ארכיון חודשי: מאי 2013

סקירת מאי

ערכים כשפה זרה

את יום הניצחון על הנאצים חוגג הדור החדש ברוסיה בקמפיין של מבצעים והנחות ללוחמים. סוף עידן הערכים?

רשימתו של אלכסנדר ארכנגלסקי ב"אוגוניוק" הרוסי מוקדשת לתאריך שמצוין ברחבי רוסיה (כמו גם בקרב יוצאי רוסיה בארץ) כיום חג – התשעה במאי, יום הניצחון שבו נכנעה גרמניה הנאצית בפני ברית המועצות. הרשימה עוסקת באופי החגיגות ברוסיה העכשווית ומוצאת אותן חסרות רגישות ומגוחכות.

מצד אחד, בכל רחבי רוסיה מתקיימים אירועים וטקסים ממלכתיים ברוב פאר והדר שעלותם רבה. מצד שני, מדובר לעתים קרובות בפרסומות שחוצות את גבול הטעם הרע. לדוגמה, שלט פרסום בעיר מורמנסק מציע לוותיקי המלחמה הנחות בלוויות, וחנות קוסמטיקה מציעה לאנשים שגילם למעלה משמונים "קרם פנים שהופך אותך לצעיר יותר". בנק מסחרי במוסקבה הגדיל לעשות והציע השקעה בריבית גבוהה במיוחד, כשעל שלט הפרסום נראים שטרות של כסף עם מדליות על גילויי גבורה בקרבות. אגב, תוכנית ההשקעות נקראת "המנצח". הדבר מעורר תחושה שבמסווה של דאגה לוותיקי הלוחמים מישהו פשוט מנסה ללעוג להם.

צילום : EPA

צילום : EPA

למה כל זה קורה? לדעתו של ארכנגלסקי, קיים ברוסיה העכשווית פער מובנה בין הרצון הכן לכבד את ותיקי מלחמת העולם השנייה לבין היכולת הריאלית לבטא את הרצון הזה. בתרבות הרוסית דהיום לניצחון אין כמעט תוכן ערכי ורוחני. עד שנות ה־40־50, הניצחון נתפס כהישגו האישי של סטאלין. מאז, תפיסה זו פינתה את מקומה לתפיסה שלפיה החייל הסובייטי הגן על הערכים האוניברסליים של האנושות מפני הרוע הנאצי. לכן, אותו חייל שהיה יכול להילחם ללא רחמים נגד חילות גרמניים היה יכול להפוך בן רגע ליצור עדין ורגיש, כשהוא מחזר אחרי החובשת בתוך הפלוגה שלו.

אך הדור הרוסי הצעיר של היום חסר את מילון המושגים הזה. דור זה מבין רק את השפה של ההנחות והמבצעים ועל כן הדיבור על הניצחון מתמצה בשיח על תוכניות השקעה, קרמים ולוויות מוזלות. זה השפה הערכית שהוא מכיר. לכן, אגב, בניסיון להחיות את גאוות הניצחון הניפו בכל רחבי רוסיה את הדגלים הסובייטיים, סמל שתוקפו פג לפני 22 שנה.

לדעתו של הכותב, ניתן לדבר אחרת. גם היום ניתן להסביר לרוסים הצעירים שהסבים והסבתות שלהם נלחמו למען החופש, בשביל שהם יוכלו להיות אזרחים חופשיים בעולם, עם אינטרנט מהיר וטלפון נייד. סבא שלהם עבר את כל אירופה ברגל כדי שהם יוכלו לנסוע בעולם, להתחתן עם מי שהם רוצים ואף לתמוך במשטרו של פוטין או להתנגד לו.

לסיום, משתף המחבר את הקוראים בכאבו האישי ביום הזה. למרות שחמישה עשר מקרובי משפחתו נהרגו בחזיתות המלחמה השונות, הוא אינו רשאי לקחת חלק באירועים לכבוד יום הניצחון בכיכר האדומה, לפחות עד שהמצעד הצבאי שם יסתיים. ככה זה, הפאר הממלכתי חשוב יותר מהכאב והזיכרון האישי.

———————

המלחין והצל

לרגל 200 שנה להולדתו, גרמניה מתחבטת בשאלת היחס הנכון לריכרד ואגנר. אנרכיסט אנטישמי או יוצר דגול?

רשימתו של דירק קורביובלט ב"דר שפיגל" הגרמני מוקדשת לאירוע נוסף שחל החודש – 200 שנה ליום הולדתו של המלחין ריכרד ואגנר שחל ב־22 במאי. בישראל דנו רבות בשאלה האם ראוי לבצע בארץ את יצירותיו של המלחין, שהיה ידוע בזיקתו לנאצים. ובכן, מתברר שהשאלה לא פוסחת גם על גרמניה, השואלת את עצמה האם ראוי לראות בוואגנר חלק מן המורשת התרבותית שלה.

אולי סמל מסוים לדילמה זו ניתן לראות בפסל של ואגנר שעומד להיות מוקם בעיר הולדתו לייפציג. האמן המופקד על הכנת הפסל, סטפן בלקנהול, אמר שהוא מתכוון ליצור פסל שלא יעלה בהרבה על מידותיו הטבעיות של ואגנר, שהיה נמוך מהממוצע. עם זאת, הוא מתכנן ליצור לפסל צל ענק ולאפשר לכל מי שירצה לפרש זאת בדרכו – או כאמירה שאמנותו של ואגנר הייתה "גדולה מהחיים" או כסמל של הצל הארוך שוואגנר הותיר אחריו באמנות ובתרבות.

לאורך הרשימה דן המחבר בפנים הסותרות ובהיבטים השונים בדמותו של ואגנר, ביחס שלו ליהודים ובזיקתו של היטלר אליו. כך, למשל, מנצח צעיר ומבריק בשם יאן גלוגר תכנן להופיע בפסטיבל המוסיקה הגרמני החשוב ביותר, פסטיבל ביירוית, עם היצירה "ההולנדי המעופף" של ואגנר. המנצח בחר להתעלם מהרקע האנטישמי של המלחין, תוך כדי שהוא מפתח את המטפורה של "ההולנדי המעופף" לאדם מודרני שנע ונד במרחב מבלי להיות בבית בשום מקום. גלוגר הציע את התפקיד לזמר בס רוסי נודע בשם ניקיטין, וזה הסכים בהתלהבות. אלא שמספר ימים לפני הבכורה התברר שיש לניקיטין קעקוע שדומה מאוד לסמל האס.אס. כשניקיטין נשאל על כך, הוא אמר שמדובר בסמל קדום של תרבות הוויקינגים. אלא שאז התברר שיש לו גם קעקוע של צלב קרס על החזה. ניקיטין הורחק מההפקה והיה צורך דחוף לאתר מבצע אחר. לדאבונו של גלוגר הוא גילה שאין דרך "לנטרל" לגמרי את המסרים של ואגנר, ושאלה יופיעו סביב כל יצירה בדרך זו או אחרת.

חסידי המוסיקה של ואגנר (וביניהם גם יו"ר עמותת ואגנר בישראל, יונתן לבני) סבורים כי גם אם באופן אישי היה ואגנר אדם איום ונורא וגם אם הוא היה אנטישמי, הרי שלמוסיקה שלו אין כל הקשר פוליטי. המתנגדים, מצדם, מצביעים על כך שראשית ואגנר לא היה "סתם אנטישמי" אלא זמם להשמיד את כל היהודים ממש (כפי שניתן להבין מהמכתב שכתב לרעייתו לאחר שריפת ענק בתיאטרון בווינה, ובה נהרגו מאות אנשים, כמחציתם יהודים). שנית, ואגנר עצמו מעולם לא האמין בניתוק בין אמנות לפוליטיקה אלא שאף כל חייו לכך שהמוסיקה שלו תהפוך את האנשים ללהוטים יותר אחר האידיאלים ופחות אחר בצע כסף (מה שלא הפריע לו עצמו להיות תאב בצע ורודף מותרות כל ימי חייו).

אגב, גם מורשתו החברתית של ואגנר, מתברר, אינה חד משמעית. ב־1849, בתקופה שבה הגרמנים נלחמו למען החופש, ואגנר היה מעורב בפעילות שמאלנית רדיקלית, שכללה הברחת רימוני יד וקשר קרוב עם אנרכיסט רוסי בשם מיכאיל באקונין. בתקופה זאת ואגנר התבטא פעמים רבות בגנות "הסגידה לממון" וראה בה ניגוד לרוח הגרמנית הטהורה. כשהמהפכנים הפסידו הוא נאלץ לגלות לציריך והתגורר שם עד מותו ב־1858. שם גילה מחדש את הזיקה הקרובה למונרכיה ובפרט למלך בוואריה לודוויג השני, שבין היתר סייע לו כספית כדי שיוכל לקיים את אורח חייו הנהנתני.

הרשימה מתחקה אחר קורות צאצאיו של ואגנר ומגלה גם שם תמונה מורכבת. נכדו של ואגנר, וילנד, היה יקירו של היטלר, וחבר במפלגה הנאצית. לאחר מכן הוא היה למנהל האמנותי של פסטיבל ביירוית והמשיך לכהן בתפקיד עד שנות השישים. אמו, ויניפרד ואגנר, כלתו של המלחין, קיבלה בביתה את חבריה הנאצים עד למותה ב־1980. בנה, שגר בסמיכות אליה, בנה קיר בגובה של ארבעה מטרים כדי שבתו לא תיחשף לרקע הנאצי של סבתהּ. בין הנכדים של משפחת ואגנר קיימים עד היום מתחים סביב המורשת של סבם והיחס הראוי אליה. הם מכירים באישיותו הבעייתית ובתפיסותיו האנטישמיות, אך מאידך משתדלים "לנקות" את היחס אליו היום מהקשרים היסטוריים.

ההיסטוריונים טוענים כלפיהם שהם עדיין לא מאפשרים גישה לחלק מהמסמכים מתקופת השואה, והם מצדם טוענים לשיתוף פעולה מלא. נראה כי גם סמוך ליום הולדתו ה־200 נותר ואגנר דמות שנויה במחלוקת , כשכל אחד בוחר במה להתמקד כשהוא מביט באיש – באישיותו או בצל הענק שהוא מטיל.

———–

הגות לא רלוונטית

ביוגרפיה חדשה של קרל מרקס מציגה את הגותו כאוסף אקלקטי של תפיסות המושפעות מרוח הזמן. כל קשר למציאות המודרנית מקרי בהחלט

רשימתו של ג'ון גריי ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" מוקדשת לאישיות גרמנית אחרת שנויה במחלוקת – קרל מרקס. זאת לרגל צאתה של ביוגרפיה חדשה של האיש מאת ג'ונתן ספרבר.

החידוש המרכזי בביוגרפיה הוא בהצגת מרקס כהוגה בן זמנו, מן המאה התשע עשרה. לכן, לדעתו של ספרבר, הצגת מרקס בתור אחראי לזוועה הטוטליטרית של המאה העשרים (כפי שעושים כמה הוגים שמרנים) או בתור מי שיש בהגותו פתרון לבעיות החברתיות של שנות האלפיים, תהיה בגדר אנכרוניזם. בכלל, מסתבר שמרקס לא תמיד דגל בהשקפה קומוניסטית. בשנת 1842 הביע התנגדות נחרצת לתפיסות הקומוניסטיות שנפוצו אז בעיתונים הגרמניים, ראה בקומוניזם סכנה לגרמניה והתבטא בזכות דיכוי הקומוניזם, אפילו בכוח הזרוע. בזמנים שונים הוא אף כינה את הקומונה הפריזאית ואת הרעיון של דיקטטורת הפרולטריון "הבלים".

בחינה שיטתית של הגותו מראה כי בניגוד לתפיסות האורתודוקסיות, תפיסותיו של מרקס לא נבעו מהגות שיטתית שידעה התפתחות אחידה לאורך הזמן, אלא היו אוסף של תפיסות אקלקטיות שהתערבבו והשתנו במהלך השנים כשהן מושפעות מאופנות השקפתיות. בנוסף, מרקס קטע את כתיבתו ההגותית פעמים רבות עקב עיסוקיו הרבים כעיתונאי ופעיל חברתי.

1397295587

גם כשבוחנים את הזרמים הרעיוניים שמרקס הושפע מהם מוצאים גיוון של תפיסות שלא תמיד מתיישבות זו עם זו. למשל, מרקס האמין, בדומה לרוב בני תקופתו, בהבדלים בין הגזעים ולעתים היה מסוגל להתבטא בצורה דוחה למדי לגבי צאצאים של גזעים מעורבים (למשל לגבי הוגה הדעות הסוציאליסטי לסל). למארקס גם הייתה חיבה יתרה לתפיסותיו של בן תקופתו, דארווין, אלא שהוא חלק עליהן באמונתו כי תהליך האבולוציה מעיד על התקדמות ושיפור הקיימים בטבע (בעוד שדארווין דיבר רק על תהליך אבולוציה של הסתגלות לתנאים הקיימים). מרקס צפה כי לאחר שהחברה הקפיטליסטית תקרוס נחיה בעולם טוב יותר, אך גם כאן – תפיסתו ביחס לאותו "עולם טוב יותר" הייתה כללית ומעורפלת.

למרקס הייתה תובנה מעניינת – אבחנתו לגבי יכולת השרידות הגבוהה של הקפיטליזם. גם היום ניתן למצוא בארה"ב שמרנים שהם ליברלים בתחום הכלכלה והממשל, אך משלבים זאת עם תפיסות שמרניות בתחום החברה והמשפחה. לפי מרקס לא ניתן ליצור באמת שילוב שכזה, שכן שינויים כלכליים מובילים מצדם לשינויים חברתיים. מכאן אולי כוחה המופלא של החברה הקפיטליסטית המאפשר לה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש, למרות הסתירות הפנימיות הקיימות בתוכה. לדעת המחבר והמבקר, כדי להבין את המנגנון שמוביל את כל השינויים האלו עדיף לפנות לכתביו של פרידריך האייק, למשל, ולא לדבריו של מרקס. כמאה וחמישים שנה אחריו, נראה כי הטבע האנושי בוחר להתפתח בדרך של אבולוציה במקום בדרך ההפוכה.

—————–

החופש שבקצה המנהרה

בניגוד להערכות, מסתבר כי אין מניעה אמיתית לפיתוח שלטון דמוקרטי. עובדה – שישים אחוז מהעולם כבר שם

ועוד כמה מילים על אבולוציה. רשימתו של לארי דיימונד ברבעון להגות מדינית Wilsonian Quarterly מוקדשת לשאלת “המוכנות לדמוקרטיה“ שנידונה בקרב הוגי מדעי המדינה מאז נפילת חומת ברלין ועד לאביב הערבי. יש מדינות, כך נאמר לעתים קרובות, שפשוט אינן בשלות לדמוקרטיה. עובדה, אחרי מהפכות עקובות מדם הן בסך הכול מחליפות רודן אחד באחר. רשימתו של דיימונד מבקשת לבחון טענה זו.

אכן, מדינות רבות בדרום אמריקה ובמזרח התיכון, כמו כמה ממדינות ברית המועצות לשעבר, בחרו בשלטון דיקטטורי לאחר שהמשטר בארצן השתנה. היו מי שטענו שמדובר בפועל יוצא של התרבות הפוליטית באותן מדינות, שאינה מעודדת אוטונומיה ועצמאות אישית ומחשבתית, וגם של העוני וחוסר היציבות החברתית – שני תנאים שלא ניתן לפתח דמוקרטיה בלעדיהם. לכן, אומרים תומכי האסכולה, המדינה צריכה קודם כול להתייצב ולהתעשר. רק אז ניתן להתחיל לבנות דמוקרטיה. טיעונים שהמשיכו את התפיסה הזו הובילו לתיאוריות ניאו־מרקסיסטיות שלפיהן לא ניתן לצפות ממדינות עולם שלישי לפתח משטר דמוקרטי בעוד תאגידים מערביים שולטים הלכה למעשה בכל המשאבים הטבעיים שלהן ומנשלים אותן מרכושן הלאומי. לכן, לאותן מדינות מותר להתמרד נגד הניצול, גם אם לשם כך הן משליטות על עצמן דיקטטורה של איש אחד או מועצת קשישים.

גם בימין השמרני היו הוגים, דוגמת סמואל הנטינגטון, שדיברו על התנגשות בין ציוויליזציות שאינה מאפשרת לחלק מהתרבויות לפתח דמוקרטיה. ב־1984 הנטינגטון כתב ש“ייתכן כי הגענו לגבולות של ההתפתחות הדמוקרטית בעולם“. אלא שמבחן המציאות הראה אחרת. עם כל השינויים שעברו על העולם מאז 1984 ועד היום, שלוש מכל חמש מדינות בעולם הן בעלות מבנה מדיני דמוקרטי באופן בסיסי, כשהדמוקרטיה מביאה איתה צמיחה כלכלית למדינות עניות כמו דרום קוריאה וטייוואן. אמנם מדי פעם קורים ניסים כלכליים גם בדיקטטורות (סינגפור), אך לרוב מדינות אלו שרויות בעוני ושחיתות (זימבבואה, צפון קוריאה).

צילום EPA

צילום EPA

גם הטענה שהדמוקרטיה קשורה בהכרח לתרבות או לדת מסוימת אינה עומדת במבחן המציאות. אמנם רוב הדמוקרטיות הראשונות נוצרו במדינות שלהן תרבות פרוטסטנטית, אך מאז רוב המדינות הקתוליות הפכו לדמוקרטיות אף הן, וכיום יש גם מדינה דמוקרטית הינדית (הודו), בודהיסטית וכמובן יהודית. גם מדינות מוסלמיות, דוגמת תורכיה ואינדונזיה, לומדות ליהנות מהממשל הדמוקרטי.

נראה כי הדמוקרטיה היא מה שרוב האנשים בעולם רוצים; סקרי דעת קהל במדינות רבות מראים העדפה עקבית שלה. אמנם באזורים מסוימים קיים חוסר אמון כללי בפוליטיקאים, אך אין פירוש הדבר שאנשים מעדיפים דיקטטורה, אלא שהם שואפים לדמוקרטיה נקייה ומתפקדת יותר. מספר הולך וגובר של אזרחים במדינות שונות הופכים למעורבים פעילים במחאה נגד הדיקטטורה, ומחאה זו נושאת פרי, כפי שאנו רואים בדוגמה של בורמה. נראה אפוא כי הדרך הטובה ביותר להגיע לדמוקרטיה היא דמוקרטיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013

מיהו הומופוב ?

לכבוד היום הבין-לאומי נגד הומופוביה, רציתי לשתף בכמה מחשבות שלי לגבי תוכן המושג "הומופוביה". זאת כי לדעתי מדובר במושג שרבים כל כך אוהבים להטיח אותו – ואחרים כל כך מתאמצים להתנער ממנו – עד שהוא איבד במידה מסוימת את משמעותו.

להלן שתי דוגמאות:

1. פסיכולוג נוצרי בשם ג'וזף ניקולוסי אומר "הומופוביה היא פחד לא רציונאלי מהומואים. אבל אני באמת חושב, על סמך הניסיון שלי, שמדובר באנשים שכולם לא יציבים רגשית, אגרסיביים ופוגעים בעצמם ובזולת. לכן היחס שלי אליהם הוא רציונאלי, ואני לא הומופוב".

2. מבקר תרבות (גיי בעצמו) בשם ברוס באואר פרסם ביקורת "קטלנית" על קובץ שיריו של משורר הומו בשם אלן גינסברג. כשגינסברג שמע זאת, הוא שאל את חברו אם באואר הומופוב.

מה אתם אומרים? מי מהשניים הומופוב? הראשון? השני? שניהם? אף לא אחד מהן?

ובאמת, איך יודעים?

אני מאמין שלעתים קרובות ההבחנה היא אכן קשה. ודווקא בגלל זה הייתי רוצה להציע תבחין (קריטריון) שעוזר לי אישית. זהו תבחין ששאלתי אותו ממשפטן אמריקאי בשם אלן דרשוביץ, ובמקור נועד כדי להשיב לשאלה "מיהו אנטישמי?".

ובכן, אומר דרשוביץ, כשמדברים על האנטישמיות, חשוב לדבר על ההקשר. אם מישהו אומר משהו על העם היהודי או על ישראל, יש לבחון לא רק את תוכן האמירה, אלא בעיקר את השאלה האם אותו אדם משתמש כלפי עמים אחרים ומדינות אחרות בקנה מידה מוסרי דומה או שונה.

למשל, יהיה סביר מאוד להגיד שהדמוקרטיה הישראלית אינה מושלמת ,וזה לא ייחשב אנטישמיות. לעומת זאת, אמירה שלדמוקרטיה הישראלית הבלתי מושלמת אין זכות קיום לצדן של דמוקרטיות בלתי מושלמות אחרות, זו תהיה אמירה בגדר אמירה אנטישמית. כי היאשמונעת מעם יהודי את זכותו לקיום ריבוני לעומת זכותם של עמים אחרים.

אם נעבור מפה להומופוביה, הרי שאמירה הומופובית תהיה אמירה ששופטת הומואים ולסביות בצורה שונה מיתר בני האדם. למשל, אדם יכול להגיד שמשכב זכר אסור באיסור תורני חמור. זו כשלעצמה אמירה ניטרלית. אך ניתן יהיה לשאול, האם הוא מודע להבחנה בין המעשה האסור ובין אדם בעל משיכה לבני מינו שבכלל לא בהכרח מבצע את המעשה? האם הוא שופט באותה רמה של חומרה את כל האנשים שעוברים על איסור תורה או אנשים שהם בעלי פוטנציאל לעבור על איסור תורה מסוים (אישית, איני מכיר מישהו שאינו בעל פוטנציאל כזה). למשל, אם מישהו שחושב שבעייתי שהומואים ולסביות ישרתו בצה"ל, חשוב שיסביר מדוע הוא לא רואה בעיה בכך שבועלי נידות יעשו זאת.

דוגמה אחרת לגישה הומופובית, בעיניי, היא גישה שמנסה "לגזור" את כל ההומואים והלסביות על פי "גזרה" אחת מסוימת, בדר"כ שלילית. לוקחים הומוסקסואל שעשה משהו ביזארי וחריג, ומשליכים את זה על כולם, בלי הבחנה. ביטויים כמו "אורח חיים הומוסקסואלי" או "קהילה הומוסקסואלית" הם ביטויים מטעים בעיניי, כיוון שאין צורת אורח חיים הומוסקסואלית אחת, כשם שאין "קהילה גאה" אחת. ובדיוק כשם שאותו אדם היה רוצה שלמופרעים וחריגים בתוך המחנה שלו יתייחסו כאל "עשבים שוטים", כך עליו ולהתייחס גם לחריגים בקבוצות שונות.

אם כן, ראינו שנֵי "מכשירי זיהוי" עיקריים של הומופוביה בארגז הכלים שלי: 1) מוסר כפול,2) הכללה.

ניתן להשתמש בעיקרים אלו באופנים שונים. לפעמים ניתן לזהות באמצעותם הומופוביה סמויה ומתוחכמת, כזאת שמנסה לעדן את עצמה ולעטות ארשת מכובדת. ולעתים ניתן גם לזהות באמצעותה טעות, הכללה בתום לב או בורות שאינן בהכרח הומופוביה.

אני מאמין שהנושא הזה חשוב גם כדי שנבחין בהומופובים ש"מסווים" את עצמם, ולא פחות מכך כדי שלא נמשוך למחנה ההומופובי אנשים תמימים שהיו יכולים להיות בני ברית או אוהדים של המאבק שלנו.

אחתום את רשימתי בפראפרזה על תפילת השלווה הידועה:

אלי,

תן בי את השלווה לקבל את מי שחושב אחרת ממני, אך לא מנסה לפגוע בי

את האומץ להתנגד למי שרוצה לפגוע בי ומסווה זאת בדאגה או ויכוח

ואת התבונה להבחין בין שניהם.

אמן

רשימה זו פורסמה גם באתר "כמוך"

סקירת אפריל

קירת כתבי עת מן העולם – סקירת אפריל 2013

גדולים על האייפד

מתברר שילדים מתחברים אל האייפד בקלות יחסית לטכנולוגיות העבר. אם מודאגת קוראת להורים לא להיבהל

לפני שלוש שנים בדיוק, באפריל 2010, הגיע האייפד לעולם. לכבוד המאורע עסקה כתבתה של חנה רוזין ב־Atlantic Monthly בהשלכות של כלי הטכנולוגיה החדישים על הילדים. רוזין לא כותבת על הסוגיה מנקודת מבט של חוקרת מנוכרת חסרת עניין. היא בעצמה אם לילדים קטנים, המודאגת, בין היתר, מהסיכוי שהם יבלו את חייהם מול מסך המגע ולא במגע עם העולם החיצון. לשם כך היא הגיעה לכנס גדול של הורים שמפתחים אפליקציות אייפד המיועדות לילדים בגיל הרך, חלקם עוד עם טיטולים.

האמת היא שרוזין אינה היחידה שמודאגת מהעניין. האקדמיה הפדיאטרית של ארה“ב, גוף הנחשב למוסמך ביותר בעולם בסוגיות שונות הקשורות לשלומם ובריאותם של ילדים ומאגד בתוכו מעל רבע מיליון אנשי מקצוע, פרסמה בשנת 1999 נייר עמדה שקורא חד משמעית למנוע מילדים הקטנים מגיל שנתיים צפייה בטלוויזיה. המסמך עודכן ב־2011, כאשר הוא כולל בתוכו גם “טכנולוגיות מסך חדשות“. הבעיה בהצעה היא שזו גזרה שכ־90% מהאמריקנים אינם עומדים בה. רובם צריכים ללמוד להתמודד עם הרגלי הצריכה של זמן המסך שילדיהם הקטנים מפתחים ולווסת אותם.

צילום: thinkstock

צילום: thinkstock

דוגמה ראשונה למציאות הזו קיבלה רוזין בכנס עצמו. להפתעתה, גם ההורים שעסוקים בפיתוח אפליקציות עבור ילדיהם מגבילים את זמן השימוש בהן בצורה מחמירה – הורה אחד מתיר להם רק חצי שעה של “זמן מסך“ בסוף השבוע, הורה אחר מאפשר זאת רק בטיסות או בנסיעות ארוכות מאוד. חצי שעה ביום הייתה הגישה המתירנית ביותר.

אך מעבר למגבלות זמן המסך, חשוב להורה להבין מה הילד שלו בעצם מקבל מהשהייה מול המסך. וזה לא תמיד קל, בהתחשב בעובדה שרבים מן ההורים מבינים במכשירים החדשים פחות מילדיהם. הדבר מזכיר מעט את משפטו הידוע של אפרים קישון כי השפה העברית היא השפה היחידה שאותה מלמדים הילדים את הוריהם. גם שפת הורדת האפליקציות והשימוש בהן מובנת לעתים קרובות לילדים קטנים הרבה יותר מאשר להורים. קצב התקדמות הטכנולוגיה מקדים באופן משמעותי את קצב המחקר. החוקרים רק מתחילים לעבד את נתוני המחקרים על אודות טכנולוגיות בנות שלוש שנים, וילדים רבים כבר הפכו אותן לצעצוע המועדף עליהם.

זה קורה מסיבות רבות. אחת מהן היא העובדה שיש במסך המגע משהו שמדבר הרבה יותר דווקא לתינוקות. בעוד שבמחשב של “הדור הישן“ ההורה היה צריך ללמד את הילד כיצד להשתמש בו, ומה הקשר בין הזזת העכבר לשינוי שחל על המסך, הרי שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת להזיז דברים במגע בלתי אמצעי. לכן, גם הורים מרגישים לעתים קרובות שהאייפד בעצם הפך להיות שייך לילדיהם.

כדי להרגיע מעט את החששות של ההורים, רוזין מפריכה כמה מיתוסים ביחס לצריכת מדיה אלקטרונית. למשל, אין זה מדויק שהצפייה היא מעשה פסיבי שכביכול “מרדים את המוח“. הרבה פעמים ילדים מעל גיל שנתיים מעורבים מאוד בתכנים שהם צופים, יודעים להבחין בין תוכן בעל משמעות לאקראי וכו‘. יתרה מזאת, תוכן צפייה יכול להיות גם אינטראקטיבי – הוא יכול ליצור אצל הפעוט תחושה שמדברים איתו, מקשיבים לו ונותנים לו לבצע משימות. במקרה כזה הפעוט ישמח לשתף פעולה, כמו במגע עם אדם אמיתי.

רוזין עצמה ספקנית ביחס לטענה הגורפת ש“כל שעה מול המסך היא שעה פחות מול ההורה“. היא חושבת שניתן לקיים זמן הורה לחוד וזמן מסך לחוד. היא מאמינה שגם אם ישנם ילדים שמגלים נטייה גדולה יותר להתמכרות למסך, הורה יכול לזהות זאת וכתוצאה מכך להטיל על זמן המסך שלהם מגבלות חמורות יותר. היא גם ראתה שכאשר היא נתנה לילדהּ בן החמש לשחק עם האייפד, תקופה קצרה הוא אכן היה שקוע בכך במשך רוב שעות היום, אך כעבור כמה שבועות הדבר פשוט נמאס לו, כמו שאר הצעצועים שמתחילים לשעמם את הילד כעבור זמן. כעת הוא לומד את אותיות האלפבית דרך אפליקציה מיוחדת יחד עם אחיו הגדול ממנו.

רוזין מביעה תקווה שההורים יֵדעו לא להיגרר אחרי גישת הניכור למסך המגע או אחרי ההתמכרות המוחלטת במחיר הקשר עם העולם החיצון, אלא לאזן ביניהן בצורה רגישה. בסך הכול, גם על הטלוויזיה אמרו פעם שהיא משתקת את המוח, והיום המחנכים מתגעגעים לימים שבהם הילדים צפו בתוכניות חינוכיות ולא שיחקו באייפד במשך כל היום.

————————

דרך קיצור להצלחה

למעלה ממאה שנה עברו מאז הקמתה של כת הסיינטולוגיה ועדיין לא ברור במה היא מאמינה

רשימתה של דיאנה ג'ונסון ב־New York Review of Books מוקדשת לשני ספרים חדשים על אודות התנועה שלא מפסיקה להסעיר את העולם – הסיינטולוגיה. מדובר בתופעה שהדיון בה מורכב מהיבטים רבים, כולל העובדה שלא תמיד ברור איך לקרוא לה. בנסיבות שונות, נציגי התנועה מכנים אותה “דת“, “כנסייה“, “טכניקת אימון אישי“ או “שיטה לצמיחה אישית“.

לסיינטולוגיה ישנן גם שתי גרסאות שונות. באחת מדובר בתנועה מצליחה ומתרחבת, עם מרכזים רבים ברחבי העולם, שעורכת אירועים נוצצים בהשתתפות סלבריטאים (ביניהם ג‘ון טרבולטה וטום קרוז) ומסייעת לאנשים רבים להגיע להצלחה עסקית ואישית. בגרסה השנייה מדובר בכת טוטליטרית השוטפת את מוחם של חבריה. אלו שמנסים לעזוב אותה או לחלוק על דרכה נענשים בצורות שונות ומשונות ומי שמנסה לחקור את התנועה מבפנים, כולל את ההתנהלות הכספית שלה ואת הניסיונות שלה להשפיע על מערכות השלטון, מסתכן ברדיפה, באיומים, בהטרדות ובהשמצות אישיות.

מייסד הסיינטולוגיה, רון האברד, נולד ב־1911 ושירת בצי האמריקני. החוקרים נוטים להערכה מורכבת של אישיותו; ייתכן שבתחילה מדובר היה באדם שרצה בכנות להביא אנשים לאושר והגשמה עצמית, תוך כוונה להתעשר על הדרך. אבל מעת שהאברד פרסם את ספרו ‘דיאנטיקה‘ ומספר הולך וגדל של אנשים התחילו לא רק להתלכד סביבו אלא אף לראות בו מורה דרך וגורו רוחני, הפך האברד בהדרגה למנהיג מניפולטיבי וציני (וגם מכור לאלכוהול ובעל מחשבות אובדניות). סרט חדש מאת הבמאי פול אנדרסון, ‘מאסטר‘, המוקדש לדמותו של מנהיג כת כריזמטי, מבוסס במידה רבה על זיכרונותיו של האברד וכבר נחשב לאחד המועמדים המובילים לפרס האוסקר של 2013.

מפגינים בשם הסיינטולוגיה.  צילום: EPA

מפגינים בשם הסיינטולוגיה.
צילום: EPA

האברד עצמו נפטר ב־1986, אך הסיינטולוגיה ממש לא הלכה בעקבותיו. המוני אנשים ברחבי העולם מבצעים את הטכניקות שהאברד תיאר כדי להגיע למצב של “מודעות למודעות“ או אפילו להיות “טטאנים“ – סוג של בני אלמוות, מעל למגבלות של זמן ומקום. במקומות רבים בעולם, כולל ישראל, הסיינטולוגיה נלחמה כדי שיכירו בה כקבוצה דתית (זאת גם על מנת לקבל פטור ממס) אך לרוב נכשלה במאמצים אלו. מספר מדינות אף הוציאו אותה מחוץ לחוק.

לאחרונה אנו עדים לתופעה שבה בכירים לשעבר בכת או ילדים של חברי הכת עוזבים אותה ומפרסמים את קורותיהם בתוכה. הם מספרים על בידוד של ילדים במקומות עזובים תוך שינון בלתי פוסק של מנטרות הכת, ועל שרשרת בלתי פוסקת של מבדקים ובחינות שחוברו ופותחו על ידי חברי הכת במטרה לבדוק מדדים שרירותיים למיניהם (למשל, את רמת אנרגיית ה־E המסתורית). לשם כך אף קיימים מכשירים מיוחדים (‘E מטר‘) ובשלב מסוים חברי הכת נמדדים באמצעות אותו מכשיר. תופעה מדאיגה אחרת היא שכל מי שמנסה לבקר את הכת בפומבי – עיתונאי, חבר כת לשעבר או איש טיפול – נתקל מיד בתביעת דיבה או במתקפה אישית משולחת רסן, שמטרתה היא פחות לנצח במקרה הנידון ויותר לעורר רעש ומהומה על מנת להסיח את הדעת מהטיעון המקורי.

אבל האמת היא, מציינת ג‘ונסון, שהתרבות העכשווית ובמיוחד זו האמריקנית יוצרת קרקע פורייה להיווצרותן של קבוצות מן הסוג הזה. פולחן ההצלחה וההישגיות של ארה“ב בהכרח יגרור בעקבותיו אנשים שירצו “לקצר דרך“ כדי להגיע ליעד. והאמת היא שהסיינטולוגיה נותנת לרבים מחבריה גם תחושת שייכות, חום ותמיכה. אולי בגלל זה אלו שפרשו מהכת מארגנים קבוצות תמיכה לעצמם, במטרה לקבל את מה שאיבדו כשפרשו? ואולי יש אנשים שהמעמסה של עצמאות וחירות אישית פשוט גדולה עליהם?

—————–

עיר של פרדוקסים

אוליגרכים לצד חסרי בית, כנסיות לצד בנייני ממשל, ופיקוח לצד תוהו ובוהו. המאפיין היציב היחיד של מוסקבה הוא האלכוהול

רשימתו של פול סטבורין ברבעון השמרני של ניו יורק City Journal מוקדשת לאחת הערים היותר פרדוקסליות הקיימות היום בעולם – מוסקבה. פעם, בתקופה הסובייטית, היה מקובל שכל אדם שזכה לעבור את מסך הברזל ולטייל במדינה מערבית הוצרך בחזרתו לשאת הרצאה או לפרסם רשימה שהכותרת שלה הייתה “ניו יורק / לונדון/פריז – עיר של ניגודים“. מטרת החיבור הייתה לתאר את ה“סתירה הפנימית הנוראית“ של הקפיטליזם המערבי, שבו מספר בעלי הון טובעים במותרות בעוד ההמון העני בקושי שורד בחיי היומיום. זאת, כמובן, בניגוד ל“שוויון המוחלט במולדת הסובייטית“.

כיום, 22 שנה אחרי פירוקה של ברית המועצות, את כל התיאורים של “עיר הניגודים“ הקפיטליסטית ניתן להחיל בקלות על מוסקבה עצמה. זו עיר שבה ניתן לראות אוליגרכים מיליארדרים נוסעים ברכבי ארבע על ארבע ותיאטרון בולשוי מנקר עיניים לצד רבבות הומלסים מכורים לסמים המציפים את הרחובות.

אבל האמת היא שהיסטוריית הניגודים הדרמטיים אינה זרה לעיר הזו. מה שהתחיל בתור מספר מנזרים שלידם שוק הפך במהרה לעיר שהתפשטה לארבע כנפות הארץ, מבלי שתדע תכנון עירוני כלשהו. המלכה יקתרינה השנייה, ילידת גרמניה, הסתובבה ברחובות מוסקבה במאה ה־18 ונדהמה מהשילוב של המנזרים והכמרים הפרבוסלביים הפנאטים יחד עם הגנבים והקבצנים. את השילוב הזה היסטוריונים רבים נוטים לזקוף לזכות השימוש הרחב בוודקה – המצאה מערבית לצורכי רפואה שבמהרה הפכה ברוסיה לצורת הבילוי המועדפת.

צילום: EPA

צילום: EPA

אכן, שתיית האלכוהול חסרת הגבולות איחדה בין כל המעמדות. גם המעמד המתהווה של הסוחרים לא בחל בכך, ולא רק בערבים או בימי ראשון. מסופר על ראש עיר שהיה גם סוחר שכשהיה מסב במסבאה בצוותא עם חבריו היה נוהג להניח כובע גבוה על השולחן ואז להזמין שתייה חריפה. רק לאחר שהכובע התמלא בפקקים הוא וחבריו עזבו את המקום. בכלל, כפי שציין תייר מערבי נדהם, “רוסים עוסקים במסחר באמצע תפילות, שתיית תה, משחקים, צחוקים ורכלנות“. גם בתקופה שבה פיוטר הגדול החליט לבנות עיר מתוכננת בסגנון אירופי – פטרסבורג – ולהפוך אותה לבירת רוסיה, עדיין הייתה מוסקבה העיר שבלִבו של כל רוסי.

בתקופה הסובייטית מוסקבה חזרה להיות עיר הבירה ועברה תהליך של שינוי משמעותי – הריסת מספר רב של כנסיות (בשנים האחרונות רבות מהן נבנו מחדש) לצד הצבת בנייני ענק, דוגמת מגדלי אוניברסיטת מוסקבה הענקית. אך גם השלטון הסובייטי לא הצליח למחוק לגמרי את ההטרוגניות המוסקבאית, כפי שציין הסופר היהודי־גרמני וולטר בנימין עת שביקר בה בתחילת העידן הסובייטי. בנימין התרגש מההבדל העצום בין הסדר והארגון  הברלינאי שאליהם היה רגיל לבין התוהו ובוהו והלבביות המוסקבאיים, כמו גם ממסחר הרחוב העירני (והלא־חוקי). גם הרכבת התחתית המפורסמת של מוסקבה, אחת מהיצירות המסמלות יותר מכול את שיגעון הגדלות של סטלין, מצטיינת בעיצוב שונה והטרוגני בתחנות השונות.

גם כעת, בעידן של פוטין, הניגודים המוסקבאיים לא נגמרים. ראש העיר של מוסקבה הוחלף ב־2010 לאיש אמונו של הנשיא, סרגיי סוביאנין, ומוסקבה הפכה לעיר ה“מפוקחת ביותר“ ברוסיה, אך בכל זאת – קשה לפקח ללא הרף על 12 מיליון איש. אולי לכן, גם המחאה נגד שלטונו של פוטין שטלטלה את אמות הסיפים לפני קצת יותר משנה מקורה במוסקבה. היא נשארת היום, עדיין, אחת הערים ההטרוגניות והאותנטיות בעולם.

————

חורבן סלוניקי

במקום שהיה מרכז יהודי בינלאומי משגשג כמעט לא נותרה קהילה יהודית. 'ירושלים של הבלקן' כיום היא בעיקר עיסוק להיסטוריונים

רשימתו של דוין נאר ב־Jewish Review of Books עוסקת בעיר שדווקא איבדה את ההטרוגניות שלה – סלוניקי. הכותב הוא חוקר תולדות ישראל באוניברסיטת וושינגטון, העומד לפרסם ספר על קורות יהודי העיר. לפני כעשור, כשהמחבר סיפר לסבו (שהיה יליד סלוניקי) שהוא עומד לבקר במכורתו ההיסטורית, סבו ניסה להניא אותו מהרעיון בטענה “חבל על הזמן, כבר לא נשאר כלום מסלוניקי של פעם“. אכן, סלוניקי נשארה העיר השנייה בגודלה ביוון, אך לא נותר הרבה מהדרה היהודי ההיסטורי.

יהודים ישבו בסלוניקי עוד מהעת העתיקה, והם מוזכרים אפילו בדברי השליח פאולוס. אחרי גירוש ספרד היתוספו לבית הכנסת האשכנזי שהיה במקום כמה עשרות בתי כנסת ספרדיים והעיר הפכה למרכז יהדות בינלאומי משגשג. היהודים היוו יותר ממחצית אוכלוסיית העיר, וזו קיבלה בעקבות כך את השם “ירושלים של הבלקן“. יהודים אף היו רוב אנשי המסחר ובעלי המלאכה בעיר – מתעשיינים בכירים ועד מכיני החלבה ועובדי הנמל. הנוכחות היהודית הייתה כה דומיננטית, עד שידוע כי נמל סלוניקי היה נסגר בשבת. ב־1911 ביקר בן גוריון בסלוניקי והתפעל מ“העיר היחידה שיש בה מעמד פועלים יהודי“. לא פלא, אפוא, שבתקופת הקריסה של הקיסרות העות‘מאנית ב־1912 ביקשו יהודי סלוניקי מעמד של מדינת־עיר יהודית אוטונומית!

ברם, שר ההיסטוריה חשב אחרת. סלוניקי הייתה לחלק מיוון העצמאית. שרפת ענק שפרצה ב־1917 החריבה את מרכז העיר והפכה את רוב יהודי העיר לחסרי בית. מאה אלף פליטים יוונים שהגיעו לאחר מכן מתורכיה שינו בצורה דרמטית את היחס המספרי של היהודים בעיר. ואז הגיעה השואה, וכמעט כל יהודי שנותר בסלוניקי ב־1941 נלקח לאושוויץ ונספה שם.

צילום: thinkstock

צילום: thinkstock

לסלוניקאים וליוונים בכלל יחס מורכב כלפי יהודים. מחד, יוון הייתה אחת המדינות הראשונות שתמכה בהצהרת בלפור; מאידך, היא הייתה המדינה האחרונה באיחוד האירופי שהכירה בישראל – רק ב־1991. תנועת ‘השחר הזהוב‘ הגזענית מיוצגת בפרלמנט ומנהיגיה עוסקים ללא בושה בהכחשת שואה (שמוגנת ביוון על ידי זכות חופש הדיבור) ומצטטים לעת מצוא מ‘הפרוטוקולים של זקני ציון‘. הקוראים לא יתקשו לנחש את מי הם מאשימים במשבר הכלכלי ביוון. מאידך, ראש העיר מינה את חסדאי קפון, יהודי מקומי, לראש אגף הפיתוח הכלכלי של העיר והודות לכך גירעון ענק בתקציב המוניציפלי הצטמצם בצורה ניכרת. עם זאת, הכלכלה עדיין מעורערת מאוד וכמעט כל יום מושבת בסלוניקי שירות ציבורי אחר.

בסלוניקי קיימים גם חילוקי דעות רבים ביחס לזיכרון ההיסטורי של השואה והשלכותיה. כך, בית העלמין היהודי של העיר, שכיסה שטח של כשמונים מגרשי כדורגל, הוסב לשטח השייך לאוניברסיטה המקומית. קיימות גם לא מעט דרישות לרכוש יהודי שאבד בסלוניקי בזמן השואה. כשהכותב אמר לנהג המונית המקומי, שהתפעל מהיוונית שלו, שהוא יהודי, הנהג מיד התעניין האם הוא הגיע ליוון כדי לתבוע את הבית של משפחתו.

הקהילה היהודית של סלוניקי מונה כיום כחמשת אלפים איש. יש בתוכה עוד כמה קשישים שזוכרים את המנגינות של נוסח התפילה הסלוניקאי המיוחד, והם חוששים שהנוסח ירד לטמיון כשילכו לעולמם. מאידך, מספר הולך וגובר של היסטוריונים, יהודים ונוצרים, מגלה עניין במחקר קורות יהודי סלוניקי ובשימור הזיכרון ההיסטורי של הקהילה המפוארת.

—-

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

ירושלים שלי

איתרע מזלו של יום ירושלים. מאז שחררו חיילנו את בירתנו והצנחנים בכו ליד הכותל המערבי – לא היה זה חג של כל עם ישראל. הוא הפך ליום חגם של הכיפות הסרוגות וממילא עורר ניכור אצל מי שהתנגד לדרכם הפוליטית, למשל. הדברים נאמרים בפרט כלפי האוכלוסייה ההומו-לסבית שכן אין היא שונה מהאוכלוסיות האחרות לא לטוב ולא למוטב,  כולל הרגלי חשיבה קבוצתית. כלומר, מה שהומו תל אביבי ממוצע חושב על יום ירושלים זה שאין לו מה לחגוג את החג של המתנחלים הפנאטים שגם רוצים לסקול אותו.

לכן רשימה זו מוקדשת לתמצות הקשר שלנו לירושלים כהומואים דתיים.

אולי יהיה זה מעיק ומיותר, אך ארשה לעצמי להזכיר מהי ירושלים למי ששכח. ומסתבר שיש לא מעט כאלה. ובכן ירושלים היא לא כפר לתימהונים ולא שמורה של שלשת הדתות. היא בירה של מדינת ישראל ומרכז התודעה האולטימטיבי של העם היהודי. מרכז רוחני, לאומי, פוליטי, משפטי, אמנותי, תרבותי וגם דתי.

על ההגדרה הזו התעקשה ממשלת ישראל שהתנגדה לבינאום ירושלים, והחליטה לקבוע דווקא בה את בירתה המדינית. זו ההגדרה שנקבעה בממלכתיות היהודית כקובעת. מעניין הוא שזו ההגדרה של ירושלים גם במסורת היהודית. מצד אחד, ירושלים היא המקום המקודש ביותר בארץ ישראל. ומצד אחר היא מרכזו של העם היהודי כולו – "ירושלים הבנויה כעיר חוברה לה יחדיו ששם עלו שבטי ישראל".

לכן אין זה מקרה שבכל העם אחזה התרגשות כה רבה סביב שחרור ירושלים, התרגשות שלא הייתה קיימת סביב ערים אחרות, שגם להם חשיבות רבה מאוד במסורת היהודית: שכם, חברון, בית לחם. ערים אלו נותרו – כשהיו – מקום ישיבתם של המתנחלים היותר קיצוניים (לרוב) ולא משכו אליהם את עם ישראל. ירושלים דווקא כן. היא מאחדת בתוכה גוונים רבים של אוכלוסיות מכל שכבות העם. חרדים של מאה שערים וגאולה, חילונים אשכנזים של רחביה, עולי רוסיה של נווה יעקב, ערסים ואתיופים של קריית מנחם ועוד ועוד.

לכן ירושלים היא מרכז בלבו של כל יהודי, ובפרט זה הומוסקסואלים ולסביות. נניח כרגע בצד את הפולמוס לגבי מצעד הגאווה בירושלים, כי הוא כרוך במידה רבה גם סביב אופיו של המצעד ועצרת שאחריו. אבל, וחשוב להדגיש זאת, גם אם יש לנו הסתייגות עקרונית או טקטית ממצעד הגאווה הירושלמי, אסור שהיא תתחבר לדה לגיטימציה של הומואים בכלל ושל הומואים דתיים בפרט במרחב הציבורי של ירושלים.

מותר לקהילה ההומו-לסבית הכללית ולקהילה ההומו-לסבית הדתית לקיים אירועים חברתיים בבירה. מותר לה להנכיח את עצמה במרחב ציבורי. וכמו שכבר כתבתי בהקשר אחר, לגבי זיכרון השואה, בדיוק כמו שהדרת הומואים ולסביות מזיכרון השואה היא בגדר הדרתנו מהזיכרון היהודי הקולקטיבי, כך גם הדרתנו מנוכחות בירושלים היא הדרה מכלל ישראל. יש להתנגד לה בכל תוקף. בדיוק כמו שיש להתנגד לשיתוף פעולה לא מְכוּון שחלק מחברי הקהילה משתפים פעולה מצד אחד עם חרדים קיצוניים שרוצים "לסלק את הסוטים מעיר הקודש", מצד שני גורמים של שמאל קיצוני שאומרים ש"אין גאווה בכיבוש". מותר לנו יום אחד בשנה לשמוח על הקשר שלנו לירושלים ולהרגיש טוב עם זה.

והערה אחרונה. לפני כמה שנים הזדמן לי לנסוע במונית בתל אביב, בערב יום ירושלים. חלפנו על פני רחוב הירקון, והבטתי בדגלים המתנופפים ברוח של שגרירויות. ופתאום התחדדה אצלי ההבנה שתמיד הייתה שם ברמה התאורטית – העולם באמת לא מכיר בזה שירושלים היא בירתנו. השגרירויות ממוקמות בתל אביב. ואף על פי כן אנו חוגגים. לכן מותר לנו יום אחד בשנה להתרכז במה שאנחנו מאמינים ומרגישים, ולא במה שעולם חושב עלינו. בואו נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו!

רשימה זו התפרסמה גם באתר "כמוך"