כבודו האחרון של ויקטור

homeless

חשדנות בסיסית ומסורתית, קשיי שפה, חברה לא משפחתית וקשיי בירוקרטיה הביאו לכך שמרבית ההומלסים הם עולים מרוסיה. תובנות מעשיות לשיקום מתוך הרחוב הכואב

אולי אפתח בוידוי אישי שלא כל כך מחמיא לי. לפני כחמש שנים התחלתי לעבוד עם דרי רחוב (הומלסים) בתור עובד סוציאלי. כך נחשפתי לעולמם. לפני כן, אנשים שאורח חייהם הוא דרות רחוב בכלל ויוצאי רוסיה ביניהם בפרט היו במידה רבה "שקופים" מבחינתי. הייתי מעדיף להתרחק מהם פיזית ורגשית כי היה לי מאד חשוב לרקום סביבי סיפור יפה של עלייה וקליטה מוצלחת והשתלבות נורמטיבית. רציתי להיות מזוהה עם חבר כנסת מסורב עלייה לשעבר או עם מדען בעל שם עולמי ממכון וייצמן- ולא עם הומלס מלוכלך ומריח רע עם כוסית של "אלסקה" ביד ! עד שהגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי – בלי שחלמתי על כך בחיים, אבל זה כבר סיפור אחר.

התברר שיש לי יתרון גדול בתור דובר רוסית – וכי רוב דרי הרחוב בארץ הם ממוצא רוסי. יתרה מזאת, העלייה הרוסית הנוכחית שאני חלק ממנה, כך למדתי, היא "אחראית" במידה רבה להיווצרות תופעת דרי רחוב בארץ כתופעה בקנה מידה שמצדיק את התערבות רשויות הרווחה. באחד הפרסומים המקצועיים בנושא ראיתי נתונים לפיהם ערב העלייה הרוסית הגדולה, בשנת 1990, היו בכל ת"א עשרים הומלסים בלבד. עובד סוציאלי אחד בחצי משרה היה יכול לטפל בכולם. היום יש בתל-אביב יותר מאלף דרי רחוב (מבלי לקחת בחשבון את העובדים הזרים ואת המסתננים ללא תעודת זהות ישראלית). אחוז יוצאי רוסיה ביניהם עמד על 70% ובשנים האחרונות מתחיל לרדת לכיוון ה-60%- אך הם עדיין הרוב. למה זה קורה? שאלתי את עצמי. אולי בטרם אגש לפירוט התשובה- תמונה קטנה להמחשה.

צריך אזרחות ישראלית

ויקטור (שם פרטי וכמה פרטים מזהים שונו) בן 52 יושב מולי. אני מדפדף בתיק שלו וחש נואש. הוא תולה בי עיניים מתחננות. בשונה מהרבה מטופלים שלי, ויקטור מנומס מאד. הוא מאד מודה לנו על כל העזרה שהענקנו לו עד עכשיו. הוא לא צורח ולא מאשים וגם לא מתבכיין כמה רע לו. אבל הוא מבקש עכשיו שנעזור לו עם עוד שירות- ואת השירות הזה אין בידי לתת לו.

ויקטור לא צריך ביטוח לאומי או סיוע שכר דירה וגם לא הפנייה למרכז גמילה. ויקטור צריך אזרחות ישראלית. הוא הגיע לארץ עם אשתו היהודייה שתוך זמן קצר לאחר העלייה התגרשה ממנו. האמת היא שדבר כזה קרה להרבה מאד זוגות של יוצאי רוסיה הארץ. בינינו, ויקטור לא היה מציאה גדולה בתור בעל. הטיפה המרה לא הייתה זרה לו ואחרי גירושין הוא נפלט לרחוב. בשלב מסוים בית המשפט החליט שהיה מדובר בנישואין פיקטיביים ושלל מויקטור את האזרחות, אך גם לא גירש אותו מהארץ.

ויקטור המשיך לחיות כאן, תוך כדי שהוא נעזר בארגוני זכויות האדם ואף מערער לבית המשפט העליון. ובית המשפט העליון פסק לשלול אזרחות אך לא לגרש וויקטור תלוי עכשיו בין שמים לארץ. תעודת זהות אין לו. לתת לו עזרה סוציאלית איני יכול. משטרת הגירה לא מגרשת אותו. אין לו כסף ואין לו נפש קרובה בארץ. הוא חולה ואינו יכול לעבוד. תקוותו היחידה והקלושה כעת היא לשכנע את משרד הפנים להעניק לו אזרחות, אולי מטעמים הומאניים. אני מעלעל במסמכים ומבין שהסיכוי קלוש. אבל איך אני אומר לו את זה, כשהוא רואה בי האדם היחיד בעולם שמסוגל איכשהו לעזור לו?

כמה חברים יש לך

הסיפור של ויקטור מאפיין במידה מסוימת את מה שקרה לאחוז מסוים של עולי רוסיה. מדובר באנשים שגדלו באימפריה ענקית שהטילה את מורתה עם העולם כולו- ואז, כעבור שבעים שנה, יום אחד פשוט קרסה תחתיה, כשהיא משאירה את מאות מיליוני אזרחיה בתהייה קשה לגבי עתידם. עולם ישן נחרב עד היסוד ועולם חדש בושש מלהגיע. לכן, רבים מאזרחי ברית המועצות לשעבר זינקו בכל המרץ לכל מדינה שהיה להם סיכוי כלשהו להגיע אליה. רבים הגיעו לישראל.

למעשה, בעלייה הרוסית הנוכחית היו שני שיאים: השיא הגדול הראשון הוא תחילת שנות ה-90, זמן התפרקותה של ברית המועצות שמלווה בחשש גדול שכעת תתחיל מלחמת הכול בכול, חששות שמגובים בסכסוכים אתניים עקובים מדם במספר מדינות ברית המועצות לשעבר ובאיומי פוגרומים אף בערים הגדולות. הגל השני הוא סביב 1998, המשבר הכלכלי הגדול ברוסיה שהותיר אזרחים רבים חסרי כול והבהיר להם כמה עתידם הוא לוט בערפל. אותו משבר היה אחראי במידה רבה גם לעלייתו לשלטון של פוטין, שעד עכשיו ממשיך להפחיד את הציבור הרוסי בחזרה אל "שנות התשעים הנוראיות".

בכל מקרה, אם העולים של תחילת שנות ה-90 הגיעו מתוך עולם סובייטי שהיה עוד איכשהו יציב ומוגן, הרי שמספר שנים לאחר מכן רוב המסגרות החברתיות המוכרות כבר התמוטטו והתפרקו ולא קמו להן תחליפים. כל הרשתות החברתיות המוכרות היו כלא היו. וזה בעיני הדבר הקריטי להבנת התופעה של דרי הרחוב הרוסים בישראל – ניתוק הרשתות החברתיות שלהם! לדעתי, זהו גם ההסבר לכך שדרות רחוב היא תופעה נדירה יחסית הן בקרב ערביי ישראל והן בקרב העדה האתיופית (שני ציבורים שמתאפיינים ברמה סוציו- אקונומית נמוכה יחסית. ניתן להוסיף לכאן גם את החרדים). דרות רחוב לא קשורה לכמה כסף יש לך, אלא לכמה חברים יש לך. כמה עולי רוסיה שנקלעו בארץ למצוקה כלכלית קשה גילו שאין להם למי לפנות וכך הגיעו לרחוב.

היו כמובן מספר גורמים נוספים שהחמירו את העניין. בנוסף לניתוק חברתי, רובם סובלים מהתמכרות לאלכוהול, סמים או מחלות הנפש, שזה אופייני גם לאוכלוסייה של דרי הרחוב הישראלים. הבעיה היא שבברית המועצות, ולאחר מכן גם ברוסיה הפוסט-סובייטית, לא היו שירותי רווחה מפותחים. ובכן, מדובר באנשים שלא רק רגילים לזה שמזניחים אותם, לא רק שלא יודעים עברית אפילו ברמה בסיסית, אלא בכאלה שהם גם מאד חשדנים כלפי כל דבר שנובע מהממסד, גם אם זה עזרה סוציאלית. סבתי מצד אבי, עליה השלום, הייתה רצה אלינו בהיסטריה על כל מכתב מביטוח לאומי שהיא הייתה מוצאת בתיבת הדואר – היא חשבה שעוד מעט באים אליה הביתה עם חיפוש. ונאמר את האמת: יחס מתעלם, מזלזל או מתנשא שבו נתקלו עולים מרוסיה לא פעם במוסדות הממשלתיים, בביטוח לאומי ובשירותי הרווחה לא הוסיף להם אמון ונכונות להיעזר במוסדות אלו. חלקם אף שקלו לחזור לרוסיה, למקום שהוא לפחות מוכר.

להזדקן בלי "אלסקה"

ויקטור מוציא מהכיס שלו דף קטן של נייר מקומט ושם אותו לפניי. זהו, הוא מכריז בגאווה לא מסותרת, ביררתי בשגרירות את ההליך. זו תכנית שנקראת "בני מולדת". הם עסוקים בהשבת האזרחים הרוסים לשעבר לרוסיה. "אני הבנתי, זאב, שבארץ כנראה כבר לא יתנו לי להיות, אין מה לעשות. אז אני אכתוב להם מכתב, ששירתתי בצבא הרוסי, הם בטח לא יסרבו לי. אפילו מדבדב לאחרונה דיבר בטלוויזיה ואמר שהוא קורא לאזרחים לשעבר לחזור הביתה. אם צריך, אפילו אכתוב לו מכתב . אתה תוכל לבדוק באינטרנט לגבי הקריטריונים ואופן הגשת הבקשה? נמלא אותה ביחד ואני אקח אותה לשגרירות".

אני עובר על הקריטריונים. מבין מיד במה מדובר. רוסיה הופכת למדינה מערבית רגילה בתחום של חוקי ההגירה. אנו נשמח שתבואו אלינו אבל בתנאי שאתם צעירים, בריאים ובעלי מקצועות מבוקשים. זו הדרך של הרוסים לסייע בשיקום הכלכלה שעדיין מקרטעת ותלויה לחלוטין במחירי הנפט. ברור לי שויקטור לא יתקבל. בכל מקרה, אני עוזר לו למלא את הטפסים הנדרשים ושולח לשגרירות. במקביל אני שולח אותם למשרד הקבלה של שר הפנים של רוסיה, במייל ובפקס, תוך כדי פירוט קורע לב (בשפה הרוסית) והמחשה של מצבו הבריאותית הקשה ועד כמה חשוב מבחינה הומניטארית לעזור לו. ויקטור גם כותב מכתב אישי לנשיא מדבדב ומתחנן לאפשר לו לקבל אזרחות רוסית. אל חשש, אף אחד מהמכתבים ומהמיילים שלו לא נענה.

כיצד ניתן לעזור לאנשים שנותקו מהעבר שלהם ולא רואים עתיד ? לאחר תקופה של עבודה איתם, הגעתי למסקנה עגומה ומצערת, אך בלתי נמנעת: חלקם אינם ניתנים לשיקום כלל. הם לא יחזרו להיות אנשים בריאים ונורמטיביים. עם זאת, יש לנו כאן, בתור מדינה מתוקנת, אחריות כל עוד הם חיים בקרבנו. לדעתי, ניתן להכריז על כל אדם שהוא דר רחוב במשך תקופה ממושכת ואובחן כדר רחוב כרוני ע"י רשויות הרווחה כנפגע פוסט טראומה וכתוצאה מכך להעניק לו קצבת נכות של ביטוח לאומי, מקור הכנסה מצומצם אבל קבוע.

בנוסף, חשוב להקים עבורם הוסטלים מיוחדים (בשונה ממעוני דיור זמניים, "שלטרים"), שם הם יוכלו להתגורר ולקבל תנאי מחייה בסיסיים, תוך כדי זה שאנשי טיפול ומדריכים מהצוות ילמדו אותם מיומנויות חיים בסיסיות (טיפול בהיגיינה, משימות יומיומיות בתחזוקת הבית, סידורים מול רשויות כמו ביטוח לאומי וקופת חולים). כמובן, הסביבה תהיה מוגנת מאלכוהול וסמים ותאפשר למי שזקוק לכך ליטול כדורים פסיכיאטריים. מדובר בכמות לא גדולה של אנשים בסך הכול, כמה עשרות מתוך מאות הומלסים החיים הארץ, אך הם זקוקים לכך ולו כדי להזדקן ולמות בצורה מכובדת כשהם מטופלים, ולא עם כוסית "אלסקה" בקרן רחוב.

עייפות החומר

אני נושם עמוק, מסתכל לויקטור בעיניים ואומר לו את המשפט שקיוויתי שלא אצטרך להגיד: "ויקטור, אני חייב לומר בכנות שאין לי איך לעזור לך יותר. אתה חייב להסגיר את עצמך לידי משטרת הגירה. אני לא אעשה זאת, אני עובד סוציאלי שלך ולא שוטר. דיברתי איתם, הסברתי להם שאתה לא עבריין ושהם צריכים להתייחס אליך בצורה מכובדת ורק לעזור לך לשוב לרוסיה".

ויקטור מסתכל עלי, קם, לוקח את התיק שלו ואומר: "זאב, תודה על הכול", מסתובב ויוצא.

עוברים יומיים. עובד סוציאלי משירות הרווחה בבת ים מתקשר אלי ואומר שויקטור נמצא מת ברחוב בבת ים. בדיקה פתולוגית מראה שזה לא היה רצח ולא התאבדות. "עייפות החומר", אני מפטיר לעצמי". נגמר לו הכוח לחיות. אני נוסע לזהות אותו באבו כביר. לויקטור אין איש בארץ ואם לא יזהו אותו, הוא ייקבר כאנונימי, ללא שם. אני חותם על הזיהוי. אדם שרק לפני יומיים דיברתי איתו, מונח לפניי ללא רוח חיים. ויקטור נקבר עם שם ושם משפחה באתר קבורה חילוני בארץ. איש מקרובי משפחתו ברוסיה לא מגיע ולא יוצר כל קשר.

כשאני יושב, עצוב ומהורהר, בעבודה ומשתף בכך עמית, עובד סוציאלי ותיק ומנוסה, ממוצא רוסי אף הוא, הוא מהרהר בעניין ואומר: " תשמע, זאב. ויקטור רצה כל כך להישאר בארץ ולהתאזרח כאן, ונשאר כאן, בסופו של דבר. נתת לו את הכבוד האחרון שיכולת לתת".

רשימה זו התפרסמה במוסף "שבת" ב- 23.11.12

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומי  On נובמבר 24, 2012 at 5:02 pm

    אתה משהו
    אין מילים לרגש והכבוד שאתה מעורר

  • nataliemessika  On נובמבר 24, 2012 at 5:38 pm

    מרגש מאד…
    אגב, ליד הבית שלנו יש דייר רחוב (יותר נכון דר בפארק בעיקר), גם כן ממוצא רוסי. לפעמים אנחנו מדברים אתו. בחור צעיר יחסית, נראה קצת מעורער ולא תמיד צפוי, אבל משתדל להיראות מטופח. כמו איזה תרמילן שרק נח לרגע על הספסל. היום ראינו אותו ישן על הספסל מכורבל בתוך התרמיל שלו. בחור צעיר שעבר על ידו הוציא ארנק והציע לו 10 שקלים, והבחור שלנו כל כך כעס ונעלב ממנו. זה היה ממש מעניין לראות את זה…

    • zeeviksh  On נובמבר 24, 2012 at 6:08 pm

      תודה נטלי ושלומי

      את תושבת ת"א?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: