רב ליכטנשטיין בנושא ההומוסקסואלי

רב ליכטנשטיין

ניכם תמלול שיחתו של הרב אהרון ליכטנשטיין עם דב קרול, תלמיד של הרב ליכטנשטיין. הדברים פורסמו בבלוג של קרול וכן באתר jewish ideas daily. זוהי ההתבטאות הפומבית הראשונה של הרב בנושא ההומוסקסואלי.

השיחה מתאריך בי"ז מרחשוון תשע"ג, 2.11.2012 למניינם.

תמלול ועריכה: דב קרול. תרגום ועריכת תרגום: זאב שביידל (כל ההדגשות לא הובאו במקור).

שאלה:

באחרונה מתקיים דיון מה צריכה להיות הגישה הראויה של יהודים אורתודוקסים ביחס להומוסקסואלים בקהילתנו. חלק מהדיון הוא סביב הפירוש והמשמעות של המושג התורני "תועבה". האם הרב יוכל להתייחס לעניין, ברמת הפרט וברמת הקהילה?

תשובה:

כידוע, זהו נושא "חם" והוא עלה לסדר היום בציבור שלנו בו בזמן לכך שהוא עלה לסדר היום בעולם. היו זמנים שבהם היה מובן מאליו שאם אתה הומוסקסואל – לא תוכל לשרת בצבא, לא תוכל לנהל עסקים, בוודאי לא תוכל להקים בית ובוודאי לא תוכל לקבל קצבה ממשלתית כלשהי המיועדת לבני הזוג. כל זה היה מובן מאליו. וברקע הייתה תפיסה שמעוגנת בזיקה המערבית למסורת המקראית, שיש בזה משהו פגום מבחינה מוסרית ורוחנית. אמנם הדעות חלוקות מאז ומעולם אם הדברים הם טובים מפני שריבונו של עולם רוצה בהם או שהוא רוצה בהם בגלל שהם טובים, אך בכל מקרה יש הסכמה שדברים מסוימים אינם טובים.

יש אנשים שיגידו שהומוסקסואליות היא עיוות הטבע, זו אינה דרך שריבונו של עולם ברא את עולמו, אינה דרך טובה – ומשום שאינה טובה, יש פסוק בפרשת "אחרי מות" שאומר לנו להתרחק מכך. אחרים אומרים שאין הדבר כן, והומוסקסואליות היא תופעה ניטראלית, אך אנו בתור יהודים מאמינים, או להבדיל בתור נוצרים מאמינים צריכים להיכנע לציווי התורה גם אם הוא בגדר חוק לא רציונאלי שמתבטא באיסור.

יש מחלוקת בראשונים ואחריהם, על כל תפיסת חטאי העריות בכלל – האם הם בגדר "חוק" (לא רציונלי) או משפט (רציונלי). זוהי שאלה עתיקת יומין. אקווינס (חכם נוצרי קדום ממייסדי התפיסה הנוצרית כלפי המיניות ) עסק בכך בספרו Summa Theologica, ולהבדיל הרמב"ם עסק בעניין אף הוא. אולי זה משנה לעניין היחס כלפי תופעה.

שכן אם זהו משפט – הרי שיש לזה בסיס שכלי, ואם מישהו עוסק בזה – הרי שנדון אותו לכף חובה פעמיים: ראשית כי הוא עושה משהו פגום באופן בסיסי, ואפילו דבר שהיינו מקיימים אף אם התורה לא הייתה קיימת, כמו שאומרת הגמרא במסכת עירובין, שאם ענייני עריות לא היו כתובים בתורה, היינו לומדים צניעות מהחתול, והיינו אף לומדים הטרוסקסואליות מחתול או מכלב או מבעל חיים אחר. ולכן מי שמעורב במגע הומוסקסואלי מערער גם על הסדר הטבעי של העולם וגם עובר על האיסור בספר "ויקרא".

ואם אנו חושבים שזהו בגדר חוק – הרכיב הראשון נופל, אך זהו עדיין איסור.

השאלה שאתה מעלה אינה בקשר לאיסור ספציפי, אלא ביחס למונח "תועבה", שמוסיפה נפח מוסרי רציני. כדי לשפוט שיפוט ראוי בנושא עליך לעשות שני דברים: לבדוק במחשב דרך הקונקורדנציה היכן המילה "תועבה" מופיעה במקרא ולמה היא מתייחסת.

ואז תגלה אותה אצל הנביא יחזקאל ביחס למי שאינו מפרנס עניים (יחזקאל טז, מח-נ) או בפרשת כי תצא, שם מדובר על מידות ומשקולות ומי שמרמה קצת במידה ובמשקל, שאף זו תועבה (דברים כה, יג- טז). לאחר שעשינו זאת, עליך למצוא קהילה שמתייחסת להומוסקסואל ולמי שמרמה מעט במידה ובמשקל באותה מידה של זעזוע, כאילו נעשה דבר נורא ואיום.

אלא שזו לא המציאות, והסיבה לכך היא סלידה שגם אם התורה לא הייתה מכנה אותה "תועבה" כנראה הייתה קיימת בעולם המערבי למרות זאת.

ואם תשאל אותי "האם המונח תועבה צריך להיות משמעותי בעבורנו"? – ברור שכן! אנו מאמינים בני מאמינים. אנו חושבים שאם התורה מכנה משהו תועבה, הרי שריבונו של עולם חושב שזו תועבה. אבל בכדי להיות הוגנים יותר וכנים עם עצמינו ועם הקהילות שלנו, בואו ונבין שאנו יכולים להזדעזע מההומוסקסואליות רק באותה מידה שאנו מזדעזעים מרמאות במידות ובמשקולות, ואז כל העצמת הזעזוע וכל העוצמה המוסרית שמופנית לכאן – צריכה להיות מופנית גם לשם.

וזה לא מה שקורה היום. אני מתווכח עם אנשים על זה. שלא תטעו – איני דוגל בהומוסקסואליות, חס ושלום. אך אנו צריכים להתחייב לרמת יושר קהילתית גבוהה יותר מזו שקיימת היום. תרשו לי להדגים. לפני שנים אחדות היה בניו יורק מצעד שנתי גדול לרגל "יום ישראל".הם מביאים אנשים מכל בתי הספר התיכוניים בניו יורק, בנים ובנות, אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים – כולם מגיעים למצעד הגדול. בעבור רבים זהו כוח מחבר וחיובי מאוד שמחבר את היהודים יחדיו. הם בד"כ מצליחים להתגבר על חילוקי הדעות ביניהם וצועדים באחד מימי ראשון במהלך ספירת העומר.

לפני שנים מספר, הומואים אמרו שגם הם רוצים לקחת חלק במצעד, בתור רכיב שקיים בכל קהילה. והם רצו לצעוד עם שלטים, כמו שכולם צועדים: אנו הומואים ולסביות יהודים בארה"ב. בתי הספר הדתיים איימו שאם הומואים ולסביות יבואו, הם לא יבואו למצעד. הם השתמשו בשם "אזהרה" ולא בשם "איום". זה היה יותר ממה שהקהילה היהודית הייתה מוכנה לבלוע, וזה באירוע שמטרתו תמיד לחבר ולגשר. היו ניסיונות לנהל מו"מ, וחלק מחבריי היו מעורבים בכך, ולכן הכרתי את העניינים מבפנים. הסידור שהם בישלו בסוף של דבר הוא שהומואים ולסביות לא יצעדו. האיום עבד כי איש לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שבתי הספר התיכוניים הדתיים לא יצעדו במצעד.

וכאן הבן שואל- רגע אחד! אמנם איננו מחבבים הומוסקסואליות, אך גם איננו מחבבים את חילול השבת! וכל מחללי השבת בארה"ב היו יכולים ליטול חלק באותו מצעד, ואיש לא היה זועק כיוון שאנו יהודים ליברליים מאוד וידידותיים לכל מי שמשמאל ומימין לנו. היינו שמחים לוּ כל מחללי השבת היו הופכים לשומרי שבת, אך בינתיים אנו מקבלים אותם כמו שהם, בלי שיפוטיות.

אם אני פותח חומר או גמרא בסנהדרין לצורך העניין ומתעלם רגע מהמילה "תועבה", מהו חטא חמור יותר – חילול שבת או הומוסקסואליות? ויש גם עובדי עבודה זרה שצועדים באותו מצעד. האם זה ראוי והוגן להגיד לקהילות שלנו – אין לנו בעיה עם כל החטאים של כל העם היהודי וכולם יכולים לצעוד בגאווה עם כל הדגלים שלהם, אבל יש רק שעיר לעזאזל אחד שמשלחים אותו לארץ גזרה וקורא לו שם מה שקורא לשעיר לעזאזל (ויקרא, טז, כב)? דנתי בנקודה זו עם אנשים שאני מעריך מאד ושאלתי אותם את השאלה הזו.

ואיני תמים כדי שלא לדעת את התשובה. יענו לי שמחללי שבת של ארה"ב לא צועדים תחת הדגל של מחללי שבת, אלא תחת שמות של ארגונים שונים ואינם מנפנפים בחילול השבת שלהם. הקהילה ההומוסקסואלית היום יצרה כזו תהודה כי היא תוקפנית מאוד. והתגובה לכך הייתה שחלק מהאנשים מהצד שלנו נעשו תוקפניים אף הם. לדעתי, היה ניתן להימנע מתגובה כזו מצדנו.

לגבי צורות מענה לבעיה: למושג "מענה" יש לפחות שני מובנים ואולי יותר. האחד הוא המענה הרגשי, הפסיכולוגי, הרוחני – כיצד היית מרגיש, עדיין בלי קשר לאיזו פעולה הייתה עושה. איך היית מרגיש בעודך צועד ברחוב ורואה שמישהו מנסה לפרוץ לבנק? ואיך הייתה מרגיש בעודך רואה שמישהו מנסה לאנוס נערה? במקרה השני תחושת הסלידה והגועל, תחושת ה"איכס" אמורה להציף. זוהי תגובה רגשית גם אם לא יכולת לעשות כלום, חוץ מאשר לבוא הביתה ולומר לאשתך ולהגיד לה שאתם חיים בשכונה נוראה ושהגיע זמן לעבור מכאן. וכעת, זהו זמן של מענה פעיל יותר – אתה יכול לגשת לתחנת משטרה ולהודיע, בשאיפה שהמשטרה תגיעי לזירת הפשע לפניך.

כשאנו מדברים על תגובה, האם אנו מדברים על האופן שבו אנו צריכים להרגיש כלפי קהילה זו, או על צעדים מעשיים כלפיה? אף שאלת התגובה היא חדשנית יחסית. באופן בסיסי, איסור ההומוסקסואליות בתורה הוא איסור אישי – איני מודע למקומות בתנ"ך או בחז"ל שבהם הומוסקסואליות מתוארת כחטא ציבורי (ושמא אני טועה). אני יודע היכן אי מתן צדקה מוגדר כחטא ציבורי, ואף ביחס לגויים – זה אחד הדברים שעליהם מוכיח הנביא יחזקאל. יש חילול שבת – וכל הדברים הכתובים בספרי נביאים – ולעומת זו הנביא אינו מדבר על מעשי עריות של אנשים פרטיים בירושלים. ומבחינה היסטורית למיטב ידיעתי ככה התייחסו לעניין.

כיום הדבר נעשה עניין ציבורי, ולכן זהו גם דיון ציבורי. מה לעשות ביחס להומוסקסואל – מעבר לתחושות הסלידה או חמלה – האם מותר לו לבוא לבית הכנסת? לקבל עלייה לתורה? להיות שליח ציבור? ואם הוא מאמץ ילד – האם תקבל את הילד הזה לישיבה שלך? ניתן לתת עוד דוגמאות רבות: למשל אפליה בעולם העבודה – האם זה הוגן וישר במקרה שאדם הומוסקסואל? איני מדבר על הצבא, שם אולי אתם חוששים שהוא יפתה אתכם או מכל דבר אחר, אבל אם הוא רוצה לעבוד בבנק? אלו נושאים שעולים לסדר היום הציבורי. ושם לאנשים שונים יש תגובות רגשיות שונות וגם תגובות מעשיות שונות.

ואם תשאלו לדעתי, אינני מעודד את הומוסקסואליות בשום דרך, אך רגשית, האש הזו שבוערת בלבבות של רבים היום, והפחדים שחורגים כבר אפילו מסלידה הם מעבר למה שאני חושב לראוי. כיום התופעה נעשית נפוצה יותר (דבר שכשלעצמו יש להצטער עליו), ובשל כך היא נתפסת פחות עבירה מצדו של כל פרט.

הַרגשתי היא שהתופעה שהנטייה נהיית נפוצה יותר היא התפתחות אומללה ביותר, ואני תקווה שהיא תחלוף לה, אם כי קשה לומר זאת בוודאות. אך בעבור האנשים המעורבים בהומוסקסואליות, הייתי אומר שאני חש צירוף מורכב של רגשות: מצד אחד יש לי ביקורת (סלידה תהיה מילה חזקה מדי), אך הביקורת שלי מרוסנת ע"י חמלה. אלו אנשים אומללים מאוד. אמרתי לאחד מהם שבא לדבר איתי: נענשת שלוש פעמים. ראשית, בכך שלא יכולים להיות לך חיים נורמליים. אחת מהשמחות הגדולות בחיי היא משפחתי וילדיי – וילדים לא יהיו לך. שנית, נענשת בכך שאין לך למי לפנות: אם אתה יוצא מהארון אתה מסתכן בכך שאתה נוקט עמדה. ושלישית, הדחייה מעוררת דחייה נוספת (המשפט של הרב אינו ברור, וכך במקור – המתרגם). בעיקר אם מישהו מבין שאנשים רבים הנמצאים בסיטואציה רואים את עצמם כאנוסים ולא כמזידים או שוגגים.

ממה שהצלחתי להבין, הפסיכולוגים חלוקים בהבנתם את הנושא ועד כמה עניין הוא נשלט או לא. אך מהחומר שהם שלחו לי הבנתי שרבים מהמטופלים שלהם היו שמחים מאוד להתרפא ממצבם. חלק מהם, הלוחמניים יותר, בכלל לא יקבלו את המילה "ריפוי". הם אינם חולים יותר ממה שהטרוסקסואלים חולים, לדעתם. זה נראה לי מרחיק לכת.

אתה תצטרך להודות שלא ניתן להטיל עליהם אחריות מלאה אם מדובר בתופעה שהיא גנטית בבסיס שלה, אך זהו בוודאי משהו שלא היינו רוצים שיהפוך לנפוץ יותר.

(לקריאת המקור באנגלית – לחצו כאן או כאן)

– – –

תגובת עמותת כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים לדברי הרב:

אנו שמחים שבאמצעות ההשוואה למחללי שבת הציב הרב מראה מול הציבור והמחיש כי פעמים רבות הרתיעה מהנושא ההומוסקסואלי אינה נובעת משיקולים הלכתיים-תורניים אלא מהומופוביה לשמה.

עמותת כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים מכבדת את כללי ההלכה ואת רוח ההלכה, אינה צועדת במצעדים ורואה בחשיבות רבה את הקשר עם העולם הרבני ועם הציבור הדתי. אנו שמחים שאישיות תורנית בכירה כמו הרב ליכטנשטיין בוחר לומר את דעתו בגלוי ובלא מורא, אבל נשמח אם הרב יחזור בו מהשימוש במילה "אומללים" בקשר להומואים. אין אנו אומללים, אלא אנו חיים חיים מאתגרים ומורכבים יותר. וכדי שהאתגר יהיה פשוט יותר הגיע הזמן שהעולם הרבני יתקדם עוד צעד: לשלב התשובות והמענה. הרב ליכטנשטיין עצמו העלה שאלות שנותרו בלא מענה, כגון ש"ץ הומוסקסואל, אימוץ ילדים, קבלת הילד לישיבה ועוד, והגיע הזמן לתת מענה לשאלות אלו.

אנו מזמינים את הרב לאחד מן המפגשים החודשיים של כמוך כדי לדון בדברים ולבדוק אפשרויות לקדמם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: