ארכיון חודשי: פברואר 2013

איילת השחר

רשימה זו כבר פורסמה בבלוג, אך ראיתי לנכון לתת לה "שיפוץ" קטן וכעת היא עולה מחדש.

דאום 3

 

 

רב הנסתר" מאת חנוך דאום, הוצאת ידיעות אחרונות ( ספרי חמד), 269 עמ'. 2012.

מאבקם של דתיים הומו לסביים בישראל הוא בקושי בן עשור, אבל כבר עכשיו צריך קצת להתאמץ כדי להיזכר, איך הכול התחיל.

ב-2002 בתל אביב אף אחד כבר לא התרגש ממצעד גאווה ( שהיה בסך הכול בן 4). אבל אז עיתונאי מעריב גיא אסיף הזמין לשם עיתונאי דתי צעיר. העיתונאי מאד רצה לקחת חלק פעיל בשיח דתיים- חילוניים והיה לו מאד חשוב להראות שהוא מגניב וקול. אלא שהוא ממש לא היה מוכן להלם התרבות שנחת עליו במצעד התל אביבי. הוא היה נבוך ומזועזע וזה בא היטב לידי ביטוי בכתבה שפרסם לאחר מכן. בתמורה היא עשה לשותפו הגיי משהו שהיה אמור להביך אותו באותה צורה- לקח אותו למקווה בשכונה חרדית. אכן, מידה כנגד מידה.

לעיתונאי קראו חנוך דאום.

תלמיד הסדר דתי צעיר ( אז כבר בדרך להיות דתל"ש) כתב לו מכתב שהתפרסם במעריב (אז עוד באנונימיות) ונזף בדאום במילים נוקבות על חוסר האמפתיה שהשתקף בכתבה. אבל ברור היה שהוא לא מצפה מדאום שיגלה בהמולת המצעד התל אביבי אמפתיה לגייז הדתיים בארון, אלא שהוא פשוט מצא בכתבה פתח לחשוף דרכו את מר לבבו. את הכותב הכרתי כשהייתי מנהל שותף של פורום "גייז דתיים" באתר ואללה.

עברו מספר שנים. מניקים אנונימיים ברשת הומואים ולסביות דתיים הפכו לאנשים חיים עם פנים וסיפורי חיים. ואז חנוך דאום, כבר עיתונאי "ידיעות" נכבד, הגיע לאחת הפגישות בתור אורח כבוד. לרוע המזל בדיוק באותו יום חל "יום כדור הארץ" שכלל הפסקת חשמל יזומה באורך שעה, שחלה בדיוק בעת המפגש. גם אם אף אחד לא התכוון פה להביך… אני מבקש שכל קורא סטרייט יענה בכנות עם יד על הלב- איך הוא היה מרגיש להיות בחדר חשוך ביחד עם עשרים הומואים דתיים?

ועברו עוד מספר שנים. ועברו על הציונות הדתית עוד כמה אירועים, כולל התנתקות, פרשת הרב בני אלון ושני ספרים של חנוך דאום, שהראשון מהם עורר דיון מגזרי ער ואינטנסיבי. היה מדובר בספר שאז וגם היום אני חושב שהוא דומה יותר ליומן של מתבגר מאשר לחשבון נפש רציני. לדעתי הספר גם לא היה ערוך- על אף העובדה שראש מפלגת "יש עתיד" היה חתום עליו בתור עורך. איך שלא יהיה- ספרו של דאום"אלוהים לא מרשה" הפך לשיחת היום.

וכעת יש לנו את "רב הנסתר". שערוריות הקשורות למין, סיפור של רב ונטייה מינית, קצת אקזוטיקה מגזרית וקצת התנתקות וקורטוב פסיכולוגיה- מה עוד צריך בשביל הצלחה?

אולי את העיקר.

הסיפור שדאום רוקם, מבוסס על דמיון חיצוני לפרשת הרב מוטי אלון- אך הולך למקומות שונים לגמרי. מדובר בדמות רבנית ( נריה גרוס) של רב אהוב וליבראל, שיום אחד, אחרי מות אשתו, מגלה כי הוא מאוהב בתלמיד בוגר וכי מתנהלת ביניהם מערכת יחסים רומנטית. הדבר נחשף בפורום ציוני- דתי שמטפל בתלונות הקשורות להטרדות מיניות ( במהלך הזמן, מתגלים מניעים טהורים פחות העומדים מאחורי התלונה). הפורום דורש מהרב התנצלות והצהרה שהוא "לא יעשה את זה יותר", אך הרב מסרב להוציא מפיו דבר שאינו שלם איתו. בסוף הקורא נשאר עם מסר על אנושיות רבנית ועל כך שרב יכול להיות הומוסקסואל. ושהרב גרוס בעצם "מקריב את עצמו" במידה מסוימת, בכדי לעורר סוף כל סוף בציבור הדתי את הדיון הנחוץ כל כך בנושא ההומו לסבי.

סליחה- לא מספיק בשביל ספר בשנת 2012. המסר על אנושיות רבנית הפך להיות די טריוויאלי. אפילו הרב אלון כבר מדבר על זה בדרשות שלו.

ולגבי הנטייה המינית – לדעתי, ספרו של דאום החמיץ כאן שתי החמצות רציניות. הנובעות כנראה מכך שמרוב שהמחבר רצה "לגעת בנושא" הוא לא לקח לעצמו זמן להתעמק בו עוד קצת.

ובכן ראשית- הספר נוגע בסוגיה מאד חשובה ומורכבת מבלי לגעת בה לעומק- וזה יחסי מרות בין רב לתלמיד והיכן עובר הגבול . הדיון בספר גולש לפורמאליות הלכתית של "היה או לא היה משכב זכר". חלק מזה הוא מס שפתיים לדרישות של הלכה. אבל חלק חשוב יותר היה יכול להיות בדיון שמדבר על הגבולות הראויים. וכאן דמותו של הרב נריה נראית כשל אדם שממוקד בצרכים פיזיים ורגשיים של עצמו וזונח תוך כדי כך את הצרכים של הזולת- במקרה זה תלמידו. בעצם, ספרו של דאום מזכיר במידה רבה את אחד הספרים היותר נועזים ופחות נידונים בסיפורת העברית המודרנית. זוהי מעין מקבילה ישראלית ל"לוליטה" של נבוקוב- "הנה אני מתחילה" מאת יהודית קציר. הסיפור המתאר מערכת יחסים אינטימית בין מורה נשואה לתלמידה מתבגרת. והספר, שכתוב בצבעים ארוטיים נועזים וחזקים, מסרב לתאר מזימה של ניצול. וכאן יש הרבה סביב מה לדון. אבל בכל מקרה, גיבורות של קציר שחיות בחיפה של שנות השמונים של מאה שעברה לא כל כך יודעות דברים על נטייה מינית והאמת היא שגם אין להן כל כך מאיפה לדעת. סיפורו של הרב נריה גרוס בשנות ה- 2000 שונה. בכל לחיצת עכבר הוא מנגיש לעצמו חומר אינסופי על הנטייה המינית, על השלבים בגיבוש הזהות ההומו לסבית וכו". הוא יכול ללמוד בקלות שקשר משמעותי יוצרים במקום שבו יש זהות מגובשת ולא ממקום של לבטים,פחדים וחוסר יציבות רגשית. וניסיונות "להכיל" ו"לעזור" ו"להעניק חיבוק אבהי" שבאים ממניעים נעלים ביותר- עלולים להסב נזק רב ביותר. עם או בלי עבירה על ההלכה.

אך טעותו הנוספת והמשמעותית יותר של דאום היא בעיני אי הבנה בסיסית בדינאמיקה של התפתחות הנושא ההומו לסבי בציבור הציוני דתי. ובכן, הנושא הזה לא עלה לסדר היום בגלל מעשי גבורה של יחידים ולא בזכות מחווה חד פעמית של רב כריזמטי. הוא עולה ונידון בגלל שבכל יום בעוד יישוב ועוד קהילה ועוד בית כנסת ועוד ישיבת הסדר ועוד התנחלות ועוד פקולטה בבר אילן מישהו יוצא מהארון. מישהו נחלץ מהסוד המחניק ונחשף כלפי סביבתו. כל יום עוד משפחה דתית לומדת שהומוסקסואליות זו לא "מחלה של שמאלנים בשיינקין" ולא "תועבת עמי כנען" אלא נטייה מינית הקיימת אצל כל אחד מעשרים וחמישה בחורינו המצוינים ובנותינו הכשרות. כל יום עוד חלק קטן מהאמת יוצא לאור. כל יום עוד מישהו שהבין שסטרייט הוא כבר לא יהיה,מנסה לקשור סיפור אהבה עם בן מינו, מלבי לוותר על אמונתו ושמירת מצוותיו. כל יום עוד זוג של הומואים או לסביות דתיים מחליט, אחרי התלבטות ארוכה, שכן, הולכים להביא ילדים. כל יום, כאיילת השחר, מפציעה לה לאיטה שמש הגאולה מהסודות האפלים. כל אחד מאיתנו מסייע לשמש הזו לעלות. אולי בחיינו לא ייפתרו כל הבעיות- אבל לכל מי שיוצא היום מהארון- קצת יותר קל ממה שהיה לפני עשר שנים בלבד. הנה עובדה- גם לחנוך דאום הרבה יותר קל לכתוב על זה היום.

מסע הצלב של סולז'ניצין

 

 

Print

Бенедикт Сарнов. Эксмо; Москва; 2012 538 стр

הסופר הרוסי אלכסנדר איסייביץ' סולז'ניצין הוא אחת הדמויות השנויות במחלוקת בתרבות הרוסית ובתרבות העולמית גם היום, יותר מארבע שנים לאחר מותו. הוא נתפש באופנים שונים בתכלית: הממסד הסובייטי בברית המועצות ראה בו בוגד חתרן ומסוכן והביא לגירושו, ואילו פעילי זכויות האדם ברוסיה וברחבי העולם החשיבו אותו לנביא זעם, העומד לבדו כנגד מכונת הטרור הסובייטית. התפישות המנוגדות הללו מקשות מטבע הדברים על הערכה ביקורתית מאוזנת. הסופר ווינוביץ' מספר בזיכרונותיו שאנשי קג"ב שפגש בשנות ה-70 אמרו לו שאסור לו להביע תמיכה פומבית בסולז'ניצין כדי שהדברים לא ישמשו לצורכי תעמולה של אויבי המדינה. שנים אחר כך, כאשר ווינוביץ' התחיל לבקר את סולז'ניצין ואת כתיבתו, אמרו לו אינטלקטואלים אנטי-סובייטיים אותם דברים בדיוק: גם אם הוא חושב כך, אסור לומר זאת בפומבי, כדי "לא לשחק לידיו של האויב – הקג"ב".

ובכל זאת, הזמן והפרספקטיבה מאפשרים לסדר את הדברים במקומם. ווינוביץ' עצמו פירסם ספר ביקורתי קצר על דמותו של סולז'ניצין ששמו "דיוקן על רקע מיתוס", ובשנה שעברה התפרסמה ברוסיה מונוגרפיה מקיפה שלו מאת המבקר וחוקר הספרות היהודי־הרוסי בנדיקט סַרְנוֹב. הספר עב הכרס ששמו "תופעת סולז'ניצין", שראה אור ברוסית וראוי לתרגם לעברית, מנסה לתאר תמונה מקיפה מזווית לא שגרתית, אך ראוי לומר תחילה כמה מלים על המחבר.

סרנוב אינו סתם מבקר וחוקר חשוב, אלא אחד מעמודי התווך של ביקורת הספרות הרוסית (לקורא הישראלי, ההשוואה עם יורם ברונובסקי יכולה להועיל). הוא היה מתנגד משטר בתקופה הסובייטית, וגם היום, בן 85, הוא שותף לתהליכים תרבותיים חשובים. כשהיה עורך מדור הספרות של השבועון הנחשב "אוגוניוק" פירסם לראשונה את סיפורו של סולז'ניצין "חצרה של מטריונה", וסימן בכך את חזרתו של הסופר למולדת, לאחר שנים ארוכות של חרם סובייטי מוחלט על כתיבתו. סרנוב היה שותף פעיל בהפצת כתבי סולז'ניצין, ועל כן מדובר לא רק בחוקר תקופה מסוימת בחברה ובספרות, כי אם באדם שלקח חלק פעיל באותה תקופה. ספרו אינו מחקר שיטתי של מגמות בכתיבתו של סולז'ניצין, אלא מעין מעקב ממקור ראשון אחר ההתפתחות שחלה בדמותו במהלך השנים.

סולז'ניצין הצעיר החל להתפרסם בברית המועצות כמחבר הספר "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ", שמתאר יממה בחייו של איכר בגולאג סטליניסטי. הספר זכה להצלחה גדולה ולהערכת הסופרים בברית המועצות של אז. הוא היה גם עדות ספרותית ראשונה לזוועות התקופה הסטליניסטית. באותה תקופה האמין סולז'ניצין ברעיונות הקומוניסטיים של לנין, אך הסתייג מה"עיוותים הקשים" שסטלין הכניס בהם, ורבים העריצו את אומץ לבו להתייצב לבדו מול מנגנון הדיכוי הסובייטי. הספרים שבאו לאחר מכן והמכתבים הגלויים להנהגת ברית המועצות שהופצו בהדפסות עצמיות פורסמו במערב והוסיפו לו מעריצים רבים.

ואז החלו להתעורר הספקות הראשונים. כבר בהתחלה היה ברור שסולז'ניצין הוא פטריוט רוסי, ששפת יצירותיו ספוגה בקשר עמוק לשורשיה הסלביים של הרוסית. אך בהדרגה התברר שדבקותו של סולז'ניצין במקורות גורמת לו לכתוב בשפה ארכאית, בלתי מובנת ולעתים אף מגוחכת. בקריאת חלק מיצירותיו נראית השפה של דוסטויבסקי וטולסטוי מודרנית הרבה יותר.

מתוך תוכנית תיעודית על סולז'ניצין

סרנוב סבור שעם השנים נהפכו שני קווי אופי מרכזיים של סולז'ניצין לפגמים יסודיים: המגלומניה הנובעת מתפישתו העצמית כשליח האל, והלאומנות שנוטה לגלות התנשאות והתנתקות מהסביבה. ביצירתו, ובפרט בכתיבתו הפובליציסטית, הלכה והתבלטה הנטייה לתפוש עצמו כשוט בידיו של האל, המצליף במשטר הקומוניסטי הכופר. התפישה הזו השתלבה בפרגמטיות ויעילות קיצונית, קנאות לעניינים כספיים ולזכויות יוצרים – בניגוד גמור לנהוּג במשטר הסובייטי. חוקרת הספרות מאיה קגנסקיה טענה שהאופן שסולז'ניצין מתאר את לנין בספרו "לנין בציריך" מעיד על הזדהות רבה של המחבר עם גיבורו. ואכן, למרות תיעובו, חש סולז'ניצין הזדהות רבה עם לנין. אחת מתכונות האופי הבולטות של שניהם היתה חוסר סבלנות קיצונית לכל אי הסכמה והבעת דעה סותרת – מעבר לתחושת השליחות והנטייה המגלומנית.

יחסו של סולז'ניצין ליהודים והשאלה אם היה אנטישמי נדונו כבר פעמים רבות. סולז'ניצין עצמו דחה בשאט נפש כל האשמה באנטישמיות. כדי להשיב לשאלה זו, חשוב להגדיר תחילה אנטישמיות מהי. סולז'ניצין לא האמין ככל הנראה בעלילת הדם. ספרו האחרון, "מאתיים שנה יחד", הוקדש לתולדות יהודי רוסיה וברית המועצות. לשיטתו, העם הרוסי והעם היהודי פיתחו ביניהם יחסים מיוחדים, החורגים מיחסו של רוסי ספציפי ליהודי ספציפי. מדובר ביחסים בין עמים כ"ישויות" ובאחריות הדדית. לכן, לדעת סולז'ניצין, חלה על העם היהודי אשמה קיבוצית בשל השתתפותם המאסיבית של יהודים במהפכה הבולשביקית, ולכן עליהם לבקש סליחה קיבוצית מהעם הרוסי.

הפרק האחרון בספרו של סרנוב מוקדש להתנהלותו של סולז'ניצין בתקופת חייו האחרונה, לאחר שובו לרוסיה. הסופר שחזר לארצו מהגולה בארצות הברית גינה בתוקף את הנשיא ילצין על "בזבוז המשאבים הרוסיים" ולא היה מוכן לקבל מידיו שום פרס. לעומת זאת, שמח על בחירתו של פוטין. פוטין סיפר שיצא "מוקסם" מהפגישה עם סולז'ניצין, ומה שהלהיב אותו בעיקר היה ש"בעיני סולז'ניצין המדינה היא מעל הכל, גם כשהוא ביקורתי מאוד כלפיה". בסוף חיים של מלחמה ברודנות הקומוניסטית נתן אפוא סולז'ניצין את ברכתו הרוחנית ליורש המובהק ביותר של רודנות זו, בשינוי אדרת קל.

סרנוב משווה בספר בין סולז'ניצין לדמות בכירה אחרת במאבק האנטי-סובייטי, אנדריי סחרוב. כל ימיו היה סחרוב סמל המאבק נגד הדיקטטורה ולמען חופש המצפון של הפרט (הוא, אגב, ביקר את סולז'ניצין כבר בחייו, ובשל הכבוד שרחשו כולם לסחרוב, לא העז סולז'ניצין להשיב לו בתוקפנות אופיינית). מתנגדי משטרו של פוטין שהתאספו בשנה שעברה כדי למחות נגד זיוף תוצאות הבחירות, הניפו תמונות של סחרוב. במידה רבה, הבחירה בין דרכו של סחרוב לזו של סולז'ניצין היא בחירתה של רוסיה הנוכחית. הממסד הרוסי העכשווי הצליח לביית, בחייו ולאחר מותו, את אחד ממתנגדיו הגדולים. נביא הזעם היה למשתף פעולה.

 

רשימנ זו פורסמה במוסף הספרים של עיתון "הארץ" בתאריך 19.2.13

לגאים הייתה אורה ושמחה

adar

 

 

 

עורך האתר "כמוך" ביקש ממני "לכתוב רשימה שמחה/מבדרת /משעשעת לחודש אדר". טוב, מה לא עושים בשביל חברים?

החלטתי ללכת על רשימה שמחה.

ובכן, חברים ( וחברות), היום, בחודש אדר תשע"ג, אני בן אדם שמח.

פשוט כך.

אני שמח כי טוב לי בחיים. אני חי ובריא. אני עובד בעבודה שבה אני מביא הרבה תועלת לבני אדם במצוקה. בעבודה שלי אני לחלוטין מחוץ לארון. ולאיש אין בעיה עם זה.

אני מחוץ לארון גם בקהילה בה אני מתפלל. השנה- סוף כל סוף- יש לי כבר מושב עם שם המשפחה שלי כתוב עליו.

אני נהנה מקשר טוב עם משפחתי ועם חבריי- דתיים וחילוניים, גייז וסטרייטים, גברים, נשים ונשיים. גם כלפיהם אני לחלוטין מחוץ לארון וגם הם מקבלים אותי מצוין.

וגם- אני בזוגיות. שיש בה התמודדויות- ואני שמח שאלו ההתמודדויות שלי היום.

אז מה רע לי- תגידו לי אתם ?

טוב, זה לא תמיד היה ככה. עברה עלי, כמו על גייז רבים אחרים, תקופה ארוכה שבה לבשתי מסכות בנוסף לפורים, בכל ימות השנה. שנים בהן נחנקתי וסבלתי עם "הסוד הנוראי" שלי והאמנתי בכל ליבי שאם חלילה יידע העולם על דבר "סטייתי הנוראית"- הרי שבו ברגע יקיץ הקץ על כל היקום כולו.

וזה הצריך לעשות דרך ארוכה, וטיפולים, וקבוצות תמיכה, ועוד ועוד יציאות מהארון, ופרפרים בבטן, ולקיחת סיכונים. ופה ושם גם מחירים.

וככה הגעתי עד הלום. והיום אני מביט לאחור, שמח על כל הדרך שעשיתי עד עכשיו וממש לא מתחרט.

פעם- ולא כל כך מזמן- היה מקובל לחשוב שכל הומו חייב להיות בדיכאון. אפילו היו נוהגים להגיד שבגלל זה גייז נוטים לכנות את עצמם "עליזים". והאמת היא שלרבים מאיתנו היו כל הסיבות בעולם להיות בדיכאון. כשהמשפחה לא מקבלת, כשחברים מנתקים קשר, כשאתה מפוטר מעבודה, עף מהצבא וכל העולם מנסה לרפא אותך מעצמך- איך אפשר לא להיות בדיכאון? אין זה מקרה שאחד הספרים הידועים בעולם על הדיכאון- "דמון של צהרים" נכתב בידי הומוסקסואל ( ויהודי) אנדרו סלומון.

אבל הדברים משתנים. לפני שבועות אחדים פרסם מגזין מדעי בשם Psychosomatic Medicine מחקר על בריאות הנפש בקרב גייז והוא טען שגייז בקבוצת המחקר סבלו מדיכאון בשיעורים נמוכים יותר מאשר סטרייטים בקבוצת ביקורת. ובנוסף- גייז בארון סבלו יותר מדיכאון מגייז מחוץ לארון. הנתון השני אולי לא מפתיע. אבל הנתון הראשון עלול להישמע מוזר- אם לא חושבים עליו. האמת היא, שהמחקר נעשה במונטריאול הסובלנית. אבל זה בדיוק העניין- כי במונטריאול לגיי שיוצא מהארון יש קבוצות תמיכה והעצמה וחיי קהילה גאה מכאן ועד להודעה חדשה. ולהוריו – יש את קבוצות ה"תהל"ה המקומיות. ויש מי שיתמוך בו על כל צעד ושעל. וכולם- מפסיכולוג של בית הספר ועד הפסיכולוג הארגוני בעבודה ואיש הדת בכנסייה בה הוא מתפלל- יסבירו לו כמה זה בסדר להיות גיי וכמה אין עם זה כל בעיה ושהוא אזרח שווה זכויות וחובות. ואם ירצה להתחתן עם בן זוגו- welcome. ומעודדים כל מתבגר שמתלבט סביב נטייה מינית לדבר על זה.

אז למה להיות בדיכאון?

ועוד דבר- אתם חושבים שלסטרייטים יש אותה רמה של רשת תמיכה? אולי תתפלאו לשמוע- אבל גם לסטרייטים פה ושם קשה. לפעמים קשה מאד. לפעמים התחושה היא שאין עם מי לדבר ואף אחד לא מבין. וגבר סטרייט- בניגוד לגיי- עדיין נתפס בתור מישהו ש"לא אמור" לדבר על הדברים שהוא מרגיש. אז פלא שיש דיכאון ?

ואם היינו צריכים הוכחה שיציאה מהארון זה משהו בריא מבחינה רגשית- אז הנה, בבקשה…

טוב, לא הכול כל כך חלק. שוב- לצאת מהארון זה צעד נכון כשיש מספיק כוחות ואתה מספיק שלם עם עצמך. ומחובר לעצמך. ויש לך רשת תמיכה למקרה ש… וזו הסיבה העיקרית שבגללה חשוב שיהיו כל הארגונים הגאים, כולל "כמוך" ( ותפסיקו כבר עם הסיפורים שקיומנו נותן למשהו "לגיטימציה". זה כאילו להגיד שזה שיש מסכת "גיטין" זה נותן לגיטימציה להתגרש. או מסכת "מכות" זה לגיטימציה לאלימות. או פורים – לגיטימציה לאלכוהוליזם. טוב, הבטחתי רשימה שמחה…

בכל מקרה- אסיים ברכתו של מורי ורבי מהמכון הגבוה לתורה בבר אילן- יהי רצון שבפורים הזה כל אחד מאיתנו יוכל לצאת מהאר(מ)ון של אחשוורוש ולהיות יהודי גאה !

פורים שמח !

סקירת ינואר 2013

קירת כתבי עת מן העולם: סקירת ינואר 2013

שפחה של הממסד

בחסות הנשיא פוטין הפכה הכנסייה ברוסיה למכשיר פוליטי המתאפיין בנהנתנות ובניכור מהמאמינים. פסידו־דת

באופן טבעי, אירועי חודש ינואר וחג המולד מעלים לדיון את היחסים בין הדת למדינה. רשימתה של קאטי יאנג בירחון הליברלי Reason מתארת את הייחודיות ביחסי הכנסייה והממסד ברוסיה של פוטין. הרשימה פותחת באירוע המתוקשר של שנת 2012 ברוסיה. לא מדובר בבחירות לנשיאות, אלא בפעולת מחאה קטנה וצבעונית. כמה בנות מלהקה פמיניסטית ששמה ‘פוסי ריוט‘ שרו שירי מחאה נגד פוטין באחת הכנסיות המרכזיות של מוסקבה – מקדש ישוע המושיע. בתגובה לכך שתיים מהן נדונו למאסר של שנתיים בגין “פגיעה ברגשות הדתיים“.

משפטן של בנות הלהקה סוקר בהרחבה בתקשורת הרוסית, כשכותבים רבים, ביניהם אנשי כנסייה, פוליטיקאים ואף אנשי תרבות, דרשו לגזור עונשים כבדים על “מחללות הקודש“. הדבר עשוי להיראות מוזר למי שלא מכיר את החוויה הרוסית של השנים האחרונות. כאן חשוב להקדים מספר מילים. ברית המועצות הייתה המדינה האתיאיסטית הראשונה בהיסטוריה שאסרה בחוק על הוראת הדת ורדפה את מאמיני כל הדתות, תוך כדי הריסת מקדשיהם. הדבר התחיל להשתנות בהדרגה עם הרפורמות של גורבצ‘וב, עד שבשנת 1988, כשברחבי רוסיה צוינו אלף שנים להגעת הנצרות למדינה, לראשונה ניתן היה לצפות בשידורי תקשורת מהכנסיות.

'פוסי ריוט' בשירי מחאה צילום: דניס בוכהקארב

'פוסי ריוט' בשירי מחאה
צילום: דניס בוכהקארב

אלא שמאז, תחת חסותו של פוטין, הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית הפכה למכשיר בשירות מדיניותו ולשפחה נרצעת של הממסד, עד כדי התמזגות איתו. פוטין מגיע בקביעות לכנסייה ומדבר בדבקות על מורשתו הנוצרית. באחד הביקורים של הנשיא בוש ברוסיה פוטין אף סיפר סיפור מרגש על צלב קטן שאמו הביאה לו בילדותו ושענד אותו לאורך כל חייו (כל מי שמכיר את ההווי הרוסי בשנות נעוריו של פוטין יכול רק להתפעל מהציניות שלו ומהתמימות של הנשיא בוש – אי אפשר אפילו לדמיין שאיש קג“ב יענוד צלב).

פוטין למד מהר את התועלת שיכולה לצמוח לו משימוש ברטוריקה פסידו־דתית והתחיל לדבר נגד “ההבנה המערבית הפרימיטיבית של הפרדה בין דת ומדינה“ ובשבחו של “שיתוף הפעולה“ בין השתיים. שיתוף הפעולה התבטא בין היתר בכך שהפטריארך קיריל, העומד היום בראש הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית, והדובר שלה, וסייבולוד צ‘אפלין, גינו בתוקף את אלו שניסו למחות נגד זיופי הבחירות המסיביים של פוטין בחודש מארס בשנה שעברה. גינויים נוספים הוטחו כלפי כל מי שביקר את המשטר הרוסי הקיים.

בתוכנית טלוויזיה קיריל דיבר בשבחו של גיבור לאומי רוסי מהמאה ה־13, אלכסנדר נבסקי, שהדף את מתקפת הצלבנים על רוסיה. נכון אמנם, אמר הפטריארך, שהוא שיתף פעולה עם המונגולים שלאחר מכן שעבדו את העם הרוסי במשך מאות שנים לעבדות אכזרית שעיכבה את התפתחותנו, אך עדיפה עבדות פיזית על פני עבדות רוחנית למערב הקלוקל.

מעניין לציין שמעבר לגינויי המערב, הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית לא כל כך מצליחה להשפיע על הציבור. ניסיון חקיקה למניעת הפלות נקבר בפרלמנט על אף תמיכתה המסיבית של הכנסייה. פיילוט של הוראת “יסודות התרבות הפרבוסלבית“ בבתי הספר התיכוניים כמקצוע חובה נכשל אף הוא, והוחלף במקצוע לימודי הרבה יותר נייטרלי – “הוראת יסודות האתיקה ודתות העולם“.

הדבר מוביל אותנו להידרש לאופייה של הדתיות הרוסית העכשווית. מצד אחד כ־75% מהרוסים היום מגדירים את עצמם כפרבוסלבים, אך סקר של מרכז סוציולוגי עצמאי מגלה שרק 40% מאותם “דתיים“ אכן מאמינים בא־לוהים, כמחציתם מעולם לא היו בכנסייה, רק 10% מתפללים וצמים בקביעות ופחות מחמישה אחוז מכירים את עשרת הדיברות. לדבר השלכות גם על ההתנהגות של הרוסים, הכוללת מתירנות מינית פרועה. כ־30% מהילדים ברוסיה היום נולדים לאמהות חד הוריות וכ־45% מההריונות מסתיימים בהפלה. כל מי שנכנס לאתר חדשות או מוסיקה רוסי תמים עלול להיתקל בבאנרים ופרסומות בעלי אופי לא רק מיני, אלא ממש פורנוגרפי. חלקם אף קוראים לתמוך – ניחשתם נכון – בנשיא פוטין.

אם כן, נראה שהכנסייה הרוסית מעוניינת פחות בשינוי המרחב הציבורי ויותר בטעימת תענוגות הממסד. ואכן, צמרת הכנסייה נראית מדושנת עונג למדי, עד שהפטריארך קיריל (גם הוא סוכן קג“ב בעברו) נאלץ לאחרונה להסביר כיצד הוא יכול להטיף לריחוק מתענוגות העולם ובו זמנית לענוד שעון בשווי עשרות אלפי דולרים. אלו שנלחמים נגד התופעה הם דווקא מאמינים פשוטים מן השורה, כמו שלושה כמרים מהפריפריה ששלחו לפטריארך מכתבי ביקורת כלפי מעורבותו בממסד. בתגובה, הפטריארך נידה אותם מהכנסייה. בעקבות כך כתבה תושבת מוסקבה נוצרייה בדף הפייסבוק שלה: “אני כעת עוזבת את הכנסייה, לאחר 16 שנה שפקדתי אותה בקביעות. אני עדיין מאמינה בכריסטוס, אך איני יכולה להיות בכנסייה של שקרנים, בריונים ותאבי בצע“.

——————

העשירים נמלטים

בקשתו של שחקן הקולנוע ז'ראר דפרדיה לקבלת אזרחות רוסית מציפה כמה מהבעיות הקשות של הכלכלה הצרפתית

ועוד קצת על פוטין, הפעם מנקודת מבט אחרת. שבועון רוסי פופולרי בשם 'אוגוניוק' פרסם החודש רשימה מאת אלכסנדר אניצ'קין המוקדשת לקוריוז תקשורתי אחר, המצביע אף הוא על תופעה חברתית: בקשתו של השחקן הצרפתי הנודע ז'ראר דפרדיה לקבל אזרחות רוסית – וקבלתה המתוקשרת מידי הנשיא פוטין. דפרדיה נימק את בחירתו בכך שבצרפת העכשווית הוא מרגיש שהמיסים חונקים אותו, והוא מעדיף את מדיניות המיסוי הרוסית. לפרוטוקול נציין כי הונו של דפרדיה מוערך במאות מיליוני דולרים.

כיצד קרה שדפרדיה פגש את פוטין? יש כאן תופעה מעניינת, שכן דפרדיה עצמו, שבזמנו תמך בנשיא מיטראן הסוציאליסט ומאוחר יותר אפילו במפלגה הקומוניסטית של צרפת, לאחרונה הביע תמיכה בסרקוזי. הסיבה לכך הייתה ההבנה כי הסוציאליזם הצרפתי חונק כל יוזמה עסקית וכלכלית. לדבריו, צרפת הסוציאליסטית הפכה לדיקטטורה של בירוקרטיה.

כך, למשל, השנה מתוכננת בצרפת העלאה נוספת במס המוטל על העשירון העליון, וזה יעמוד על 75%. הממשל הצרפתי מנמק זאת בצורך ב"סולידריות", שעשירים ייתנו יותר לעניים. אך הבעיה היא שהמיסוי החדש נוגע לא רק בכמה אלפי מולטי־מיליונרים צרפתים, אלא בכל אנשי העסקים והיזמות בצרפת. לכן רבים מהם נמלטים, למשל, לבלגיה השכנה.

ז'ראר דפרדיה צילום: getty images

יש לציין כי מס ההכנסה בבלגיה איננו נמוך משמעותית מזה שבצרפת, אך יש בכל זאת הבדלים. למשל, אין בבלגיה מס על עושר (שמופעל בצרפת כלפי כל בעל הון מעל 1.3 יורו) או מס על הגדלת הון. בעל מסעדה צרפתי הסביר לכותב שעל כל 100 יורו שהוא משלם לעובדיו, הוא משלם 75 יורו מיסים סוציאליים. בנוסף, החוק אוסר עליהם לעבוד יותר מ־35 שעות בשבוע. בעל העסק חש שהלקוחות לא מרוצים והוא נאלץ לפטר עובדים.

זהו עוד פרדוקס של הכלכלה הצרפתית – מרוב דאגה לעובד היא פוגעת בו. כך, למשל, ההפרשות הסוציאליות בצרפת גבוהות פי ארבעה מאשר באנגליה, ולמרות זאת ביטוח הבריאות איננו ניתן בחינם וגם המשכורות נמוכות. הפיטורין עולים למעסיק ביוקר, ולכן יותר ויותר מחליטים פשוט לא להעסיק עובדים. כתוצאה מכך, 25% מהצרפתים מתחת לגיל 35 מובטלים היום. ייתכן בהחלט שלאחר שהרוחות בצרפת יירגעו מעזיבתו של דפרדיה, יתחיל שם דיון רציני, בטרם ילכו אחרים בעקבותיו.

—————————–

ממלכת השייח'ים הקשישים

המצב הכלכלי והחברתי בסעודיה בכי רע, אך עתודות הנפט שלה שומרות על יציבות השלטון. האביב הערבי נראה רחוק

רשימתו של הוג איקן ב־ New York Review of Books מוקדשת למספר ספרים חדשים שנכתבו לאחרונה על המצב הנוכחי בסעודיה (אחד מהם מאת חוקרת מדעי המדינה הישראלית, שרה יזרעאלי). סעודיה מעוררת לאחרונה תשומת לב מחקרית רבה בתור מדינה שהאביב הערבי פסח עליה ולא צפויים בה שינויים משמעותיים בצורת הממשל. נכון לעכשיו, צורת השלטון במדינה היא מלוכה. הפרלמנט משמש גוף מייעץ בלבד, כשרק מחצית מחבריו הם נבחרי ציבור. כמו כן החוק אוסר על השתתפותן של נשים בבחירות. לא מזמן נידונה אישה סעודית לעשר מלקות על כך שנהגה ברכב.

הניהול של סעודיה נתון כיום בידי שושלת שייח‘ים קשישים. מאז 1953, שנת פטירתו של מייסד סעודיה המודרנית, עבדול עזיז, המלוכה עברה בין 37 ילדיו. המושל הנוכחי הינו קשיש וחולה, ואחריו צפוי לזכות במלוכה הנסיך סלמן, “רק“ בן 76. המצב הכלכלי במדינה בכי רע. על אף היותה של סעודיה מאגר הנפט הגדול בעולם, צמיחת האוכלוסייה בה גורמת לכך שההכנסה לאדם היא הנמוכה מבין הנסיכויות השכנות. כ־40% מהצעירים במדינה מובטלים. סעודיה סובלת ממשבר בדיור ומאינפלציה כרונית, האלימות חוגגת ופרברי הערים הגדולות טובעים בעוני וסמים. וכל זאת בארץ של “שני המסגדים הקדושים“, מכה ומדינה, שאליהם עולים לרגל מאמיני דת האסלאם.

תפילה במכה. צילום: עלי מנסורי

תפילה במכה.
צילום: עלי מנסורי

בכלל, סעודיה העכשווית היא מקום של ניגודים רבים. בערים הגדולות, לצד שכונות פשע, ישנן שכונות יוקרה עם בתי מלון מודרניים. רכבים יוקרתיים נוסעים ברחובות ומותגי יוקרה נמכרים בחנויות. מאידך, נשים לעולם אינן נוהגות באותם רכבים, מעל המותגים שהן לובשות הן צריכות לעטות כיסוי צנוע וליד אחד ממרכזי הקניות הגדולים בבירה קיים אתר של הוצאות להורג פומביות. מערכת החינוך הסעודית קורסת ותלמידים סעודים נמצאים לרוב בתחתית הסולמות העולמיים של ההישגים הלימודיים בכל המקצועות.

כשבוחנים את הסיבות למצב, חוזרים למאגר הנפט הסעודי הגדול וליחסים הכלכליים עם ארה“ב. הייתה תקופה שבה המלוכה הסעודית חשה פחות בטוחה בעצמה ואף הביעה מוכנות מסוימת לרפורמות. אלא שאז הגיע בום הנפט הגדול והשותפות העסקית עם חברות הנפט בארה“ב החלה לשגשג. האמריקנים החליטו שמה שמעניין אותם הוא היציבות באזור והסיוע של סעודיה במאבק נגד טרור, ולכן עזרו לייצוב השלטון במדינה גם אם התמיכה הזו באה על חשבון חירויות הפרט והדמוקרטיה הסעודית.

כך, למשל, אמריקה מעדיפה היום לעודד את הסעודים הצעירים לרכוש השכלה בארה“ב במקום לעורר “אביב ערבי“. לדעתו של המזרחן הנודע ברנרד לואיס, התמיכה הזו של ארה“ב בממשל הסעודי היא הסיבה המרכזית לשנאה הגדולה שרוחשים האזרחים כלפי ארה“ב ולמעורבותם ברשת הטרור של אל קאעידה (דבר שלדעתו נכון גם לגבי מצרים).

עם זאת, כיום חיים בסעודיה צעירים רבים שמתחילים להביע את מחאתם במרחב הווירטואלי. כל עוד כספי התמיכה האמריקניים ממשיכים לזרום קשה לתאר שיקרה שם משהו, אך במקרה שבו מלאי הנפט ייגמר (על פי ההערכות – אולי באמצע העשור הבא), ייתכן שהאביב הערבי יפרח גם שם.

———————

הרמוניה יהודית

האם קיימת 'מוסיקה יהודית'? מימי פריחת הנצרות ועד ואגנר וגבלס – מתברר שלשאלה התיאורטית היו השלכות רבות בהיסטוריה

רשימתו של דוד נירנברג ב־New Republic מוקדשת לשאלה תרבותית מעניינת – האם קיימת מוסיקה יהודית? אולי תתפלאו לשמוע, אך נושא זה מעניין מאז ומעולם לא רק יהודים. יתרה מזאת, לדעת רות הכהן, שאת ספרה בנושא נירנברג סוקר, זוהי אחת משאלות היסוד בתרבות המערבית מזה מאות בשנים.

נירנברג פותח את מאמרו באנקדוטה משנת 1934 בגרמניה. שר התרבות הנאצי, יוזף גבלס, האשים את המלחין פול הנדמיט ב“יהדות מוסיקלית“ ביצירותיו. המנצח על התזמורת הפילהרמונית של ברלין, וילהלם פירטוואנגר, נחלץ להגנתו ואמר שאמנם נכון שהינדמיט ניגן בעבר לצד מוסיקאים יהודים, אך זו הייתה תוצאה של התחייבות קודמת ולא חלילה של קרבה או אהדה ליהודים. גבלס לעג לדברים אלו ואמר כי “עצם האופי החומרני ובלתי־הרמוני במוסיקה של הינדמיט מצביע על העובדה עד כמה הרעל של היהדות חלחל עמוק לתרבות שלנו“. הינדמיט המשיך להיות מוחרם ואף מי שגונן עליו פוטר מתפקידו.

אז יש או אין מוסיקה יהודית? והאם צריך להיות יהודי כדי להלחין אותה?

ובכן, מתברר כי לתפיסת המוסיקה היהודית כבעלת אופי “יהודי“ ישנם שורשים עמוקים. בתחילת ימי הנצרות תיאר השליח פאולוס את היהדות כדבר “מובנה“ בכל מה שיהודי עושה, כולל המוסיקה. מאז ועד העת החדשה, המושג “יהודי“ הפך למשהו שבאמצעותו ניסו לסמן כל דבר שהוא מנוגד לטוב, ליפה ולראוי, פעמים רבות ללא קשר למוצאו. כך, גבלס המוזכר קרא לאמנות של פיקסו “יהודית“, וקרל מארקס כינה את הקפיטליזם תופעה “יהודית“.

מאז תחילת ימי הביניים קיים בספרות הנוצרית מוטיב של מוסיקה נוצרית הרמונית ושלווה לעומת “רעש“ יהודי מעצבן. התופעה התחדדה, מן הסתם, במהלך חגי הפסח והפסחא שנחוגו בזמנים סמוכים, והדבר עודד פעמים רבות אלימות נוצרית כנגד היהודים, כולל עלילות דם (באחד מסיפורי עלילת הדם הימי־ביניימיים היהודי אינו מסוגל להאזין בשלווה לנער נוצרי ששר לבתולה מרים ולכן שוחט אותו).

המוזיקה הנוצרית צורמת. ג'סיקה מ'הסוחר בונציה'. לוק פילדס, 1888

המוזיקה הנוצרית צורמת. ג'סיקה מ'הסוחר בונציה'. לוק פילדס, 1888

היהודים מצדם לא נשארו חייבים ורבנים בימי הביניים דרשו רבות נגד “שירי ערלים“ שעלולים להוציא את בנות ישראל לתרבות רעה. אפילו ב“סוחר מוונציה“ של שייקספיר, שיילוק סוגר את החלון כדי לא לשמוע את המוסיקה הנוצרית הצורמת את אוזניו. וכשבתו של שיילוק ג‘סיקה, שהתנצרה מאהבתה ללורנצו, אומרת “איני שמחה לשמוע מוסיקה ערבה“ – האם פירוש הדבר שיהודי, גם מומר, לעולם לא יוכל באמת “להמיר את עצמו“ להרמוניה הנוצרית? שנים רבות אחר כך, הטענה הזו תיאמר במפורש על ידי לא אחר מאשר וגנר, שיכתוב: “כדי להוציא מהיהודי (המתבולל) את היהדות שלו, אנו נצטרך לחתוך את ראשו ולהצמיח לו ראש אחר, ללא מחשבה יהודית אחת בתוכו“. לא ניתן שלא להזכיר גם את סרט התעמולה הנאצי “היהודי הנצחי“, המלווה את תמונות הגרמנים במוסיקה כנסייתית ערבה ואת תמונות היהודים בתפילתו הצרחנית של החזן. כך שהטענות על אופייה היהודי של מוסיקה זאת או אחרת הן בעלות השלכות מאוד מעשיות.

גם כיום נכתבים בעולם הערבי חיבורים המנתחים את השפעתה ההרסנית והדיסהרמונית של המוסיקה הישראלית על ההרמוניה הערבית. מוסיקולוגית ערבייה בשם פראג‘ אל־ענתרי פרסמה לפני כ־15 שנה ספר בנושא זה, ובו היא טוענת כי היהודים מנסים להשתלט על המוסיקה הערבית השורשית של שירי שיירות הגמלים ו“לגייר“ אותה תוך הסתרת מקורה הערבי. ההשחתה והחתרנות מגיעות לשיאן כאשר ב־1993 מתבצעת בבית האופרה של קהיר האופרה “שמשון ודלילה“ לסן סאנס. ברור שהאחראים לאופרה ביקשו לומר דרך המלחמה של שמשון בפלשתים כי פלשתינה שייכת ליהודים ולא לפלשתינים! אז נכון שסן סאנס לא היה יהודי – אז מה? גם הינדמיט לא היה!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א שבט תשע"ג, 1.2.2013