סקירת יולי 2013

ה מוסלמיות רוצות

בעיות של שפה וזהות מקשות על יצירת שינויים בחיים האינטימיים בעולם הערבי, ואף על פי כן – מתברר שרוחות המהפכה הגיעו גם לשם

הירחון הליברלי Reason ראיין החודש חוקרת מגדר ומיניות בעולם הערבי בשם שירין אל־פאקי, במטרה להבין האם ועד כמה הטלטלות שעובר העולם הערבי משפיעות על חייהם הפרטיים־אינטימיים של האזרחים. אל־פאקי החלה לחקור את העניין בעקבות פגישתה עם מגפת האיידס. כמו בכל חברה שמרנית, גם בעולם הערבי־מוסלמי טוענים שמדובר ב“מחלה של המערב המופקר“ ושהיא לא קיימת אצלם אלא כתופעה שולית. אבל האמת היא שהעולם הערבי הוא אחד משני האזורים בעולם שבהם מגפת האיידס מתעצמת, גם במספר הנדבקים וגם במספר המתים.

על פי דבריה של אל־פאקי, בחברה הערבית קשה לחולל שינויים בתחום האינטימי, היות שגם אלו שרוצים שינוי בתחום המדיניות נוטים לדחות אותו כשמדובר בחיי המשפחה. אחד המרואיינים מכיכר תחריר אמר לאל־ פאקי שהוא אינו מתכוון להתיר רסן בתחום המיני, והוא מאמין במוסד המשפחה. כשהוא אומר “משפחה“ הוא מתכוון כמובן למוסד המסורתי המוסלמי, כולל מערכת שידוכים ידועים מראש.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

עם זאת, חשוב לציין שלא תמיד השמרנות היתרה היא באמת כזו. למשל, בקרב תיירים מוסלמים עשירים שמגיעים למצרים מנסיכויות המפרץ מקובל לערוך מה שנקרא “נישואי קיץ“ – בילוי בתקופת החופשה בחברת מצריות עניות, שאיתן הם “מתחתנים לקיץ“ תוך קבלת גושפנקא מאיש דת מוסלמי מתאים. כל הצדדים דוחים בשאט נפש את ההאשמות שלפיהן מדובר בזנות; לדבריהם זהו סעיף הכנסה מכובד בתעשיית התיירות המצרית.

קושי נוסף הוא בתחום השפה. מרחב הדיון בתופעות הקשורות למיניות הוא מוגבל ביותר בשפה הערבית וקשה לדבר על הנושא שיחה מעמיקה מבלי להיגרר לגסויות. גם תפיסת הזהות בעולם הערבי מקשה מאוד על שיח פתוח בענייני אינטימיות. פעילה אחת מארגון הומולסבי בלבנון אמרה לאל־פאקי שבעולמה החברתי היא לא יכולה אפילו להזדהות כאדם אינדיבידואלי, שלא לדבר על הזדהות בתור נושאת נטייה מינית שונה. היא קודם כול בת של אביה ואחר כך אשתו של בעלה. היא לא קיימת בתור אישה עצמאית, וגם היחס של המשפחה אליה הוא כאל פונקציה.

כך, אישה מצרית צעירה מאזור עני ושמרני בדרום התפרנסה בכבוד בתור מדריכת תיירים. אלא שכתוצאה מכך היא הפכה למפרנסת עיקרית של משפחתה – הוריה ואחיה. כשהיא הכירה בחור ורצתה להביא אותו הביתה כדי לקבל את ברכת הוריה היא נתקלה בסירוב נחרץ, עקב החשש שהכנסתה של המשפחה תיפגע אם היא תתחיל להרוויח למען המשפחה שלה עצמה. כשהבחורה נשאלה מדוע אינה מסוגלת לפרוק את עול הוריה, הרי היא עצמאית מבחינה כלכלית – היא ענתה שאינה יכולה לעשות להם את זה. אביה הוא חבר נשוא פנים במסגד המקומי ואם תפגע בכבוד המשפחה היא תוכרז כבת מורדת ומזלזלת. כך שגם העצמאות הכלכלית אינה תמיד מספיקה.

על אף האמור, בכל זאת מתרחשים שינויים. נשים שנפגעו או נוצלו מינית מדברות על זה יותר, על אף ההשלכות הכרוכות בדבר. גם בתחום האינטימי, כיום אישה ערבייה מוכנה יותר להגיד – גם לבעלה – אילו דברים היא רוצה או לא רוצה. נשים רבות רוצות כיום יותר הבנה והתחשבות אינטימית מצד הבעלים, כשהגברים, מצידם, לא תמיד מסוגלים להבין זאת; מעולם לא באו אליהם בדרישות כאלה. וכמובן, קיימת מוכנות גבוהה יותר לחקור פרשנויות חלופיות לנורמה המוסלמית, נורמות שהיו קיימות במהלך הדורות וטושטשו על ידי חומייני והאחים המוסלמים. המאבק של כיכר תחריר עובר כעת גם לחדרי מיטות.

_________

עוד לא אבדה תקוותם

ספר חדש תוקף בחריפות את הסוציאליזם המערבי וטוען כי רק הקומוניזם מהווה תחליף ריאלי לקפיטליזם. השמאל מדשדש במקום

רשימתו של ג'פרי אייזק ברבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent  מוקדשת לספר חדש מאת כותבת מרקסיסטית – פסיכואנליטיקאית בשם ג‘ודי דין, הרוצה להחיות את הקומוניזם בתור אופציה ממשית בעולמנו. עצם העובדה שספר מהסוג הזה מתפרסם מראה כי עוד לא אבדה תקוותם של חסידי לנין, וחשיבותה של ביקורת ספציפית זו היא בעצם פרסומה בבמה שמאלית, סוציאל דמוקרטית, שכזו.

על אף שמדובר בחוקרת אקדמית שאף עורכת כתב עת מקוון בשם “תיאוריה ואירוע“, הספר הנוכחי ששמו “אופק קומוניסטי“ אינו ספר מלומד אלא חיבור פולמוסי, והמבקר חושב שנכון יהיה לכנותו “חיבור תוקף“. כבר נכתב במדור זה על “מבשרי הקומוניזם“ של היום – ז‘יז‘ק ובדיו – אך המחברת בהחלט צועדת מספר צעדים קדימה. היא אפילו נוזפת בבדיו על שאינו “קומוניסט אמיתי“, כיוון שעבורו הקומוניזם הוא בגדר רעיון מופשט ולא מצע פוליטי עכשווי.

צילום: גטי אימאג'ס

צילום: גטי אימאג'ס

המחברת טוענת בראשית דבריה כי הקומוניזם הסובייטי מעולם לא נחקר. כל החיבורים נגדו היו בגדר תעמולה מערבית־קפיטליסטית, שחששה מהחלופה הרעיונית בדמות הקומוניזם ולכן השמיצה אותו ללא הרף. אגב, כיאה לחסידת אידיאולוגיה בלתי מתפשרת, דין כלל לא עורכת הבחנה בין מתנגדי הקומוניזם השונים. ליברלים, שמרנים, סוציאל דמוקרטים, אנרכיסטים – כולם עשו יד אחת כדי לדחות את החלופה הקומוניסטית ולהפוך אותה ללא רלוונטית. מכאן דין עוברת בקלות לצעד הבא; היא מגנה את השמאל על דבקותו היתרה ב“דמוקרטיה“ תוך התעלמות מכך שלא תיתכן דמוקרטיה בחברה שבה “אחוז אחד שולט בכולם“. דין מאמינה במרד זועם של המונים ולא מודאגת מההשלכות האפשריות של זעם חסר הבחנה שכזה. וזו גם הביקורת שלה כלפי התנועה ל“כיבוש וול סטריט“. היא אמנם רואה בה מבשרת גדולה של שינוי חברתי ומחאה קולנית נגד הסדר הקפיטליסטי – אך בו זמנית היא מציינת כי מחאה זו לא תפסה תאוצה כיוון שחסרה לה הנהגה. למען הסר ספק, כשאומרים “הנהגה“ הכוונה היא למפלגה שתוביל את ההמונים תוך שימוש במשמעת. המפלגה בתפיסתו של לנין אינה משחקת לפי כללי המשחק של הסדר הדמוקרטי. היא מקעקעת אותו עד היסוד על מנת לבנות סדר חדש שבו היא שולטת ללא מצרים.

מה ניתן לעשות עם טיעוניה של דין? לדעתו של המבקר לא הרבה. דין לא דנה לעומק באף תופעה חברתית משמעותית של השנים האחרונות – כולל “האביב הערבי“ או קריסתה הכלכלית של יוון. כמובן, דין גם מדלגת בקלילות על כל ההיסטוריה של הטוטליטריות הקומוניסטית במאה ה־20. תיאורטיקנים אחרים בתחום הניאו־מרקסיסטי הצהירו כבר מזמן שהסיכוי היחיד שיאפשר לתפיסה סוציאליסטית להתקבל בציבור ולהשפיע הוא אופי דמוקרטי. הסוציאליזם חייב להיות דמוקרטי, או שהוא לא יהיה. המבקר גם מודה שייתכן שהביקורת על תנועות השמאל הדמוקרטי מוצדקת שכן הן באמת לא מהוות היום חלופה אמיתית לתפיסה הניאו ליברלית השלטת בכלכלה. אולי זה מה שדוחף חלק מהתיאורטיקנים לחיבוק הדוב של הפנטזיה הקומוניסטית, אך זו עדיין פנטזיה. לאחר התפרקותה של ברית המועצות ונפילתו של מסך הברזל אבד עליה הכלח באופן רשמי. הגאולה הקומוניסטית נשמעת קוסמת, אבל היא לא תגיע. לשמאל נותר המסלול הדמוקרטי של דיונים אינסופיים, מחאה, ביקורת חברתית ופשרות של מחצית הדרך. נשמע הרבה פחות הרואי ומסבר את האוזן.

לקראת סיום, המבקר מביא ציטוט של מרקס שנראה שהופרך על ידי המציאות: בניגוד לדעתו של הוגה הקומוניזם, לא תמיד האנושות לוקחת על עצמה רק את הבעיות שהיא מסוגלת לפתור.

_________________

מהפכה של החלפת פילטרים

הממשל הקומוניסטי בקובה הציג רפורמה לשיפור המחיה אך למעשה גרם להידרדרות הכלכלה. כשהשלטון דואג בעיקר לעצמו

ועוד קצת על קומוניזם. רשימתו של חוסה אזל ברבעון האמריקני לענייני חוץ World Affairs מזכירה לקוראים איך האידיאולוגיה הקומוניסטית נראית במציאות. נושא עיסוקו הוא האי קובה והרפורמה הכלכלית שמנסים לערוך שם. אזל מזכיר לקוראים שב־2006 העביר השליט הנצחי פידל קסטרו את ההנהגה לאחיו ראול, שגילו כיום 82. אך טבעי הוא שחילופי השלטון בין הקשישים הללו יזכירו את תקופת שקיעתה של ברית המועצות בסוף שנות ה־80, כאשר תוך שלוש שנים הלכו לעולמם שלושה ראשי מדינה עד לעלייתו של גורבצ‘וב.

הבחירה הצפויה למחליפו של ראול קסטרו היה סגנו, חוזה רמון מצ‘אדו ונטורה, קשיש בן 82 אף הוא, אלא שהמועמד הראשי התחלף לפתע וכעת מדברים על מיגואל דיאז קנל, איש מנגנון המפלגה בשנות החמישים לחייו.

צילום: גטי אימאג'ס

צילום: גטי אימאג'ס

למי שנושא עיניו לגורבצ‘וב של קובה, חשוב להזכיר שראול מושל בקובה לא מפני היותו ראש מועצת המדינה, אלא משום היותו מזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית, ראש כוחות הביטחון ואחיו של פידל. האידיאולוגיה השלטת בקובה, המכפיפה את האזרח למדינה ואת המדינה למפלגה, משרתת למעשה את הצרכים של העילית השלטת. השחיתות וההתנהלות הכלכלית המגושמת של הממשל הקומוניסטי מובילות את הקובני הפשוט לעברי פי פחת: כושר הקנייה שלו הולך ומידרדר. מחקר באוניברסיטת מיאמי גילה כי פועל קובני ממוצע צריך לעבוד 57.5 שעות על מנת לקנות שקית חלב – בעוד לתושב קוסטה ריקה דרושות 1.7 שעות עבודה בלבד לשם כך.

ואיך הממשל מטפל בזה? הרפורמה הכלכלית של ראול קסטרו משנת 2010 הבטיחה להביא לשגשוג כלכלי בכך שתפטר 1.3 מיליון עובדים קובנים (כחמישית מכוח העבודה במדינה) ותעביר אותם ל“מגזר הפרטי“. אלא שהמדינה לא שחררה את המושכות לגמרי, והרכיבה רשימה ממוספרת של 181 עיסוקים שמותר למפוטרים לעסוק בהם. בין עיסוקים אלו: קנייה ומכירה של ספרים משומשים, גיזום של עצי דקל, תיקון מטריות, צחצוח נעליים, החלפת פילטרים חד פעמיים בסיגריות וחיזוי העתיד באמצעות קלפי טארוט. תיקון מזרנים הוא סעיף נפרד מתיקון מטריות וקילוף פירות הוא סעיף שונה ממכירתם בקיוסקים. אם זה לא מספיק אבסורדי, הרי שקיים גם מיסוי על עיסוקים שונים, לפי קנה מידה שנראה שרירותי לגמרי – מי שעוסק בריצוף ישלם מיסים בגובה 160 פסו לחודש ולעומתו מי שמשווק ביטוח – יחויב רק בעשרים. אין בזה היגיון – אבל כך קבע המשרד לאוצר ולמחירים. כן, יש בקובה משרד ממשלתי שמפקח על המחירים. חוץ מזה, רצפים צריכים גם לקבל אישור לעבודתם ממשרדו של היסטוריון עירוני.

הקורא יבין בקלות שהעיסוק בהחלפת פילטרים בסיגריות לא הזניק את הכלכלה הקובנית, אך לעומת זאת ההידרדרות הכללית כבר גורמת לעליית מתח בין הגזעים בקובה. הקובנים הלבנים על פי רוב יכולים לבקש ולקבל תמיכה כלכלית מקרובי משפחה בארה“ב, לעומת הקובנים השחורים שקרובי משפחתם בחו“ל אינם מסוגלים לסייע להם, ולא נותר להם אלא לקנא. בנוסף, העילית הצבאית בקובה התמזגה במידה רבה עם העילית הפוליטית וכיום היא שולטת למעשה על כשישים אחוזים מכלל התעשייה. גם אם תהיה רפורמה כלכלית אמיתית בקובה, ישנם סיכויים גבוהים שהיא לא תהיה למען העם המרושש, אלא למען עילית שתרצה להתעשר עוד יותר, הפעם על ידי מעורבות בעולם העסקים הבינלאומי. כעת השאלה היא שאלת מחאה – האם יכול לקום בקובה כוח התקוממות עממי שיביא לסיומו של המשטר הדיקטטורי? 0

___________

כשפרוסט פגש את ביאליק

הקבלה מעניינית בין שני היוצרים חושפת את החיפוש של שניהם אחר יישום חומרי וממשי לעולם הערכים והאידיאות. בין הלכה לאמנות

פרוסט וביאליק לא נפגשו מעולם, למרות שחיו באותה תקופה, אבל מבקר ותיק בשם אדם קירש החליט לערוך ביניהם הקבלה בגיליון החדש של Jewish Review of Books. ביאליק היה משורר לאומי, בעוד פרוסט היה סופר בינלאומי של העולם המודרני, ואף על פי כן סיפורו של פרוסט נותר במידה רבה סיפור יהודי. אביו היה קתולי ופרוסט עצמו הוטבל לנצרות בילדותו, אך אמו הייתה יהודייה ממוצא גרמני ופרוסט היה קרוב אליה מאוד. הוא גם הזכיר אותה חיצונית וזו הסיבה לכך שחבריו תיארו את חזותו לעתים קרובות כ“פרסית“ או “אשורית“ (כדי לא לומר “יהודית“).

היחס של פרוסט ליהדות היה כאל “מורשת העבר“, מין נטל שמוטב להשליכו ולשכוח ממנו. אולי מכאן הערצתו הגדולה של פרוסט לאמנות, התחום היחיד שבו במשך כמה דורות (עד השואה) האינטלקטואל היהודי המתבולל יכול היה להרגיש את עצמו באמת בבית. ביאליק, מצדו, כשכתב עבור קהל יעד יהודי משכיל בסלונים של אודסה, התעקש שהספרות והאמנות יכולות וצריכות להיות מודרניות בצורתן ויהודיות בתוכנן, דבר שפרוסט לא יכול היה להתחבר אליו.

צילום: קלוגר זולטן לע"מ

צילום: קלוגר זולטן לע"מ

חרף ההבדלים, קירש מצביע על הקבלה מעניינת בין השניים. ביאליק, במסתו המפורסמת על הלכה ואגדה, מדגיש שלא ניתן ליישם את הערכים הנעלים של האגדה בחיים ללא אחיזה חומרית־הלכתית בקרקע המציאות. וכהלכה עבור ביאליק, כך האמנות עבור פרוסט. נקל לראות בו אדם ששקוע באסתטיקה לשמה ומאריך בתיאורים של נופים וצלילי כינור, אך פרוסט עצמו האמין שהאמנות אינה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי להרחיב את גבול תפיסתו של האדם ולהעשיר את חווייתו. פרוסט זלזל ב“נזירי מוסיקה“, כאלה שהולכים ומאזינים פעמים רבות לאותה סימפוניה; הוא סבר שהם לא באמת חווים אותה.

באשר לזהותו היהודית של פרוסט, ביוגרפיה חדשה שלו מציגה אותו בתור יהודי שרואה את יהדותו כמצב “סתמי“ וחסר משמעות חיובית; בדומה לתפיסתו של ההוגה הקומוניסטי אלן בדיו בספרו החדש. בדיו מאמין שכל ניסיון לקשור ליהדות זהות חיובית (דתית, אתנית, לאומית וכן הלאה), סופו בהתפרצות אלימה של לאומנות שמוצאת את ביטוייה, בעיקר אך לא רק, באלימות של ישראל כלפי פלשתינים. לעומת יהודים לאומיים כמו ביאליק, בדיו מעלה על נס יהודים שניתקו את עצמם מהשתייכות זו – פאולוס, מרקס או טרוצקי, אך כאן בדיוק הבעיה. אותם הוגים ניתקו את עצמם לא לטובת חוויה ניטרלית, אלא לטובת אידיאל אחר, נוצרי או קומוניסטי.

צילום: AFP

צילום: AFP

ניתוקו של היהודי מהמסורת שלו לא הופך אותו ליצור “ניטרלי“, אלא לאדם שמגויס לאידיאל רוחני אחר. בסופו של דבר כל יהודי מוצא לו את ההלכה וההגדה שלו, שאליהן הוא הופך מחויב. אלו אינן הופכות עבורו לכלא של דוגמות לאומניות, אלא למקום שממנו תמיד ניתן לצאת ואליו תמיד חוזרים. וזו, חותם קירש את דבריו, הגדרה אחרת למושג “בית“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומי  On אוגוסט 11, 2013 at 7:07 pm

    ההשואה בין פרוסט לביאליק לא משכנעת
    אגב, מדוע ביאליק נטש את ההלכה אם זוהי תפיסתו ביחס שבין הלכה ואגדה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: