סקירת דצמבר 2012

שבון נפש ימני

בעקבות ההפסד לאובמה הרפובליקנים בארה"ב מכים על חטא: הקו הקשה נגד ההיספאנים התברר כמלחמת האתמול

המחנה השמרני־רפובליקני בארה"ב מתאושש מהתבוסה בבחירות ומתחיל לבצע חשבון נפש. מספר מאמרים בגיליון האחרון של הירחון השמרני־יהודי Commentary מוקדשים לבחינת השאלה “היכן טעינו“. לכותבת לינדה צ‘אבז יש מספר תהיות קשות וגם כמה הצעות לגבי היחס הרפובליקני כלפי המהגרים ובמיוחד אלו ממוצא היספאני. בהתפלגות ההשקפות השגרתית בארה“ב השמרנים נחשבים אלו שדוגלים בקו נוקשה כלפי המהגרים הבלתי חוקיים – לעומת הליברלים שנחשבים ל“מחבקים“. לכן אין פלא שאובמה גרף את הרוב המוחלט של הקולות ההיספאניים בארה“ב.

וכאן הבעיה – ההיספאנים מונים היום כ־16% מאוכלוסיית ארה“ב (50 מיליון איש). בממוצע הם צעירים יותר ביחס ללבנים, מביאים יותר ילדים ומאריכים חיים יותר. פירוש הדבר שחלקם היחסי באוכלוסיית ארה“ב ילך ויגדל. כיום 22% מהילדים בארה“ב הם היספאנים, ורובם צאצאים להורה אחד לפחות שאינו יליד ארה“ב. בכל המדינות שבהן קיים שיעור משמעותי של מהגרים היספאנים (קולורדו, פלורידה) – רומני נחל תבוסה.

השאלה היא מה ניתן לעשות. ובכן, סקרים מראים בעקביות שנושא ההגירה אינו בראש סדרי העדיפויות של רוב האמריקנים, אף שמנהיגי השמרנים לא מפסיקים להעלותו על נס. למעשה, ההגירה הלא חוקית לארה“ב נמצאת כעת בנקודת שפל היסטורית ולמעשה יותר מקסיקנים עוזבים היום את ארה“ב מאשר מגיעים אליה. ניתן להוסיף לכך את העובדה ששמרנים לא ששים להודות בה – מי שאחראי לגירוש של המספר הרב ביותר בהיסטוריה של מהגרים לא חוקיים הוא לא אחר מאשר אובמה.

צילום: Getty images

צילום: Getty images

ואכן, הפופולריות של אובמה בקרב המהגרים צנחה, עד שבקיץ האחרון הוא העלה הצעת חוק שתאפשר לחלק מהמהגרים הבלתי חוקיים שעומדים בקריטריונים מסוימים (הגיעו לארה“ב לפני גיל 16, שילמו מיסים, לא היו מעורבים בפשיעה) להתאזרח בארה“ב. ברגע שזה קרה, נציגים רפובליקנים התחילו להתחרות ביניהם מי יציע הצעה יותר קיצונית ביחס למהגרים המקסיקנים. הגדיל לעשות המסעדן לשעבר הרמן קיין שהציע להציב בגבול עם מקסיקו גדודי צבא שיירו כדורים חיים על המסתננים, בנוסף למתיחת גדר תיל עם מתח גבוה. אחרים הציעו לקנוס לא רק את מי שהעסיק מהגר לא חוקי, אלא אפילו את כל מי שנתן לו טרמפ ברכב הפרטי. בתנאים כאלה גם מיט רומני היה צריך להפגין קשיחות, והוא אכן עשה זאת. הוא הציע למהגרים הלא חוקיים “הגירה המונית מרצון“ מבלי לחשוב על ההשלכות האמיתיות שיהיו להיעלמות של 11 מיליון איש (!) על כלכלת ארה“ב, על מחירי הנדל“ן ועל מקומות העבודה, ומבלי לקחת בחשבון שמדובר באנשים שמהווים חלק ממיליוני משפחות בארה“ב שיש בהן לא רק מהגרים חוקיים, אלא גם אמריקנים ותיקים.

בתור פתרון, צ‘אבס מציעה לשמרנים בראש ובראשונה להירגע. הביטחון בגבול הדרומי של ארה“ב לדבריה טוב יותר מאי פעם (גם הודות לשיפורים ששמרנים הציעו), ואין צבא מהגרים שמאיים להשתלט על ארה“ב ולכלות בה כל חלקה טובה. שנית, יש לזכור שההגירה מספקת לארה“ב הרבה ידיים עובדות במגוון תחומים של צווארון כחול. אם מקומם יתפנה פתאום, לא יהיה מי שימלא אותו בטווח המיידי.

בנוסף, ההיספאנים לא מהווים תשתית להתפתחות של תרבויות פשע; רובם חיים בבתים עם שני הורים נשואים ואב עובד, ולמעשה, בערים עם ריכוז גבוה של מהגרים, כולל מהגרים לא חוקיים, נתוני הפשיעה נוטים להיות מהנמוכים ביותר בארה“ב. בנוסף, שיעור ילדי המהגרים שמסיימים את בית הספר ולומדים במכללות עולה ללא הרף. אלו הם הנתונים שרפובליקנים צריכים להתחשב בהם, אם הם רוצים לזכות בבחירות ב־2016. הדמוגרפיה כנראה לא תשתנה. המדיניות אולי כן.

——————–

ליברל דו־פרצופי

על הזכות לבטא את דעותיו סלמן רושדי נלחם בכל תוקף; ביחס לאחרים הוא גילה פחות סובלנות

רשימה של זואי הלר ב־New York Review of Books עוסקת בספר שרבים ציפו לו בכיליון עיניים – אוטוביוגרפיה של סלמן רושדי, בשם 'יוסף אנטון' (על פי השמות הפרטיים של שני סופרים שרושדי מעריץ, צ‘כוב וקונרד). רושדי מגולל בספר את קורות חייו (בגוף שלישי), כולל כמובן הפרשה שהסעירה את העולם בתחילת שנות ה־90 – גזר דין המוות שנגזר עליו על ידי האייתוללה חומייני בגין הספר 'פסוקי השטן' שכלל כביכול “עלבון לאסלאם“. בעקבות גזר הדין נזקק רושדי לשומרי ראש צמודים וירד למחתרת לזמן מה. רבים שהיו שותפים להפצת הספר נפגעו, וחלקם אף נרצחו.

בספר נחשף רושדי כאדם הרבה פחות אמיץ ואיש עקרונות מאשר היינו מצפים. אחת האפיזודות בספר מספרת שכאשר אביו של רושדי קרא את ספרו 'ילדי חצות' הוא השתכנע שדמות האב השיכור בספר היא בעצם דמותו. רושדי בחר להתייחס לעניין בקרירות מתנשאת, כאשר כתב ש“היה מצפה מאביו, שלמד ספרות, להבין שמדובר בדמות ספרותית בסך הכול“. את אותה תדהמה הפגין רושדי כשדמות “אבהית“ אחרת – חומייני – החליטה שגם היא נפגעה אישית מהספר. יש לציין שהדבר קרה לאחר שאחד מספריו כבר נאסר לפרסום בפקיסטן והייתה לרושדי האפשרות להבחין שלא כל בני האדם שופטים יצירות לפי איכויות ספרותיות בלבד.

רושדי בא בטענות גם לאלו שסירבו להתייצב לימינו לאחר גזר הדין – לא על כך שהם סירבו להגן על חופש הביטוי, אלא בשל העובדה ש“התברר שספרות לא חשובה להם ושביטוי עצמי אסתטי בזכות עצמו לא עומד בראש מעייניהם“. אלא שכנראה גם סלמן רושדי עצמו חושב שאמנות מבטאת תכנים מעבר לאסתטיקה טהורה. רושדי כתב מסה בשם 'מחוץ ללוויתן' שבה הוא מותח ביקורת על תיאורי חוויות קולוניאליות בספרים מסוימים, שלדעתו מחזקים סטריאוטיפים גזעניים. רושדי אז התנגד בתוקף לאמירה שזוהי “ספרות בלבד“.

צילום: Getty images

צילום: Getty images

ככלל, רושדי מאבד הרבה מהפאתוס המוסרי שלו כאשר במקום להתייצב לצדו של חופש ליברלי שכולל חופש לבטא תכנים שאחרים לא אוהבים הוא מתכנס לתחום של הביטוי האסתטי, כשתוך כדי כך הוא מכניס את עצמו, כלאחר יד, לשורת היוצרים הגדולים של העבר שיצירותיהם נחשבו לפוגעניות – ד“ה לורנס, נבוקוב וג‘ויס. יש גם היבטים נוספים באופן ההתמודדות של רושדי עם האיומים שמעוררים סימני שאלה. הוא היה מאוד חסר סובלנות כלפי אלו שסירבו להפיץ את ספריו מחשש סביר לשלומם. והלא מאדם כזה היינו מצפים שלפחות יתייחס במעט סלחנות לחולשות של אחרים.

דפוס כזה של שפיטה מוסרית כפולה מופיע בעוד מספר מקומות בספרו של רושדי – כולל חיסול חשבונות כפייתי עם כמה מנשותיו לשעבר על רקע סלחנות עצמית גורפת בתחום של בגידות, תוך הצדקה עצמית נמלצת על רקע היותו “אדם יצרי וחושני“. רושדי גם לא מהסס להקצין את השקפותיו הוא, תוך הפגנת אפס סובלנות לאחרים שאחזו בהשקפותיו מה“גלגול הרעיוני הקודם“, כך הוא מגנה באופן גורף את האסלאם ואת המוסלמים ומסרב להבחין בין קיצוניים למתונים ושוחרי שלום. מתברר שגם אדם שיצר יצירות גדולות עלול להתגלות כדו פרצופי וקטנוני.

—————–

תרבות (לא) פופולרית

פולמוס חריף בין חתן פרס נובל לספרות ובין הסוציולוג הנודע: תרבות ההמונים – דמוקרטיזציה מבורכת או רדידות?

הפרויקט המקוון Eurozine שמפרסם דיונים של מגזינים אירופיים רבים בתחומי תרבות וחברה פרסם החודש פולמוס בין הסופר הצ‘יליאני הנודע וחתן פרס נובל לספרות מריו ורגס יוסה לסוציולוג ז‘יל ליפובצקי. הדיון מוקד לנושא שכבר נשתברו בו קולמוסים לרוב – תרבות גבוהה מול נמוכה, או כפי שהמתדיינים מעדיפים לכנותה: “המונית“. ליפובצקי יצא להגנתה של תרבות ההמונים. הוא רואה בה סמל חשוב לדמוקרטיזציה של ידע ותרבות. פעם הידע התרבותי היה נחלת העילית, היום הוא נחלת ההמונים. לכן גם מוקדי הכוח מתפזרים בין האזרחים.

צילום: thinkstock

כנאה לסופר, יוסה סבור אחרת. הוא מכיר תודה לחברה הצרכנית העכשווית על השפע ורמת החיים שזו העמידה לרשותנו, אך עם זאת אינו שוכח לבקר אותה על הרדידות בתחום של חיי התרבות. יצירות קלאסיות גדולות הן בעלות ערך מוחלט לדעתו של יוסה, כיוון שהן כוללות על פי רוב גם ביקורת חברתית וגם שיפוט מוסרי ראוי, ואמורות לחנך את הקורא ולשפר את ההבחנה שלו בין טוב לטוב פחות ולרע מוחלט. לכן יוצר הראוי לשמו הוא גם מבקר חברתי על פי רוב (יוסה יוצא בתוקף נגד המגמה של אינטלקטואלים עכשוויים להסתלק מהדיון הציבורי ולהסתגר במגדל השן).

בנוגע לנאציזם, סבור יוסה כי לא ניתן לומר כי הנאציזם היה בעל תרבות גבוהה, שכן אחד הדברים הראשונים שהנאצים עשו היה שרפת ספרים. ובכלל, כל משטר טוטליטרי נוהג להפעיל צנזורה, בדיוק כדי לא לאפשר ביקורת וספקנות, שמתעוררת לעתים קרובות דווקא אצל אנשים יוצרים. יוסה גם משיב לליפובצקי שבממלכת התרבות ההמונית טרם ראינו הכחדה כללית של כל האלימות וכל הדעות הקדומות כלפי קבוצות שונות – כך שלקלסיקנים יש הרבה מה להגיד גם כאן.

מנגד סבור ליפובצקי שלא ניתן להתעלם מן האפשרויות הרבות שהעולם הזמין של היצירה הווירטואלית מאפשר. אלא שגם הוא מסכים שהחברה העכשווית לא תתקדם תוך הישענות בלעדית על הישגי הטכנולוגיה, והיא תצטרך מעט שאר־רוח על מנת להמשיך להתנהל בעולם שבו לאנשים יש גם רגשות חזקים, בנוסף לקדמה הטכנולוגית. נראה שגם ב־2012 תרבות היא עסק לא לעילית בלבד. עובדה – הדיון הזה נערך באינטרנט.

———–

תוכנית אנגולה

ציון דרך היסטורי חשוב בתולדות הציונות עובר אצל ישראל זנגוויל ויוזמתו ליישב יהודים בדרום מערב אפריקה. אוגנדה לא לבד

הירחון ההיסטורי History Today פרסם רשימה מאת מרצה לספרות יהודית בשם אדם רובנר שדנה בפרק מעט נשכח של החזון הממלכתי היהודי – שאיפות טריטוריאליסטיות. בדרך כלל רובנו זוכרים את מה שלמדנו בבית הספר על “תוכנית אוגנדה“ ואולי גם על בירוביג‘אן. אבל היו גם ניסיונות אחרים להקמת מדינה – אחד מהם במדינה אפריקנית אחרת.

הכול התחיל ב־1905, לאחר שהפעיל הציוני ישראל זנגוויל נטש את הקונגרס הציוני, מתוסכל מכך שתוכנית אוגנדה נדחתה. המסר האחרון שלו לקונגרס היה בנוסח: “אולי נחווה הקלה זמנית לאחר שנדחה את תוכנית אוגנדה, כפי שחווים הקלה אחרי שעוקרים שן. אבל אז ניזכר, מאוחר מדי, שזו הייתה השן האחרונה שלנו“. זנגוויל פרש, והקים גוף מתחרה לקונגרס – ארגון טריטוריאלי יהודי (ITO). היעד היה להקים מקלט ליהודי העולם תחת חסות בריטית (זאת, בין היתר, מתוך הערכה שתושביה הערבים של פלשתינה יהוו מכשול קשה ביותר להתיישבות היהודית).

היעד העיקרי של זנגוויל היה במזרח אפריקה, אבל באו בחשבון גם אוסטרליה, לוב ואפילו עיראק. זנגוויל אף מצא לעצמו שותף מפתיע למדי – מהנדס צבאי בריטי ובוגר מלחמה בשם ג‘ון נורטון־גריפיטס, שהיה ידוע בדעותיו הקולוניאליסטיות. האחרון היה בעל הסכם קבלנות עם ממשלת פורטוגל להנחת מסילת ברזל באנגולה, והוא עניין את זנגוויל באפשרות לייסד את ההתיישבות היהודית שם. זנגוויל מצדו הביע חשש מכך שהתושבים השחורים המקומיים ינוצלו לעבודות כפיים ולכן התנגד לרעיון. אמונתו הייתה שמדינה יהודית, בכל מקום בעולם, צריכה להיות מבוססת על עמל יהודי ולא על ניצול.

צילום: thinkstock

בינתיים התקבל מכתב בצרפתית מאת יהודי רוסי בשם וולף טרלו שעבד בשביל ממשלת פורטוגל, ובו הוא טען כי הצליח לעניין כמה ממובילי המדיניות בפורטוגל הליברלית של אז בהתיישבות יהודית שתכלול מתן של שטח של שני מייל מרובע לערך לכל משפחה. לאחר חילופי מכתבים, ארגונו של זנגוויל שיגר לפורטוגל משלחת בראשותו של משפטן יהודי רוסי בשם יעקב טייטל. טייטל היה איש מעניין בזכות עצמו. הוא היה השופט היהודי היחיד במשטר הצארי האנטישמי, ועם זאת היה מיודד עם קומוניסטים קיצוניים ביותר, דוגמת לנין והסופר גורקי. בנו של טייטל פגש את וולף טרלו בלונדון ושם גילו השניים כי הם – איך לא – קרובי משפחה.

ביוני של אותה שנה אישר הפרלמנט הפורטוגזי את הקצאת הקרקע למתיישבים יהודים, מתוך כוונה שהם יעזרו לפורטוגל להיאחז באנגולה. עם זאת, חלק מהסעיפים נשאו אופי לא מעודד, שלא לומר אנטישמי. כך, למשל, נאסר לקיים בשטח המיושב כל מוסד יהודי דתי וההוראה בכל מוסד לימודים הייתה חייבת להיעשות בפורטוגזית. לאחר דיון בעניין זנגוויל וחבריו דחו בנימוס את ההצעה, אך שמרו על אופציה להמשיך במו“מ.

בשלב הזה הצליח זנגוויל עתיר הקשרים לגייס לטובת העניין את אחד האנשים שנחשבו אז בין גדולי מגלי הארצות – ג‘ון וולטר גרגורי. הוא לא היה יהודי, אך היה מגויס מאוד לעניין, גם עקב העובדה שאשתו הייתה בת דודה של אשתו של זנגוויל. התצפיות שערך במהלך סיוריו באנגולה העלו, בין היתר, את הניצול המחפיר של עמל העבדים – דבר שזנגוויל התחייב בכל לשון להימנע ממנו. הפורטוגזים המקומיים, אגב, היו מודעים היטב לתוכניות ההתיישבות היהודית במקום וקיבלו אותן בהתלהבות. אנשי עילית פורטוגזית שהתרכזו בעיר הבירה בנגואלה שלחוף הים, ושהאמינו שנוכחות יהודית תביא לפריחה כלכלית וחברתית, פרסמו בעיתונות המקומית מאמרים שתיארו את אנגולה כגן עדן עלי אדמות שרק מצפה ליהודים הרוסים שיפריחו אותו.

בשלב הזה ניגש זנגוויל לגייס את התותח הכבד, הלא הוא הברון ליאופולד רוטשילד. הוא הבטיח לרוטשילד שבאנגולה יש פוטנציאל עסקי גדול ואפילו תיאר כיצד ההתיישבות היהודית שם תעודד השלמה בין אנגליה לגרמניה. אך רוטשילד לא התרשם, וזנגוויל נותר בלי מימון.

מכאן הכול הידרדר. הפרלמנט הפורטוגזי לא רצה לאשר את ההצעה החדשה והמשופרת שזנגוויל הצליח להשיג, וההתנגדות לתוכנית אנגולה התחזקה אף בתוך ארגונו של זנגוויל, דבר שגרם לו לשברון לב. ב־22 לאפריל, היום שבו לראשונה בהיסטוריה נעשה שימוש בגזים רעילים בזמן מלחמה, כתב זנגוויל לגרגורי: “אני מרגיש שלא נותר בעולם הזה הרבה תבונה ואהבה“. אפילו הצהרת בלפור לא עודדה את זנגוויל. שנתיים אחריה הוא קרא להיסטוריה היהודית החדשה “היסטוריה של הזדמנויות מוחמצות“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: