פרידה מאשליות

 

Прощание с иллюзиями
Владимир Познер. 2012, Астрель, 480 стр

בספרו של הסופר הרוסי ולדימיר ולר "סיפורי מעשיות של רחובות מוסקבה" מופיע התיאור הבא של ולדימיר פוזנר: "סיפרו שאמו יהודייה ואביו צרפתי (או להפך), סבו אמריקאי, סבתו רוסייה, יש לו אזרחות צרפתית, אמריקאית, סובייטית, שווייצרית ועוד אחת; הוא מדבר צרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, ערבית, עברית, ובשפות אחרות הוא יודע לקרוא ללא מילון ולנהל שיחת חולין. יש לו ביוגרפיה פנטסטית: הוא חי ברייך השלישי, באלג'יר, בצרפת של דה גול ובארצות הברית, ובכל המקומות הללו הוא עבד ברשות השידור המקומית בשפה המקומית. אביו היה מרגל סובייטי ואמו פעילת שמאל בינלאומית (או להפך)".

מדובר כמובן בתיאור ספרותי מוגזם, ובכל זאת הוא מתאר משהו אמיתי ועמוק. כדי להבין את דמותו של ולדימיר פוזנר ואת השפעתו ברוסיה העכשווית חייבים להכיר את הביוגרפיה שלו ואת הרושם שעוררה מאז ועד היום. ובכן, פוזנר הוא עיתונאי טלוויזיה, מהבכירים ביותר ברוסיה (מעין מקבילה רוסית ללארי קינג). היום הוא בן 79 ועומד בראש האקדמיה הרוסית לטלוויזיה. אך תחילת פרסומו היתה בעידן הסובייטי, וסיפור חייו היה כל כך שונה מסיפוריהם של שאר העיתונאים הסובייטים, עד שכל מי שזוכר אותו נרגש מהאקזוטיקה שבדמותו.

פוזנר הוא בן לאב יהודי־רוסי ולאם צרפתייה. הוא נולד בצרפת, התבגר בארצות הברית, משם חזר לצרפת לתקופה קצרה בזמן מלחמת העולם השנייה, ושוב הגיע לארצות הברית עד שאביו הורחק משם בתקופת מקארתי בגלל דעותיו הפרו־קומוניסטיות (ואולי גם בגלל שיתוף פעולה עם הקג”ב). משפחת פוזנר עברה לברלין ומשם למוסקבה. שם היה ולדימיר לעיתונאי בינלאומי בעל שם, במיוחד בתקופת הפרסטרויקה המוקדמת, שבה הנחה, לצד העיתונאי האמריקאי פיל דונהיו, את המפגשים הטלוויזיוניים הראשונים בין אזרחים סובייטים לאמריקאים. בתקופתו הסובייטית נחשב למי שיכול להסביר לקהל המערבי את מדיניות החוץ הסובייטית, כולל החלטות לא פופולריות כמו הפלישה לאפגניסטאן. קשה היה להאמין שהעיתונאי שפונה לקהל האמריקאי במבטא ניו־יורקי מגן על מדיניות סובייטית כזאת. אולי מן הצורך להסביר את הפער הבלתי אפשרי הזה נכתב הספר.

כנות מבהילה

“פרידה מאשליות”, ספרו של ולדימיר פוזנר, נכתב למעשה בשני חלקים. גרסתו האנגלית של הספר נכתבה כבר ב-1990 והיתה לרב מכר. פוזנר התכוון לתרגם את הספר לרוסית, אך ניגש למלאכה בפועל רק ב-2008. כדי להשלים את הפער נדרשו לו שלוש שנים נוספות, ורק בשנה שעברה יצא הספר לאור ברוסיה תחת הכותרת "פרידה מאשליות: על עצמי, על התקופה ועל רוסיה בכנות מבהילה". הספר היכה גלים בין השאר מפני שתוכנו אינו משתבץ בקלות באף אחת מהמשבצות המוכרות בשדה הדעות הרוסי העכשווי.

ראשית, פוזנר אינו שייך לזן העיתונאים שמבכים את קריסתה של ברית המועצות (שפוטין קרא לה "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20"). הוא לא נהפך לאנטי־סובייטי בצו האופנה, דווקא מפני שהאמין באידיאל הקומוניסטי בעצמו וחווה אכזבה מרה. פוזנר הצעיר היה עד ללווייתו של סטאלין לפני 60 שנה, אירוע שבו נדרסו למוות רבים מאלה שבאו לחלוק לרודן כבוד אחרון. פוזנר גם הכיר במהלך השנים רבים מאלה שנכלאו בגולאג או היו קורבנות הטרור הסובייטי. הקג”ב ניסה לגייס את פוזנר לשורותיו כמה פעמים, בין השאר בעזרת איומים מפורשים, וסירובו גרם לכך ששנים רבות לא יכול היה לצאת מברית המועצות. אפשר רק לשער מה היה קורה לפוזנר לולא היה בנו של איש קג”ב.

למרות הסתייגותו הנחרצת מן הטוטליטריות הסובייטית, פוזנר מדבר בכנות מעוררת הערכה על התקופות שבהן שירת אותה בצורות כאלה ואחרות. עמודים אלו בספר יכולים לשמש מעין "מבוא להזניה עצמית של אינטלקטואל": תיאורו של אדם אינטליגנטי המתחיל לעקם את דעותיו כדי להתאים אותן לרעיון אחר שהוא מאמין בו. למשל, פוזנר האמין מאוד בגירסה רכה של "קומוניזם בעל פנים אנושיות" כמו שקרה בצ'כוסלובקיה עד שטנקים סובייטיים רמסו אותה ב-1968. מצד אחד האמין באידיאלים קומוניסטיים "בדרכי נועם", ומהצד האחר – בדיכוי אלים. כדי ליישב את הסתירה השתמש ברציונליזציה ש"זה צורך המפלגה כרגע", ש"מדובר באנשים שעוברים על החוק" וכיוצא באלה. בהצדקות דומות נקט בזמנו גם ביחס לשאלה מדוע בברית המועצות מכניסים את מתנגדי המשטר לבתי כלא ולבתי חולים פסיכיאטריים.

כאנטיתזה לדמותו של אינטלקטואל מתפשר מציג פוזנר את אנדריי סחרוב, איש עקרונות שלא התכופף בפני השלטון. סחרוב לא היה אנטי־קומוניסט, ואף התנגד לפירוקה הכפוי של ברית המועצות. אולם הוא האמין באידיאלים מצפוניים וערכיים ולא היה מוכן לעגל פינות או לנסח אותם בצורה שמשתמעת לשתי פנים. לרוב האנשים אז – ופוזנר ביניהם – לא היה האומץ לעשות זאת.

אויב מתוחכם

פוזנר ביקורתי מאוד גם ביחס לחברה הקפיטליסטית. היחס שלו אליה מתמצה בבדיחה שהוא מביא בספר. מעשה בהיטלר שציווה על מדעניו לפתח צואה אכילה כדי לסייע למאמץ המלחמה. כעבור זמן התעניין היטלר בתוצאה, ואנשי המחקר השיבו לו שהגיעו להצלחה חלקית: אמנם הצואה עדיין מסריחה, אך כבר ניתן למרוח אותה על הלחם. זה מה שפוזנר חושב על הקפיטליזם המערבי: שהוא "נמרח" טוב יותר, אך מריח בדיוק כמו קודם.

הוא זוכר את ארצות הברית בתקופת מקארתי, כשאביו נאלץ לעזוב את המדינה וחבריו הליברלים ניתקו איתו את הקשרים. הוא זוכר שחברו פיל דונהיו פוטר מהטלוויזיה לאחר שהרשה לעצמו לבקר את המלחמה בעיראק. הוא גם זוכר כיצד בתקופה הסובייטית ציירו פרשנים אמריקאים שונים את דמותו כאויב מתוחכם ומסוכן. גם כעת, בניגוד להרבה ליברלים ברוסיה העכשווית, הוא לא מוכן להתעלם מהפערים הכלכליים והחברתיים בארצות הברית. התקווה התמימה של הפרסטרויקה, שהנה נבנה חברה אידיאלית של סוציאליזם אנושי וצודק – התחלפה בהכרה בכך שהקפיטליזם, עם כל הכיעור שלו, משקף את הכיעור של הטבע האנושי. נראה שסוציאל דמוקרטיה אירופית קרובה יותר למחבר מהקפיטליזם האמריקאי – ובכל זאת, מקומות רבים בספר מעידים על אכזבה מן החלום לתקן את העולם.

לפוזנר יש מערכת יחסים מורכבת וסבוכה עם יהדותו ועם זהותו באופן כללי. המוצא שלו מורכב לא רק מבחינה אתנית, אלא גם מבחינה נפשית. הוא מעולם לא ידע מה לעשות בחלק היהודי שבו. כשעמיתו דונהיו שאל אותו אם חגג בר מצווה, פוזנר השיב בשלילה נחרצת, שלא חמקה מעיניו של דונהיו. זהותו היהודית באה לידי ביטוי יותר בצד השלילה מאשר בצד החיוב. בשל היותו יהודי הוא לא התקבל לאוניברסיטה בצעירותו, אחר כך היה מעורב בקטטה בגלל התבטאות אנטישמית, ולבסוף איש קונגרס אמריקאי שמרן כינה אותו "יהודון בוגדני" בהתקף של זעם פטריוטי (והתנצל לאחר מכן).

אבל מעבר לשאלת היהדות, יש לפוזנר דילמה משמעותית יותר: המתח בין זהותו הרוסית לזהות האמריקאית. למרות הקשר העמוק שלו לתרבות הרוסית, הוא אינו "האדם הרוסי" מבחינת הזהות והמנטליות.

פעמים רבות בספר קובל פוזנר על גורלה של רוסיה ומנסה לתאר תסריטים חלופיים להתפתחותה בהיסטוריה: אילו הטטארים לא היו שולטים בה מאות שנים, אילו קיבלה את הפרוטסטנטיות המתקדמת ולא את הפרבוסלאביות, אילו הצמיתות היתה מתבטלת קודם, וכדומה. ועם כל זאת, פוזנר נותר פטריוט רוסי תרבותי, המגלה אכפתיות רבה לנעשה בארצו.

אותה אכפתיות דירבנה אותו כנראה להגיע לעמדה הציבורית של ראשות האקדמיה הרוסית לטלוויזיה. בתפקידו זה יצא חוצץ נגד ההתנהלות הפוליטית של פוטין. בפנייה טלוויזיונית שהופצה ברשת אמר שהוא מצטרף למחאה, וש"הוא לא מוכן שהשלטון יראה בו אספסוף או מטומטם". מעמדו הציבורי העכשווי אינו מאפשר "לסתום לו את הפה" או להרחיק אותו מערוצי התקשורת.

אחרי ששבע קומוניזם וקפיטליזם, ולדימיר פוזנר נפרד גם מהאשליות ביחס למשטר הרוסי הקיים. הוא מסופק אם יזכה לראות את רוסיה בתור מדינה דמוקרטית בחייו. אך הניצנים של המחאה הרחבה, שהתחילה להתעורר שם בשנה שעברה, מעוררים בו תקווה. ואולי גם העובדה שספרו התפרסם בסופו של דבר והיה לאחד החיבורים הפופולריים והנדונים ברשת ובשיחות סלון.

 

פורסם במוסף הספרים של ה"ארץ" 24.7.13

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: