מסע הצלב של סולז'ניצין

 

 

Print

Бенедикт Сарнов. Эксмо; Москва; 2012 538 стр

הסופר הרוסי אלכסנדר איסייביץ' סולז'ניצין הוא אחת הדמויות השנויות במחלוקת בתרבות הרוסית ובתרבות העולמית גם היום, יותר מארבע שנים לאחר מותו. הוא נתפש באופנים שונים בתכלית: הממסד הסובייטי בברית המועצות ראה בו בוגד חתרן ומסוכן והביא לגירושו, ואילו פעילי זכויות האדם ברוסיה וברחבי העולם החשיבו אותו לנביא זעם, העומד לבדו כנגד מכונת הטרור הסובייטית. התפישות המנוגדות הללו מקשות מטבע הדברים על הערכה ביקורתית מאוזנת. הסופר ווינוביץ' מספר בזיכרונותיו שאנשי קג"ב שפגש בשנות ה-70 אמרו לו שאסור לו להביע תמיכה פומבית בסולז'ניצין כדי שהדברים לא ישמשו לצורכי תעמולה של אויבי המדינה. שנים אחר כך, כאשר ווינוביץ' התחיל לבקר את סולז'ניצין ואת כתיבתו, אמרו לו אינטלקטואלים אנטי-סובייטיים אותם דברים בדיוק: גם אם הוא חושב כך, אסור לומר זאת בפומבי, כדי "לא לשחק לידיו של האויב – הקג"ב".

ובכל זאת, הזמן והפרספקטיבה מאפשרים לסדר את הדברים במקומם. ווינוביץ' עצמו פירסם ספר ביקורתי קצר על דמותו של סולז'ניצין ששמו "דיוקן על רקע מיתוס", ובשנה שעברה התפרסמה ברוסיה מונוגרפיה מקיפה שלו מאת המבקר וחוקר הספרות היהודי־הרוסי בנדיקט סַרְנוֹב. הספר עב הכרס ששמו "תופעת סולז'ניצין", שראה אור ברוסית וראוי לתרגם לעברית, מנסה לתאר תמונה מקיפה מזווית לא שגרתית, אך ראוי לומר תחילה כמה מלים על המחבר.

סרנוב אינו סתם מבקר וחוקר חשוב, אלא אחד מעמודי התווך של ביקורת הספרות הרוסית (לקורא הישראלי, ההשוואה עם יורם ברונובסקי יכולה להועיל). הוא היה מתנגד משטר בתקופה הסובייטית, וגם היום, בן 85, הוא שותף לתהליכים תרבותיים חשובים. כשהיה עורך מדור הספרות של השבועון הנחשב "אוגוניוק" פירסם לראשונה את סיפורו של סולז'ניצין "חצרה של מטריונה", וסימן בכך את חזרתו של הסופר למולדת, לאחר שנים ארוכות של חרם סובייטי מוחלט על כתיבתו. סרנוב היה שותף פעיל בהפצת כתבי סולז'ניצין, ועל כן מדובר לא רק בחוקר תקופה מסוימת בחברה ובספרות, כי אם באדם שלקח חלק פעיל באותה תקופה. ספרו אינו מחקר שיטתי של מגמות בכתיבתו של סולז'ניצין, אלא מעין מעקב ממקור ראשון אחר ההתפתחות שחלה בדמותו במהלך השנים.

סולז'ניצין הצעיר החל להתפרסם בברית המועצות כמחבר הספר "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ", שמתאר יממה בחייו של איכר בגולאג סטליניסטי. הספר זכה להצלחה גדולה ולהערכת הסופרים בברית המועצות של אז. הוא היה גם עדות ספרותית ראשונה לזוועות התקופה הסטליניסטית. באותה תקופה האמין סולז'ניצין ברעיונות הקומוניסטיים של לנין, אך הסתייג מה"עיוותים הקשים" שסטלין הכניס בהם, ורבים העריצו את אומץ לבו להתייצב לבדו מול מנגנון הדיכוי הסובייטי. הספרים שבאו לאחר מכן והמכתבים הגלויים להנהגת ברית המועצות שהופצו בהדפסות עצמיות פורסמו במערב והוסיפו לו מעריצים רבים.

ואז החלו להתעורר הספקות הראשונים. כבר בהתחלה היה ברור שסולז'ניצין הוא פטריוט רוסי, ששפת יצירותיו ספוגה בקשר עמוק לשורשיה הסלביים של הרוסית. אך בהדרגה התברר שדבקותו של סולז'ניצין במקורות גורמת לו לכתוב בשפה ארכאית, בלתי מובנת ולעתים אף מגוחכת. בקריאת חלק מיצירותיו נראית השפה של דוסטויבסקי וטולסטוי מודרנית הרבה יותר.

מתוך תוכנית תיעודית על סולז'ניצין

סרנוב סבור שעם השנים נהפכו שני קווי אופי מרכזיים של סולז'ניצין לפגמים יסודיים: המגלומניה הנובעת מתפישתו העצמית כשליח האל, והלאומנות שנוטה לגלות התנשאות והתנתקות מהסביבה. ביצירתו, ובפרט בכתיבתו הפובליציסטית, הלכה והתבלטה הנטייה לתפוש עצמו כשוט בידיו של האל, המצליף במשטר הקומוניסטי הכופר. התפישה הזו השתלבה בפרגמטיות ויעילות קיצונית, קנאות לעניינים כספיים ולזכויות יוצרים – בניגוד גמור לנהוּג במשטר הסובייטי. חוקרת הספרות מאיה קגנסקיה טענה שהאופן שסולז'ניצין מתאר את לנין בספרו "לנין בציריך" מעיד על הזדהות רבה של המחבר עם גיבורו. ואכן, למרות תיעובו, חש סולז'ניצין הזדהות רבה עם לנין. אחת מתכונות האופי הבולטות של שניהם היתה חוסר סבלנות קיצונית לכל אי הסכמה והבעת דעה סותרת – מעבר לתחושת השליחות והנטייה המגלומנית.

יחסו של סולז'ניצין ליהודים והשאלה אם היה אנטישמי נדונו כבר פעמים רבות. סולז'ניצין עצמו דחה בשאט נפש כל האשמה באנטישמיות. כדי להשיב לשאלה זו, חשוב להגדיר תחילה אנטישמיות מהי. סולז'ניצין לא האמין ככל הנראה בעלילת הדם. ספרו האחרון, "מאתיים שנה יחד", הוקדש לתולדות יהודי רוסיה וברית המועצות. לשיטתו, העם הרוסי והעם היהודי פיתחו ביניהם יחסים מיוחדים, החורגים מיחסו של רוסי ספציפי ליהודי ספציפי. מדובר ביחסים בין עמים כ"ישויות" ובאחריות הדדית. לכן, לדעת סולז'ניצין, חלה על העם היהודי אשמה קיבוצית בשל השתתפותם המאסיבית של יהודים במהפכה הבולשביקית, ולכן עליהם לבקש סליחה קיבוצית מהעם הרוסי.

הפרק האחרון בספרו של סרנוב מוקדש להתנהלותו של סולז'ניצין בתקופת חייו האחרונה, לאחר שובו לרוסיה. הסופר שחזר לארצו מהגולה בארצות הברית גינה בתוקף את הנשיא ילצין על "בזבוז המשאבים הרוסיים" ולא היה מוכן לקבל מידיו שום פרס. לעומת זאת, שמח על בחירתו של פוטין. פוטין סיפר שיצא "מוקסם" מהפגישה עם סולז'ניצין, ומה שהלהיב אותו בעיקר היה ש"בעיני סולז'ניצין המדינה היא מעל הכל, גם כשהוא ביקורתי מאוד כלפיה". בסוף חיים של מלחמה ברודנות הקומוניסטית נתן אפוא סולז'ניצין את ברכתו הרוחנית ליורש המובהק ביותר של רודנות זו, בשינוי אדרת קל.

סרנוב משווה בספר בין סולז'ניצין לדמות בכירה אחרת במאבק האנטי-סובייטי, אנדריי סחרוב. כל ימיו היה סחרוב סמל המאבק נגד הדיקטטורה ולמען חופש המצפון של הפרט (הוא, אגב, ביקר את סולז'ניצין כבר בחייו, ובשל הכבוד שרחשו כולם לסחרוב, לא העז סולז'ניצין להשיב לו בתוקפנות אופיינית). מתנגדי משטרו של פוטין שהתאספו בשנה שעברה כדי למחות נגד זיוף תוצאות הבחירות, הניפו תמונות של סחרוב. במידה רבה, הבחירה בין דרכו של סחרוב לזו של סולז'ניצין היא בחירתה של רוסיה הנוכחית. הממסד הרוסי העכשווי הצליח לביית, בחייו ולאחר מותו, את אחד ממתנגדיו הגדולים. נביא הזעם היה למשתף פעולה.

 

רשימנ זו פורסמה במוסף הספרים של עיתון "הארץ" בתאריך 19.2.13

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: