מיעוט רוצה אהבה

תגובתי ליואב שורק                sorek 4

ידידי יואב שורק פרסם במוסף "יומן" של "מקור ראשון" את הרשימה שכותרתה "סכנה לחורבן החברה". גיליתי שהוא מזכיר שם, בין היתר, שיחה שהייתה לנו פעם.  גם בגלל זה, היה לי חשוב להגיב. התגובה פורסמה במוסף היום, 26.7.13, יחד עם תגובתו של יואב. היא עברה עריכה, אך מפאת חשיבותם של הדברים אני מעדיף לפרסם כאן את הגרסה הלא- ערוכה.

תקראו ותגיבו

בראשית דבריי, אני רוצה להודות למערכת "יומן" על פרסום רשימתו של יואב שורק שבו הוא מפרט את תפיסתו לגבי הנטייה ההומו לסבית זיקתה לחברה הכללית. רצוני להגיב לרשימה זו הוא בשני רבדים- גם ברובד ניתוח התהליכים החברתיים עליהם יואב מדבר וגם ברובד האישי- כיוון שאני מניח שהחבר ההומוסקסואל הנזכר ברשימה הוא אני. לפני שנים אחדות התחיל בינינו שיח על הנושא- וזו הזדמנות להמשיך ולהעמיק אותו. לכן דבריי גם יישאו לא רק אופי עיוני, אלא גם אישי. זאת גם מתוך אמונה שעצם הניסיון לדון ב"בעיית ההומוסקסואליות" במנותק מחוויית חייהם של אנשים המתמודדים איתה יומיום הוא חלק מהבעיה.

אולי אפתח בקביעת מסגרת שיח מסוימת, שדומה קצת לפולמוס שהתפתח במוסף זה בין אורי אליצור לבן דרור ימיני. אני יוצא מתוך הנחה שיואב שורק כתב את דבריו מתוך דאגה כנה למוסד המשפחה והחברה בישראל ובעולם, ולא משום היותו "הומופוב", "חשוך", "פרימיטיבי " ואפילו לא "גבר אשכנזי הטרוסקסואל" רחמנא ליצלן. ואף אני כותב את דבריי לא כאדם שמנסה "לקעקע את מוסד המשפחה", "להתיר את הרסן" או "לצלול למצולת המתירנות המערבית", ושלמות המשפחה והחברה יקרים לליבי באותה מידה שהם יקרים לליבו של יואב. השאלה היא, כיצד מיישמים את אותה שלמות ?

אפתח לשם המחשה בשני סיפורים של שתי דמויות – סיפורים שגם אם לא התרחשו במציאות, מן הראוי היה שיתרחשו. ובכן, מסופר על אדמו"ר מגור ששאל אברך צעיר מדוע אינו מתחתן והרי כתוב במפורש "בן שמונה עשרה לחופה". ענה לו הבחור : " אני מאריך בשמונה עזרה". השיב לו האדמו"ר : "אצלנו נוהגים לקצר בשמונה עשרה, אחרת נכנסות מחשבות זרות". הסיפור השני הוא על רב צבי יהודה קוק, שנשא אישה בגיל מופלג יחסית, אחרי 30. כשחבריו החרדים תהו לפשר איחור זה, הוא נהג להשיב להם שהוא רוצה להתחתן מאהבה ולא בשידוך, כמוהם. כל קורא מוזמן לחשוב עם איזה מהסיפורים הוא מזדהה.

לדעתי, התפיסה של אדמו"ר מגור הייתה יכולה לפתור הרבה מאד בעיות. בואו ננסה לדמיין את המצב שבו מדינת ישראל חוקקה חוק, לפיו כל אזרח חייב להיות נשוי בגיל 18 ושנה וחל איסור מוחלט להתגרש. הרי זה היה פותר לחלוטין את בעיית הומוסקסואלים, את בעיית הרווקות המבוגרות, החד הוריות, טראומות הגירושין וכו". מדוע לא ליישם פתרון נפלא כזה?

התשובה לכך היא שאנו חיים בחברה המודרנית. ופירוש הדבר העמוק הוא בכך שיש לנו בחירות לגבי חיינו. ועל הבחירות הללו עלינו לשאת באחריות שאת משמעותה אסביר מיד.

יואב כותב ש"לגיטימציה" חברתית בשלושה תחומים מובילה להתפשטות גדולה יותר של תופעה על אף השלכותיה הבלתי נעימות ומביא 3 דוגמאות: הומוסקסואליות, גירושין והתאבדויות. את ההתאבדויות אני מעדיף להניח כרגע בצד. אבל מה באמת קורה עם גירושין ונטייה מינית?

ובכן, בניגוד למה שיואב מציין, לא ידוע לנו מבחינה מחקרית על כל גדילה במספר האנשים המגדירים את עצמם כהומוסקסואלים. גם במדינות הפתוחות והסובלניות ביותר בנושא ( הולנד, דנמרק ) מדובר באותו אחוז מכלל האוכלוסייה ( 4-5%). אציין כאן רק מחקר אחד– של ריצ'ארד ליפא מאוניברסיטת פולרטון שנערך באמצעות שאלונים ברשת האינטרנט וכלל כ- 200 אלף נשאלים מ53 מדינות. אחוז הומוסקסואלים ולסביות מכלל האוכלוסייה יצא דומה בכל מקום.

אז כיצד הדבר קורה שאנו שומעים בכל שנה על יותר ויותר אנשים שיוצאים מהארון? הסיבה לכך היא פשוטה והיא קשורה לשינויים שחלו בהבנתנו את מוסד הנישואין. ואת תהליך השינוי הזה, אם לפשט אותו, ניתן לתאר כתנועה מהכיוון של האדמו"ר מגור לכיוון של ר' צבי יהודה. פעם הנישואין היו פונקציה חברתית. בני הזוג ממש לא היו חייבים למצוא עניין אחד בשני. כל שהיה עליהם לעשות זה להסכים לבחירה שההורים כבר דאגו מראש לסדר להם. איכות חייהם בתור נשואים- איך לומר בעדינות- לא הטרידה איש. "אנו נוהגים לקצר בשמונה עשרה". נקודה.

אך ככל שתקופה זו חלפה מן העולם, היא התחלפה בעידן שבו שני בני הזוג מחפשים … שמה אעז לומר "אהבה". הם מחפשים להרגיש טוב עם האדם שאתו הם בחרו לחיות את חייהם. הם מחפשים לראות בו לא "סתם עוד אחד", אלא בעל ברית לחיים. בעיני זו הגשמה עמוקה של תפיסת היהדות לנישואין- ברית בין איש לאישה. ולדעתי זו גם הסיבה לכך שההלכה פסלה בסופו של דבר שתי אופציות נישואין חלופיות שזכו בזמנו ללגיטימציה הלכתית- פוליגמיה ופילגשות. כי בת הזוג אינה "פונקציה" , אלא בת זוג.

ואז מגלים גם עוד דבר. שמסגרת נישואין הטרוסקסואלית, כמו כל מסגרת אחרת, יכולה להתאים להרבה מאד אנשים ואולי לרוב המוחלט- אך לא לכולם. לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. ואותם יוצאים מן הכלל לא מסוגלים- גם אם היו מאד רוצים- לתפקד בזוגיות הטרוסקסואלית בצורה תקינה. כפי שרוב בני אדם הטרוסקסואלים- יש להניח- היו מתקשים מאד לתפקד בזוגיות עם בני אותו מין ( כנראה שרובם נגעלים מעצם המחשבה על כך ובצדק ).

אם כן, כל עוד חברה כופה על חבריה נישואין ידועים מראש שאין להם "רשות הדיבור" בנושא- גירושין אכן יהיו מחזה נדיר ואנשים לא ייצאו מהארון. אבל ברגע שנותנים לפרט לבחור עם מי הוא רוצה להיות מאושר, גם אם זה כולל את האפשרות שהוא יתחתן אחרי גיל 30- גם נראה גם רווקות מבוגרת, גם אימהות חד הוריות, גם גירושין וגם יציאה מהארון. זו מעין עסקת חבילה שהמודרנה מביאה אתה. אנשים עד עכשיו לא יצאו מהארון לא כי הייתה לנו חברה צדיקה וקדושה במיוחד, אלא כי הם פחדו מסנקציה חברתית אלימה, חרם חברתי, פיטורין מעבודה, מעצר, טיפול פסיכיאטרי כפוי וכו". וככל שהפחד הזה נעלם- יותר ויותר אנשים פשוט בוחרים לא לחיות את חייהם כמו סוכני מוסד, אלא להגיד בפשטות מה שהם. לכן קביעת בית המשפט העליון בארה"ב על הכרה משפטית בקשרים חד מיניים אינה יוצרת מציאות יש מאין- אלא נותנת גושפנקא למציאות שמתקיימת ממילא.

והמציאות הקיימת היא שבחברה שלא כופה באלימות הישארות בארון, בכל יום אנשים יוצאים מהארון כי פשוט נמאס להם. נמאס להם להסתתר ולהתחבא על לא עוול בכפם. נמאס להם לחיות כמו סוכני מוסד. נמאס להם להעמיד פנים שהם משהו שהם לא. הם לא רוצים להחריב ולקעקע את מוסד המשפחה ולא את החברה. הם ( אנחנו) רוצים מה שכל אדם רוצה. שיקבלו אותנו כפי שאנחנו. שלא נצטרך להסתתר ושלקר. שאנשים שאוהבים אותו יחכו לו בבית בסוף היום.

יש כאן עוד סעיף. אנו חיים בחברה שבה קיימים פתרונות טכנולוגיים עבור אנשים שגורלם לא שפר עליהם בשאיפה להורות ביולוגית. ישראל היא אחת האלופות בעולם בתחום יישום טכנולוגיות אלו לכלל האוכלוסייה- על אף ששימוש ברבות מהן מעורר שאלות אתיות מאד מורכבות. אך עם כל הכבוד למורכבות- סבל של אדם שלא זוכה לפרי בטן הוא גורם הקובע.  לכן זה אך טבעי שאנשים הומו לסביים מבקשים להיעזר באותם פתרונות ( הפריה מלאכותית , פונדקאות), על מנת להגשים את החלום להיות הורים. וזה חלום שיציאה מהארון לא גורמת לוותר עליו.

בכלל, התנגדות להכרה בזוגיות והורות הומו לסבית מעוררת בעיה בסיסית. היא מעמידה אותנו בסוג של מלכוד שבו נחטוף גינוי על כל דבר שלא נעשה. אם לא נרצה זוגיות וילדים- יגידו שאנו ילדותיים, חומקים מאחריות ומעדיפים הוללות פרוצה על פני מחויבות לחיי המשפחה. אך ברגע שאנו אומרים כי רצוננו באותם חיי משפחה- אומרים לנו שבכך באנו לקעקע את יסודות אותו מוסד המשפחה. מה יעשה אפוא בן גיי ולא יחטא ?

אגב, זו הזדמנות גם להעיר על נקודה נוספת ברשימה. יואב מדבר על החגיגה הכללית של מיניות בחברה העכשווית ועל כך שהמגבלה היחידה הקיימת בה היא פגיעה בזולת. זה ממש לא נכון. ספר האבחון הפסיכיאטרי החדש שהתפרסם לפני כחודשיים, מונה בין ההפרעות התחום המיני אחת ששמה "היפר סקסואליות" שזה שם אחר להתמכרות למין. בעולם של שנות ה- 2000 בהחלט קיימת מודעות לכך שמיניות בלתי מרוסנת עלולה להרוס ולרושש את חיי אדם, גם אם אינה באה לידי ביטוי בהתנהגויות פוגעניות. אך גם כאן השאלה היא- כיצד מתמודדים עם העניין?

אני חושב שבשורה תחתונה, ניתן לומר שיש לנו חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שסוף העולם אינו מתקרב. לא כולם הולכים להתגרש ולצאת מהארון. למעשה , ההיפך הוא הנכון- רוב האנשים הולכים לחיות חיי משפחה וזוגיות מפסקים, מאושרים ואיכותיים. זאת כיוון שניתנת להם האפשרות לבחור ולהתמודד עם התוצאות של בחירתם, לטוב ולמוטב. הדבר יבוא לידי ביטוי, מן הסתם, גם ברמת הרווחה הרגשית שלהם ושל ילדיהם וכתוצאה מכך- בבריאות החברתית באופן כללי. והחדשות ה"רעות" הן , שהמיעוט של שונים וחריגים יישאר כאן ולא ילך לשום מקום. אנו נלך ונשתלב יותר ויותר בתוך הקהילה הכללית- כולל זוגות חד מיניים, הורים בודדים חד מיניים וזוגות חד מיניים עם ילדים. זה יקרה כי הארון שבו ישבנו עד עכשיו נרקב והתפרק. ולכן עדיף אולי להתרגל לרעיון.

אני כותב את הדברים במוצאי שבת חזון. נותרו פחות מ- 48 שעות עד שנקרא שוב את מגילת "איכה". כשאני קורא אותה, אני חש לא רק כאב ואבל, אלא גם אכזבה גדולה. אכזבה מהפער בין פנים לחוץ. כל שורה במגילה זועקת : "איך ייתכן ? האמנו שיש לנו שרים חכמים, שופטים צדיקים, נביאים ישרי דרך וכוהנים קדושים. ופתאום מתברר, שהשרים הם תאווי שלטון, השופטים לוקחי שוחד, נביאים משקרים וכוהנים מושחתים!". אכן- מה רבה האכזבה. ולכן- כשבית ראשון ושני נחרב – נחשפת תמונה איומה של מסגרת עם פסאדה יפה של מוסריות וטוהר- אך בעצם הכול בה רקוב מבפנים. לכן הכול צריך להיחרב- כדי שיוכל להיבנות מחדש. אם כן- איזו חברה ואיזו מסגרת משפחה אנו רוצים לבנות? כזו ששומרת על פסאדה יפה ונקייה שאין מה מרעין בישין כמו גירושין, חד הוריות ויציאה מהארון- אך בתוכה חוגגים פריצות, צביעות, אומללות וסבל?

אני מאמין שכולנו נרוויח, אם במקום "לקדש מלחמה" על הומוסקסואליות, נחשוב ביחד כיצד אנו בונים חברה שמחזקת את מוסד המשפחה ודואגת לרווחתם של הילדים ולצד זאת דואגת גם לאלו שלא מוצאים את מקומם באותה מסגרת, אך עדיין חשים את הצורך להשתייך, לתרום, וגם לאהוב ולהיות נאהבים .

והנה עוד תגובה ליואב שורק באתר "חברותא"

והנה עוד אחת

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומי  On יולי 27, 2013 at 9:37 pm

    כרגיל מילותיך כדורבנות
    אגב התפיסה שאתה מתאר כלא מודרנית היא תפיסתם של חז"ל (לדעת הרב ברנדס, היוצא דופן בסוף משנת גיטין המדבר על אהבה כביכול אינו יוצאדופן)
    לכן דתיים יכולים לאחוז בקלות בתפיסת חז"ל ופוק חזי בסמינר ישפה את אשתו של הרב א. מלמד ועוד כמה צדקניות שבדורנו
    בקיצור, יש לא מעט אנשים שבוחרים לא לחיות בחברה המודרנית אלא להשתמש בה. אייפון- כן. רגשות, רגישות והכלה- לא בבית ספרנו
    אני מאד נהנה לקרוא אותך בגלל שאינך ארסי בתגובותיך. זה מעורר בי רושם רב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: