ירושלים שלי

איתרע מזלו של יום ירושלים. מאז שחררו חיילנו את בירתנו והצנחנים בכו ליד הכותל המערבי – לא היה זה חג של כל עם ישראל. הוא הפך ליום חגם של הכיפות הסרוגות וממילא עורר ניכור אצל מי שהתנגד לדרכם הפוליטית, למשל. הדברים נאמרים בפרט כלפי האוכלוסייה ההומו-לסבית שכן אין היא שונה מהאוכלוסיות האחרות לא לטוב ולא למוטב,  כולל הרגלי חשיבה קבוצתית. כלומר, מה שהומו תל אביבי ממוצע חושב על יום ירושלים זה שאין לו מה לחגוג את החג של המתנחלים הפנאטים שגם רוצים לסקול אותו.

לכן רשימה זו מוקדשת לתמצות הקשר שלנו לירושלים כהומואים דתיים.

אולי יהיה זה מעיק ומיותר, אך ארשה לעצמי להזכיר מהי ירושלים למי ששכח. ומסתבר שיש לא מעט כאלה. ובכן ירושלים היא לא כפר לתימהונים ולא שמורה של שלשת הדתות. היא בירה של מדינת ישראל ומרכז התודעה האולטימטיבי של העם היהודי. מרכז רוחני, לאומי, פוליטי, משפטי, אמנותי, תרבותי וגם דתי.

על ההגדרה הזו התעקשה ממשלת ישראל שהתנגדה לבינאום ירושלים, והחליטה לקבוע דווקא בה את בירתה המדינית. זו ההגדרה שנקבעה בממלכתיות היהודית כקובעת. מעניין הוא שזו ההגדרה של ירושלים גם במסורת היהודית. מצד אחד, ירושלים היא המקום המקודש ביותר בארץ ישראל. ומצד אחר היא מרכזו של העם היהודי כולו – "ירושלים הבנויה כעיר חוברה לה יחדיו ששם עלו שבטי ישראל".

לכן אין זה מקרה שבכל העם אחזה התרגשות כה רבה סביב שחרור ירושלים, התרגשות שלא הייתה קיימת סביב ערים אחרות, שגם להם חשיבות רבה מאוד במסורת היהודית: שכם, חברון, בית לחם. ערים אלו נותרו – כשהיו – מקום ישיבתם של המתנחלים היותר קיצוניים (לרוב) ולא משכו אליהם את עם ישראל. ירושלים דווקא כן. היא מאחדת בתוכה גוונים רבים של אוכלוסיות מכל שכבות העם. חרדים של מאה שערים וגאולה, חילונים אשכנזים של רחביה, עולי רוסיה של נווה יעקב, ערסים ואתיופים של קריית מנחם ועוד ועוד.

לכן ירושלים היא מרכז בלבו של כל יהודי, ובפרט זה הומוסקסואלים ולסביות. נניח כרגע בצד את הפולמוס לגבי מצעד הגאווה בירושלים, כי הוא כרוך במידה רבה גם סביב אופיו של המצעד ועצרת שאחריו. אבל, וחשוב להדגיש זאת, גם אם יש לנו הסתייגות עקרונית או טקטית ממצעד הגאווה הירושלמי, אסור שהיא תתחבר לדה לגיטימציה של הומואים בכלל ושל הומואים דתיים בפרט במרחב הציבורי של ירושלים.

מותר לקהילה ההומו-לסבית הכללית ולקהילה ההומו-לסבית הדתית לקיים אירועים חברתיים בבירה. מותר לה להנכיח את עצמה במרחב ציבורי. וכמו שכבר כתבתי בהקשר אחר, לגבי זיכרון השואה, בדיוק כמו שהדרת הומואים ולסביות מזיכרון השואה היא בגדר הדרתנו מהזיכרון היהודי הקולקטיבי, כך גם הדרתנו מנוכחות בירושלים היא הדרה מכלל ישראל. יש להתנגד לה בכל תוקף. בדיוק כמו שיש להתנגד לשיתוף פעולה לא מְכוּון שחלק מחברי הקהילה משתפים פעולה מצד אחד עם חרדים קיצוניים שרוצים "לסלק את הסוטים מעיר הקודש", מצד שני גורמים של שמאל קיצוני שאומרים ש"אין גאווה בכיבוש". מותר לנו יום אחד בשנה לשמוח על הקשר שלנו לירושלים ולהרגיש טוב עם זה.

והערה אחרונה. לפני כמה שנים הזדמן לי לנסוע במונית בתל אביב, בערב יום ירושלים. חלפנו על פני רחוב הירקון, והבטתי בדגלים המתנופפים ברוח של שגרירויות. ופתאום התחדדה אצלי ההבנה שתמיד הייתה שם ברמה התאורטית – העולם באמת לא מכיר בזה שירושלים היא בירתנו. השגרירויות ממוקמות בתל אביב. ואף על פי כן אנו חוגגים. לכן מותר לנו יום אחד בשנה להתרכז במה שאנחנו מאמינים ומרגישים, ולא במה שעולם חושב עלינו. בואו נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו!

רשימה זו התפרסמה גם באתר "כמוך"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: