מפת דרכים- המשך הדיון עם יואב שורק

sorek 4

 

 

בתגובה לרשימתי "גם למיעוט החריג מגיעה אהבה" , יואב פרסם רשימה שכותרתה "אם יש מוסר מיני". אני רואה בה את המשך הדיון שהתפתח בעקבות רשימתו המקורית. דיון זה הוא חשוב בעיני כיוון ששיח ישראלי בנושא ההומו לסבי לעיתים קרובות מדי אינו מצליח להתעלות מעל לרמת הטחות הדדיות נוסח : "אתה סוטה- ואתה הומופוב". אני מבקש להמשיך את הדיון בסגנון זה. יש לנו הזדמנות להביא לישראל את צורת הדיונים הפומביים המוכרת בארה"ב שבה משתתפים פעילים גאים ידועים לצד פעילים שמרניים חשובים, כשהדיונים מתנהלים מתוך כבוד הדדי- גם אם הטון בהם הוא לוהט למדי. בתור דוגמה ניתן להביא שיח בין חוקר מדיניות גיי ג'ונתן ראוך ופעיל למען משפחה דייויד בלנקנהורן או בין פילוסוף גיי ג'ון קורבינו לפעילה שמרנית מגי גאלאגר.

ובכן, בתגובתו יואב מתמקד בשתי טענות: הרחבת המעגל של אנשים הומו לסביים כתוצאה מלגיטימציה גדלה ואי הכרות עקרונית במושג כלשהו של "מוסר מיני". לפני כן יואב טוען את "טענת התשתית" ביחס למוסר המיני, כשהוא בוחר להימנע מהוויכוח סביב התכנים הספציפיים של אותו מוסר מיני. אך אני חושב שזהו לב ליבו של הדיון. כיון שאני שייך לאותה קבוצה ( המהווה רוב, כך אני מקווה ) שסבורה "משום מה" שקיים הבדל עקרוני ומהותי בין נישואי אח ואחות ( או אח ואח, לצורך העניין) לנישואי שני גברים בוגרים. לא אפרט כרגע את סיבת ההבחנה, ורק אומר שאשמח להמשיך את הדיון ברגע שאיווכח שבכל אוכלוסייה אנושית לאורך ההיסטוריה  קיים אחוז מסוים של אנשים שמסוגל להימשך אך ורק לאחים מדרגת קרבה ראשונה וכל צורת חיים אינטימית אחרת היא בגדר בלתי אפשרי עבורו. עובדה כזו הייתה סותרת כמעט את כל הידוע לנו מתחום של פסיכולוגיה אבולוציונית. לכן כעת אין טעם לדון בה.

אבל בהחלט יש ויש טעם לדון בתכנים הספציפיים של מוסר מיני. למשל, אם בחרנו את הדוגמה של גילוי עריות- לא ניתן להתעלם מהעובדה שלאורך ההיסטוריה, חברות אנושיות פירשו את האיסור בצורות שונות. כך, בנצרות הקתולית, נישואין עם קרובי משפחה עד דרגת קרבה עשירית ( !) נחשבים לגילוי עריות. לעומת זאת, ביהדות קיים איסור על נישואי אחים- אך נישואין בין בני דודים לא רק מותרים, אלא אף זוכים לעידוד- דבר שהיה מעורר חלחלה אצל קאתולי טוב. פוליגמיה שנחשבת היום מוקצה, הייתה מקובלת ברוב החברות האנושיות , כולל בחברה יהודית מסורתית ( אגב, בדיונים סביב נושא הומולסבי בארה"ב, המתנגדים להכרה בנישואין חד מיניים שואלים את המצדדים בד"כ : " אז מה, אתה בעד כל צורת נישואין? כולל פוליגמיה ונישואי אחים?). זאת תוך פספוס קטן של העובדה שדווקא מי שמצדד בהגדרת הנישואין המסורתית צריך להשיב לשאלה : "מדוע בעצם לא פוליגמיה" ? באחת, איננו יכולים סתם לקבל את הגדרת הנישואין והנורמות המיניות המסורתית, כי אין תחת ידינו הגדרה אחת ואחידה כזאת.

ומכאן לשאלת התפוצה של נטייה הומו לסבית . בנושא זה, יואב ממשיך לא להסכים איתי ואני אתו, כשכל אחד סבור מן הסתם שהשני טועה. לי נותר רק לנסות לספק הסבר אפשרי למקור טעותו . דיבורים על רצף הקיים בנטייה מינית ( כולל בערך ויקיפדיה הרלוונטי) מתייחסים להתנהגותו המינית של הפרט ולא לנטייתו, על פי רוב. רוב המחקרים המצויים בידינו מצביעים על כך שנטייה מינית היא יציבה יחסית אצל רובם המוחלט של גברים במהלך חייהם ומעט יותר גמישה אצל נשים. במחקר הולך ומתבהר שגם אלו המגדירים את עצמם כביסקסואלים, נוטים לתפיסה עצמית לא ככאלו הנמשכים לשני המינים בו זמנית , ובטח שלא כבוחרים את נטייתם, אל כנמשכים יותר למין השני ולמין שלהם בתקופות חייהם השונות. מוסיפה להתרשמות שלי העובדה שאחוז של הומו לסביים באוכלוסייה בכל המדינות הסובלניות ביותר מוסיף להיות חד ספרתי, פחות מ-5% בד"כ ( זה לא סותר את האפשרות שאולי יש יותר התנסויות הומוסקסואליות בקרב בני נוער ). בנוסף, התרשמותו של יואב מאחוזים גבהים של יציאה מהארון מתאזנת אולי ע"י ידע שלי ( ומדובר בידע אישי בלתי אמצעי) על מספר רב של אנשים שנמנעים מלצאת מהארון, גם אם סביבתם החברתית כבר קולטת את נטייתם המינית מזמן. חלק מההסבר לכך הוא פחדים שלהם וחלק – העובדה שאנו עוד רחוקים מסובלנות חברתית מושלמת כלפי אנשים הומו לסביים.

בתגובתי הראשונה לא התייחסתי לשאלת המחירים- ואעשה זאת כעת, בקצרה. יציאה מהארון- כמו גירושין המוזכרים ברשימה הקודמת הם בעלי מכנה משותף. שניהם גובים מחיר כבד בתחום אחד מוגדר- מידת הקבלה החברתית. קשה לי לדמיין מקרה שבו אדם פוטר מעבודה, הורחק מקהילתו או נודה ע"י חבריו בגלל מריבות עם אשתו או בגלל היותו בארון. לעומת זאת- נקל לדמיין מציאות הפוכה. כך שיציאה מהארון בהחלט כרוכה במחיר שאי יציאה מהארון אינה כרוכה בו. לכן הטענה "מדוע שמישהו יבחר לעצמו דרך כה קשה" היא שרירה וקיימת. ניתן להקביל אותה למצב שבו יהודי החי במקום כלשהו בעולם מחליט לעלות לארץ ושכנו היהודי אומר לו : "שמע, אל תחשוב את עצמך יותר מדי. גם להישאר בגלות זה לא קל". להישאר בגלות יכול להיות בהחלט לא קל, אך הישארות כרוכה לעולם בשימור של הקיים- ולעומתה עלייה לארץ ( כמו גירושין ויציאה מהארון)- כרוכה לעולם בפירוק של מסגרת מוכרת וצעד אל הבלתי ידוע. יש אנשים שמתמודדים עם זה בצורה יותר מוצלחת ויש כאלה פחות. אבל כייף זה בטוח לא.

וזה מביא אותי לטענה המרכזית. אני סבור, בין היתר על סמך חוויה אישית, שהסיבה האמיתית ליציאה מהארון היא לא "מתירנות מערבית", אלא חוסר יכולת להמשיך ולחיות בהסתרות וסודות. בזה מציאות של "ארון" דומה למציאות של נישואין כושלים או גלות- תחושת המחנק הופכת לבלתי נסבלת. לא ידוע לי שנערך מחקר רלוונטי לנושא, אך אני סבור שאם מישהו ייקח על עצמו לחקור את ההבדלים הפסיכולוגיים בין הומו לסביים שבחרו לצאת מהארון לאלו שלא, הוא יגלה שההבדל הוא לא ב"רמת ההפקרות", אלא במידת היכולת לנהל חיים כפולים.

לאן כל זה מוביל אותנו ? אני מאמין שזה מוביל לחברה בריאה יותר, אבל מוכן גם להודות ( בדומה ליואב) שאין לי תשובות לכל השאלות. יש בעולם המשפחה הפוסט מודרני תופעות שבהחלט מדאיגות אותי: בחירה מודעת שלא להביא ילדים, משפחות נוסח "אם חד הורית ואב בלתי נראה", חוסר אחריות הורית- כל אלו מהווים איום משמעותי. כניסתה המאסיבית של המיניות הוירטואלית לחיינו הופכת את כל המצב למורכב עוד יותר. בירור גבולות המותר, האסור והראוי במצב הזה- זאת משימה כבירה. חשוב שיואב שורק, וכל הקהל השמרני- ימני האחראי והבוגר, יידעו שאנשים הומו לסביים אחראים אינם אויבים ומהרסים, אלא אדרבא- שותפים פעילים להתוויה של אותה "מפת דרכים". אני רוצה לסיים בהבעת תקווה שהדיון הזה ישמש לא רק לליבון המחלוקת, אלא להבנה איך ניתן לבנות דברים יחד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הילה  On אוגוסט 20, 2013 at 8:37 am

    הערה שלא ממן העניין אך נוגעת לסיפא של המאמר. מדוע "בחירה מודעת שלא להביא ילדים" מדאיגה אותך? לרוב, זו החלטה מושכלת של אנשים, המגיעים למסקנה שאין ביכולתם להיות הורים, משום האחריות העצומה הכרוכה בגידול וחינוך ילדים בעולמנו ומשום שאין ברשותם המשאבים הפיזיים, הנפשיים או הכלכליים לעמוד בה. מדוע לא לכבד ולהעריך אנשים שמגיעים להחלטה כזו ואינם מולידים ילדים פשוט משום ש"צריך" ו"זה מובן מאליו" ורק אז מגלים את חוסר מסוגלותם ההורית, כשמי שמשלמים את המחיר אלה הילדים שנולדו (ובדיעבד, החברה כולה). לכן גם מוזר לי שאתה כורך זאת במשפט אחד יחד עם "חוסר אחריות הורית", כשהתופעה מצביעה על היפוכה הגמור (אולי "עודף אחריות הורית"). יש בכך כמו כדי לרמוז כי גם תופעות נוספות הקשורות לתכנון המשפחה כמו הפלות ואמצעי מניעה הן בבחינת תופעות "מעוררות דאגה".
    לידיעתך, זו החלטה כואבת ולא פשוטה בכלל, במיוחד במדינת ישראל, "מעצמת הפריון והילודה", כאשר, כמו על האוכלוסייה הגאה, גם על האוכלוסייה הלא-הורית להתמודד עם תגובות הסביבה ולחציה.

  • זאב שביידל  On אוגוסט 20, 2013 at 8:06 pm

    הילה יקרה

    תודה על הערתך החשובה

    בדבריי התכוונתי לתופעה ההולכת וגדלה במערב אירופה, שבה זוגות צעירים ומתפרנסים בוחרים שלא להביא ילדים כדי לא לפגוע ברמת חייהם. כמובן, אני חושב שצריכה להיות מדיניות חברתית שמעודדת ילודה ע"י בנייה נכונה של תמריצים כלכליים, כמו בצרפת

    שוב תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: