ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

סקירת אוגוסט 2013

יתומי צ'אושסקו

בעקבות מחקר שבדק את התפתחותם של יתומים רומנים שגדלו עם חסך עצום בתקשורת, הוצאו הילדים מהמוסדות. סיפור ההצלחה של פרויקט בוקרשט

רשימתה של וירג'יניה הוג'ס במגזין המקוון Aeon מוקדשת להשלכות הרחוקות של אחד הפשעים נגד האנושות שבוצע על ידי המשטר הקומוניסטי ברומניה. הסיפור מתחיל ב־1966, עם עלייתו לשלטון של הרודן צ‘אושסקו. צ‘אושסקו רצה להגדיל את אוכלוסיית היתומים בארצו כדי להפוך אותם לתלויים לגמרי במדינה. לשם כך הוא הפך את ההפלה לבלתי חוקית עבור רוב הנשים והגדיל את נטל המס על כל משפחה שיש בה פחות מחמישה ילדים. מאוחר יותר אף נוצרה מיליציה מיוחדת של סיירים שעברו הכשרה רפואית ובדקו אם נשים עומדות ב“הקצאה“ הנדרשת.

 מחקר על יתומי רומניה         צילום: EPA

מחקר על יתומי רומניה צילום: EPA

כיוון שרוב ההורים היו עניים מכדי לפרנס ילדים כה רבים, הם נאספו לבתי היתומים הממלכתיים. כשב־1989 הוצאו צ‘אושסקו ואשתו להורג, בכ־700 בתי יתומים ברומניה נמצאו כ־170,000 יתומים. הבדיקה העלתה שרובם חיו בתנאים סדירים מבחינת תזונה והיגיינה, אך עם חסך עצום בתקשורת עם אנשים, דבר שגרם לרובם לפתח בעיות התפתחותיות חמורות. הידיעות על “יתומי צ‘אושסקו“ נפוצו בעולם.

ובחזרה לרשימה. פרופ‘ צ‘ארלס נלסון הוא נוירולוג החוקר את ההתפתחות האנושית המוקדמת, בין היתר באמצעות הדמיה. הוא היה שותף בפרויקט גדול של חקר התפתחות המוח אצל יונקים צעירים מאוד במטרה להבין את הקשר בין התפתחותם לבין רמת המגע וההתקשרות שהייתה להם עם אמהותיהם. נלסון גילה קשרים בין גירויי תקשורת בילדות לבין דפוסי התנהגות בוגרים, אך כמובן החלק שעניין אותו ביותר היה בדיקת הקשר הזה על בני אדם. לשם כך הוא היה צריך למצוא קבוצה של ילדים שלא זכו לקשר עם אדם מבוגר כתינוקות.

בנקודה הזו נכנסו לתמונה בתי היתומים ברומניה. הייתה זו הזדמנות נדירה לתצפת על ילדים שגדלו בתנאי חסך קיצוניים. כשמציגים את מטרת המחקר באופן הזה היא נשמעת כמו ניסוי אכזרי למדי, שמוריד את היתומים הקטנים לרמה של עכברי מעבדה. אך דברים מן הסוג הזה כבר קרו בעבר, ולא רק בגרמניה הנאצית. בשנות ה־60, למשל, חוקרים מאוניברסיטת ניו יורק הזריקו חומר נגוע בהפטיטיס לילדים עם פיגור שהיו מאושפזים במוסד, על מנת לעקוב אחרי התפתחותה של מחלה. תוצאות המחקר פורסמו בכתב עת יוקרתי לרפואה. הנחת העבודה של החוקרים הייתה שכיוון שבמוסדות שבהם ילדים אלו מאושפזים קיימת סכנת הידבקות גבוהה בכל מקרה, הם לא חושפים אותם לסיכון שהם לא היו חשופים אליו ממילא.

במקום אחר, חוקר במדינת אלבמה שבדרום ארה“ב עקב אחרי התפתחותה של מחלת עגבת בקרב כמה מאות שחורים, שלא זו בלבד שלא קיבלו טיפול אלא אפילו לא ידעו על מחלתם. המחקר נחשף בשנת 1972, ארבעים שנה לאחר שהחל, ורק חקירה בקונגרס הביאה לסיומו. אך טבעי לחשוב שעם “תקדימים“ מהסוג הזה כל חוקר יחשוב פעמיים ויותר לפני שינסה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

אלא שבמקרה של הילדים הרומנים, הניסוי נועד במידה רבה לסייע להם. למשל, המחקר בדק את ההבדלים בין הילדים שגדלו בבתי יתומים לאלו שגדלו אצל משפחות אומנה, גם מתוך כוונה למסור לממשלת רומניה המלצות בנוגע לדרך גידול ראויה. הקושי צץ כשהתברר שברומניה הפוסט־קומוניסטית לא קיימת מערכת משפחות אומנה. לכן, החוקרים היו צריכים לגייס תקציב כדי ליצור עבור קבוצת ילדים מסוימת מערכת כזו. דרך פרסומות בעיתונות הם גייסו קבוצה של הורים, ואלה עברו מבחנים קפדניים של מסוגלות הורית. כל זוג שלקח ילד תחת חסותו קיבל מימון בשווי של 96 דולרים לחודש, כמעט כפול מהשכר הממוצע ברומניה של אז.

המחקר, שקיבל את השם הרשמי “פרויקט בוקרשט“, קיבל את אישורן של ועדות אתיקה מכמה אוניברסיטאות והתחיל לפעול באפריל 2001, עם תאריך יעד לסיום כעבור 42 חודשים. כצפוי, המחקר גילה כי חסך בגירויים גורם לילדים שגדלים במוסדות לעיכוב התפתחותי ניכר ולשלל בעיות בהתפתחות הפסיכולוגית, האינטלקטואלית, המוטורית ואף המוחית. בשביל לדעת חלק מהדברים הללו לא צריך להיות חוקר מקצועי. הכותבת, שביקרה באחד מבתי היתומים המדוברים, שמה לב שרבים מהילדים סובלים מפזילה. הוסבר לה שהגורם לכך הוא העובדה שהם גדלו בסביבה כל כך דלת גירויים כך שאין להם על מה למקד מבט, ולכן רבים מהם לא למדו לעשות זאת.

תוצאות המחקר הביאו לשינוי מדיניות ארוך טווח, דבר שרוב החוקרים בתחום מדעי החברה יכולים רק לחלום עליו. מתוך 136 ילדים שהשתתפו במחקר המקורי, כעת רק 17 מוסיפים להתגורר במוסדות. אצל חלק מאלו שאומצו יש בעיות משלהם: ילדה צוענייה אחת הוחזרה למוסד לאחר שהוריה המאמצים טענו כי היא משקרת להם, גונבת דברים ו“יש לה ריח צועני“. ילדה אחרת בת 12 התחתנה עם ילד בן 12 בברכת הוריה המאמצים. אך בסך הכול, נראה שפרויקט בוקרשט תרם להקלה ניכרת בחייהם של ילדים רבים. הוא מהווה דוגמה לכך שחוקר ממגדל השן האקדמי יכול לשנות דברים בעולם. עם הרבה התמדה, הרבה משאבים, הרבה נחישות והרבה מזל.

___________

אלג'יראי קיומי

בניגוד לחבריו הפוסט־קולוניאליים אלבר קאמי לא דרש את הסתלקותה של צרפת מאלג'יר. מסתבר שהזרים לדעתו הם לא תמיד רעים

פול ברמן כותב ב־New Republic על היבט פחות מוכר במורשתו של הפילוסוף והסופר הצרפתי הגדול אלבר קאמי. הרשימה מוקדשת לפרסום הראשון המלא באנגלית של “כרוניקות אלג‘יריות“ – אסופת מאמרים פובליציסטיים של קאמי על ההתמודדות הצרפתית על הקולוניאליזם באלג‘יריה.

מתברר שלקאמי הייתה עמדה מורכבת בנושא, עמדה שאינה מתיישבת עם התפיסות הפוסט קולוניאליות הנפוצות באקדמיה של היום. מורכבות זו נבעה בראש ובראשונה ממצבו וזהותו האישיים. קאמי היה יליד אלג‘יר, בן לאב צרפתי ואם ספרדייה. לכן, כשהתחילה הלוחמה למען עצמאותה של אלג‘יר ב־1954 דעתו בעניין הייתה חצויה. הוא לא צידד באופן חד משמעי בהסתלקות צרפת מאלג‘יריה אלא דווקא בצירופה של זו לצרפת, תוך תשלום פיצויים מאסיבי כדי להתמודד עם העוני.

אלבר קאמי, 1957           צילום: גטי אימג'ס

אלבר קאמי, 1957 צילום: גטי אימג'ס

קאמי האמין שאין כל סיבה שאלגי‘ראים צרפתים לא יחיו באלג‘יר לצדם של אלג‘יראים ערבים־ מוסלמים (אולי במסגרת קנטונים כמו בשווייץ, שבה כל אחד יוכל לשמור על הדת שלו). יתרה מזאת, בשעה שרבים ראו בהתקוממות הערבית באלג‘יר ביטוי של רצון עממי אותנטי המכוון נגד השוד הקולוניאלי – קאמי ראה בה לעתים קרובות טרור לאומני אלים, הניזון ממגמות טהרניות מבית מדרשו של הנשיא נאצר, שמטרתו “לטהר“ את המזרח התיכון מזרים.

כמובן שקאמי, בתור הומניסט, התנגד בצורה נחרצת לטרור של “חזית השחרור הלאומי“. באחת הפעמים, כששהה בשטוקהולם לשם קבלת פרס נובל ב־1957, הוא אף אמר בהרצאה: “אנשי החזית שמים פצצות בחשמליות באלג‘יר. אולי באחת מהן נוסעת אמא שלי. אם זהו צדק, אזי אני מעדיף את אמא שלי על פני הצדק“. זה היה עוד נושא שבו הוא סירב בתוקף ליישר קו עם ידידו משכבר הימים, סארטר, שהביע תמיכה בלתי מסויגת בטרור – כולל הצדקה של הפיגוע באולימפיאדת מינכן.

קאמי מת בתאונת דרכים ב־1960 ולא חזה בגירוש המאסיבי של הצרפתים מאלג‘יר, אך הוויכוח שהוא התחיל נמשך באקדמיה של היום. בתחום הלימודים הפוסט קולוניאליים, מקובל לחלק את העולם למקומיים, שהם תמיד צודקים, ולזרים שהם תמיד “רעים“. השאלה כמה זמן ה“זרים“ מתגוררים במקום מסוים אינה רלוונטית; אולי להיפך, ככל שהכיבוש הכה שורש יותר, כך הוא רע יותר.

מאז, העולם הערבי ממשיך בטיהורים אתניים בתוכו – וכעת, אחרי היהודים והצרפתים, הגיע תורם של נוצרים מרחבי העולם הערבי. אם אבות אבותיך או אמונתם לא באו מכאן במקור, לעולם תישאר זר. השפעתו המעשית של טיהור אתני, כמובן, הייתה ונשארה בכך שהוא מדלדל ומרדד את חיי התרבות והחברה של המדינה שמבצעת אותו. היש סיכוי שהדבר ישתנה בעתיד וקאמי יוכר כסופר לא רק באירופה אלא גם בארץ מולדתו?

________________

כמו יוגורט שפג תוקפו

לאחר שנים של שגשוג, היהודים באירופה חשים רוחות אחרות. ההגירה המוסלמית, כשלון היורו ומגמות אנטי־ישראליות מחיים מחדש את האנטישמיות ביבשת השוקעת 

ו

עוד על טיהור אתני והשלכותיו. מגזין היהדות המקוון Mosaic, שהוא גלגול חדש לאתר jewishideasdaily.com, פרסם רשימה נרחבת מאת מישל גורפינקל הדנה בעתידה של יהדות אירופה. הרשימה פותחת בדבריו של ראש הקהילה היהודית בוורסאי, שמואל סנדלר. סנדלר הצהיר שהוא מעוניין להפוך את בית הכנסת המקומי לאתר של מורשת לאומית, כיוון שהוא נוטה לחשוב כי בעוד 20־30 שנה קהילתו תיעלם כליל והוא לא רוצה שהבניין ייהרס או ישמש לצרכים בלתי ראויים. הכותב מתחקה אחרי מקורות הפסימיות של סנדלר לא רק לגבי יהדות צרפת (הקהילה הגדולה באירופה המונה כחצי מיליון איש) אלא לגבי יהדות אירופה כולה.

על פני השטח, נראה כי מדובר ביהדות בטוחה ומשגשגת. רוב ערי הבירה האירופיות מתהדרות בבתי כנסת מפוארים וגם במוזיאונים לזכר השואה. למרות זאת, רבים מיהודי אירופה חיים בתחושה של קץ מתקרב. אחד המרואיינים סיפר שאביו היה מקורב מאוד למלך מרוקו, אך יום אחד הוא פשוט בא ואמר שמשפחתו צריכה לארוז את המטלטלים כי מרוקו חדלה להיות מקום בטוח ליהודים. בלשונו הוא אמר: “אני מרגיש כמו יוגורט שתאריך תפוגתו הגיע“. המקום הבטוח אינו בטוח יותר.

צעדה נגד גזענות, פריז, 2006       צילום: EPA

צעדה נגד גזענות, פריז, 2006 צילום: EPA

כשבוחנים את תולדות יהודי אירופה לאחר השואה, ניתן לראות מגמות סותרות. מצד אחד, אחרי השואה וגלי ההגירה שבאו בעקבותיה נותרו באירופה פחות משליש מיהודיה. ברם, אלו שנשארו, בפרט בחלק המערבי, חוו תוך מספר עשורים תקופת שגשוג יוצאת מן הכלל. עד שנות השישים, הקהילה היהודית בצרפת למשל הכפילה את עצמה לכדי 600 אלף איש תוך מספר שנים, בעיקר כתוצאה מהגירת יהדות צפון אפריקה. מספר המסעדות הכשרות עלה מארבע לארבע מאות. יהדות גרמניה קיבלה זריקת מרץ ממהגרים יהודים מברית המועצות לשעבר. המחבר טוען שהפריחה שלאחר המלחמה הייתה חלק מהפריחה הכללית של אירופה ושיקומה אחרי ההרס של מלחמת העולם השנייה. ארה“ב שיקמה את אירופה במסגרת של תוכנית מרשל, ויהודים לקחו חלק פעיל בהשתלבות בחיי אירופה החדשים בתור אזרחים שווי זכויות. למעשה, זו הייתה אולי הפעם הראשונה שבה יהודים היו רצויים ברחבי אירופה בתור יהודים.

גם התקופה שבין שנות הארבעים לשבעים, שבה מדינת ישראל זכתה לאהדה אירופית מקיר לקיר, תרמה לביסוסה של יהדות אירופה. היחס החיובי לישראל גיבש סביבו בצורה מוזרה את הימין השמרני, שראה בישראל מדינה עם ערכים לאומיים ודתיים חזקים, ואת השמאל, שראה בה ארץ של קיבוצים והתגשמות החזון הסוציאל־דמוקרטי. בעקבות כך יהודים הלכו והשתלבו בחיים הפוליטיים והתרבותיים באירופה החדשה.

כמובן, גם פירוקה של ברית המועצות ונפילתו של מסך הברזל תרמו לעניין. מה שנראה כניצחון הסופי של המערב פתח אפשרויות בפני יהודי ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי. ואחרי זה נוספו לחגיגה גם יוזמת איחוד אירופה והיורו כמטבע אחיד. עולם חדש נפלא ללא גבולות וללא גטאות.

אך אליה וקוץ בה. בדיוק כשהדברים הגיעו לשיא השגשוג – משהו התחיל להשתבש. ראשית, מגמה אנטי ציונית של רבים בשמאל האירופי גררה את דעת הקהל לכיוון של תפיסות אנטישמיות. סקרי דעת קהל מראים שטענה כמו “לאור המדיניות של ישראל אני יכול להבין למה לא אוהבים יהודים“ מעוררת הזדהות אצל 30־40% מאוכלוסיית פולין, הולנד, בריטניה וגרמניה. 50־60% מאזרחי גרמניה ופולין סבורים שמדינת ישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלשתינים. מובן שהדבר תורם לכך ששיעור הולך וגובר של יהודים ברחבי אירופה חשוף להתנכלויות אנטישמיות.

כמובן, לא ניתן להתעלם גם מחלקה הנכבד של האוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה, המהווה כעת כעשירית מאוכלוסיית צרפת, למשל. חלקים הולכים וגדלים של מוסלמים אירופים חשופים לתעמולה אסלאמיסטית קיצונית, שקוראת להם להשליט את האסלאם על אירופה ולתקוף יהודים. אגב, שמואל סנדלר שנזכר בתחילת הרשימה הוא אביו של יונתן סנדלר, שנרצח בפיגוע הטרור בטולוז יחד עם שני ילדיו. בהמולה התקשורתית שנוצרה סביב הרוצח, מוחמד מרה, קל היה להחמיץ את העובדה שמדובר באדם שלמרות גילו הצעיר כבר צבר “רזומה פיגועים“ על ידי רציחת ארבעה חיילים צרפתים ש“נראו לו מוסלמים“. כל זה משתלב היטב ברקע של טרור כלפי אוכלוסייה אירופית, ובפרט עריפתו של החייל לי ריגבי בלונדון השנה, וגם עם התפרעויות כלליות ברחבי אירופה.

נראה כי התפרעויות אלו אכן מעוררות את דעת הקהל ברחבי אירופה נגד המוסלמים. אך האם תנודה זו גורמת במקביל להטבה במצב היהודים? כנראה שלא. היא מעוררת את שנאת הזרים האירופית הישנה והרעה, שאינה מבחינה בין זר לזר. בתור דתות, האסלאם והיהדות נראים דומים מאוד לצופה מבחוץ – שפות שמיות, הקפדה על כשרות המאכלים והפרדה בין המינים. מכאן היוזמות ברחבי אירופה לאסור על ברית המילה, על שחיטה כשרה ועל כיסויי ראש למוסלמים ויהודים יחד.

פרנסואה פילון, שר הפנים בממשלתו של סרקוזי, קרא למוסלמים וליהודים “לזנוח את המנהגים העתיקים וחסרי המשמעות“. מארי לה פן, בתו של, קראה לאסור על חבישת כיפה ורעלה ברשות הרבים. לאחר מכן היא חזרה בה לגבי הכיפה, אך עדיין טענה שיהודים יכולים “להקריב את הקרבן הקטן הזה“ למען יצירת רשות רבים אחידה.

ככלל, נראה כי באירופה מתגבשת קואליציה אנטי יהודית לא קדושה של ימין קיצוני, שמאל קיצוני ומוסלמים רדיקלים. המבשר הראשון של שינוי זה הוא הצבעה של מוסלמים בצרפת לשמאל. כמובן, גם המשבר של השוק האירופי, כישלון היורו והמשברים הכלכליים עד לרמה של פשיטת רגל שמטלטלים את אירלנד, איטליה ויוון גוררים חיפוש אשמים.

בזמנו, במאה ה־18, עקרון השוויון הצרפתי דאז הכריז ש“ליהודים כפרטים יש כל הזכויות, ליהודים כעם – אין כל זכות“. כעת אירופה עוברת גלגול דומה – ליהודים הנרצחים של העבר בונים מוזיאונים ואנדרטאות מפוארות, בעוד שיהודי ההווה סובלים מהתנכלויות, רדיפות ומגבלות על חיי הדת הבסיסיים. לא פלא שרבים מהיהודים הצעירים באירופה, בפרט בעלי תודעה דתית או ציונית, שוקלים הגירה לארה“ב או לישראל. ייתכן שהציוויליזציה היהודית באירופה מגיעה אל קיצה בפעם השנייה. והעובדה שאולי הדבר מעיד על שקיעתה של התרבות האירופית באופן כללי, אין בה כדי לנחם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013

מפת דרכים- המשך הדיון עם יואב שורק

sorek 4

 

 

בתגובה לרשימתי "גם למיעוט החריג מגיעה אהבה" , יואב פרסם רשימה שכותרתה "אם יש מוסר מיני". אני רואה בה את המשך הדיון שהתפתח בעקבות רשימתו המקורית. דיון זה הוא חשוב בעיני כיוון ששיח ישראלי בנושא ההומו לסבי לעיתים קרובות מדי אינו מצליח להתעלות מעל לרמת הטחות הדדיות נוסח : "אתה סוטה- ואתה הומופוב". אני מבקש להמשיך את הדיון בסגנון זה. יש לנו הזדמנות להביא לישראל את צורת הדיונים הפומביים המוכרת בארה"ב שבה משתתפים פעילים גאים ידועים לצד פעילים שמרניים חשובים, כשהדיונים מתנהלים מתוך כבוד הדדי- גם אם הטון בהם הוא לוהט למדי. בתור דוגמה ניתן להביא שיח בין חוקר מדיניות גיי ג'ונתן ראוך ופעיל למען משפחה דייויד בלנקנהורן או בין פילוסוף גיי ג'ון קורבינו לפעילה שמרנית מגי גאלאגר.

ובכן, בתגובתו יואב מתמקד בשתי טענות: הרחבת המעגל של אנשים הומו לסביים כתוצאה מלגיטימציה גדלה ואי הכרות עקרונית במושג כלשהו של "מוסר מיני". לפני כן יואב טוען את "טענת התשתית" ביחס למוסר המיני, כשהוא בוחר להימנע מהוויכוח סביב התכנים הספציפיים של אותו מוסר מיני. אך אני חושב שזהו לב ליבו של הדיון. כיון שאני שייך לאותה קבוצה ( המהווה רוב, כך אני מקווה ) שסבורה "משום מה" שקיים הבדל עקרוני ומהותי בין נישואי אח ואחות ( או אח ואח, לצורך העניין) לנישואי שני גברים בוגרים. לא אפרט כרגע את סיבת ההבחנה, ורק אומר שאשמח להמשיך את הדיון ברגע שאיווכח שבכל אוכלוסייה אנושית לאורך ההיסטוריה  קיים אחוז מסוים של אנשים שמסוגל להימשך אך ורק לאחים מדרגת קרבה ראשונה וכל צורת חיים אינטימית אחרת היא בגדר בלתי אפשרי עבורו. עובדה כזו הייתה סותרת כמעט את כל הידוע לנו מתחום של פסיכולוגיה אבולוציונית. לכן כעת אין טעם לדון בה.

אבל בהחלט יש ויש טעם לדון בתכנים הספציפיים של מוסר מיני. למשל, אם בחרנו את הדוגמה של גילוי עריות- לא ניתן להתעלם מהעובדה שלאורך ההיסטוריה, חברות אנושיות פירשו את האיסור בצורות שונות. כך, בנצרות הקתולית, נישואין עם קרובי משפחה עד דרגת קרבה עשירית ( !) נחשבים לגילוי עריות. לעומת זאת, ביהדות קיים איסור על נישואי אחים- אך נישואין בין בני דודים לא רק מותרים, אלא אף זוכים לעידוד- דבר שהיה מעורר חלחלה אצל קאתולי טוב. פוליגמיה שנחשבת היום מוקצה, הייתה מקובלת ברוב החברות האנושיות , כולל בחברה יהודית מסורתית ( אגב, בדיונים סביב נושא הומולסבי בארה"ב, המתנגדים להכרה בנישואין חד מיניים שואלים את המצדדים בד"כ : " אז מה, אתה בעד כל צורת נישואין? כולל פוליגמיה ונישואי אחים?). זאת תוך פספוס קטן של העובדה שדווקא מי שמצדד בהגדרת הנישואין המסורתית צריך להשיב לשאלה : "מדוע בעצם לא פוליגמיה" ? באחת, איננו יכולים סתם לקבל את הגדרת הנישואין והנורמות המיניות המסורתית, כי אין תחת ידינו הגדרה אחת ואחידה כזאת.

ומכאן לשאלת התפוצה של נטייה הומו לסבית . בנושא זה, יואב ממשיך לא להסכים איתי ואני אתו, כשכל אחד סבור מן הסתם שהשני טועה. לי נותר רק לנסות לספק הסבר אפשרי למקור טעותו . דיבורים על רצף הקיים בנטייה מינית ( כולל בערך ויקיפדיה הרלוונטי) מתייחסים להתנהגותו המינית של הפרט ולא לנטייתו, על פי רוב. רוב המחקרים המצויים בידינו מצביעים על כך שנטייה מינית היא יציבה יחסית אצל רובם המוחלט של גברים במהלך חייהם ומעט יותר גמישה אצל נשים. במחקר הולך ומתבהר שגם אלו המגדירים את עצמם כביסקסואלים, נוטים לתפיסה עצמית לא ככאלו הנמשכים לשני המינים בו זמנית , ובטח שלא כבוחרים את נטייתם, אל כנמשכים יותר למין השני ולמין שלהם בתקופות חייהם השונות. מוסיפה להתרשמות שלי העובדה שאחוז של הומו לסביים באוכלוסייה בכל המדינות הסובלניות ביותר מוסיף להיות חד ספרתי, פחות מ-5% בד"כ ( זה לא סותר את האפשרות שאולי יש יותר התנסויות הומוסקסואליות בקרב בני נוער ). בנוסף, התרשמותו של יואב מאחוזים גבהים של יציאה מהארון מתאזנת אולי ע"י ידע שלי ( ומדובר בידע אישי בלתי אמצעי) על מספר רב של אנשים שנמנעים מלצאת מהארון, גם אם סביבתם החברתית כבר קולטת את נטייתם המינית מזמן. חלק מההסבר לכך הוא פחדים שלהם וחלק – העובדה שאנו עוד רחוקים מסובלנות חברתית מושלמת כלפי אנשים הומו לסביים.

בתגובתי הראשונה לא התייחסתי לשאלת המחירים- ואעשה זאת כעת, בקצרה. יציאה מהארון- כמו גירושין המוזכרים ברשימה הקודמת הם בעלי מכנה משותף. שניהם גובים מחיר כבד בתחום אחד מוגדר- מידת הקבלה החברתית. קשה לי לדמיין מקרה שבו אדם פוטר מעבודה, הורחק מקהילתו או נודה ע"י חבריו בגלל מריבות עם אשתו או בגלל היותו בארון. לעומת זאת- נקל לדמיין מציאות הפוכה. כך שיציאה מהארון בהחלט כרוכה במחיר שאי יציאה מהארון אינה כרוכה בו. לכן הטענה "מדוע שמישהו יבחר לעצמו דרך כה קשה" היא שרירה וקיימת. ניתן להקביל אותה למצב שבו יהודי החי במקום כלשהו בעולם מחליט לעלות לארץ ושכנו היהודי אומר לו : "שמע, אל תחשוב את עצמך יותר מדי. גם להישאר בגלות זה לא קל". להישאר בגלות יכול להיות בהחלט לא קל, אך הישארות כרוכה לעולם בשימור של הקיים- ולעומתה עלייה לארץ ( כמו גירושין ויציאה מהארון)- כרוכה לעולם בפירוק של מסגרת מוכרת וצעד אל הבלתי ידוע. יש אנשים שמתמודדים עם זה בצורה יותר מוצלחת ויש כאלה פחות. אבל כייף זה בטוח לא.

וזה מביא אותי לטענה המרכזית. אני סבור, בין היתר על סמך חוויה אישית, שהסיבה האמיתית ליציאה מהארון היא לא "מתירנות מערבית", אלא חוסר יכולת להמשיך ולחיות בהסתרות וסודות. בזה מציאות של "ארון" דומה למציאות של נישואין כושלים או גלות- תחושת המחנק הופכת לבלתי נסבלת. לא ידוע לי שנערך מחקר רלוונטי לנושא, אך אני סבור שאם מישהו ייקח על עצמו לחקור את ההבדלים הפסיכולוגיים בין הומו לסביים שבחרו לצאת מהארון לאלו שלא, הוא יגלה שההבדל הוא לא ב"רמת ההפקרות", אלא במידת היכולת לנהל חיים כפולים.

לאן כל זה מוביל אותנו ? אני מאמין שזה מוביל לחברה בריאה יותר, אבל מוכן גם להודות ( בדומה ליואב) שאין לי תשובות לכל השאלות. יש בעולם המשפחה הפוסט מודרני תופעות שבהחלט מדאיגות אותי: בחירה מודעת שלא להביא ילדים, משפחות נוסח "אם חד הורית ואב בלתי נראה", חוסר אחריות הורית- כל אלו מהווים איום משמעותי. כניסתה המאסיבית של המיניות הוירטואלית לחיינו הופכת את כל המצב למורכב עוד יותר. בירור גבולות המותר, האסור והראוי במצב הזה- זאת משימה כבירה. חשוב שיואב שורק, וכל הקהל השמרני- ימני האחראי והבוגר, יידעו שאנשים הומו לסביים אחראים אינם אויבים ומהרסים, אלא אדרבא- שותפים פעילים להתוויה של אותה "מפת דרכים". אני רוצה לסיים בהבעת תקווה שהדיון הזה ישמש לא רק לליבון המחלוקת, אלא להבנה איך ניתן לבנות דברים יחד.

סקירת יולי 2013

ה מוסלמיות רוצות

בעיות של שפה וזהות מקשות על יצירת שינויים בחיים האינטימיים בעולם הערבי, ואף על פי כן – מתברר שרוחות המהפכה הגיעו גם לשם

הירחון הליברלי Reason ראיין החודש חוקרת מגדר ומיניות בעולם הערבי בשם שירין אל־פאקי, במטרה להבין האם ועד כמה הטלטלות שעובר העולם הערבי משפיעות על חייהם הפרטיים־אינטימיים של האזרחים. אל־פאקי החלה לחקור את העניין בעקבות פגישתה עם מגפת האיידס. כמו בכל חברה שמרנית, גם בעולם הערבי־מוסלמי טוענים שמדובר ב“מחלה של המערב המופקר“ ושהיא לא קיימת אצלם אלא כתופעה שולית. אבל האמת היא שהעולם הערבי הוא אחד משני האזורים בעולם שבהם מגפת האיידס מתעצמת, גם במספר הנדבקים וגם במספר המתים.

על פי דבריה של אל־פאקי, בחברה הערבית קשה לחולל שינויים בתחום האינטימי, היות שגם אלו שרוצים שינוי בתחום המדיניות נוטים לדחות אותו כשמדובר בחיי המשפחה. אחד המרואיינים מכיכר תחריר אמר לאל־ פאקי שהוא אינו מתכוון להתיר רסן בתחום המיני, והוא מאמין במוסד המשפחה. כשהוא אומר “משפחה“ הוא מתכוון כמובן למוסד המסורתי המוסלמי, כולל מערכת שידוכים ידועים מראש.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

עם זאת, חשוב לציין שלא תמיד השמרנות היתרה היא באמת כזו. למשל, בקרב תיירים מוסלמים עשירים שמגיעים למצרים מנסיכויות המפרץ מקובל לערוך מה שנקרא “נישואי קיץ“ – בילוי בתקופת החופשה בחברת מצריות עניות, שאיתן הם “מתחתנים לקיץ“ תוך קבלת גושפנקא מאיש דת מוסלמי מתאים. כל הצדדים דוחים בשאט נפש את ההאשמות שלפיהן מדובר בזנות; לדבריהם זהו סעיף הכנסה מכובד בתעשיית התיירות המצרית.

קושי נוסף הוא בתחום השפה. מרחב הדיון בתופעות הקשורות למיניות הוא מוגבל ביותר בשפה הערבית וקשה לדבר על הנושא שיחה מעמיקה מבלי להיגרר לגסויות. גם תפיסת הזהות בעולם הערבי מקשה מאוד על שיח פתוח בענייני אינטימיות. פעילה אחת מארגון הומולסבי בלבנון אמרה לאל־פאקי שבעולמה החברתי היא לא יכולה אפילו להזדהות כאדם אינדיבידואלי, שלא לדבר על הזדהות בתור נושאת נטייה מינית שונה. היא קודם כול בת של אביה ואחר כך אשתו של בעלה. היא לא קיימת בתור אישה עצמאית, וגם היחס של המשפחה אליה הוא כאל פונקציה.

כך, אישה מצרית צעירה מאזור עני ושמרני בדרום התפרנסה בכבוד בתור מדריכת תיירים. אלא שכתוצאה מכך היא הפכה למפרנסת עיקרית של משפחתה – הוריה ואחיה. כשהיא הכירה בחור ורצתה להביא אותו הביתה כדי לקבל את ברכת הוריה היא נתקלה בסירוב נחרץ, עקב החשש שהכנסתה של המשפחה תיפגע אם היא תתחיל להרוויח למען המשפחה שלה עצמה. כשהבחורה נשאלה מדוע אינה מסוגלת לפרוק את עול הוריה, הרי היא עצמאית מבחינה כלכלית – היא ענתה שאינה יכולה לעשות להם את זה. אביה הוא חבר נשוא פנים במסגד המקומי ואם תפגע בכבוד המשפחה היא תוכרז כבת מורדת ומזלזלת. כך שגם העצמאות הכלכלית אינה תמיד מספיקה.

על אף האמור, בכל זאת מתרחשים שינויים. נשים שנפגעו או נוצלו מינית מדברות על זה יותר, על אף ההשלכות הכרוכות בדבר. גם בתחום האינטימי, כיום אישה ערבייה מוכנה יותר להגיד – גם לבעלה – אילו דברים היא רוצה או לא רוצה. נשים רבות רוצות כיום יותר הבנה והתחשבות אינטימית מצד הבעלים, כשהגברים, מצידם, לא תמיד מסוגלים להבין זאת; מעולם לא באו אליהם בדרישות כאלה. וכמובן, קיימת מוכנות גבוהה יותר לחקור פרשנויות חלופיות לנורמה המוסלמית, נורמות שהיו קיימות במהלך הדורות וטושטשו על ידי חומייני והאחים המוסלמים. המאבק של כיכר תחריר עובר כעת גם לחדרי מיטות.

_________

עוד לא אבדה תקוותם

ספר חדש תוקף בחריפות את הסוציאליזם המערבי וטוען כי רק הקומוניזם מהווה תחליף ריאלי לקפיטליזם. השמאל מדשדש במקום

רשימתו של ג'פרי אייזק ברבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent  מוקדשת לספר חדש מאת כותבת מרקסיסטית – פסיכואנליטיקאית בשם ג‘ודי דין, הרוצה להחיות את הקומוניזם בתור אופציה ממשית בעולמנו. עצם העובדה שספר מהסוג הזה מתפרסם מראה כי עוד לא אבדה תקוותם של חסידי לנין, וחשיבותה של ביקורת ספציפית זו היא בעצם פרסומה בבמה שמאלית, סוציאל דמוקרטית, שכזו.

על אף שמדובר בחוקרת אקדמית שאף עורכת כתב עת מקוון בשם “תיאוריה ואירוע“, הספר הנוכחי ששמו “אופק קומוניסטי“ אינו ספר מלומד אלא חיבור פולמוסי, והמבקר חושב שנכון יהיה לכנותו “חיבור תוקף“. כבר נכתב במדור זה על “מבשרי הקומוניזם“ של היום – ז‘יז‘ק ובדיו – אך המחברת בהחלט צועדת מספר צעדים קדימה. היא אפילו נוזפת בבדיו על שאינו “קומוניסט אמיתי“, כיוון שעבורו הקומוניזם הוא בגדר רעיון מופשט ולא מצע פוליטי עכשווי.

צילום: גטי אימאג'ס

צילום: גטי אימאג'ס

המחברת טוענת בראשית דבריה כי הקומוניזם הסובייטי מעולם לא נחקר. כל החיבורים נגדו היו בגדר תעמולה מערבית־קפיטליסטית, שחששה מהחלופה הרעיונית בדמות הקומוניזם ולכן השמיצה אותו ללא הרף. אגב, כיאה לחסידת אידיאולוגיה בלתי מתפשרת, דין כלל לא עורכת הבחנה בין מתנגדי הקומוניזם השונים. ליברלים, שמרנים, סוציאל דמוקרטים, אנרכיסטים – כולם עשו יד אחת כדי לדחות את החלופה הקומוניסטית ולהפוך אותה ללא רלוונטית. מכאן דין עוברת בקלות לצעד הבא; היא מגנה את השמאל על דבקותו היתרה ב“דמוקרטיה“ תוך התעלמות מכך שלא תיתכן דמוקרטיה בחברה שבה “אחוז אחד שולט בכולם“. דין מאמינה במרד זועם של המונים ולא מודאגת מההשלכות האפשריות של זעם חסר הבחנה שכזה. וזו גם הביקורת שלה כלפי התנועה ל“כיבוש וול סטריט“. היא אמנם רואה בה מבשרת גדולה של שינוי חברתי ומחאה קולנית נגד הסדר הקפיטליסטי – אך בו זמנית היא מציינת כי מחאה זו לא תפסה תאוצה כיוון שחסרה לה הנהגה. למען הסר ספק, כשאומרים “הנהגה“ הכוונה היא למפלגה שתוביל את ההמונים תוך שימוש במשמעת. המפלגה בתפיסתו של לנין אינה משחקת לפי כללי המשחק של הסדר הדמוקרטי. היא מקעקעת אותו עד היסוד על מנת לבנות סדר חדש שבו היא שולטת ללא מצרים.

מה ניתן לעשות עם טיעוניה של דין? לדעתו של המבקר לא הרבה. דין לא דנה לעומק באף תופעה חברתית משמעותית של השנים האחרונות – כולל “האביב הערבי“ או קריסתה הכלכלית של יוון. כמובן, דין גם מדלגת בקלילות על כל ההיסטוריה של הטוטליטריות הקומוניסטית במאה ה־20. תיאורטיקנים אחרים בתחום הניאו־מרקסיסטי הצהירו כבר מזמן שהסיכוי היחיד שיאפשר לתפיסה סוציאליסטית להתקבל בציבור ולהשפיע הוא אופי דמוקרטי. הסוציאליזם חייב להיות דמוקרטי, או שהוא לא יהיה. המבקר גם מודה שייתכן שהביקורת על תנועות השמאל הדמוקרטי מוצדקת שכן הן באמת לא מהוות היום חלופה אמיתית לתפיסה הניאו ליברלית השלטת בכלכלה. אולי זה מה שדוחף חלק מהתיאורטיקנים לחיבוק הדוב של הפנטזיה הקומוניסטית, אך זו עדיין פנטזיה. לאחר התפרקותה של ברית המועצות ונפילתו של מסך הברזל אבד עליה הכלח באופן רשמי. הגאולה הקומוניסטית נשמעת קוסמת, אבל היא לא תגיע. לשמאל נותר המסלול הדמוקרטי של דיונים אינסופיים, מחאה, ביקורת חברתית ופשרות של מחצית הדרך. נשמע הרבה פחות הרואי ומסבר את האוזן.

לקראת סיום, המבקר מביא ציטוט של מרקס שנראה שהופרך על ידי המציאות: בניגוד לדעתו של הוגה הקומוניזם, לא תמיד האנושות לוקחת על עצמה רק את הבעיות שהיא מסוגלת לפתור.

_________________

מהפכה של החלפת פילטרים

הממשל הקומוניסטי בקובה הציג רפורמה לשיפור המחיה אך למעשה גרם להידרדרות הכלכלה. כשהשלטון דואג בעיקר לעצמו

ועוד קצת על קומוניזם. רשימתו של חוסה אזל ברבעון האמריקני לענייני חוץ World Affairs מזכירה לקוראים איך האידיאולוגיה הקומוניסטית נראית במציאות. נושא עיסוקו הוא האי קובה והרפורמה הכלכלית שמנסים לערוך שם. אזל מזכיר לקוראים שב־2006 העביר השליט הנצחי פידל קסטרו את ההנהגה לאחיו ראול, שגילו כיום 82. אך טבעי הוא שחילופי השלטון בין הקשישים הללו יזכירו את תקופת שקיעתה של ברית המועצות בסוף שנות ה־80, כאשר תוך שלוש שנים הלכו לעולמם שלושה ראשי מדינה עד לעלייתו של גורבצ‘וב.

הבחירה הצפויה למחליפו של ראול קסטרו היה סגנו, חוזה רמון מצ‘אדו ונטורה, קשיש בן 82 אף הוא, אלא שהמועמד הראשי התחלף לפתע וכעת מדברים על מיגואל דיאז קנל, איש מנגנון המפלגה בשנות החמישים לחייו.

צילום: גטי אימאג'ס

צילום: גטי אימאג'ס

למי שנושא עיניו לגורבצ‘וב של קובה, חשוב להזכיר שראול מושל בקובה לא מפני היותו ראש מועצת המדינה, אלא משום היותו מזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית, ראש כוחות הביטחון ואחיו של פידל. האידיאולוגיה השלטת בקובה, המכפיפה את האזרח למדינה ואת המדינה למפלגה, משרתת למעשה את הצרכים של העילית השלטת. השחיתות וההתנהלות הכלכלית המגושמת של הממשל הקומוניסטי מובילות את הקובני הפשוט לעברי פי פחת: כושר הקנייה שלו הולך ומידרדר. מחקר באוניברסיטת מיאמי גילה כי פועל קובני ממוצע צריך לעבוד 57.5 שעות על מנת לקנות שקית חלב – בעוד לתושב קוסטה ריקה דרושות 1.7 שעות עבודה בלבד לשם כך.

ואיך הממשל מטפל בזה? הרפורמה הכלכלית של ראול קסטרו משנת 2010 הבטיחה להביא לשגשוג כלכלי בכך שתפטר 1.3 מיליון עובדים קובנים (כחמישית מכוח העבודה במדינה) ותעביר אותם ל“מגזר הפרטי“. אלא שהמדינה לא שחררה את המושכות לגמרי, והרכיבה רשימה ממוספרת של 181 עיסוקים שמותר למפוטרים לעסוק בהם. בין עיסוקים אלו: קנייה ומכירה של ספרים משומשים, גיזום של עצי דקל, תיקון מטריות, צחצוח נעליים, החלפת פילטרים חד פעמיים בסיגריות וחיזוי העתיד באמצעות קלפי טארוט. תיקון מזרנים הוא סעיף נפרד מתיקון מטריות וקילוף פירות הוא סעיף שונה ממכירתם בקיוסקים. אם זה לא מספיק אבסורדי, הרי שקיים גם מיסוי על עיסוקים שונים, לפי קנה מידה שנראה שרירותי לגמרי – מי שעוסק בריצוף ישלם מיסים בגובה 160 פסו לחודש ולעומתו מי שמשווק ביטוח – יחויב רק בעשרים. אין בזה היגיון – אבל כך קבע המשרד לאוצר ולמחירים. כן, יש בקובה משרד ממשלתי שמפקח על המחירים. חוץ מזה, רצפים צריכים גם לקבל אישור לעבודתם ממשרדו של היסטוריון עירוני.

הקורא יבין בקלות שהעיסוק בהחלפת פילטרים בסיגריות לא הזניק את הכלכלה הקובנית, אך לעומת זאת ההידרדרות הכללית כבר גורמת לעליית מתח בין הגזעים בקובה. הקובנים הלבנים על פי רוב יכולים לבקש ולקבל תמיכה כלכלית מקרובי משפחה בארה“ב, לעומת הקובנים השחורים שקרובי משפחתם בחו“ל אינם מסוגלים לסייע להם, ולא נותר להם אלא לקנא. בנוסף, העילית הצבאית בקובה התמזגה במידה רבה עם העילית הפוליטית וכיום היא שולטת למעשה על כשישים אחוזים מכלל התעשייה. גם אם תהיה רפורמה כלכלית אמיתית בקובה, ישנם סיכויים גבוהים שהיא לא תהיה למען העם המרושש, אלא למען עילית שתרצה להתעשר עוד יותר, הפעם על ידי מעורבות בעולם העסקים הבינלאומי. כעת השאלה היא שאלת מחאה – האם יכול לקום בקובה כוח התקוממות עממי שיביא לסיומו של המשטר הדיקטטורי? 0

___________

כשפרוסט פגש את ביאליק

הקבלה מעניינית בין שני היוצרים חושפת את החיפוש של שניהם אחר יישום חומרי וממשי לעולם הערכים והאידיאות. בין הלכה לאמנות

פרוסט וביאליק לא נפגשו מעולם, למרות שחיו באותה תקופה, אבל מבקר ותיק בשם אדם קירש החליט לערוך ביניהם הקבלה בגיליון החדש של Jewish Review of Books. ביאליק היה משורר לאומי, בעוד פרוסט היה סופר בינלאומי של העולם המודרני, ואף על פי כן סיפורו של פרוסט נותר במידה רבה סיפור יהודי. אביו היה קתולי ופרוסט עצמו הוטבל לנצרות בילדותו, אך אמו הייתה יהודייה ממוצא גרמני ופרוסט היה קרוב אליה מאוד. הוא גם הזכיר אותה חיצונית וזו הסיבה לכך שחבריו תיארו את חזותו לעתים קרובות כ“פרסית“ או “אשורית“ (כדי לא לומר “יהודית“).

היחס של פרוסט ליהדות היה כאל “מורשת העבר“, מין נטל שמוטב להשליכו ולשכוח ממנו. אולי מכאן הערצתו הגדולה של פרוסט לאמנות, התחום היחיד שבו במשך כמה דורות (עד השואה) האינטלקטואל היהודי המתבולל יכול היה להרגיש את עצמו באמת בבית. ביאליק, מצדו, כשכתב עבור קהל יעד יהודי משכיל בסלונים של אודסה, התעקש שהספרות והאמנות יכולות וצריכות להיות מודרניות בצורתן ויהודיות בתוכנן, דבר שפרוסט לא יכול היה להתחבר אליו.

צילום: קלוגר זולטן לע"מ

צילום: קלוגר זולטן לע"מ

חרף ההבדלים, קירש מצביע על הקבלה מעניינת בין השניים. ביאליק, במסתו המפורסמת על הלכה ואגדה, מדגיש שלא ניתן ליישם את הערכים הנעלים של האגדה בחיים ללא אחיזה חומרית־הלכתית בקרקע המציאות. וכהלכה עבור ביאליק, כך האמנות עבור פרוסט. נקל לראות בו אדם ששקוע באסתטיקה לשמה ומאריך בתיאורים של נופים וצלילי כינור, אך פרוסט עצמו האמין שהאמנות אינה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי להרחיב את גבול תפיסתו של האדם ולהעשיר את חווייתו. פרוסט זלזל ב“נזירי מוסיקה“, כאלה שהולכים ומאזינים פעמים רבות לאותה סימפוניה; הוא סבר שהם לא באמת חווים אותה.

באשר לזהותו היהודית של פרוסט, ביוגרפיה חדשה שלו מציגה אותו בתור יהודי שרואה את יהדותו כמצב “סתמי“ וחסר משמעות חיובית; בדומה לתפיסתו של ההוגה הקומוניסטי אלן בדיו בספרו החדש. בדיו מאמין שכל ניסיון לקשור ליהדות זהות חיובית (דתית, אתנית, לאומית וכן הלאה), סופו בהתפרצות אלימה של לאומנות שמוצאת את ביטוייה, בעיקר אך לא רק, באלימות של ישראל כלפי פלשתינים. לעומת יהודים לאומיים כמו ביאליק, בדיו מעלה על נס יהודים שניתקו את עצמם מהשתייכות זו – פאולוס, מרקס או טרוצקי, אך כאן בדיוק הבעיה. אותם הוגים ניתקו את עצמם לא לטובת חוויה ניטרלית, אלא לטובת אידיאל אחר, נוצרי או קומוניסטי.

צילום: AFP

צילום: AFP

ניתוקו של היהודי מהמסורת שלו לא הופך אותו ליצור “ניטרלי“, אלא לאדם שמגויס לאידיאל רוחני אחר. בסופו של דבר כל יהודי מוצא לו את ההלכה וההגדה שלו, שאליהן הוא הופך מחויב. אלו אינן הופכות עבורו לכלא של דוגמות לאומניות, אלא למקום שממנו תמיד ניתן לצאת ואליו תמיד חוזרים. וזו, חותם קירש את דבריו, הגדרה אחרת למושג “בית“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013