סקירת יוני 2013

המיסטיקנים הסינים

רגשי נחיתות, ביורוקרטיה כבדה ומחסור ברופאים מקצועיים – כך הפכה הרפואה המסורתית בסין לתעשייה המגלגלת מיליארדים

פרויקט מקוון ששמו Aeon מביא לקוראיו דיוני עומק בסוגיות חברתיות שונות מדי שבוע. אחד הנושאים של גיליונות אמצע יוני היה דיונו של ג‘יימס פאלמר ברפואה הסינית. בעוד הפנייה אליה הפכה היום במערב לדבר שבשגרה, בסין ובארצות השכנות מדובר בתעשייה של ממש, המקבלת מימון ממשלתי בסכום של מיליארד דולר לשנה ומגלגלת כשישים מיליארד דולר במחזור שנתי. כ־12% משירותי הבריאות מסופקים בסין על ידי מרפאים מסורתיים, ובכל עיר גדולה קיימים בית חולים ואוניברסיטה לרפואה המסורתית.

כל זה טוב ויפה, אבל כשמתחילים להתחקות אחר הבסיס המחקרי של הרפואה המסורתית התמונה מרשימה הרבה פחות. לפי התפיסה הסינית העממית, גוף האדם מורכב מיסודות של אש, מים, אדמה, מתכת ועץ, ומופעל בידי אנרגיות של “אין“, “יאנג“ ו“קי“ (אנרגיית החיים). מחלה פירושה הפרת האיזון בין היסודות הנ“ל. אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. אכן, מדובר בתפיסות שהיו נפוצות מאוד באירופה של ימי הביניים וברפואה של גאלינוס. הדבר בא לביטוי בציור הגוף המפורסם של ליאונרדו דה וינצ‘י, שבו הוא מנסה לגזור את מבנה היקום ממבנה גופו של האדם. רעיונות אלו נדדו בין סין, הודו ואירופה של ימי הביניים בתיווכם של המזרח התיכון ושל סוחרים שהלכו ב“דרך המשי“, כך שהדמיון הוא בהחלט לא מקרי. מדובר כנראה בתפיסות שהתגבשו בתקופה מקבילה.

מתי נפרדו הדרכים של סין והמערב בהבנת גוף האדם? מתברר שעד המאה ה־19, הרפואה המסורתית בסין הייתה פשוט חלק מהרפואה הכללית. סיכוייו של מטופל לשרוד היו נמוכים בין אצל רופא סיני ובין אצל עמיתו האירופי. אבל המהפכה של המאה ה־19 שינתה את התמונה. המערב שכלל את הרפואה יותר ויותר ופחות חולים מתו.

צילום: EPA‎

צילום: EPA‎

כיצד הגיבו לכך בסין? ככלל, היה יחס דו ערכי כלפי המהפכה. מצד אחד היה רצון ליהנות ממיטב ההישגים של המערב, אך מאידך הסינים שהושפלו ב“מלחמות האופיום“ רצו להיאחז ב“מורשת התרבותית“ שלהם, כולל הרפואה, כדי לחוש עליונים לפחות בתחום אחד. כך התחיל המאבק בין חסידי ה“מסורת“ ל“פרו־מערביים“ שנמשך עד לעלייתם של הקומוניסטים לשלטון ב־1949. השליט מאו ראה ברפואה המסורתית נוכלות לשמה, כיאה למטריאליסט אמיתי. אלא שחבריו למפלגה חשבו אחרת, במיוחד לאור העובדה שסין הייתה מרוששת אחרי המלחמה וסבלה ממחסור חמור ברופאים. ב־1954 ייסדה הממשלה את “המנהל הממלכתי לרפואה סינית מסורתית“, ועל הדרך גם טבעה את המושג, שלא היה קיים עד אז. כך, האמונות העממיות הפכו לחלק מהידע הרפואי הממוסד (לאחר שקילפו מהן את האלמנטים הפגאניים הבוטים ביותר, כמו אסטרולוגיה).

בנוסף לסקירה זו, המחבר מונה את הסיבות לאטרקטיביות הרבה שיש לרפואה הסינית בימינו. ראשית, סין היא מדינה שעדיין מאוד לא בטוחה בעצמה, למרות הצמיחה הכלכלית של השנים האחרונות. לכן האפשרות להתייחס לרפואה המסורתית כאל ענף ידע לאומי עצמאי מחמיאה ליצר הכבוד הלאומי. סין גם סובלת מבעיות קשות של זיהום סביבתי ולכן ההבטחות ל“מוצרים טבעיים“ מעודדות סינים רבים. בנוסף, מדובר במדינה שבה רק ל־15% מהרופאים אכן יש תואר דוקטור, ואילו ל־25% רק תואר ראשון. לבסוף, ראוי להזכיר שבתי החולים בסין הם על פי רוב סיוט בלתי נגמר של בירוקרטיה. על כל בדיקה ועל כל שאלה יש לשלם. לאור זאת, הפנייה הרחבה לרפואה המסורתית אינה מפליאה.

התופעה בולטת במיוחד על רקע מדינות שכנות, כמו יפן ודרום קוריאה, שבהן השימוש ברפואה המסורתית הוא תופעה שולית. המחבר מסכים שאולי לא צריך לפסול מכול וכול את הרפואה העממית ויש בה אלמנטים שניתן לאמץ (למשל היכרותו של הרופא עם ההיסטוריה ועם אורח חייו של המטופל), אך אימוץ כזה יכול להיעשות רק מתוך גישה של פתיחות ואפשרות לדיון פתוח, ולא מתוך הכרזות דוגמטיות על עליונות סינית בכל תחום.

——————-

אנשי הגשם

פרופסורית לזואולוגיה הלוקה באוטיזם תוקפת את ההגדרות המקובלות של התסמונת וחושפת את המתחולל בעולמם של הסובלים מהפרעה חברתית

רשימתו של ג'רום רובין ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" מוקדשת לספר חדש ויוצא דופן על אוטיזם. הספר יוצא דופן כי המחברת – הפרופסור לזואולוגיה ואשת העסקים טמפל גרנדין – היא בעצמה אישה עם אוטיזם (סיפורה מתואר, בין היתר, בספרו של הנוירולוג אוליבר סקס "אנתרופולוג על המאדים"). הספר מוקדש להבנה המחקרית העכשווית של האוטיזם וגם להתמודדות עם תפיסת האוטיסט כאינדיבידואל.

ובכן, מתברר כי הבנתנו את האוטיזם השתנתה בעשורים האחרונים. בעוד שבעידן הפסיכואנליזה התפיסה המקובלת הייתה כי ריחוק בין האם לתינוק גורם לאוטיזם להתפתח, כיום מקובל לראות את האוטיזם כמצב הנובע מגנטיקה ונוירולוגיה. עם זאת, לדעתה של גרנדין גם התפיסה הזו חוטאת בפשטנות יתר. ראשית, אין גן אחד שאחראי לאוטיזם. המדע גילה עד כה מאות (!) רצפים גנטיים שיכולים להיות קשורים לעניין. גם חקר המוח מגלה תמונה מורכבת. מצד אחד פעמים רבות מוחם של אוטיסטים מגלה מחסור בקשרים נוירולוגיים בחלקים מסוימים, ומקובל לראות בכך הסבר לתופעה שלאוטיסטים קשה "לקשר" בין התנהגויות של אנשים לרגשות שלהם, אך מצד שני התמונה מורכבת יותר, שכן במוח האוטיסטי יש אזורים שבהם קיימים יותר קשרים נוירולוגיים מהממוצע. זאת בשל העובדה שהמוח האנושי הוא דינאמי ונוטה "לפצות" את עצמו על בעיות תפקוד מסוימות.

גם עצם ההגדרה של האוטיזם ממשיכה להיות שנויה במחלוקת. ספר האבחון הפסיכיאטרי החדש, DSM־5, מונה שני קריטריונים עיקריים לאבחון של מצב אוטיסטי: בעיה בתקשורת חברתית ודפוסים נוקשים או חזרתיים של פעולות ותחומי עניין. הבעיה עם ההגדרה, לדעתה של גרנדין, היא שקיים ציבור גדול של אוטיסטים – שהיא חלק ממנו – שמתפקד ברמה קוגניטיבית מאוד גבוהה ובלי “דפוסים חזרתיים“, אך עדיין מפגין חסך גדול בתחום של תקשורת חברתית (גרנדין עצמה בחרה בעיסוק מקצועי עם בעלי חיים כדי לא לתקשר יותר מדי עם בני אדם). זהו מצב ששמו המקובל הוא “תסמונת אספרגר“, וכיום הוא מאובחן כ“הפרעת תקשורת חברתית“. אלא שלדעתה של גרנדין אותה הפרעה בתקשורת החברתית היא לב לבו של האוטיזם.

צילום: EPA‎

צילום: EPA‎

יתרה מזאת, כשמדברים על השתלבותם החברתית של אנשים עם אוטיזם, לדעת גרנדין ישנם “אספרגרים“ לא מאובחנים רבים שמצליחים מאוד בעמק הסיליקון. כאן אנחנו שוב נכנסים לדיון עד כמה פרט חריג צריך להתאים את עצמו לחברה ועד כמה על החברה לאפשר לו לחיות עם חריגותו. מחד לא ניתן לשלב כל ילד עם אוטיזם בכיתת לימודים רגילה ובטח שלא במסגרת תעסוקה רגילה. מצד שני, חלק מהאוטיסטים ובמיוחד אלו הלוקים בתסמונת אספרגר יכולים להשתלב במקומות עבודה שלא דורשים מהם אינטראקציה חברתית תכופה מדי ולהגיע להישגים מרשימים.

תחום נוסף שבו לגרנדין חשוב לקדם את ההבנה הוא עולמו הפנימי של אדם עם אוטיזם. “תחשבו“, כותבת גרנדין, “על ההרגשה שלכם מול האדם שלא יוצר איתכם קשר עין ולא מתקשר איתכם. איזו תחושה הוא מעורר אצלכם? אז זו בדיוק התחושה שיש אצל אדם עם אוטיזם כשמישהו יוצר איתו קשר עין". ניתן לקוות שספרה החדש של גרנדין ישרת לא רק את ההבנה המחקרית־עיונית של הציבור הרחב ביחס לאוטיזם, אלא גם את הבנת עולמו של האדם שחי עם אוטיזם.

———————–

ליברל של פעם

אלכסנדר הרצן לחם למען החופש ברוסיה הטוטליטרית אך הכיר במעלותיה של הצנזורה. כיום, משנתו רלוונטית מאי פעם

רוסיה העכשווית נעה כמטוטלת בין תקופת השלטון הסובייטי הטוטליטרי, תקופת הדמוקרטיה הקצרה של ילצין ותקופת שלטון היחיד בעידן פוטין. רשימתו של מייקל מק'דונלד ב־American Interest  עוסקת בתקופה מקבילה בתולדות רוסיה במאה ה־19 ובאחד ההוגים הרוסים המובילים של תקופה זו שכיום פחות מוכר בארה“ב ובישראל.

שמשמיעים בפני אמריקנים או ישראלים את שמו של אלכסנדר הרצן, רבים הסיכויים שהם יחליפו אותו עם הרצל, חוזה המדינה, או עם הרץ – מגלה הגלים האלקטרומגנטיים. זאת למרות שמדובר בהוגה רוסי שחוקרים נוטים להעמיד אותו בשורה אחת עם טולסטוי ודוסטוייבסקי.

הרצן נולד ב־1812. פירוש הדבר שהוא זכה לראות בימי חייו הן את השלטון הדיקטטורי של ניקולאי הראשון והן את תחילת הרפורמות הליברליות של אלכסנדר השני. הוא נולד לבעל אחוזה רוסי אמיד ולבת זוגתו הגרמנייה שלא הייתה נשואה לו, וירש את שם המשפחה הגרמני של אמו. עקב מעורבות בקבוצות סטודנטים חתרניות בצעירותו גורש הרצן לחמש שנים לסיביר ואחר כך הוגלה אל מחוץ לרוסיה. הוא התגורר מחוץ לגבולות המדינה עד יום מותו ב־1870. הרצן העריך מאוד את אירופה ואף שקל להגר לארה“ב, אך נשאר עד סוף ימיו פטריוט רוסי, בדומה לרוב הרוסים המשכילים של זמנו. בגולה הוא ייסד שני כתבי עת, “כוכב הצפון“ ו“הפעמון“, והפרסומים שלו בשניהם – חלקם התקבצו לאחר מכן בספר “הגיגים ועבר“ – הפכו לנכסי צאן ברזל של המחשבה המדינית הרוסית.

במה הוא דגל? ראשית, הרצן היה מתנגד עיקש ונחרץ לשלטון הרודני של ניקולאי הראשון ובמיוחד לצנזורה. הוא תמך בחופש העיתונות בצורה נחרצת ומימש אותו בגולה ככל יכולתו. עם זאת, עד כמה שהדבר יישמע פרדוקסלי, הרצן היה מודע להשפעתה החיובית של הצנזורה על תשומת הלב שהן הקוראים והן הכותבים מייחסים למילה הכתובה. זו אותה תשומת לב שרבים מלינים כי נעלמה לה בתום השלטון הסובייטי, כשלא צריך כבר להתייגע ולאמץ את המוח על מנת להבין למה המחבר מתכוון או רומז.

הרצן גינה גינוי חריף את מוסד הצמיתות שהיה קיים ברוסיה ובוטל רק ב־1861. הוא גם תמך במאבק של קבוצות אחרות למען החופש, כולל מאבקם של הפולנים, שהיו בתקופה ההיא תחת שלטון רוסי והתמרדו נגדו. הדבר עורר על הרצן את זעמם של כמה מחבריו הליברלים, שראו את הפטריוטיות הרוסית שלהם כגושפנקא לשליטה בעמים אחרים. הרצן דחה זאת בשאט נפש, וכך נהג גם ביחס לגורמי השמאל שביקשו להחליף את המשטר הצארי לא רק בכוח השכנוע, אלא, אם צריך, גם בכוחו של טרור חמוש. הרצן חרץ את לשונו כנגד אלימות המשטר הצארי, אך לא היה מוכן בשום אופן להחליף אותו בכוח הזרוע אלא רק באמצעות שכנוע ראוי.

הרצן ראה ברוסיה את כל הפגמים האפשריים מבחינת מנהל ושלטון, ומנגד הייתה מדינה שהוא העריץ אותה מבלי שביקר בה אפילו פעם אחת – ארה“ב. בניגוד לרבים במולדתו, הרצן האמין שלא יקרה שום דבר רע אם העם ינסה לנהל בעצמו את חייו והטוב ביותר שיעשה זאת על בסיס פדרלי. בנוסף, הוא גם דחה את התפיסה של הדטרמיניזם ההתפתחותי מבחינה היסטורית ובכך הפך לבר פלוגתא חריף של מרקס. הרצן לא האמין שיש להיסטוריה “חוקי התפתחות“ כלשהם ואף נטה לחשוב שתפיסה כזו מורידה את ערכו של הפרט.

לאור תפיסות אלו ניתן היה להעריך שספריו של הרצן לא יראו אור בברית המועצות, אלא שההיפך קרה. לנין התבטא ביחס להרצן בחיוב מספר פעמים, וכך הובטח לו מקומו. גם ברוסיה של היום תפקידו של אינטלקטואל שמעז לשחות נגד הזרם ולעורר ביקורת פומבית כנגדו אינו מובן מאליו. ייתכן שדור חדש של אינטלקטואלים רוסים ישאב מכתביו של הרצן השראה להערכה ביקורתית כלפי המשטר הנוכחי, שבשקט מחזיר את רוסיה לערכים הצאריים בעטיפה מודרנית.

—————–

בומרנג של הרס וחורבן

סקירה היסטורית העוסקת במוסיקאים היהודים הגדולים של אירופה מגלה כי הרחקתם בידי הנאצים החריבה את התרבות הגרמנית עצמה

בסקירת חודש מאי הבאתי דיון על יצירתו של ואגנר והערכתה בגרמניה העכשווית. אך לתפיסות הנאציות ביחס למוסיקה היה גם פן נוסף – הרחקת היהודים מהמוסיקה הגרמנית. פן זה נידון ברשימה מאת מבקר המוסיקה הוותיק של מגזין "קומנטרי", טרי טיצ'אוט.

מתברר שסיקור העובדות בנושא זה ממשיך עד היום. ממש לאחרונה פרסמה התזמורת הפילהרמונית של וינה דו"ח רשמי שנכתב על ידי קבוצת היסטוריונים עצמאית, וממנו עולה שכל 13 הנגנים היהודים בתזמורת פוטרו ממנה וחמישה מהם מתו במחנות מאוחר יותר. כל היתר הצטרפו לשורות המפלגה הנאצית ב־1942. בנוסף, היה הבדל משמעותי בין המוסיקאים בתחומים השונים. בעוד מספר מבצעים כגון ארתור שנבל וברונו וולטר היגרו לארה"ב ושם המשיכו בקריירה המוסיקלית שלהם ללא הפרעה ניכרת, רוב המלחינים היהודים בגרמניה, גם אלו ששרדו את השואה, לא יכלו לחדש את עיסוקם המוסיקלי.

לפני המלחמה, ליהודים הייתה מוטיבציה גדולה בפיתוח המוסיקה הגרמנית. ארנולד שונברג, מי שנחשב לאחד המייסדים של הזרם הא־טונאלי במוסיקה המודרנית, אמר ש"מטרתו היא להבטיח את העליונות הגרמנית במוסיקה במשך אלף השנים הבאות". וכך, כמו יהודים מתבוללים טובים גם המוסיקאים עשו כל שביכולתם כדי לנקות את היצירות שלהם מכל היבט יהודי משמעותי. אלו שלא עשו זאת הותקפו, פעמים רבות דווקא על ידי מבקרים יהודים מתבוללים אחרים, בגין "נוכחות מוסיקלית של אוריינטליזם יהודי". חלקם התאמצו מאוד לחקות את הרומנטיות של ואגנר ואחרים את השמרנות של ברהמס, אך רובם נשכחו, שכן לא הצליחו להניב חידוש מוסיקלי משמעותי.

גוסטב מאהלר

גוסטב מאהלר

מקובל לראות בגוסטב מאהלר את החדשן היהודי המקורי במוסיקה הגרמנית, אך גם יחסו למורשתו היה מורכב. הוא המיר את דתו לנצרות קתולית (כנראה בעיקר מטעמי נוחות וכדי להיות מנהל האופרה הווינאית) ונהג להפגין גועל ממשי כשנתקל ביהודים מזוקנים ולובשי קפוטות ממזרח אירופה. המכנה המשותף לו, לשונברג המודרניסט ולמלחינים היהודים חקייני ואגנר וברהמס היה הביטחון המוחלט שלהם באשרת הכניסה לתרבות המוסיקלית הגרמנית על מנת לשמר, לפתח או לשפר אותה. הם לא חלמו בסיוטיהם הגרועים שיום אחד אשרה זו תילקח מהם, אך זה בדיוק מה שקרה בגרמניה הנאצית. וכשזה קרה, אחד מהם, פראנץ שרקר, אדם שלא גדל כיהודי ומעולם לא ראה עצמו ככזה, הצטער כל כך עד שמת מדום לב.

עבור עמיתיהם הגרמנים הייתה זו הזדמנות לזכות במקומות עבודתם. רק פריץ ואדולף בוש, שניים מהמוסיקאים הגרמניים המובילים, בחרו להגר כאות מחאה והזדהות עם היהודים. כפי שאמרנו גם מספר מלחינים יהודים היגרו לארה"ב, אך כשהם הגיעו התברר להם שהם לא נמצאים ב"בית המוסיקלי" שלהם יותר. מתברר שהמוסיקה אינה "שפה בינלאומית" לחלוטין וגם בה יש סגנונות ושפות. האסכולה המוסיקלית התרבותית המקובלת בארה"ב שלאחר המלחמה הייתה רוסית־צרפתית ולא גרמנית־אוסטרית, כך שרובם התקשו למצוא את מקומם.

אך לא רק הם התקשו למצוא מקום; גם המוסיקה הגרמנית התקשתה למצוא את מקומה לאחר "הטיהור האתני" המאסיבי שנערך בה. היא הפכה לשנים רבות פרובינציאלית ומפגרת, וביצועיו של מאהלר חזרו רק בשנות ה־60. התברר שאלו שניסו להעצים את המוסיקה הגרמנית־אוסטרית על ידי גירוש היהודים ממנה למעשה החריבו אותה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רז דנון  On יולי 3, 2013 at 12:54 pm

    לא ברור לי מי הם "הישראלים" שאתה מכיר אבל את הספר "ימיי ומחשבותיי" (מבחר מספרי זיכרונותיו של הרצן) שיצא בהוצאת דביר עם הקדמה של ישעיהו ברלין ובתרגומו של צבי ארד מכירים לא מעט ישראלים לדעתי.
    אם גם אתה אחד מהם, ראוי היה שתזכירו. אם אתה אחד מן "הישראלים המבלבלים בין הרצן להרצל" אז עכשיו תוכל גם אתה לחפש ולקרוא את עיקרי דבריו בעברית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: