצנת“ צבא עצמאי, בולי דואר ומוסדות ניהול, היא מזכירה בצורה מחשידה מדינה ריבונית. גם הרשות הכורדית העצמאית של עיראק הולכת ומזכירה מדינה ריבונית יותר ויותר. בתחילת שנות ה־90 של המאה שעברה קמה בעיראק ממשלה כורדית אזורית. כיום היא חולשת על חבל ארץ בצפון מערב עיראק שבירתו בעיר ארביל. במהלך הזמן היא הרחיבה את תחום שליטה לכמה שטחים מסביב שכוללים מרבצי נפט משמעותיים וגם לעיר כירכוכ – בירתה האשורית העתיקה של נינווה. קיים שם בית נבחרים עצמאי ומתנהלות בחירות עצמאיות.

בשנת 2009 נבחר לראשונה נשיא כורדי – מסעוד ברזני. ל“רשות הכורדית“ יש דגל, המנון וחג לאומי (נורווז). עומדים לרשותה שני נמלי תעופה ומרבצי נפט משמעותיים, שסביבם נוצרו מספר הסכמים כלכליים, אחד מהם עם חברת “אקסון מובייל“. השפה הכורדית מוכרת כשפה רשמית לצדה של הערבית. במארס 2012 התפרסמו 470 עיתונים וכתבי עת בשפה הכורדית ולצדם מתנהלים שידורי רדיו, טלוויזיה ולוויין. בין עיראק לרשות קיימים הסכמי גבול קפדניים, שדורשים אישורים מיוחדים ועָרב מקומי לשהייה במשך תקופה ארוכה יותר מעשרה ימים. צבא הגרילה של הכורדים הפך להיות צבא קבע שכולל כעת 190 אלף חיילים סדירים. הרשות מתקדמת גם בבניית מערכת יחסים בינלאומית – עד כה הכירו בה 25 מדינות היכרות דיפלומטית חלקית. לשגרירויות המוצבות בארגיל קוראים לעת עתה “קונסוליות“, והנשיא ברזני הוא אורח רצוי בבירות רבות בעולם.

במצב כזה אך טבעי יהיה לשאול את השאלה – מתי מכריזים על מדינה? כאן התשובה מורכבת כיוון שגורמים רבים ואינטרסים סותרים מעורבים בעניין. בין המתנגדים העיקריים להכרזת העצמאות הכורדית נמנות איראן, סוריה ותורכיה השכנות, שחוששות מהתעוררות לאומנית של הכורדים אצלן. גם ארה“ב התנגדה. מאז הפלישה לעיראק היה לה חשוב מאוד לשמור על עיראק כיחידה מדינית אחת. וכמעט שכחנו את עיראק עצמה – גם היא נגד.

קיבלו השראה מהכרזת העצמאות של דרום סודן. ישראלים קוראים לשחרור כורדיסטאן.
צילום: פלאש 90

אלא שהדברים משתנים גם בזירות אלו. סוריה ואיראן עסוקות כעת מעל הראש בעניינים משלהן. ארה“ב נסוגה מעיראק, והיא כבר מבינה שיחידה אחת כבר לא תהיה שם. את עיראק כבר לא כל כך שואלים. בגזרה התורכית יש התפתחות מעניינת. בתחילה התורכים התנגדו בצורה נחרצת להכרה ברשות הכורדית – עמדה טבעית על רקע מלחמת החורמה שהם מקדשים נגד ארגון הטרור הכורדי הפעיל בארצם. אך במהלך הזמן הבשילה בממסד התורכי ההכרה שאולי עצמאות כורדית דווקא תפנה את הלהט הלאומי של הכורדים לעיראק.

בכל מקרה, הכורדים קיבלו השראה רבה מהכרזת העצמאות של דרום סודן בשנה שעברה. כרגע הם מחכים לשעת כושר כדי לנווט את דרכם לעצמאות מלאה בתוך שלל המורכבויות האסטרטגיות. אי אפשר לומר כעת מתי בדיוק זה יקרה ומה יהיו ההשלכות על הפזורה הכורדית בארצות אחרות – אבל דברים מעניינים עוד מצפים לנו שם. אז מי אמר שאנו חיים בעידן פוסט לאומי?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: