סקירת מרץ 2013

אווה ודעה קדומה

רלטביזם תרבותי־מוסרי מבלבל את פעילי זכויות האדם ומביא אותם לתמוך בעריצים

רשימתו של ג'יימס קירצ'יק ((Kirchick בירחון 'קומנטרי' עוסקת בקונפליקט מעניין שחווים רבים מפעילי זכויות האדם בכלל, וזכויות הקהילה ההומו־לסבית בפרט, בזירה הבינלאומית. מדובר בקונפליקט שכל ליברל ניצב בפניו בעולם פוסט מודרני: מצד אחד הם מרגישים מחויבים להגן על זכויות המיעוטים, ובתור שכאלה חובה עליהם להגן על הומואים ולסביות במדינות ערביות ומוסלמיות – שכידוע, ברובן הם נרדפים בצורה אלימה ביותר ואף מוצאים להורג בפומבי (כמו באיראן). מאידך, רבים מהם חשים צורך להגן בכל מקרה על "התרבות המקומית" מפני מה שהם עצמם רואים כ"ערכים קולוניאליים של המערב".

כך נוצר שסע רעיוני בתוך הקהילה הגאה. הפעילים הרואים צורך להגן על זכויות הפרט בכל מקום – ממוסקבה, שם אסורים מצעדי גאווה ו"תעמולה של הומוסקסואליות", ועד טהרן – מואשמים על ידי אחרים בניסיון אלים "להשליט הגמוניה מחשבתית מערבית על העולם הלא־מערבי", ואף באסלאמופוביה. המאשימים מגוננים על מגוון התנהגויות אלימות וגזעניות שפוגעות במיעוטים שונים, מגדריים ודתיים, ובעצם יוצרים מעין "גזענות־במהופך": זו שטוענת שאנחנו לא יכולים לצפות מאדם שאינו מערבי ללכת לפי הקודים של התרבות המערבית, כולל יחס שוויוני לנשים ולהומו־לסביים.

מבקרת בתערוכת אמנות העוסקת בזכויות אדם. טהרן 2010       צילום: EPA

מבקרת בתערוכת אמנות העוסקת בזכויות אדם. טהרן 2010
צילום: EPA

כראוי לעולם השיח הפוסט קולוניאלי, לבסוף מגיעה גם תיאוריית הקונספירציה. פרופ' ג'וזף מסאד, מרצה באוניברסיטת קולומביה ותלמידו של גדול נביאי הפוסט קולוניאליזם אדוארד סעיד, פרסם מאמר, ובעקבותיו ספר, ובהם הוא מאשים את המערב ב"המצאת זהות הומוסקסואלית" בתור מושג ש"מעולם לא היה קיים בעולם הערבי־מוסלמי", ובניסיונות לכפות אותו על השיח החברתי במדינות ערביות ומוסלמיות. כמובן, מאחורי זה עומדים ה"ציונים", שהיחס הגזעני שלהם לערבים גורם להם להשמיץ את מדינות ערב ולהציגן כהומופוביות.

מכאן בקלות גולשים לצעד הבא – האשמה גורפת של פעילים גאים בישראל ב"הלבנה גאה של כיבוש" (pinkwashing). בכך הופכים הפעילים הגאים בישראל ל"לאומנים וגזענים, שמשתפים פעולה עם מנגנון הדיכוי האלים", והמאבק להכרה בזכויותיהם הופך ל"מסווה של כיבוש". בהמשך גם הקהילה הגאה בארה"ב מותקפת, כיוון שגם נציגיה שואפים למטרות בלתי ראויות, כגון שירות גלוי בצבא ארה"ב (שכרוך בניהול מלחמות אמריקניות אימפריאליסטיות) והכרה בנישואין חד מיניים (שכרוכים ב"התבוללות בחברה הסטרייטית") – במקום שכולם יהיו פציפיסטים שונאי ממסד.

הטענות הללו מחזקות כמובן את מדכאי המיעוטים: לאחרונה אמר שר החוץ של רוסיה, לברוב, כשנשאל על חוק הומופובי שהועבר במועצה העירונית של פטרסבורג, ש"המורשת התרבותית והרוחנית הרוסית אינה מאפשרת תעמולה בנושא הומוסקסואלי", כאילו שבאיזשהו מקום בעולם נושא זה לא עורר פעם התנגדות.

רשימתו של קירצ'יק אינה מובנת מאליה בבמה ימנית־שמרנית כמו 'קומנטרי', ואולי לכן הוא מזכיר לנו לקראת הסוף שמהות הרעיון הניאו־שמרני היא בטענה היסודית והמהותית שדמוקרטיה טובה יותר מדיקטטורה – עד כדי הצדקת התערבות מדינית וצבאית במקומות מסוימים בעולם על מנת להשיב על כנו את הסדר הדמוקרטי, בין השאר בשל היחס שלו למיעוטים.

——————–

מי יודע מה טוב לך?

הרשויות של המדינה והמדע. לכן הם רשאים להכתיב, או לפחות לנג'ז

רשימתו של קאס שונשטיין (Sunstein) ב'ניו יורק רוויו אוף בוקס' עוסקת בספרה של שרה קונלי (Conly) העוסק בשאלה עתיקת היומין והאקטואלית – האם ועד כמה המדינה והחברה רשאיות או צריכות להחליט עבור האזרח. האם הפטרנליזם של רשויות המבקשות לדאוג לבריאות הציבור, למשל, הוא לגיטימי או שהוא פוגע בחופש של היחיד.

ג'ון סטיוארט מיל טען שהשיקול המוצדק היחיד לפגיעה בחירותו של הפרט הוא האפשרות שאחרים ייפגעו. לדעתו של מיל מותר לפרט לעשות דברים שעלולים לפגוע בו עצמו, וכל עוד אינו פוגע בזולת אל לה למדינה להתערב – הפרט לבטח יודע מהו הדבר הטוב והנכון עבורו יותר מכל אחד אחר. טענה זו נראית מושכת מאוד ברמה האינטואיטיבית, אך הבעיה היא שכיום רוב החוקרים בתחום מדעי החברה נוטים לדחות אותה ככל שהם נעשים מודעים יותר להטיות הרבות, הגלויות והסמויות, שמניעות את תהליך קבלת ההחלטות שלנו.

כך, חתני פרס נובל הישראלים, כהנמן וטברסקי, מצאו ששיקולי הסבירות של אנשים מושפעים מאוד מרמת "הנגישות התודעתית" של אירוע מסוים. אם פיגוע טרור, למשל, הוא אירוע שחווית אתמול, אתה תעריך את האפשרות שהוא יקרה כסבירה הרבה מעל לסבירות האמיתית, ולהיפך. רובנו גם אופטימיים מדי, בעיקר לגבי עצמנו. זה לא בהכרח שלילי, כי הדבר עוזר לנו לתפקד, אך גם הורג אותנו: אופטימיות זו גורמת למעשנים כפייתיים, למשל, להניח שהסיכוי הסטטיסטי הגבוה לחלות בסרטן לא יתבטא במקרה הפרטי שלהם.

האופטימיות הורגת אותנו.צילום אילוסטרציה: thinkstock

האופטימיות הורגת אותנו.
צילום אילוסטרציה: thinkstock

ביקורת אחרת על טענתו של מיל כי "הפרט תמיד יודע מהו הדבר הטוב עבורו" היא חוסר ההבחנה של מיל בין המטרות לאמצעים. זה נכון שרוב האנשים מבינים מה יעשה להם טוב, אך הם חסרים לעתים קרובות הבנה קריטית לגבי העובדה שהתנהגותם היא זו שמונעת מהם לממש את מטרותיהם. למשל, אדם שרוצה לחיות חיים ארוכים, בריאים ומאושרים ומאידך אינו מקפיד על פעילות גופנית, מעשן ואוכל אוכל לא בריא, נוהג בניגוד לדברים שהוא מאמין בהם לגבי עצמו.

ההטיות הללו מולידות התנהגויות שלהן השלכות על חייו ובריאותו של הפרט, וכאן קיימת התלבטות האם על הרשויות להתערב, במיוחד במקרה שבו התנהגותו של הפרט לא תגרום לו בהכרח נזק כבד ומיידי. כך, ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג האמין שהשמנה היא בעיה רצינית בארה"ב ושחלק גדול ממנה נובע ממכירה של שתייה ממותקת במכלים גדולים. לכן הוא העביר במועצה העירונית חוק שאוסר למכור במקומות ציבוריים מכלים של שתייה ממותקת שנפחם עולה על מחצית הליטר. הדבר עורר ביקורת וגם לעג, עד כדי כך שאחד הקריקטוריסטים צייר את בלומברג עם בגדים של שמרטפית.

אך השאלה של התערבות המדינה בחייו של הפרט היא שאלה רצינית הרלוונטית לתחומים רבים – בטיחות בדרכים, מערכת בריאות הציבור, הסדרים כספיים ובנקאיים ועוד. בחברה המערבית הולכת ונעשית מקובלת פרקטיקה של "הצקה" (nudges), כלומר אזכורים הכתובים על מוצרים שונים ומזהירים מפני שימוש לא זהיר בהם.

הכותבת מאמינה שהתערבות ממשלתית בדבר האמצעים הראויים כדי להגיע למטרות שהפרט החליט עליהן עשויה בהחלט להיות במקומה. לצד זה היא מדגישה מספר עובדות מגבילות: את הקושי האובייקטיבי לשקלל את כל האמצעים הקיימים למטרות ואף להבחין ביניהם, את העובדה שרובנו כנראה נעדיף ברוב המקרים את החופש האישי על פני אפשרות לטעות, ואת עצם ההכרה בזכותו הלגיטימית של הפרט לטעות ביחס לעצמו.

———-

הונגריה אובר אלס

טראומת 1914 ממשיכה להזין את הלאומיות ההונגרית. היהודים עדיין אשמים בכל

שלמה אבינרי, אחד מעמודי התווך של מדעי המדינה בישראל, פרסם ברבעון הסוציאל־דמוקרטי 'דיסנט' ( Dissent) רשימה בעקבות ספר חדש על המצב בהונגריה מאת ההיסטוריון והעיתונאי ההונגרי פול לנדוואי (Lendvai). אבינרי נזכר איך בשנת 1990 הוא שימש חבר בוועדת פיקוח בינלאומית על הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהונגריה הפוסט־קומוניסטית. במהלך טיול ברחובות בודפשט הוא נתקל באיש שמכר מפות של 'הונגריה הגדולה', זו שלפני מלחמת העולם הראשונה – שכללו בתוכן חלקים ממה שהוא כיום סלובקיה, רומניה, אוקראינה, יוגוסלביה ואוסטריה. עמיתיו של אבינרי טענו שמדובר בנוסטלגיה תמימה – אך הוא עצמו היה מודאג יותר.

דאגתו התממשה ב־ 2010, כאשר חברי מיליציות לובשי שחורים צעדו ברחובות בודפשט עם דגלי ערים שהיו בתחום ההונגרי לפני מלחמת העולם הראשונה. ביטויים קשים נוספים של לאומנות הונגרית הם אלימות כלפי צוענים (שעליה נכתב במדור זה) וניסיונות פעילים להכחשת השואה ולהכחשת חלקם הפעיל ביותר של ההונגרים בה.

לנדוואי, יהודי שרוב משפחתו נספתה בשואה והוא נמלט למערב בשנות ה־50, מתאר את שלבי ההתפתחות של הונגריה העכשווית. עוד בימיה כמדינה קומוניסטית, הונגריה נהנתה מרמת חיים יחסית גבוהה ומפתיחות למערב גדולה יותר מזו שהייתה ברוב המדינות בגוש הסובייטי. המשטר התיר יוזמות עסקיות פרטיות קטנות ואף אפשר לאזרחים לבקר במערב בשלב די מוקדם. אכן, הציפייה הייתה שהונגריה תעבור מהר ובקלות למחנה המערבי־ליברלי־דמוקרטי – אך זה לא קרה. כדי להבין זאת, לנדוואי מחזיר אותנו לימי מלחמת העולם הראשונה ומזכיר לנו את הפגיעה הטריטוריאלית הקשה שחוותה הונגריה בעקבותיה: איבוד שני שלישים משטחה ומעל מחצית אוכלוסייתה. הדבר נתפס כהשפלה קשה וגרם טראומה לתודעה הלאומית ההונגרית.

השיקום משנות הקומוניזם לווה בגל לאומנות גואה

השיקום משנות הקומוניזם לווה בגל לאומנות גואה

השיקום של הונגריה משנות הקומוניזם התלווה מיד בגל גואה של רגשות לאומניים, כולל ההכרזה של מנהיג החזית ההונגרית הדמוקרטית בסוף שנות ה־80 שהוא מייצג לא רק את תושבי הונגריה, אלא גם את מיליוני ההונגרים החיים מחוץ לגבולותיה. בהמשך קרה בהונגריה משהו דומה למה שהיה בברית המועצות – מצד אחד, המפלגה הקומוניסטית הייתה זו שאפשרה את הרפורמות ואת המעבר לשיטה רב מפלגתית. מצד אחר, היא היססה כל הזמן עם הרפורמות שלה־עצמה, הן בתחום המדיני והן בתחום הכלכלי.

הדמוקרטיה ההונגרית של תחילת שנות ה־90 נראתה כמו המשך המשחק של מנגנון המפלגה תחת הכותרת 'דמוקרטיה'. הזעזועים הכלכליים והעובדה שראש הממשלה הסוציאל דמוקרטי האחרון לפני עליית הלאומנים ב־2010, פרנץ ג'ורשני, היה אחד מאנשי העסקים העשירים במדינה, לא הוסיפו לדמוקרטים ולשמאל אמינות. מאז, ימין שמרני ולאומני חולש על שני שלישים של הפרלמנט, מדבר על חזרה להונגריה הגדולה וקושר קשרים עם תנועת 'יוביק', שאינה מסתירה את אופייה הפשיסטי ואף היא מיוצגת בפרלמנט.

אחד מפרקי הספר מוקדש למצבם של יהודים בהונגריה. שיתוף הפעולה האגרסיבי של ההונגרים עם הנאצים בהשמדת יהודיה האחרונים של אירופה ב־1944 ידוע ומפורסם והעלה תהיות לגבי מוצאה של שנאה תהומית זו. הסבר מקובל הוא זעם הונגרי עממי על שיעורם הגבוה של היהודים בהנהגה של המהפכה הקומוניסטית ב־1919, בראשותו של היהודי בלה קון. אך מבט על תולדות הונגריה מראה שתנועות אנטישמיות התחילו להתמסד שם הרבה קודם לכן: ב־1878 חבר פרלמנט הונגרי דרש לגרש את כל יהודי הונגריה – דבר חריג מאוד במדינה אירופית באותה תקופה. כעבור ארבע שנים התפרסמה עלילת דם שבה הואשמו 15 יהודים ברצח של ילדה נוצרייה.

אך גם כאן קיים פרדוקס מעניין – דווקא בהונגריה הגדולה של טרום 1914 התקיים שיתוף פעולה פורה בין האליטה ההונגרית הלאומית ליהודים המתבוללים, שהיו כמובן לאומנים הונגרים גדולים אף מההונגרים עצמם. באזורים רבים בהונגריה הונגרים אתניים (מדיארים) היו מיעוט ויהודים שימשו סוכני "הונגריזציה" בקרב מיעוטים שונים.

השתלבותם באליטה ההונגרית הייתה כה אינטנסיבית, עד שעיתונאי צעיר יליד בודפשט, תיאודור הרצל, חשש שמא דווקא השתלבות זו תזין את האנטישמיות. נוסיף לזה כמה יהודים בכירים במפלגה הקומוניסטית ההונגרית של שנות ה־80 ואת ההתערבות הפילנתרופית הפעילה של ג'ורג' סורוס – ונבין שגם במאה ה־21 ניתן להאשים את היהודים בכל הצרות, כולל קפיטליזם וקומוניזם.

——————–

ישן וטוב

יובל שנים לאחור היה פמיניזם תמים יותר, שנועד לחלץ את עקרות הבית מגורלן

יום האישה הבינלאומי, המצוין ברחבי העולם בשמונה במארס, חופף השנה לאירוע חשוב בתולדות הפמיניזם המודרני, בעיקר בארה"ב: חמישים שנה לצאתו לאור של אחד הספרים החשובים בתיאוריה הפמיניסטית, 'המיסטיקה הנשית' מאת בטי פרידן. פרידן, שהלכה לעולמה לפני מספר שנים, נחשבה אז למי שנתנה פתחון פה למיליוני עקרות בית נואשות שנאנקו תחת העול של עבודות הבית ורצו לראות פתח לעתיד טוב יותר. הפעילה הפמיניסטית המתונה קאטי יאנג בוחנת בירחון הליברלי 'ריזון' (Reason) כיצד נשמעים המסרים של פרידן חמישים שנה אחרי.

מסתבר שחשוב יותר להביט מה אין בספרה של פרידן מאשר מה יש בו. כמה מהמושגים המרכזיים המאפיינים את הפמיניזם הרדיקלי שהתפתח מאז – קרבנות נשית, אלימות גברית ומלחמת המינים – אינם נמצאים בו. למעשה, מבקריה של פרידן משמאל טענו מאז ומעולם שהיא לא מנסה "לקעקע ולפרק" את העולם של ההגמוניה הגברית, אלא לאפשר לנשים להשתלב בעולם של עשייה גברית בצורה מכובדת. האידיאל של פרידן היה ונותר לאורך כל הדרך זה של האמריקני הלבן בן מעמד הביניים. חמור מזה, פרידן הייתה עוד משהו שפמיניסטית רדיקלית עכשווית לא אמורה להיות – היא הייתה פטריוטית. היא האמינה ששוויון לנשים יקדם את עוצמתה הטכנולוגית והכלכלית של ארה"ב.

פמיניסטית רדיקלית לא אמורה להיות פטריוטית.צילום: thinkstock

פמיניסטית רדיקלית לא אמורה להיות פטריוטית.
צילום: thinkstock

פרידן גם לא ראתה בגברים דמות של אויב מדכא. להפך: היא האמינה שאנרגיית התסכול שמצטברת אצל עקרות הבית הנואשות, שאינן יכולות לבטא את היכולות שלהן בתחום העשייה החוץ ביתית, פוגעת בילדים ובבעלים שלהם כיוון שהיא משתחררת בצורה של עוינות, ושבחברה שוויונית יותר גברים יאריכו יותר ימים, כאשר לא ירבץ עליהם מלוא עול הפרנסה.

פרידן התנגדה לתפיסות של "עימות בין מגדרים" ואפילו יצאה נגד מאבקן של לסביות למען שוויון – והואשמה בהומופוביה. עם זאת, עמדתה הייתה תגובה לתפיסות רדיקליות בשולי התנועה הפמיניסטית, שראו את אורח החיים הלסבי לא כזהות אלא כדרך רדיקלית להילחם נגד הגברים. היו לפרידן כמובן הטעויות וההגזמות שלה שניכרות יותר בפרספקטיבה של הזמן (למשל הערתה שעבודות בית הן "סוג של מחנה ריכוז", או אי הקדשת מחשבה לשאלה מי יהיה עם הילדים בשעה ששני ההורים יהיו בעלי קריירה משמעותית מחוץ לבית). פרידן האמינה ששני הדברים שמביאים סיפוק לכל אדם הם אהבה ועבודה; נותר לראות אם הפמיניזם העכשווי יֵדע לשוב אל המקורות הרעיוניים שמהם התרחק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: