סקירת מאי

ערכים כשפה זרה

את יום הניצחון על הנאצים חוגג הדור החדש ברוסיה בקמפיין של מבצעים והנחות ללוחמים. סוף עידן הערכים?

רשימתו של אלכסנדר ארכנגלסקי ב"אוגוניוק" הרוסי מוקדשת לתאריך שמצוין ברחבי רוסיה (כמו גם בקרב יוצאי רוסיה בארץ) כיום חג – התשעה במאי, יום הניצחון שבו נכנעה גרמניה הנאצית בפני ברית המועצות. הרשימה עוסקת באופי החגיגות ברוסיה העכשווית ומוצאת אותן חסרות רגישות ומגוחכות.

מצד אחד, בכל רחבי רוסיה מתקיימים אירועים וטקסים ממלכתיים ברוב פאר והדר שעלותם רבה. מצד שני, מדובר לעתים קרובות בפרסומות שחוצות את גבול הטעם הרע. לדוגמה, שלט פרסום בעיר מורמנסק מציע לוותיקי המלחמה הנחות בלוויות, וחנות קוסמטיקה מציעה לאנשים שגילם למעלה משמונים "קרם פנים שהופך אותך לצעיר יותר". בנק מסחרי במוסקבה הגדיל לעשות והציע השקעה בריבית גבוהה במיוחד, כשעל שלט הפרסום נראים שטרות של כסף עם מדליות על גילויי גבורה בקרבות. אגב, תוכנית ההשקעות נקראת "המנצח". הדבר מעורר תחושה שבמסווה של דאגה לוותיקי הלוחמים מישהו פשוט מנסה ללעוג להם.

צילום : EPA

צילום : EPA

למה כל זה קורה? לדעתו של ארכנגלסקי, קיים ברוסיה העכשווית פער מובנה בין הרצון הכן לכבד את ותיקי מלחמת העולם השנייה לבין היכולת הריאלית לבטא את הרצון הזה. בתרבות הרוסית דהיום לניצחון אין כמעט תוכן ערכי ורוחני. עד שנות ה־40־50, הניצחון נתפס כהישגו האישי של סטאלין. מאז, תפיסה זו פינתה את מקומה לתפיסה שלפיה החייל הסובייטי הגן על הערכים האוניברסליים של האנושות מפני הרוע הנאצי. לכן, אותו חייל שהיה יכול להילחם ללא רחמים נגד חילות גרמניים היה יכול להפוך בן רגע ליצור עדין ורגיש, כשהוא מחזר אחרי החובשת בתוך הפלוגה שלו.

אך הדור הרוסי הצעיר של היום חסר את מילון המושגים הזה. דור זה מבין רק את השפה של ההנחות והמבצעים ועל כן הדיבור על הניצחון מתמצה בשיח על תוכניות השקעה, קרמים ולוויות מוזלות. זה השפה הערכית שהוא מכיר. לכן, אגב, בניסיון להחיות את גאוות הניצחון הניפו בכל רחבי רוסיה את הדגלים הסובייטיים, סמל שתוקפו פג לפני 22 שנה.

לדעתו של הכותב, ניתן לדבר אחרת. גם היום ניתן להסביר לרוסים הצעירים שהסבים והסבתות שלהם נלחמו למען החופש, בשביל שהם יוכלו להיות אזרחים חופשיים בעולם, עם אינטרנט מהיר וטלפון נייד. סבא שלהם עבר את כל אירופה ברגל כדי שהם יוכלו לנסוע בעולם, להתחתן עם מי שהם רוצים ואף לתמוך במשטרו של פוטין או להתנגד לו.

לסיום, משתף המחבר את הקוראים בכאבו האישי ביום הזה. למרות שחמישה עשר מקרובי משפחתו נהרגו בחזיתות המלחמה השונות, הוא אינו רשאי לקחת חלק באירועים לכבוד יום הניצחון בכיכר האדומה, לפחות עד שהמצעד הצבאי שם יסתיים. ככה זה, הפאר הממלכתי חשוב יותר מהכאב והזיכרון האישי.

———————

המלחין והצל

לרגל 200 שנה להולדתו, גרמניה מתחבטת בשאלת היחס הנכון לריכרד ואגנר. אנרכיסט אנטישמי או יוצר דגול?

רשימתו של דירק קורביובלט ב"דר שפיגל" הגרמני מוקדשת לאירוע נוסף שחל החודש – 200 שנה ליום הולדתו של המלחין ריכרד ואגנר שחל ב־22 במאי. בישראל דנו רבות בשאלה האם ראוי לבצע בארץ את יצירותיו של המלחין, שהיה ידוע בזיקתו לנאצים. ובכן, מתברר שהשאלה לא פוסחת גם על גרמניה, השואלת את עצמה האם ראוי לראות בוואגנר חלק מן המורשת התרבותית שלה.

אולי סמל מסוים לדילמה זו ניתן לראות בפסל של ואגנר שעומד להיות מוקם בעיר הולדתו לייפציג. האמן המופקד על הכנת הפסל, סטפן בלקנהול, אמר שהוא מתכוון ליצור פסל שלא יעלה בהרבה על מידותיו הטבעיות של ואגנר, שהיה נמוך מהממוצע. עם זאת, הוא מתכנן ליצור לפסל צל ענק ולאפשר לכל מי שירצה לפרש זאת בדרכו – או כאמירה שאמנותו של ואגנר הייתה "גדולה מהחיים" או כסמל של הצל הארוך שוואגנר הותיר אחריו באמנות ובתרבות.

לאורך הרשימה דן המחבר בפנים הסותרות ובהיבטים השונים בדמותו של ואגנר, ביחס שלו ליהודים ובזיקתו של היטלר אליו. כך, למשל, מנצח צעיר ומבריק בשם יאן גלוגר תכנן להופיע בפסטיבל המוסיקה הגרמני החשוב ביותר, פסטיבל ביירוית, עם היצירה "ההולנדי המעופף" של ואגנר. המנצח בחר להתעלם מהרקע האנטישמי של המלחין, תוך כדי שהוא מפתח את המטפורה של "ההולנדי המעופף" לאדם מודרני שנע ונד במרחב מבלי להיות בבית בשום מקום. גלוגר הציע את התפקיד לזמר בס רוסי נודע בשם ניקיטין, וזה הסכים בהתלהבות. אלא שמספר ימים לפני הבכורה התברר שיש לניקיטין קעקוע שדומה מאוד לסמל האס.אס. כשניקיטין נשאל על כך, הוא אמר שמדובר בסמל קדום של תרבות הוויקינגים. אלא שאז התברר שיש לו גם קעקוע של צלב קרס על החזה. ניקיטין הורחק מההפקה והיה צורך דחוף לאתר מבצע אחר. לדאבונו של גלוגר הוא גילה שאין דרך "לנטרל" לגמרי את המסרים של ואגנר, ושאלה יופיעו סביב כל יצירה בדרך זו או אחרת.

חסידי המוסיקה של ואגנר (וביניהם גם יו"ר עמותת ואגנר בישראל, יונתן לבני) סבורים כי גם אם באופן אישי היה ואגנר אדם איום ונורא וגם אם הוא היה אנטישמי, הרי שלמוסיקה שלו אין כל הקשר פוליטי. המתנגדים, מצדם, מצביעים על כך שראשית ואגנר לא היה "סתם אנטישמי" אלא זמם להשמיד את כל היהודים ממש (כפי שניתן להבין מהמכתב שכתב לרעייתו לאחר שריפת ענק בתיאטרון בווינה, ובה נהרגו מאות אנשים, כמחציתם יהודים). שנית, ואגנר עצמו מעולם לא האמין בניתוק בין אמנות לפוליטיקה אלא שאף כל חייו לכך שהמוסיקה שלו תהפוך את האנשים ללהוטים יותר אחר האידיאלים ופחות אחר בצע כסף (מה שלא הפריע לו עצמו להיות תאב בצע ורודף מותרות כל ימי חייו).

אגב, גם מורשתו החברתית של ואגנר, מתברר, אינה חד משמעית. ב־1849, בתקופה שבה הגרמנים נלחמו למען החופש, ואגנר היה מעורב בפעילות שמאלנית רדיקלית, שכללה הברחת רימוני יד וקשר קרוב עם אנרכיסט רוסי בשם מיכאיל באקונין. בתקופה זאת ואגנר התבטא פעמים רבות בגנות "הסגידה לממון" וראה בה ניגוד לרוח הגרמנית הטהורה. כשהמהפכנים הפסידו הוא נאלץ לגלות לציריך והתגורר שם עד מותו ב־1858. שם גילה מחדש את הזיקה הקרובה למונרכיה ובפרט למלך בוואריה לודוויג השני, שבין היתר סייע לו כספית כדי שיוכל לקיים את אורח חייו הנהנתני.

הרשימה מתחקה אחר קורות צאצאיו של ואגנר ומגלה גם שם תמונה מורכבת. נכדו של ואגנר, וילנד, היה יקירו של היטלר, וחבר במפלגה הנאצית. לאחר מכן הוא היה למנהל האמנותי של פסטיבל ביירוית והמשיך לכהן בתפקיד עד שנות השישים. אמו, ויניפרד ואגנר, כלתו של המלחין, קיבלה בביתה את חבריה הנאצים עד למותה ב־1980. בנה, שגר בסמיכות אליה, בנה קיר בגובה של ארבעה מטרים כדי שבתו לא תיחשף לרקע הנאצי של סבתהּ. בין הנכדים של משפחת ואגנר קיימים עד היום מתחים סביב המורשת של סבם והיחס הראוי אליה. הם מכירים באישיותו הבעייתית ובתפיסותיו האנטישמיות, אך מאידך משתדלים "לנקות" את היחס אליו היום מהקשרים היסטוריים.

ההיסטוריונים טוענים כלפיהם שהם עדיין לא מאפשרים גישה לחלק מהמסמכים מתקופת השואה, והם מצדם טוענים לשיתוף פעולה מלא. נראה כי גם סמוך ליום הולדתו ה־200 נותר ואגנר דמות שנויה במחלוקת , כשכל אחד בוחר במה להתמקד כשהוא מביט באיש – באישיותו או בצל הענק שהוא מטיל.

———–

הגות לא רלוונטית

ביוגרפיה חדשה של קרל מרקס מציגה את הגותו כאוסף אקלקטי של תפיסות המושפעות מרוח הזמן. כל קשר למציאות המודרנית מקרי בהחלט

רשימתו של ג'ון גריי ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" מוקדשת לאישיות גרמנית אחרת שנויה במחלוקת – קרל מרקס. זאת לרגל צאתה של ביוגרפיה חדשה של האיש מאת ג'ונתן ספרבר.

החידוש המרכזי בביוגרפיה הוא בהצגת מרקס כהוגה בן זמנו, מן המאה התשע עשרה. לכן, לדעתו של ספרבר, הצגת מרקס בתור אחראי לזוועה הטוטליטרית של המאה העשרים (כפי שעושים כמה הוגים שמרנים) או בתור מי שיש בהגותו פתרון לבעיות החברתיות של שנות האלפיים, תהיה בגדר אנכרוניזם. בכלל, מסתבר שמרקס לא תמיד דגל בהשקפה קומוניסטית. בשנת 1842 הביע התנגדות נחרצת לתפיסות הקומוניסטיות שנפוצו אז בעיתונים הגרמניים, ראה בקומוניזם סכנה לגרמניה והתבטא בזכות דיכוי הקומוניזם, אפילו בכוח הזרוע. בזמנים שונים הוא אף כינה את הקומונה הפריזאית ואת הרעיון של דיקטטורת הפרולטריון "הבלים".

בחינה שיטתית של הגותו מראה כי בניגוד לתפיסות האורתודוקסיות, תפיסותיו של מרקס לא נבעו מהגות שיטתית שידעה התפתחות אחידה לאורך הזמן, אלא היו אוסף של תפיסות אקלקטיות שהתערבבו והשתנו במהלך השנים כשהן מושפעות מאופנות השקפתיות. בנוסף, מרקס קטע את כתיבתו ההגותית פעמים רבות עקב עיסוקיו הרבים כעיתונאי ופעיל חברתי.

1397295587

גם כשבוחנים את הזרמים הרעיוניים שמרקס הושפע מהם מוצאים גיוון של תפיסות שלא תמיד מתיישבות זו עם זו. למשל, מרקס האמין, בדומה לרוב בני תקופתו, בהבדלים בין הגזעים ולעתים היה מסוגל להתבטא בצורה דוחה למדי לגבי צאצאים של גזעים מעורבים (למשל לגבי הוגה הדעות הסוציאליסטי לסל). למארקס גם הייתה חיבה יתרה לתפיסותיו של בן תקופתו, דארווין, אלא שהוא חלק עליהן באמונתו כי תהליך האבולוציה מעיד על התקדמות ושיפור הקיימים בטבע (בעוד שדארווין דיבר רק על תהליך אבולוציה של הסתגלות לתנאים הקיימים). מרקס צפה כי לאחר שהחברה הקפיטליסטית תקרוס נחיה בעולם טוב יותר, אך גם כאן – תפיסתו ביחס לאותו "עולם טוב יותר" הייתה כללית ומעורפלת.

למרקס הייתה תובנה מעניינת – אבחנתו לגבי יכולת השרידות הגבוהה של הקפיטליזם. גם היום ניתן למצוא בארה"ב שמרנים שהם ליברלים בתחום הכלכלה והממשל, אך משלבים זאת עם תפיסות שמרניות בתחום החברה והמשפחה. לפי מרקס לא ניתן ליצור באמת שילוב שכזה, שכן שינויים כלכליים מובילים מצדם לשינויים חברתיים. מכאן אולי כוחה המופלא של החברה הקפיטליסטית המאפשר לה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש, למרות הסתירות הפנימיות הקיימות בתוכה. לדעת המחבר והמבקר, כדי להבין את המנגנון שמוביל את כל השינויים האלו עדיף לפנות לכתביו של פרידריך האייק, למשל, ולא לדבריו של מרקס. כמאה וחמישים שנה אחריו, נראה כי הטבע האנושי בוחר להתפתח בדרך של אבולוציה במקום בדרך ההפוכה.

—————–

החופש שבקצה המנהרה

בניגוד להערכות, מסתבר כי אין מניעה אמיתית לפיתוח שלטון דמוקרטי. עובדה – שישים אחוז מהעולם כבר שם

ועוד כמה מילים על אבולוציה. רשימתו של לארי דיימונד ברבעון להגות מדינית Wilsonian Quarterly מוקדשת לשאלת “המוכנות לדמוקרטיה“ שנידונה בקרב הוגי מדעי המדינה מאז נפילת חומת ברלין ועד לאביב הערבי. יש מדינות, כך נאמר לעתים קרובות, שפשוט אינן בשלות לדמוקרטיה. עובדה, אחרי מהפכות עקובות מדם הן בסך הכול מחליפות רודן אחד באחר. רשימתו של דיימונד מבקשת לבחון טענה זו.

אכן, מדינות רבות בדרום אמריקה ובמזרח התיכון, כמו כמה ממדינות ברית המועצות לשעבר, בחרו בשלטון דיקטטורי לאחר שהמשטר בארצן השתנה. היו מי שטענו שמדובר בפועל יוצא של התרבות הפוליטית באותן מדינות, שאינה מעודדת אוטונומיה ועצמאות אישית ומחשבתית, וגם של העוני וחוסר היציבות החברתית – שני תנאים שלא ניתן לפתח דמוקרטיה בלעדיהם. לכן, אומרים תומכי האסכולה, המדינה צריכה קודם כול להתייצב ולהתעשר. רק אז ניתן להתחיל לבנות דמוקרטיה. טיעונים שהמשיכו את התפיסה הזו הובילו לתיאוריות ניאו־מרקסיסטיות שלפיהן לא ניתן לצפות ממדינות עולם שלישי לפתח משטר דמוקרטי בעוד תאגידים מערביים שולטים הלכה למעשה בכל המשאבים הטבעיים שלהן ומנשלים אותן מרכושן הלאומי. לכן, לאותן מדינות מותר להתמרד נגד הניצול, גם אם לשם כך הן משליטות על עצמן דיקטטורה של איש אחד או מועצת קשישים.

גם בימין השמרני היו הוגים, דוגמת סמואל הנטינגטון, שדיברו על התנגשות בין ציוויליזציות שאינה מאפשרת לחלק מהתרבויות לפתח דמוקרטיה. ב־1984 הנטינגטון כתב ש“ייתכן כי הגענו לגבולות של ההתפתחות הדמוקרטית בעולם“. אלא שמבחן המציאות הראה אחרת. עם כל השינויים שעברו על העולם מאז 1984 ועד היום, שלוש מכל חמש מדינות בעולם הן בעלות מבנה מדיני דמוקרטי באופן בסיסי, כשהדמוקרטיה מביאה איתה צמיחה כלכלית למדינות עניות כמו דרום קוריאה וטייוואן. אמנם מדי פעם קורים ניסים כלכליים גם בדיקטטורות (סינגפור), אך לרוב מדינות אלו שרויות בעוני ושחיתות (זימבבואה, צפון קוריאה).

צילום EPA

צילום EPA

גם הטענה שהדמוקרטיה קשורה בהכרח לתרבות או לדת מסוימת אינה עומדת במבחן המציאות. אמנם רוב הדמוקרטיות הראשונות נוצרו במדינות שלהן תרבות פרוטסטנטית, אך מאז רוב המדינות הקתוליות הפכו לדמוקרטיות אף הן, וכיום יש גם מדינה דמוקרטית הינדית (הודו), בודהיסטית וכמובן יהודית. גם מדינות מוסלמיות, דוגמת תורכיה ואינדונזיה, לומדות ליהנות מהממשל הדמוקרטי.

נראה כי הדמוקרטיה היא מה שרוב האנשים בעולם רוצים; סקרי דעת קהל במדינות רבות מראים העדפה עקבית שלה. אמנם באזורים מסוימים קיים חוסר אמון כללי בפוליטיקאים, אך אין פירוש הדבר שאנשים מעדיפים דיקטטורה, אלא שהם שואפים לדמוקרטיה נקייה ומתפקדת יותר. מספר הולך וגובר של אזרחים במדינות שונות הופכים למעורבים פעילים במחאה נגד הדיקטטורה, ומחאה זו נושאת פרי, כפי שאנו רואים בדוגמה של בורמה. נראה אפוא כי הדרך הטובה ביותר להגיע לדמוקרטיה היא דמוקרטיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: