סקירת אפריל

קירת כתבי עת מן העולם – סקירת אפריל 2013

גדולים על האייפד

מתברר שילדים מתחברים אל האייפד בקלות יחסית לטכנולוגיות העבר. אם מודאגת קוראת להורים לא להיבהל

לפני שלוש שנים בדיוק, באפריל 2010, הגיע האייפד לעולם. לכבוד המאורע עסקה כתבתה של חנה רוזין ב־Atlantic Monthly בהשלכות של כלי הטכנולוגיה החדישים על הילדים. רוזין לא כותבת על הסוגיה מנקודת מבט של חוקרת מנוכרת חסרת עניין. היא בעצמה אם לילדים קטנים, המודאגת, בין היתר, מהסיכוי שהם יבלו את חייהם מול מסך המגע ולא במגע עם העולם החיצון. לשם כך היא הגיעה לכנס גדול של הורים שמפתחים אפליקציות אייפד המיועדות לילדים בגיל הרך, חלקם עוד עם טיטולים.

האמת היא שרוזין אינה היחידה שמודאגת מהעניין. האקדמיה הפדיאטרית של ארה“ב, גוף הנחשב למוסמך ביותר בעולם בסוגיות שונות הקשורות לשלומם ובריאותם של ילדים ומאגד בתוכו מעל רבע מיליון אנשי מקצוע, פרסמה בשנת 1999 נייר עמדה שקורא חד משמעית למנוע מילדים הקטנים מגיל שנתיים צפייה בטלוויזיה. המסמך עודכן ב־2011, כאשר הוא כולל בתוכו גם “טכנולוגיות מסך חדשות“. הבעיה בהצעה היא שזו גזרה שכ־90% מהאמריקנים אינם עומדים בה. רובם צריכים ללמוד להתמודד עם הרגלי הצריכה של זמן המסך שילדיהם הקטנים מפתחים ולווסת אותם.

צילום: thinkstock

צילום: thinkstock

דוגמה ראשונה למציאות הזו קיבלה רוזין בכנס עצמו. להפתעתה, גם ההורים שעסוקים בפיתוח אפליקציות עבור ילדיהם מגבילים את זמן השימוש בהן בצורה מחמירה – הורה אחד מתיר להם רק חצי שעה של “זמן מסך“ בסוף השבוע, הורה אחר מאפשר זאת רק בטיסות או בנסיעות ארוכות מאוד. חצי שעה ביום הייתה הגישה המתירנית ביותר.

אך מעבר למגבלות זמן המסך, חשוב להורה להבין מה הילד שלו בעצם מקבל מהשהייה מול המסך. וזה לא תמיד קל, בהתחשב בעובדה שרבים מן ההורים מבינים במכשירים החדשים פחות מילדיהם. הדבר מזכיר מעט את משפטו הידוע של אפרים קישון כי השפה העברית היא השפה היחידה שאותה מלמדים הילדים את הוריהם. גם שפת הורדת האפליקציות והשימוש בהן מובנת לעתים קרובות לילדים קטנים הרבה יותר מאשר להורים. קצב התקדמות הטכנולוגיה מקדים באופן משמעותי את קצב המחקר. החוקרים רק מתחילים לעבד את נתוני המחקרים על אודות טכנולוגיות בנות שלוש שנים, וילדים רבים כבר הפכו אותן לצעצוע המועדף עליהם.

זה קורה מסיבות רבות. אחת מהן היא העובדה שיש במסך המגע משהו שמדבר הרבה יותר דווקא לתינוקות. בעוד שבמחשב של “הדור הישן“ ההורה היה צריך ללמד את הילד כיצד להשתמש בו, ומה הקשר בין הזזת העכבר לשינוי שחל על המסך, הרי שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת להזיז דברים במגע בלתי אמצעי. לכן, גם הורים מרגישים לעתים קרובות שהאייפד בעצם הפך להיות שייך לילדיהם.

כדי להרגיע מעט את החששות של ההורים, רוזין מפריכה כמה מיתוסים ביחס לצריכת מדיה אלקטרונית. למשל, אין זה מדויק שהצפייה היא מעשה פסיבי שכביכול “מרדים את המוח“. הרבה פעמים ילדים מעל גיל שנתיים מעורבים מאוד בתכנים שהם צופים, יודעים להבחין בין תוכן בעל משמעות לאקראי וכו‘. יתרה מזאת, תוכן צפייה יכול להיות גם אינטראקטיבי – הוא יכול ליצור אצל הפעוט תחושה שמדברים איתו, מקשיבים לו ונותנים לו לבצע משימות. במקרה כזה הפעוט ישמח לשתף פעולה, כמו במגע עם אדם אמיתי.

רוזין עצמה ספקנית ביחס לטענה הגורפת ש“כל שעה מול המסך היא שעה פחות מול ההורה“. היא חושבת שניתן לקיים זמן הורה לחוד וזמן מסך לחוד. היא מאמינה שגם אם ישנם ילדים שמגלים נטייה גדולה יותר להתמכרות למסך, הורה יכול לזהות זאת וכתוצאה מכך להטיל על זמן המסך שלהם מגבלות חמורות יותר. היא גם ראתה שכאשר היא נתנה לילדהּ בן החמש לשחק עם האייפד, תקופה קצרה הוא אכן היה שקוע בכך במשך רוב שעות היום, אך כעבור כמה שבועות הדבר פשוט נמאס לו, כמו שאר הצעצועים שמתחילים לשעמם את הילד כעבור זמן. כעת הוא לומד את אותיות האלפבית דרך אפליקציה מיוחדת יחד עם אחיו הגדול ממנו.

רוזין מביעה תקווה שההורים יֵדעו לא להיגרר אחרי גישת הניכור למסך המגע או אחרי ההתמכרות המוחלטת במחיר הקשר עם העולם החיצון, אלא לאזן ביניהן בצורה רגישה. בסך הכול, גם על הטלוויזיה אמרו פעם שהיא משתקת את המוח, והיום המחנכים מתגעגעים לימים שבהם הילדים צפו בתוכניות חינוכיות ולא שיחקו באייפד במשך כל היום.

————————

דרך קיצור להצלחה

למעלה ממאה שנה עברו מאז הקמתה של כת הסיינטולוגיה ועדיין לא ברור במה היא מאמינה

רשימתה של דיאנה ג'ונסון ב־New York Review of Books מוקדשת לשני ספרים חדשים על אודות התנועה שלא מפסיקה להסעיר את העולם – הסיינטולוגיה. מדובר בתופעה שהדיון בה מורכב מהיבטים רבים, כולל העובדה שלא תמיד ברור איך לקרוא לה. בנסיבות שונות, נציגי התנועה מכנים אותה “דת“, “כנסייה“, “טכניקת אימון אישי“ או “שיטה לצמיחה אישית“.

לסיינטולוגיה ישנן גם שתי גרסאות שונות. באחת מדובר בתנועה מצליחה ומתרחבת, עם מרכזים רבים ברחבי העולם, שעורכת אירועים נוצצים בהשתתפות סלבריטאים (ביניהם ג‘ון טרבולטה וטום קרוז) ומסייעת לאנשים רבים להגיע להצלחה עסקית ואישית. בגרסה השנייה מדובר בכת טוטליטרית השוטפת את מוחם של חבריה. אלו שמנסים לעזוב אותה או לחלוק על דרכה נענשים בצורות שונות ומשונות ומי שמנסה לחקור את התנועה מבפנים, כולל את ההתנהלות הכספית שלה ואת הניסיונות שלה להשפיע על מערכות השלטון, מסתכן ברדיפה, באיומים, בהטרדות ובהשמצות אישיות.

מייסד הסיינטולוגיה, רון האברד, נולד ב־1911 ושירת בצי האמריקני. החוקרים נוטים להערכה מורכבת של אישיותו; ייתכן שבתחילה מדובר היה באדם שרצה בכנות להביא אנשים לאושר והגשמה עצמית, תוך כוונה להתעשר על הדרך. אבל מעת שהאברד פרסם את ספרו ‘דיאנטיקה‘ ומספר הולך וגדל של אנשים התחילו לא רק להתלכד סביבו אלא אף לראות בו מורה דרך וגורו רוחני, הפך האברד בהדרגה למנהיג מניפולטיבי וציני (וגם מכור לאלכוהול ובעל מחשבות אובדניות). סרט חדש מאת הבמאי פול אנדרסון, ‘מאסטר‘, המוקדש לדמותו של מנהיג כת כריזמטי, מבוסס במידה רבה על זיכרונותיו של האברד וכבר נחשב לאחד המועמדים המובילים לפרס האוסקר של 2013.

מפגינים בשם הסיינטולוגיה.  צילום: EPA

מפגינים בשם הסיינטולוגיה.
צילום: EPA

האברד עצמו נפטר ב־1986, אך הסיינטולוגיה ממש לא הלכה בעקבותיו. המוני אנשים ברחבי העולם מבצעים את הטכניקות שהאברד תיאר כדי להגיע למצב של “מודעות למודעות“ או אפילו להיות “טטאנים“ – סוג של בני אלמוות, מעל למגבלות של זמן ומקום. במקומות רבים בעולם, כולל ישראל, הסיינטולוגיה נלחמה כדי שיכירו בה כקבוצה דתית (זאת גם על מנת לקבל פטור ממס) אך לרוב נכשלה במאמצים אלו. מספר מדינות אף הוציאו אותה מחוץ לחוק.

לאחרונה אנו עדים לתופעה שבה בכירים לשעבר בכת או ילדים של חברי הכת עוזבים אותה ומפרסמים את קורותיהם בתוכה. הם מספרים על בידוד של ילדים במקומות עזובים תוך שינון בלתי פוסק של מנטרות הכת, ועל שרשרת בלתי פוסקת של מבדקים ובחינות שחוברו ופותחו על ידי חברי הכת במטרה לבדוק מדדים שרירותיים למיניהם (למשל, את רמת אנרגיית ה־E המסתורית). לשם כך אף קיימים מכשירים מיוחדים (‘E מטר‘) ובשלב מסוים חברי הכת נמדדים באמצעות אותו מכשיר. תופעה מדאיגה אחרת היא שכל מי שמנסה לבקר את הכת בפומבי – עיתונאי, חבר כת לשעבר או איש טיפול – נתקל מיד בתביעת דיבה או במתקפה אישית משולחת רסן, שמטרתה היא פחות לנצח במקרה הנידון ויותר לעורר רעש ומהומה על מנת להסיח את הדעת מהטיעון המקורי.

אבל האמת היא, מציינת ג‘ונסון, שהתרבות העכשווית ובמיוחד זו האמריקנית יוצרת קרקע פורייה להיווצרותן של קבוצות מן הסוג הזה. פולחן ההצלחה וההישגיות של ארה“ב בהכרח יגרור בעקבותיו אנשים שירצו “לקצר דרך“ כדי להגיע ליעד. והאמת היא שהסיינטולוגיה נותנת לרבים מחבריה גם תחושת שייכות, חום ותמיכה. אולי בגלל זה אלו שפרשו מהכת מארגנים קבוצות תמיכה לעצמם, במטרה לקבל את מה שאיבדו כשפרשו? ואולי יש אנשים שהמעמסה של עצמאות וחירות אישית פשוט גדולה עליהם?

—————–

עיר של פרדוקסים

אוליגרכים לצד חסרי בית, כנסיות לצד בנייני ממשל, ופיקוח לצד תוהו ובוהו. המאפיין היציב היחיד של מוסקבה הוא האלכוהול

רשימתו של פול סטבורין ברבעון השמרני של ניו יורק City Journal מוקדשת לאחת הערים היותר פרדוקסליות הקיימות היום בעולם – מוסקבה. פעם, בתקופה הסובייטית, היה מקובל שכל אדם שזכה לעבור את מסך הברזל ולטייל במדינה מערבית הוצרך בחזרתו לשאת הרצאה או לפרסם רשימה שהכותרת שלה הייתה “ניו יורק / לונדון/פריז – עיר של ניגודים“. מטרת החיבור הייתה לתאר את ה“סתירה הפנימית הנוראית“ של הקפיטליזם המערבי, שבו מספר בעלי הון טובעים במותרות בעוד ההמון העני בקושי שורד בחיי היומיום. זאת, כמובן, בניגוד ל“שוויון המוחלט במולדת הסובייטית“.

כיום, 22 שנה אחרי פירוקה של ברית המועצות, את כל התיאורים של “עיר הניגודים“ הקפיטליסטית ניתן להחיל בקלות על מוסקבה עצמה. זו עיר שבה ניתן לראות אוליגרכים מיליארדרים נוסעים ברכבי ארבע על ארבע ותיאטרון בולשוי מנקר עיניים לצד רבבות הומלסים מכורים לסמים המציפים את הרחובות.

אבל האמת היא שהיסטוריית הניגודים הדרמטיים אינה זרה לעיר הזו. מה שהתחיל בתור מספר מנזרים שלידם שוק הפך במהרה לעיר שהתפשטה לארבע כנפות הארץ, מבלי שתדע תכנון עירוני כלשהו. המלכה יקתרינה השנייה, ילידת גרמניה, הסתובבה ברחובות מוסקבה במאה ה־18 ונדהמה מהשילוב של המנזרים והכמרים הפרבוסלביים הפנאטים יחד עם הגנבים והקבצנים. את השילוב הזה היסטוריונים רבים נוטים לזקוף לזכות השימוש הרחב בוודקה – המצאה מערבית לצורכי רפואה שבמהרה הפכה ברוסיה לצורת הבילוי המועדפת.

צילום: EPA

צילום: EPA

אכן, שתיית האלכוהול חסרת הגבולות איחדה בין כל המעמדות. גם המעמד המתהווה של הסוחרים לא בחל בכך, ולא רק בערבים או בימי ראשון. מסופר על ראש עיר שהיה גם סוחר שכשהיה מסב במסבאה בצוותא עם חבריו היה נוהג להניח כובע גבוה על השולחן ואז להזמין שתייה חריפה. רק לאחר שהכובע התמלא בפקקים הוא וחבריו עזבו את המקום. בכלל, כפי שציין תייר מערבי נדהם, “רוסים עוסקים במסחר באמצע תפילות, שתיית תה, משחקים, צחוקים ורכלנות“. גם בתקופה שבה פיוטר הגדול החליט לבנות עיר מתוכננת בסגנון אירופי – פטרסבורג – ולהפוך אותה לבירת רוסיה, עדיין הייתה מוסקבה העיר שבלִבו של כל רוסי.

בתקופה הסובייטית מוסקבה חזרה להיות עיר הבירה ועברה תהליך של שינוי משמעותי – הריסת מספר רב של כנסיות (בשנים האחרונות רבות מהן נבנו מחדש) לצד הצבת בנייני ענק, דוגמת מגדלי אוניברסיטת מוסקבה הענקית. אך גם השלטון הסובייטי לא הצליח למחוק לגמרי את ההטרוגניות המוסקבאית, כפי שציין הסופר היהודי־גרמני וולטר בנימין עת שביקר בה בתחילת העידן הסובייטי. בנימין התרגש מההבדל העצום בין הסדר והארגון  הברלינאי שאליהם היה רגיל לבין התוהו ובוהו והלבביות המוסקבאיים, כמו גם ממסחר הרחוב העירני (והלא־חוקי). גם הרכבת התחתית המפורסמת של מוסקבה, אחת מהיצירות המסמלות יותר מכול את שיגעון הגדלות של סטלין, מצטיינת בעיצוב שונה והטרוגני בתחנות השונות.

גם כעת, בעידן של פוטין, הניגודים המוסקבאיים לא נגמרים. ראש העיר של מוסקבה הוחלף ב־2010 לאיש אמונו של הנשיא, סרגיי סוביאנין, ומוסקבה הפכה לעיר ה“מפוקחת ביותר“ ברוסיה, אך בכל זאת – קשה לפקח ללא הרף על 12 מיליון איש. אולי לכן, גם המחאה נגד שלטונו של פוטין שטלטלה את אמות הסיפים לפני קצת יותר משנה מקורה במוסקבה. היא נשארת היום, עדיין, אחת הערים ההטרוגניות והאותנטיות בעולם.

————

חורבן סלוניקי

במקום שהיה מרכז יהודי בינלאומי משגשג כמעט לא נותרה קהילה יהודית. 'ירושלים של הבלקן' כיום היא בעיקר עיסוק להיסטוריונים

רשימתו של דוין נאר ב־Jewish Review of Books עוסקת בעיר שדווקא איבדה את ההטרוגניות שלה – סלוניקי. הכותב הוא חוקר תולדות ישראל באוניברסיטת וושינגטון, העומד לפרסם ספר על קורות יהודי העיר. לפני כעשור, כשהמחבר סיפר לסבו (שהיה יליד סלוניקי) שהוא עומד לבקר במכורתו ההיסטורית, סבו ניסה להניא אותו מהרעיון בטענה “חבל על הזמן, כבר לא נשאר כלום מסלוניקי של פעם“. אכן, סלוניקי נשארה העיר השנייה בגודלה ביוון, אך לא נותר הרבה מהדרה היהודי ההיסטורי.

יהודים ישבו בסלוניקי עוד מהעת העתיקה, והם מוזכרים אפילו בדברי השליח פאולוס. אחרי גירוש ספרד היתוספו לבית הכנסת האשכנזי שהיה במקום כמה עשרות בתי כנסת ספרדיים והעיר הפכה למרכז יהדות בינלאומי משגשג. היהודים היוו יותר ממחצית אוכלוסיית העיר, וזו קיבלה בעקבות כך את השם “ירושלים של הבלקן“. יהודים אף היו רוב אנשי המסחר ובעלי המלאכה בעיר – מתעשיינים בכירים ועד מכיני החלבה ועובדי הנמל. הנוכחות היהודית הייתה כה דומיננטית, עד שידוע כי נמל סלוניקי היה נסגר בשבת. ב־1911 ביקר בן גוריון בסלוניקי והתפעל מ“העיר היחידה שיש בה מעמד פועלים יהודי“. לא פלא, אפוא, שבתקופת הקריסה של הקיסרות העות‘מאנית ב־1912 ביקשו יהודי סלוניקי מעמד של מדינת־עיר יהודית אוטונומית!

ברם, שר ההיסטוריה חשב אחרת. סלוניקי הייתה לחלק מיוון העצמאית. שרפת ענק שפרצה ב־1917 החריבה את מרכז העיר והפכה את רוב יהודי העיר לחסרי בית. מאה אלף פליטים יוונים שהגיעו לאחר מכן מתורכיה שינו בצורה דרמטית את היחס המספרי של היהודים בעיר. ואז הגיעה השואה, וכמעט כל יהודי שנותר בסלוניקי ב־1941 נלקח לאושוויץ ונספה שם.

צילום: thinkstock

צילום: thinkstock

לסלוניקאים וליוונים בכלל יחס מורכב כלפי יהודים. מחד, יוון הייתה אחת המדינות הראשונות שתמכה בהצהרת בלפור; מאידך, היא הייתה המדינה האחרונה באיחוד האירופי שהכירה בישראל – רק ב־1991. תנועת ‘השחר הזהוב‘ הגזענית מיוצגת בפרלמנט ומנהיגיה עוסקים ללא בושה בהכחשת שואה (שמוגנת ביוון על ידי זכות חופש הדיבור) ומצטטים לעת מצוא מ‘הפרוטוקולים של זקני ציון‘. הקוראים לא יתקשו לנחש את מי הם מאשימים במשבר הכלכלי ביוון. מאידך, ראש העיר מינה את חסדאי קפון, יהודי מקומי, לראש אגף הפיתוח הכלכלי של העיר והודות לכך גירעון ענק בתקציב המוניציפלי הצטמצם בצורה ניכרת. עם זאת, הכלכלה עדיין מעורערת מאוד וכמעט כל יום מושבת בסלוניקי שירות ציבורי אחר.

בסלוניקי קיימים גם חילוקי דעות רבים ביחס לזיכרון ההיסטורי של השואה והשלכותיה. כך, בית העלמין היהודי של העיר, שכיסה שטח של כשמונים מגרשי כדורגל, הוסב לשטח השייך לאוניברסיטה המקומית. קיימות גם לא מעט דרישות לרכוש יהודי שאבד בסלוניקי בזמן השואה. כשהכותב אמר לנהג המונית המקומי, שהתפעל מהיוונית שלו, שהוא יהודי, הנהג מיד התעניין האם הוא הגיע ליוון כדי לתבוע את הבית של משפחתו.

הקהילה היהודית של סלוניקי מונה כיום כחמשת אלפים איש. יש בתוכה עוד כמה קשישים שזוכרים את המנגינות של נוסח התפילה הסלוניקאי המיוחד, והם חוששים שהנוסח ירד לטמיון כשילכו לעולמם. מאידך, מספר הולך וגובר של היסטוריונים, יהודים ונוצרים, מגלה עניין במחקר קורות יהודי סלוניקי ובשימור הזיכרון ההיסטורי של הקהילה המפוארת.

—-

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: