ארכיון חודשי: יולי 2013

מיעוט רוצה אהבה

תגובתי ליואב שורק                sorek 4

ידידי יואב שורק פרסם במוסף "יומן" של "מקור ראשון" את הרשימה שכותרתה "סכנה לחורבן החברה". גיליתי שהוא מזכיר שם, בין היתר, שיחה שהייתה לנו פעם.  גם בגלל זה, היה לי חשוב להגיב. התגובה פורסמה במוסף היום, 26.7.13, יחד עם תגובתו של יואב. היא עברה עריכה, אך מפאת חשיבותם של הדברים אני מעדיף לפרסם כאן את הגרסה הלא- ערוכה.

תקראו ותגיבו

בראשית דבריי, אני רוצה להודות למערכת "יומן" על פרסום רשימתו של יואב שורק שבו הוא מפרט את תפיסתו לגבי הנטייה ההומו לסבית זיקתה לחברה הכללית. רצוני להגיב לרשימה זו הוא בשני רבדים- גם ברובד ניתוח התהליכים החברתיים עליהם יואב מדבר וגם ברובד האישי- כיוון שאני מניח שהחבר ההומוסקסואל הנזכר ברשימה הוא אני. לפני שנים אחדות התחיל בינינו שיח על הנושא- וזו הזדמנות להמשיך ולהעמיק אותו. לכן דבריי גם יישאו לא רק אופי עיוני, אלא גם אישי. זאת גם מתוך אמונה שעצם הניסיון לדון ב"בעיית ההומוסקסואליות" במנותק מחוויית חייהם של אנשים המתמודדים איתה יומיום הוא חלק מהבעיה.

אולי אפתח בקביעת מסגרת שיח מסוימת, שדומה קצת לפולמוס שהתפתח במוסף זה בין אורי אליצור לבן דרור ימיני. אני יוצא מתוך הנחה שיואב שורק כתב את דבריו מתוך דאגה כנה למוסד המשפחה והחברה בישראל ובעולם, ולא משום היותו "הומופוב", "חשוך", "פרימיטיבי " ואפילו לא "גבר אשכנזי הטרוסקסואל" רחמנא ליצלן. ואף אני כותב את דבריי לא כאדם שמנסה "לקעקע את מוסד המשפחה", "להתיר את הרסן" או "לצלול למצולת המתירנות המערבית", ושלמות המשפחה והחברה יקרים לליבי באותה מידה שהם יקרים לליבו של יואב. השאלה היא, כיצד מיישמים את אותה שלמות ?

אפתח לשם המחשה בשני סיפורים של שתי דמויות – סיפורים שגם אם לא התרחשו במציאות, מן הראוי היה שיתרחשו. ובכן, מסופר על אדמו"ר מגור ששאל אברך צעיר מדוע אינו מתחתן והרי כתוב במפורש "בן שמונה עשרה לחופה". ענה לו הבחור : " אני מאריך בשמונה עזרה". השיב לו האדמו"ר : "אצלנו נוהגים לקצר בשמונה עשרה, אחרת נכנסות מחשבות זרות". הסיפור השני הוא על רב צבי יהודה קוק, שנשא אישה בגיל מופלג יחסית, אחרי 30. כשחבריו החרדים תהו לפשר איחור זה, הוא נהג להשיב להם שהוא רוצה להתחתן מאהבה ולא בשידוך, כמוהם. כל קורא מוזמן לחשוב עם איזה מהסיפורים הוא מזדהה.

לדעתי, התפיסה של אדמו"ר מגור הייתה יכולה לפתור הרבה מאד בעיות. בואו ננסה לדמיין את המצב שבו מדינת ישראל חוקקה חוק, לפיו כל אזרח חייב להיות נשוי בגיל 18 ושנה וחל איסור מוחלט להתגרש. הרי זה היה פותר לחלוטין את בעיית הומוסקסואלים, את בעיית הרווקות המבוגרות, החד הוריות, טראומות הגירושין וכו". מדוע לא ליישם פתרון נפלא כזה?

התשובה לכך היא שאנו חיים בחברה המודרנית. ופירוש הדבר העמוק הוא בכך שיש לנו בחירות לגבי חיינו. ועל הבחירות הללו עלינו לשאת באחריות שאת משמעותה אסביר מיד.

יואב כותב ש"לגיטימציה" חברתית בשלושה תחומים מובילה להתפשטות גדולה יותר של תופעה על אף השלכותיה הבלתי נעימות ומביא 3 דוגמאות: הומוסקסואליות, גירושין והתאבדויות. את ההתאבדויות אני מעדיף להניח כרגע בצד. אבל מה באמת קורה עם גירושין ונטייה מינית?

ובכן, בניגוד למה שיואב מציין, לא ידוע לנו מבחינה מחקרית על כל גדילה במספר האנשים המגדירים את עצמם כהומוסקסואלים. גם במדינות הפתוחות והסובלניות ביותר בנושא ( הולנד, דנמרק ) מדובר באותו אחוז מכלל האוכלוסייה ( 4-5%). אציין כאן רק מחקר אחד– של ריצ'ארד ליפא מאוניברסיטת פולרטון שנערך באמצעות שאלונים ברשת האינטרנט וכלל כ- 200 אלף נשאלים מ53 מדינות. אחוז הומוסקסואלים ולסביות מכלל האוכלוסייה יצא דומה בכל מקום.

אז כיצד הדבר קורה שאנו שומעים בכל שנה על יותר ויותר אנשים שיוצאים מהארון? הסיבה לכך היא פשוטה והיא קשורה לשינויים שחלו בהבנתנו את מוסד הנישואין. ואת תהליך השינוי הזה, אם לפשט אותו, ניתן לתאר כתנועה מהכיוון של האדמו"ר מגור לכיוון של ר' צבי יהודה. פעם הנישואין היו פונקציה חברתית. בני הזוג ממש לא היו חייבים למצוא עניין אחד בשני. כל שהיה עליהם לעשות זה להסכים לבחירה שההורים כבר דאגו מראש לסדר להם. איכות חייהם בתור נשואים- איך לומר בעדינות- לא הטרידה איש. "אנו נוהגים לקצר בשמונה עשרה". נקודה.

אך ככל שתקופה זו חלפה מן העולם, היא התחלפה בעידן שבו שני בני הזוג מחפשים … שמה אעז לומר "אהבה". הם מחפשים להרגיש טוב עם האדם שאתו הם בחרו לחיות את חייהם. הם מחפשים לראות בו לא "סתם עוד אחד", אלא בעל ברית לחיים. בעיני זו הגשמה עמוקה של תפיסת היהדות לנישואין- ברית בין איש לאישה. ולדעתי זו גם הסיבה לכך שההלכה פסלה בסופו של דבר שתי אופציות נישואין חלופיות שזכו בזמנו ללגיטימציה הלכתית- פוליגמיה ופילגשות. כי בת הזוג אינה "פונקציה" , אלא בת זוג.

ואז מגלים גם עוד דבר. שמסגרת נישואין הטרוסקסואלית, כמו כל מסגרת אחרת, יכולה להתאים להרבה מאד אנשים ואולי לרוב המוחלט- אך לא לכולם. לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. ואותם יוצאים מן הכלל לא מסוגלים- גם אם היו מאד רוצים- לתפקד בזוגיות הטרוסקסואלית בצורה תקינה. כפי שרוב בני אדם הטרוסקסואלים- יש להניח- היו מתקשים מאד לתפקד בזוגיות עם בני אותו מין ( כנראה שרובם נגעלים מעצם המחשבה על כך ובצדק ).

אם כן, כל עוד חברה כופה על חבריה נישואין ידועים מראש שאין להם "רשות הדיבור" בנושא- גירושין אכן יהיו מחזה נדיר ואנשים לא ייצאו מהארון. אבל ברגע שנותנים לפרט לבחור עם מי הוא רוצה להיות מאושר, גם אם זה כולל את האפשרות שהוא יתחתן אחרי גיל 30- גם נראה גם רווקות מבוגרת, גם אימהות חד הוריות, גם גירושין וגם יציאה מהארון. זו מעין עסקת חבילה שהמודרנה מביאה אתה. אנשים עד עכשיו לא יצאו מהארון לא כי הייתה לנו חברה צדיקה וקדושה במיוחד, אלא כי הם פחדו מסנקציה חברתית אלימה, חרם חברתי, פיטורין מעבודה, מעצר, טיפול פסיכיאטרי כפוי וכו". וככל שהפחד הזה נעלם- יותר ויותר אנשים פשוט בוחרים לא לחיות את חייהם כמו סוכני מוסד, אלא להגיד בפשטות מה שהם. לכן קביעת בית המשפט העליון בארה"ב על הכרה משפטית בקשרים חד מיניים אינה יוצרת מציאות יש מאין- אלא נותנת גושפנקא למציאות שמתקיימת ממילא.

והמציאות הקיימת היא שבחברה שלא כופה באלימות הישארות בארון, בכל יום אנשים יוצאים מהארון כי פשוט נמאס להם. נמאס להם להסתתר ולהתחבא על לא עוול בכפם. נמאס להם לחיות כמו סוכני מוסד. נמאס להם להעמיד פנים שהם משהו שהם לא. הם לא רוצים להחריב ולקעקע את מוסד המשפחה ולא את החברה. הם ( אנחנו) רוצים מה שכל אדם רוצה. שיקבלו אותנו כפי שאנחנו. שלא נצטרך להסתתר ושלקר. שאנשים שאוהבים אותו יחכו לו בבית בסוף היום.

יש כאן עוד סעיף. אנו חיים בחברה שבה קיימים פתרונות טכנולוגיים עבור אנשים שגורלם לא שפר עליהם בשאיפה להורות ביולוגית. ישראל היא אחת האלופות בעולם בתחום יישום טכנולוגיות אלו לכלל האוכלוסייה- על אף ששימוש ברבות מהן מעורר שאלות אתיות מאד מורכבות. אך עם כל הכבוד למורכבות- סבל של אדם שלא זוכה לפרי בטן הוא גורם הקובע.  לכן זה אך טבעי שאנשים הומו לסביים מבקשים להיעזר באותם פתרונות ( הפריה מלאכותית , פונדקאות), על מנת להגשים את החלום להיות הורים. וזה חלום שיציאה מהארון לא גורמת לוותר עליו.

בכלל, התנגדות להכרה בזוגיות והורות הומו לסבית מעוררת בעיה בסיסית. היא מעמידה אותנו בסוג של מלכוד שבו נחטוף גינוי על כל דבר שלא נעשה. אם לא נרצה זוגיות וילדים- יגידו שאנו ילדותיים, חומקים מאחריות ומעדיפים הוללות פרוצה על פני מחויבות לחיי המשפחה. אך ברגע שאנו אומרים כי רצוננו באותם חיי משפחה- אומרים לנו שבכך באנו לקעקע את יסודות אותו מוסד המשפחה. מה יעשה אפוא בן גיי ולא יחטא ?

אגב, זו הזדמנות גם להעיר על נקודה נוספת ברשימה. יואב מדבר על החגיגה הכללית של מיניות בחברה העכשווית ועל כך שהמגבלה היחידה הקיימת בה היא פגיעה בזולת. זה ממש לא נכון. ספר האבחון הפסיכיאטרי החדש שהתפרסם לפני כחודשיים, מונה בין ההפרעות התחום המיני אחת ששמה "היפר סקסואליות" שזה שם אחר להתמכרות למין. בעולם של שנות ה- 2000 בהחלט קיימת מודעות לכך שמיניות בלתי מרוסנת עלולה להרוס ולרושש את חיי אדם, גם אם אינה באה לידי ביטוי בהתנהגויות פוגעניות. אך גם כאן השאלה היא- כיצד מתמודדים עם העניין?

אני חושב שבשורה תחתונה, ניתן לומר שיש לנו חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שסוף העולם אינו מתקרב. לא כולם הולכים להתגרש ולצאת מהארון. למעשה , ההיפך הוא הנכון- רוב האנשים הולכים לחיות חיי משפחה וזוגיות מפסקים, מאושרים ואיכותיים. זאת כיוון שניתנת להם האפשרות לבחור ולהתמודד עם התוצאות של בחירתם, לטוב ולמוטב. הדבר יבוא לידי ביטוי, מן הסתם, גם ברמת הרווחה הרגשית שלהם ושל ילדיהם וכתוצאה מכך- בבריאות החברתית באופן כללי. והחדשות ה"רעות" הן , שהמיעוט של שונים וחריגים יישאר כאן ולא ילך לשום מקום. אנו נלך ונשתלב יותר ויותר בתוך הקהילה הכללית- כולל זוגות חד מיניים, הורים בודדים חד מיניים וזוגות חד מיניים עם ילדים. זה יקרה כי הארון שבו ישבנו עד עכשיו נרקב והתפרק. ולכן עדיף אולי להתרגל לרעיון.

אני כותב את הדברים במוצאי שבת חזון. נותרו פחות מ- 48 שעות עד שנקרא שוב את מגילת "איכה". כשאני קורא אותה, אני חש לא רק כאב ואבל, אלא גם אכזבה גדולה. אכזבה מהפער בין פנים לחוץ. כל שורה במגילה זועקת : "איך ייתכן ? האמנו שיש לנו שרים חכמים, שופטים צדיקים, נביאים ישרי דרך וכוהנים קדושים. ופתאום מתברר, שהשרים הם תאווי שלטון, השופטים לוקחי שוחד, נביאים משקרים וכוהנים מושחתים!". אכן- מה רבה האכזבה. ולכן- כשבית ראשון ושני נחרב – נחשפת תמונה איומה של מסגרת עם פסאדה יפה של מוסריות וטוהר- אך בעצם הכול בה רקוב מבפנים. לכן הכול צריך להיחרב- כדי שיוכל להיבנות מחדש. אם כן- איזו חברה ואיזו מסגרת משפחה אנו רוצים לבנות? כזו ששומרת על פסאדה יפה ונקייה שאין מה מרעין בישין כמו גירושין, חד הוריות ויציאה מהארון- אך בתוכה חוגגים פריצות, צביעות, אומללות וסבל?

אני מאמין שכולנו נרוויח, אם במקום "לקדש מלחמה" על הומוסקסואליות, נחשוב ביחד כיצד אנו בונים חברה שמחזקת את מוסד המשפחה ודואגת לרווחתם של הילדים ולצד זאת דואגת גם לאלו שלא מוצאים את מקומם באותה מסגרת, אך עדיין חשים את הצורך להשתייך, לתרום, וגם לאהוב ולהיות נאהבים .

והנה עוד תגובה ליואב שורק באתר "חברותא"

והנה עוד אחת

פרידה מאשליות

 

Прощание с иллюзиями
Владимир Познер. 2012, Астрель, 480 стр

בספרו של הסופר הרוסי ולדימיר ולר "סיפורי מעשיות של רחובות מוסקבה" מופיע התיאור הבא של ולדימיר פוזנר: "סיפרו שאמו יהודייה ואביו צרפתי (או להפך), סבו אמריקאי, סבתו רוסייה, יש לו אזרחות צרפתית, אמריקאית, סובייטית, שווייצרית ועוד אחת; הוא מדבר צרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, ערבית, עברית, ובשפות אחרות הוא יודע לקרוא ללא מילון ולנהל שיחת חולין. יש לו ביוגרפיה פנטסטית: הוא חי ברייך השלישי, באלג'יר, בצרפת של דה גול ובארצות הברית, ובכל המקומות הללו הוא עבד ברשות השידור המקומית בשפה המקומית. אביו היה מרגל סובייטי ואמו פעילת שמאל בינלאומית (או להפך)".

מדובר כמובן בתיאור ספרותי מוגזם, ובכל זאת הוא מתאר משהו אמיתי ועמוק. כדי להבין את דמותו של ולדימיר פוזנר ואת השפעתו ברוסיה העכשווית חייבים להכיר את הביוגרפיה שלו ואת הרושם שעוררה מאז ועד היום. ובכן, פוזנר הוא עיתונאי טלוויזיה, מהבכירים ביותר ברוסיה (מעין מקבילה רוסית ללארי קינג). היום הוא בן 79 ועומד בראש האקדמיה הרוסית לטלוויזיה. אך תחילת פרסומו היתה בעידן הסובייטי, וסיפור חייו היה כל כך שונה מסיפוריהם של שאר העיתונאים הסובייטים, עד שכל מי שזוכר אותו נרגש מהאקזוטיקה שבדמותו.

פוזנר הוא בן לאב יהודי־רוסי ולאם צרפתייה. הוא נולד בצרפת, התבגר בארצות הברית, משם חזר לצרפת לתקופה קצרה בזמן מלחמת העולם השנייה, ושוב הגיע לארצות הברית עד שאביו הורחק משם בתקופת מקארתי בגלל דעותיו הפרו־קומוניסטיות (ואולי גם בגלל שיתוף פעולה עם הקג”ב). משפחת פוזנר עברה לברלין ומשם למוסקבה. שם היה ולדימיר לעיתונאי בינלאומי בעל שם, במיוחד בתקופת הפרסטרויקה המוקדמת, שבה הנחה, לצד העיתונאי האמריקאי פיל דונהיו, את המפגשים הטלוויזיוניים הראשונים בין אזרחים סובייטים לאמריקאים. בתקופתו הסובייטית נחשב למי שיכול להסביר לקהל המערבי את מדיניות החוץ הסובייטית, כולל החלטות לא פופולריות כמו הפלישה לאפגניסטאן. קשה היה להאמין שהעיתונאי שפונה לקהל האמריקאי במבטא ניו־יורקי מגן על מדיניות סובייטית כזאת. אולי מן הצורך להסביר את הפער הבלתי אפשרי הזה נכתב הספר.

כנות מבהילה

“פרידה מאשליות”, ספרו של ולדימיר פוזנר, נכתב למעשה בשני חלקים. גרסתו האנגלית של הספר נכתבה כבר ב-1990 והיתה לרב מכר. פוזנר התכוון לתרגם את הספר לרוסית, אך ניגש למלאכה בפועל רק ב-2008. כדי להשלים את הפער נדרשו לו שלוש שנים נוספות, ורק בשנה שעברה יצא הספר לאור ברוסיה תחת הכותרת "פרידה מאשליות: על עצמי, על התקופה ועל רוסיה בכנות מבהילה". הספר היכה גלים בין השאר מפני שתוכנו אינו משתבץ בקלות באף אחת מהמשבצות המוכרות בשדה הדעות הרוסי העכשווי.

ראשית, פוזנר אינו שייך לזן העיתונאים שמבכים את קריסתה של ברית המועצות (שפוטין קרא לה "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20"). הוא לא נהפך לאנטי־סובייטי בצו האופנה, דווקא מפני שהאמין באידיאל הקומוניסטי בעצמו וחווה אכזבה מרה. פוזנר הצעיר היה עד ללווייתו של סטאלין לפני 60 שנה, אירוע שבו נדרסו למוות רבים מאלה שבאו לחלוק לרודן כבוד אחרון. פוזנר גם הכיר במהלך השנים רבים מאלה שנכלאו בגולאג או היו קורבנות הטרור הסובייטי. הקג”ב ניסה לגייס את פוזנר לשורותיו כמה פעמים, בין השאר בעזרת איומים מפורשים, וסירובו גרם לכך ששנים רבות לא יכול היה לצאת מברית המועצות. אפשר רק לשער מה היה קורה לפוזנר לולא היה בנו של איש קג”ב.

למרות הסתייגותו הנחרצת מן הטוטליטריות הסובייטית, פוזנר מדבר בכנות מעוררת הערכה על התקופות שבהן שירת אותה בצורות כאלה ואחרות. עמודים אלו בספר יכולים לשמש מעין "מבוא להזניה עצמית של אינטלקטואל": תיאורו של אדם אינטליגנטי המתחיל לעקם את דעותיו כדי להתאים אותן לרעיון אחר שהוא מאמין בו. למשל, פוזנר האמין מאוד בגירסה רכה של "קומוניזם בעל פנים אנושיות" כמו שקרה בצ'כוסלובקיה עד שטנקים סובייטיים רמסו אותה ב-1968. מצד אחד האמין באידיאלים קומוניסטיים "בדרכי נועם", ומהצד האחר – בדיכוי אלים. כדי ליישב את הסתירה השתמש ברציונליזציה ש"זה צורך המפלגה כרגע", ש"מדובר באנשים שעוברים על החוק" וכיוצא באלה. בהצדקות דומות נקט בזמנו גם ביחס לשאלה מדוע בברית המועצות מכניסים את מתנגדי המשטר לבתי כלא ולבתי חולים פסיכיאטריים.

כאנטיתזה לדמותו של אינטלקטואל מתפשר מציג פוזנר את אנדריי סחרוב, איש עקרונות שלא התכופף בפני השלטון. סחרוב לא היה אנטי־קומוניסט, ואף התנגד לפירוקה הכפוי של ברית המועצות. אולם הוא האמין באידיאלים מצפוניים וערכיים ולא היה מוכן לעגל פינות או לנסח אותם בצורה שמשתמעת לשתי פנים. לרוב האנשים אז – ופוזנר ביניהם – לא היה האומץ לעשות זאת.

אויב מתוחכם

פוזנר ביקורתי מאוד גם ביחס לחברה הקפיטליסטית. היחס שלו אליה מתמצה בבדיחה שהוא מביא בספר. מעשה בהיטלר שציווה על מדעניו לפתח צואה אכילה כדי לסייע למאמץ המלחמה. כעבור זמן התעניין היטלר בתוצאה, ואנשי המחקר השיבו לו שהגיעו להצלחה חלקית: אמנם הצואה עדיין מסריחה, אך כבר ניתן למרוח אותה על הלחם. זה מה שפוזנר חושב על הקפיטליזם המערבי: שהוא "נמרח" טוב יותר, אך מריח בדיוק כמו קודם.

הוא זוכר את ארצות הברית בתקופת מקארתי, כשאביו נאלץ לעזוב את המדינה וחבריו הליברלים ניתקו איתו את הקשרים. הוא זוכר שחברו פיל דונהיו פוטר מהטלוויזיה לאחר שהרשה לעצמו לבקר את המלחמה בעיראק. הוא גם זוכר כיצד בתקופה הסובייטית ציירו פרשנים אמריקאים שונים את דמותו כאויב מתוחכם ומסוכן. גם כעת, בניגוד להרבה ליברלים ברוסיה העכשווית, הוא לא מוכן להתעלם מהפערים הכלכליים והחברתיים בארצות הברית. התקווה התמימה של הפרסטרויקה, שהנה נבנה חברה אידיאלית של סוציאליזם אנושי וצודק – התחלפה בהכרה בכך שהקפיטליזם, עם כל הכיעור שלו, משקף את הכיעור של הטבע האנושי. נראה שסוציאל דמוקרטיה אירופית קרובה יותר למחבר מהקפיטליזם האמריקאי – ובכל זאת, מקומות רבים בספר מעידים על אכזבה מן החלום לתקן את העולם.

לפוזנר יש מערכת יחסים מורכבת וסבוכה עם יהדותו ועם זהותו באופן כללי. המוצא שלו מורכב לא רק מבחינה אתנית, אלא גם מבחינה נפשית. הוא מעולם לא ידע מה לעשות בחלק היהודי שבו. כשעמיתו דונהיו שאל אותו אם חגג בר מצווה, פוזנר השיב בשלילה נחרצת, שלא חמקה מעיניו של דונהיו. זהותו היהודית באה לידי ביטוי יותר בצד השלילה מאשר בצד החיוב. בשל היותו יהודי הוא לא התקבל לאוניברסיטה בצעירותו, אחר כך היה מעורב בקטטה בגלל התבטאות אנטישמית, ולבסוף איש קונגרס אמריקאי שמרן כינה אותו "יהודון בוגדני" בהתקף של זעם פטריוטי (והתנצל לאחר מכן).

אבל מעבר לשאלת היהדות, יש לפוזנר דילמה משמעותית יותר: המתח בין זהותו הרוסית לזהות האמריקאית. למרות הקשר העמוק שלו לתרבות הרוסית, הוא אינו "האדם הרוסי" מבחינת הזהות והמנטליות.

פעמים רבות בספר קובל פוזנר על גורלה של רוסיה ומנסה לתאר תסריטים חלופיים להתפתחותה בהיסטוריה: אילו הטטארים לא היו שולטים בה מאות שנים, אילו קיבלה את הפרוטסטנטיות המתקדמת ולא את הפרבוסלאביות, אילו הצמיתות היתה מתבטלת קודם, וכדומה. ועם כל זאת, פוזנר נותר פטריוט רוסי תרבותי, המגלה אכפתיות רבה לנעשה בארצו.

אותה אכפתיות דירבנה אותו כנראה להגיע לעמדה הציבורית של ראשות האקדמיה הרוסית לטלוויזיה. בתפקידו זה יצא חוצץ נגד ההתנהלות הפוליטית של פוטין. בפנייה טלוויזיונית שהופצה ברשת אמר שהוא מצטרף למחאה, וש"הוא לא מוכן שהשלטון יראה בו אספסוף או מטומטם". מעמדו הציבורי העכשווי אינו מאפשר "לסתום לו את הפה" או להרחיק אותו מערוצי התקשורת.

אחרי ששבע קומוניזם וקפיטליזם, ולדימיר פוזנר נפרד גם מהאשליות ביחס למשטר הרוסי הקיים. הוא מסופק אם יזכה לראות את רוסיה בתור מדינה דמוקרטית בחייו. אך הניצנים של המחאה הרחבה, שהתחילה להתעורר שם בשנה שעברה, מעוררים בו תקווה. ואולי גם העובדה שספרו התפרסם בסופו של דבר והיה לאחד החיבורים הפופולריים והנדונים ברשת ובשיחות סלון.

 

פורסם במוסף הספרים של ה"ארץ" 24.7.13

והרי החדשות הטובות

usa gay marriage

 

לגייז בארה"ב ( וגם בארץ) היו בשבוע שעבר חדשות "רעות" וחדשות טובות. החדשות ה"רעות" הן, שאם עד עכשיו מישהו לא הספיק להפוך לסטרייט, כרגע יהיה לו הרבה יותר קשה לעשות את זה. והטובות הן- שעכשיו יהיה לו פחות בשביל מה.

ובכן, החדשות הטובות הן כמובן החלטת בית המשפט בארה"ב שהגדרת הנישואין כברית בין גבר לאישה עומדת בניגוד לחוקה. כלומר, כעת מדינות ארה"ב מתחלקות לשתי קבוצות- כאלה שכבר הכירו בנישואין חד מיניים וכאלה שעדיין לא. בשבוע שעבר רעדו אמות הסיפין בקהילת ה"גייז לשעבר". ראש הארגון הגדול ביותר שלהם, אלן צ'אמברס, אקס גיי ידוע בעצמו שאף פרסם ספר על "דרכו אל הגבריות" , פרסם מכתב התנצלות גלוי מקהילת להט"ב. במכתב הוא מבקש סליחה על כך שהיה שותף לקידום דעות קדומות וסטיגמות כלפי הומוסקסואליות והומוסקסואלים, שעודד אפליה, שהפיץ רעיונות ותפיסות על נטייה מינית שלא היו מעוגנות במציאות וחיזקו את רגשי האשמה בקרב הורים. בנוסף, צ'אמברס גם דיבר באומץ על כך שהוא עצמו עדיין מתמודד עם רגשות הומוסקסואליים, גם אחרי שנות נישואין רבות. הוא נותר בדעתו הנוצרית לגבי אופי הקשר ההומוסקסואלי, אך הוא לחלוטין מקבל כל הומוסקסואל בתור אדם. תוך מספר ימים לאחר מכן צ'אמברס הודיע כי הוא מתכוון להפסיק את הפעילות של "אקסודוס" כליל, 37 שנה אחרי שהארגון נוסד. על זה נאמר- מוטב מאוחר.

התרחשות זו היא סמלית שגם באה במועד סמלי. ראשית, כעת כבר לא ניתן למכור לנו סיפורים שטיפולי המרה וטיפולים רפראטיביים למיניהם זה " בא לעזור רק למי שרוצה" ו"אין לזה קשר להומופוביה". תמיד ידענו שטיפולים אלו נועדו להוסיף סטיגמות ותפיסות שליליות ביחס להומואים ולסביות. כעת באה ההודעה של "בעל הדבר". ארגון טיפולי ההמרה גדול NARTH כמובן מיהר להסתייג מצ'אמברס ולטעון שהוא לא ארגון דתי ולא קשור לאקסודוס. כל השנים הם הזמינו את צ'אמברס לכנסים שלהם והביאו אותו בתור דוגמה של מי ש"יצא מאורח חיים הומוסקסואלי". אז עכשיו הוא פתאום הפסיק להיות כשר ?

אבל מובן שיש פה משהו עוד הרבה יותר יסודי. כשהומוסקסואליות עוד הייתה בספר האבחון הפסיכיאטרי, לפני 1973, אנשי טיפול הומופובים נהגו לטעון שהומואים ולסביות "נורא סובלים מהסטייה הנוראית שלהם ושכל משאלתם היא שיירפאו אותם" . לכן כשהומוסקסואליות הפסיקה להיות הגדרה פסיכיאטרית באותה שנה, רבים מהם טענו בשצף קצף ש"זה מעשה איום ונורא להגיד שאנשים חולים הם "בריאים" ולהפקיר אותם כך". אך ראה זה פלא- ככל שהאפליה החברתית והחרם הסביבתי הפכו להיות אלימים פחות- מספרם של הומואים ולסביות שחיפשו "מזור" למחלתם הקשה הלך והצטמצם. אפילו הדתיים מביניהם כבר העדיפו למצוא קהילה אחרת או תפיסה דתית יותר פתוחה מלנסות להיות משהו שהם לא. כעת ארה"ב עשתה ( סוף כל סוף) את הצעד המתבקש והכירה גם בזכותם השווה של אזרחים הומו לסביים להינשא. מי שרצונו להמשיך ולהיות בארון- יוכל לעשות זאת. על אחרויתו.

וזו אגב גם התשובה לשאלה "כיצד נכון להתמודד עם טיפולי ההמרה". לא צריך להשקיע מאמץ ולרדוף אחריהם, על מנת לסגור את הארגונים שמעניקים טיפולים כאלה ( אך יש לשאוף שיפעלו בשקיפות). אך לעומת זאת, אנו נמשיך להעמיד להן חלופה. ולהראות שלהיות הומוסקסואל מחוץ לארון לא בא בניגוד לאף מטרה ערכית בחיים. לא לעבודה. לא לשירות צבאי. לא לנשיאה בתפקיד משמעותי ואחראי כלשהו. ואפילו לא בניגוד לשאיפה להינשא לבחיר ליבך. "אקס גייז" מאז ומעולם טענו לזכותם החופשית שלא לקבל את נטייתם. בסדר גמור, חברים. ובאותה מידה- זכותנו כן לקבל אותה ! ולדרוש את הזכויות הנגזרות מכך !

סקירת יוני 2013

המיסטיקנים הסינים

רגשי נחיתות, ביורוקרטיה כבדה ומחסור ברופאים מקצועיים – כך הפכה הרפואה המסורתית בסין לתעשייה המגלגלת מיליארדים

פרויקט מקוון ששמו Aeon מביא לקוראיו דיוני עומק בסוגיות חברתיות שונות מדי שבוע. אחד הנושאים של גיליונות אמצע יוני היה דיונו של ג‘יימס פאלמר ברפואה הסינית. בעוד הפנייה אליה הפכה היום במערב לדבר שבשגרה, בסין ובארצות השכנות מדובר בתעשייה של ממש, המקבלת מימון ממשלתי בסכום של מיליארד דולר לשנה ומגלגלת כשישים מיליארד דולר במחזור שנתי. כ־12% משירותי הבריאות מסופקים בסין על ידי מרפאים מסורתיים, ובכל עיר גדולה קיימים בית חולים ואוניברסיטה לרפואה המסורתית.

כל זה טוב ויפה, אבל כשמתחילים להתחקות אחר הבסיס המחקרי של הרפואה המסורתית התמונה מרשימה הרבה פחות. לפי התפיסה הסינית העממית, גוף האדם מורכב מיסודות של אש, מים, אדמה, מתכת ועץ, ומופעל בידי אנרגיות של “אין“, “יאנג“ ו“קי“ (אנרגיית החיים). מחלה פירושה הפרת האיזון בין היסודות הנ“ל. אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. אכן, מדובר בתפיסות שהיו נפוצות מאוד באירופה של ימי הביניים וברפואה של גאלינוס. הדבר בא לביטוי בציור הגוף המפורסם של ליאונרדו דה וינצ‘י, שבו הוא מנסה לגזור את מבנה היקום ממבנה גופו של האדם. רעיונות אלו נדדו בין סין, הודו ואירופה של ימי הביניים בתיווכם של המזרח התיכון ושל סוחרים שהלכו ב“דרך המשי“, כך שהדמיון הוא בהחלט לא מקרי. מדובר כנראה בתפיסות שהתגבשו בתקופה מקבילה.

מתי נפרדו הדרכים של סין והמערב בהבנת גוף האדם? מתברר שעד המאה ה־19, הרפואה המסורתית בסין הייתה פשוט חלק מהרפואה הכללית. סיכוייו של מטופל לשרוד היו נמוכים בין אצל רופא סיני ובין אצל עמיתו האירופי. אבל המהפכה של המאה ה־19 שינתה את התמונה. המערב שכלל את הרפואה יותר ויותר ופחות חולים מתו.

צילום: EPA‎

צילום: EPA‎

כיצד הגיבו לכך בסין? ככלל, היה יחס דו ערכי כלפי המהפכה. מצד אחד היה רצון ליהנות ממיטב ההישגים של המערב, אך מאידך הסינים שהושפלו ב“מלחמות האופיום“ רצו להיאחז ב“מורשת התרבותית“ שלהם, כולל הרפואה, כדי לחוש עליונים לפחות בתחום אחד. כך התחיל המאבק בין חסידי ה“מסורת“ ל“פרו־מערביים“ שנמשך עד לעלייתם של הקומוניסטים לשלטון ב־1949. השליט מאו ראה ברפואה המסורתית נוכלות לשמה, כיאה למטריאליסט אמיתי. אלא שחבריו למפלגה חשבו אחרת, במיוחד לאור העובדה שסין הייתה מרוששת אחרי המלחמה וסבלה ממחסור חמור ברופאים. ב־1954 ייסדה הממשלה את “המנהל הממלכתי לרפואה סינית מסורתית“, ועל הדרך גם טבעה את המושג, שלא היה קיים עד אז. כך, האמונות העממיות הפכו לחלק מהידע הרפואי הממוסד (לאחר שקילפו מהן את האלמנטים הפגאניים הבוטים ביותר, כמו אסטרולוגיה).

בנוסף לסקירה זו, המחבר מונה את הסיבות לאטרקטיביות הרבה שיש לרפואה הסינית בימינו. ראשית, סין היא מדינה שעדיין מאוד לא בטוחה בעצמה, למרות הצמיחה הכלכלית של השנים האחרונות. לכן האפשרות להתייחס לרפואה המסורתית כאל ענף ידע לאומי עצמאי מחמיאה ליצר הכבוד הלאומי. סין גם סובלת מבעיות קשות של זיהום סביבתי ולכן ההבטחות ל“מוצרים טבעיים“ מעודדות סינים רבים. בנוסף, מדובר במדינה שבה רק ל־15% מהרופאים אכן יש תואר דוקטור, ואילו ל־25% רק תואר ראשון. לבסוף, ראוי להזכיר שבתי החולים בסין הם על פי רוב סיוט בלתי נגמר של בירוקרטיה. על כל בדיקה ועל כל שאלה יש לשלם. לאור זאת, הפנייה הרחבה לרפואה המסורתית אינה מפליאה.

התופעה בולטת במיוחד על רקע מדינות שכנות, כמו יפן ודרום קוריאה, שבהן השימוש ברפואה המסורתית הוא תופעה שולית. המחבר מסכים שאולי לא צריך לפסול מכול וכול את הרפואה העממית ויש בה אלמנטים שניתן לאמץ (למשל היכרותו של הרופא עם ההיסטוריה ועם אורח חייו של המטופל), אך אימוץ כזה יכול להיעשות רק מתוך גישה של פתיחות ואפשרות לדיון פתוח, ולא מתוך הכרזות דוגמטיות על עליונות סינית בכל תחום.

——————-

אנשי הגשם

פרופסורית לזואולוגיה הלוקה באוטיזם תוקפת את ההגדרות המקובלות של התסמונת וחושפת את המתחולל בעולמם של הסובלים מהפרעה חברתית

רשימתו של ג'רום רובין ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" מוקדשת לספר חדש ויוצא דופן על אוטיזם. הספר יוצא דופן כי המחברת – הפרופסור לזואולוגיה ואשת העסקים טמפל גרנדין – היא בעצמה אישה עם אוטיזם (סיפורה מתואר, בין היתר, בספרו של הנוירולוג אוליבר סקס "אנתרופולוג על המאדים"). הספר מוקדש להבנה המחקרית העכשווית של האוטיזם וגם להתמודדות עם תפיסת האוטיסט כאינדיבידואל.

ובכן, מתברר כי הבנתנו את האוטיזם השתנתה בעשורים האחרונים. בעוד שבעידן הפסיכואנליזה התפיסה המקובלת הייתה כי ריחוק בין האם לתינוק גורם לאוטיזם להתפתח, כיום מקובל לראות את האוטיזם כמצב הנובע מגנטיקה ונוירולוגיה. עם זאת, לדעתה של גרנדין גם התפיסה הזו חוטאת בפשטנות יתר. ראשית, אין גן אחד שאחראי לאוטיזם. המדע גילה עד כה מאות (!) רצפים גנטיים שיכולים להיות קשורים לעניין. גם חקר המוח מגלה תמונה מורכבת. מצד אחד פעמים רבות מוחם של אוטיסטים מגלה מחסור בקשרים נוירולוגיים בחלקים מסוימים, ומקובל לראות בכך הסבר לתופעה שלאוטיסטים קשה "לקשר" בין התנהגויות של אנשים לרגשות שלהם, אך מצד שני התמונה מורכבת יותר, שכן במוח האוטיסטי יש אזורים שבהם קיימים יותר קשרים נוירולוגיים מהממוצע. זאת בשל העובדה שהמוח האנושי הוא דינאמי ונוטה "לפצות" את עצמו על בעיות תפקוד מסוימות.

גם עצם ההגדרה של האוטיזם ממשיכה להיות שנויה במחלוקת. ספר האבחון הפסיכיאטרי החדש, DSM־5, מונה שני קריטריונים עיקריים לאבחון של מצב אוטיסטי: בעיה בתקשורת חברתית ודפוסים נוקשים או חזרתיים של פעולות ותחומי עניין. הבעיה עם ההגדרה, לדעתה של גרנדין, היא שקיים ציבור גדול של אוטיסטים – שהיא חלק ממנו – שמתפקד ברמה קוגניטיבית מאוד גבוהה ובלי “דפוסים חזרתיים“, אך עדיין מפגין חסך גדול בתחום של תקשורת חברתית (גרנדין עצמה בחרה בעיסוק מקצועי עם בעלי חיים כדי לא לתקשר יותר מדי עם בני אדם). זהו מצב ששמו המקובל הוא “תסמונת אספרגר“, וכיום הוא מאובחן כ“הפרעת תקשורת חברתית“. אלא שלדעתה של גרנדין אותה הפרעה בתקשורת החברתית היא לב לבו של האוטיזם.

צילום: EPA‎

צילום: EPA‎

יתרה מזאת, כשמדברים על השתלבותם החברתית של אנשים עם אוטיזם, לדעת גרנדין ישנם “אספרגרים“ לא מאובחנים רבים שמצליחים מאוד בעמק הסיליקון. כאן אנחנו שוב נכנסים לדיון עד כמה פרט חריג צריך להתאים את עצמו לחברה ועד כמה על החברה לאפשר לו לחיות עם חריגותו. מחד לא ניתן לשלב כל ילד עם אוטיזם בכיתת לימודים רגילה ובטח שלא במסגרת תעסוקה רגילה. מצד שני, חלק מהאוטיסטים ובמיוחד אלו הלוקים בתסמונת אספרגר יכולים להשתלב במקומות עבודה שלא דורשים מהם אינטראקציה חברתית תכופה מדי ולהגיע להישגים מרשימים.

תחום נוסף שבו לגרנדין חשוב לקדם את ההבנה הוא עולמו הפנימי של אדם עם אוטיזם. “תחשבו“, כותבת גרנדין, “על ההרגשה שלכם מול האדם שלא יוצר איתכם קשר עין ולא מתקשר איתכם. איזו תחושה הוא מעורר אצלכם? אז זו בדיוק התחושה שיש אצל אדם עם אוטיזם כשמישהו יוצר איתו קשר עין". ניתן לקוות שספרה החדש של גרנדין ישרת לא רק את ההבנה המחקרית־עיונית של הציבור הרחב ביחס לאוטיזם, אלא גם את הבנת עולמו של האדם שחי עם אוטיזם.

———————–

ליברל של פעם

אלכסנדר הרצן לחם למען החופש ברוסיה הטוטליטרית אך הכיר במעלותיה של הצנזורה. כיום, משנתו רלוונטית מאי פעם

רוסיה העכשווית נעה כמטוטלת בין תקופת השלטון הסובייטי הטוטליטרי, תקופת הדמוקרטיה הקצרה של ילצין ותקופת שלטון היחיד בעידן פוטין. רשימתו של מייקל מק'דונלד ב־American Interest  עוסקת בתקופה מקבילה בתולדות רוסיה במאה ה־19 ובאחד ההוגים הרוסים המובילים של תקופה זו שכיום פחות מוכר בארה“ב ובישראל.

שמשמיעים בפני אמריקנים או ישראלים את שמו של אלכסנדר הרצן, רבים הסיכויים שהם יחליפו אותו עם הרצל, חוזה המדינה, או עם הרץ – מגלה הגלים האלקטרומגנטיים. זאת למרות שמדובר בהוגה רוסי שחוקרים נוטים להעמיד אותו בשורה אחת עם טולסטוי ודוסטוייבסקי.

הרצן נולד ב־1812. פירוש הדבר שהוא זכה לראות בימי חייו הן את השלטון הדיקטטורי של ניקולאי הראשון והן את תחילת הרפורמות הליברליות של אלכסנדר השני. הוא נולד לבעל אחוזה רוסי אמיד ולבת זוגתו הגרמנייה שלא הייתה נשואה לו, וירש את שם המשפחה הגרמני של אמו. עקב מעורבות בקבוצות סטודנטים חתרניות בצעירותו גורש הרצן לחמש שנים לסיביר ואחר כך הוגלה אל מחוץ לרוסיה. הוא התגורר מחוץ לגבולות המדינה עד יום מותו ב־1870. הרצן העריך מאוד את אירופה ואף שקל להגר לארה“ב, אך נשאר עד סוף ימיו פטריוט רוסי, בדומה לרוב הרוסים המשכילים של זמנו. בגולה הוא ייסד שני כתבי עת, “כוכב הצפון“ ו“הפעמון“, והפרסומים שלו בשניהם – חלקם התקבצו לאחר מכן בספר “הגיגים ועבר“ – הפכו לנכסי צאן ברזל של המחשבה המדינית הרוסית.

במה הוא דגל? ראשית, הרצן היה מתנגד עיקש ונחרץ לשלטון הרודני של ניקולאי הראשון ובמיוחד לצנזורה. הוא תמך בחופש העיתונות בצורה נחרצת ומימש אותו בגולה ככל יכולתו. עם זאת, עד כמה שהדבר יישמע פרדוקסלי, הרצן היה מודע להשפעתה החיובית של הצנזורה על תשומת הלב שהן הקוראים והן הכותבים מייחסים למילה הכתובה. זו אותה תשומת לב שרבים מלינים כי נעלמה לה בתום השלטון הסובייטי, כשלא צריך כבר להתייגע ולאמץ את המוח על מנת להבין למה המחבר מתכוון או רומז.

הרצן גינה גינוי חריף את מוסד הצמיתות שהיה קיים ברוסיה ובוטל רק ב־1861. הוא גם תמך במאבק של קבוצות אחרות למען החופש, כולל מאבקם של הפולנים, שהיו בתקופה ההיא תחת שלטון רוסי והתמרדו נגדו. הדבר עורר על הרצן את זעמם של כמה מחבריו הליברלים, שראו את הפטריוטיות הרוסית שלהם כגושפנקא לשליטה בעמים אחרים. הרצן דחה זאת בשאט נפש, וכך נהג גם ביחס לגורמי השמאל שביקשו להחליף את המשטר הצארי לא רק בכוח השכנוע, אלא, אם צריך, גם בכוחו של טרור חמוש. הרצן חרץ את לשונו כנגד אלימות המשטר הצארי, אך לא היה מוכן בשום אופן להחליף אותו בכוח הזרוע אלא רק באמצעות שכנוע ראוי.

הרצן ראה ברוסיה את כל הפגמים האפשריים מבחינת מנהל ושלטון, ומנגד הייתה מדינה שהוא העריץ אותה מבלי שביקר בה אפילו פעם אחת – ארה“ב. בניגוד לרבים במולדתו, הרצן האמין שלא יקרה שום דבר רע אם העם ינסה לנהל בעצמו את חייו והטוב ביותר שיעשה זאת על בסיס פדרלי. בנוסף, הוא גם דחה את התפיסה של הדטרמיניזם ההתפתחותי מבחינה היסטורית ובכך הפך לבר פלוגתא חריף של מרקס. הרצן לא האמין שיש להיסטוריה “חוקי התפתחות“ כלשהם ואף נטה לחשוב שתפיסה כזו מורידה את ערכו של הפרט.

לאור תפיסות אלו ניתן היה להעריך שספריו של הרצן לא יראו אור בברית המועצות, אלא שההיפך קרה. לנין התבטא ביחס להרצן בחיוב מספר פעמים, וכך הובטח לו מקומו. גם ברוסיה של היום תפקידו של אינטלקטואל שמעז לשחות נגד הזרם ולעורר ביקורת פומבית כנגדו אינו מובן מאליו. ייתכן שדור חדש של אינטלקטואלים רוסים ישאב מכתביו של הרצן השראה להערכה ביקורתית כלפי המשטר הנוכחי, שבשקט מחזיר את רוסיה לערכים הצאריים בעטיפה מודרנית.

—————–

בומרנג של הרס וחורבן

סקירה היסטורית העוסקת במוסיקאים היהודים הגדולים של אירופה מגלה כי הרחקתם בידי הנאצים החריבה את התרבות הגרמנית עצמה

בסקירת חודש מאי הבאתי דיון על יצירתו של ואגנר והערכתה בגרמניה העכשווית. אך לתפיסות הנאציות ביחס למוסיקה היה גם פן נוסף – הרחקת היהודים מהמוסיקה הגרמנית. פן זה נידון ברשימה מאת מבקר המוסיקה הוותיק של מגזין "קומנטרי", טרי טיצ'אוט.

מתברר שסיקור העובדות בנושא זה ממשיך עד היום. ממש לאחרונה פרסמה התזמורת הפילהרמונית של וינה דו"ח רשמי שנכתב על ידי קבוצת היסטוריונים עצמאית, וממנו עולה שכל 13 הנגנים היהודים בתזמורת פוטרו ממנה וחמישה מהם מתו במחנות מאוחר יותר. כל היתר הצטרפו לשורות המפלגה הנאצית ב־1942. בנוסף, היה הבדל משמעותי בין המוסיקאים בתחומים השונים. בעוד מספר מבצעים כגון ארתור שנבל וברונו וולטר היגרו לארה"ב ושם המשיכו בקריירה המוסיקלית שלהם ללא הפרעה ניכרת, רוב המלחינים היהודים בגרמניה, גם אלו ששרדו את השואה, לא יכלו לחדש את עיסוקם המוסיקלי.

לפני המלחמה, ליהודים הייתה מוטיבציה גדולה בפיתוח המוסיקה הגרמנית. ארנולד שונברג, מי שנחשב לאחד המייסדים של הזרם הא־טונאלי במוסיקה המודרנית, אמר ש"מטרתו היא להבטיח את העליונות הגרמנית במוסיקה במשך אלף השנים הבאות". וכך, כמו יהודים מתבוללים טובים גם המוסיקאים עשו כל שביכולתם כדי לנקות את היצירות שלהם מכל היבט יהודי משמעותי. אלו שלא עשו זאת הותקפו, פעמים רבות דווקא על ידי מבקרים יהודים מתבוללים אחרים, בגין "נוכחות מוסיקלית של אוריינטליזם יהודי". חלקם התאמצו מאוד לחקות את הרומנטיות של ואגנר ואחרים את השמרנות של ברהמס, אך רובם נשכחו, שכן לא הצליחו להניב חידוש מוסיקלי משמעותי.

גוסטב מאהלר

גוסטב מאהלר

מקובל לראות בגוסטב מאהלר את החדשן היהודי המקורי במוסיקה הגרמנית, אך גם יחסו למורשתו היה מורכב. הוא המיר את דתו לנצרות קתולית (כנראה בעיקר מטעמי נוחות וכדי להיות מנהל האופרה הווינאית) ונהג להפגין גועל ממשי כשנתקל ביהודים מזוקנים ולובשי קפוטות ממזרח אירופה. המכנה המשותף לו, לשונברג המודרניסט ולמלחינים היהודים חקייני ואגנר וברהמס היה הביטחון המוחלט שלהם באשרת הכניסה לתרבות המוסיקלית הגרמנית על מנת לשמר, לפתח או לשפר אותה. הם לא חלמו בסיוטיהם הגרועים שיום אחד אשרה זו תילקח מהם, אך זה בדיוק מה שקרה בגרמניה הנאצית. וכשזה קרה, אחד מהם, פראנץ שרקר, אדם שלא גדל כיהודי ומעולם לא ראה עצמו ככזה, הצטער כל כך עד שמת מדום לב.

עבור עמיתיהם הגרמנים הייתה זו הזדמנות לזכות במקומות עבודתם. רק פריץ ואדולף בוש, שניים מהמוסיקאים הגרמניים המובילים, בחרו להגר כאות מחאה והזדהות עם היהודים. כפי שאמרנו גם מספר מלחינים יהודים היגרו לארה"ב, אך כשהם הגיעו התברר להם שהם לא נמצאים ב"בית המוסיקלי" שלהם יותר. מתברר שהמוסיקה אינה "שפה בינלאומית" לחלוטין וגם בה יש סגנונות ושפות. האסכולה המוסיקלית התרבותית המקובלת בארה"ב שלאחר המלחמה הייתה רוסית־צרפתית ולא גרמנית־אוסטרית, כך שרובם התקשו למצוא את מקומם.

אך לא רק הם התקשו למצוא מקום; גם המוסיקה הגרמנית התקשתה למצוא את מקומה לאחר "הטיהור האתני" המאסיבי שנערך בה. היא הפכה לשנים רבות פרובינציאלית ומפגרת, וביצועיו של מאהלר חזרו רק בשנות ה־60. התברר שאלו שניסו להעצים את המוסיקה הגרמנית־אוסטרית על ידי גירוש היהודים ממנה למעשה החריבו אותה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013