סקירת אוגוסט 2013

יתומי צ'אושסקו

בעקבות מחקר שבדק את התפתחותם של יתומים רומנים שגדלו עם חסך עצום בתקשורת, הוצאו הילדים מהמוסדות. סיפור ההצלחה של פרויקט בוקרשט

רשימתה של וירג'יניה הוג'ס במגזין המקוון Aeon מוקדשת להשלכות הרחוקות של אחד הפשעים נגד האנושות שבוצע על ידי המשטר הקומוניסטי ברומניה. הסיפור מתחיל ב־1966, עם עלייתו לשלטון של הרודן צ‘אושסקו. צ‘אושסקו רצה להגדיל את אוכלוסיית היתומים בארצו כדי להפוך אותם לתלויים לגמרי במדינה. לשם כך הוא הפך את ההפלה לבלתי חוקית עבור רוב הנשים והגדיל את נטל המס על כל משפחה שיש בה פחות מחמישה ילדים. מאוחר יותר אף נוצרה מיליציה מיוחדת של סיירים שעברו הכשרה רפואית ובדקו אם נשים עומדות ב“הקצאה“ הנדרשת.

 מחקר על יתומי רומניה         צילום: EPA

מחקר על יתומי רומניה צילום: EPA

כיוון שרוב ההורים היו עניים מכדי לפרנס ילדים כה רבים, הם נאספו לבתי היתומים הממלכתיים. כשב־1989 הוצאו צ‘אושסקו ואשתו להורג, בכ־700 בתי יתומים ברומניה נמצאו כ־170,000 יתומים. הבדיקה העלתה שרובם חיו בתנאים סדירים מבחינת תזונה והיגיינה, אך עם חסך עצום בתקשורת עם אנשים, דבר שגרם לרובם לפתח בעיות התפתחותיות חמורות. הידיעות על “יתומי צ‘אושסקו“ נפוצו בעולם.

ובחזרה לרשימה. פרופ‘ צ‘ארלס נלסון הוא נוירולוג החוקר את ההתפתחות האנושית המוקדמת, בין היתר באמצעות הדמיה. הוא היה שותף בפרויקט גדול של חקר התפתחות המוח אצל יונקים צעירים מאוד במטרה להבין את הקשר בין התפתחותם לבין רמת המגע וההתקשרות שהייתה להם עם אמהותיהם. נלסון גילה קשרים בין גירויי תקשורת בילדות לבין דפוסי התנהגות בוגרים, אך כמובן החלק שעניין אותו ביותר היה בדיקת הקשר הזה על בני אדם. לשם כך הוא היה צריך למצוא קבוצה של ילדים שלא זכו לקשר עם אדם מבוגר כתינוקות.

בנקודה הזו נכנסו לתמונה בתי היתומים ברומניה. הייתה זו הזדמנות נדירה לתצפת על ילדים שגדלו בתנאי חסך קיצוניים. כשמציגים את מטרת המחקר באופן הזה היא נשמעת כמו ניסוי אכזרי למדי, שמוריד את היתומים הקטנים לרמה של עכברי מעבדה. אך דברים מן הסוג הזה כבר קרו בעבר, ולא רק בגרמניה הנאצית. בשנות ה־60, למשל, חוקרים מאוניברסיטת ניו יורק הזריקו חומר נגוע בהפטיטיס לילדים עם פיגור שהיו מאושפזים במוסד, על מנת לעקוב אחרי התפתחותה של מחלה. תוצאות המחקר פורסמו בכתב עת יוקרתי לרפואה. הנחת העבודה של החוקרים הייתה שכיוון שבמוסדות שבהם ילדים אלו מאושפזים קיימת סכנת הידבקות גבוהה בכל מקרה, הם לא חושפים אותם לסיכון שהם לא היו חשופים אליו ממילא.

במקום אחר, חוקר במדינת אלבמה שבדרום ארה“ב עקב אחרי התפתחותה של מחלת עגבת בקרב כמה מאות שחורים, שלא זו בלבד שלא קיבלו טיפול אלא אפילו לא ידעו על מחלתם. המחקר נחשף בשנת 1972, ארבעים שנה לאחר שהחל, ורק חקירה בקונגרס הביאה לסיומו. אך טבעי לחשוב שעם “תקדימים“ מהסוג הזה כל חוקר יחשוב פעמיים ויותר לפני שינסה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

אלא שבמקרה של הילדים הרומנים, הניסוי נועד במידה רבה לסייע להם. למשל, המחקר בדק את ההבדלים בין הילדים שגדלו בבתי יתומים לאלו שגדלו אצל משפחות אומנה, גם מתוך כוונה למסור לממשלת רומניה המלצות בנוגע לדרך גידול ראויה. הקושי צץ כשהתברר שברומניה הפוסט־קומוניסטית לא קיימת מערכת משפחות אומנה. לכן, החוקרים היו צריכים לגייס תקציב כדי ליצור עבור קבוצת ילדים מסוימת מערכת כזו. דרך פרסומות בעיתונות הם גייסו קבוצה של הורים, ואלה עברו מבחנים קפדניים של מסוגלות הורית. כל זוג שלקח ילד תחת חסותו קיבל מימון בשווי של 96 דולרים לחודש, כמעט כפול מהשכר הממוצע ברומניה של אז.

המחקר, שקיבל את השם הרשמי “פרויקט בוקרשט“, קיבל את אישורן של ועדות אתיקה מכמה אוניברסיטאות והתחיל לפעול באפריל 2001, עם תאריך יעד לסיום כעבור 42 חודשים. כצפוי, המחקר גילה כי חסך בגירויים גורם לילדים שגדלים במוסדות לעיכוב התפתחותי ניכר ולשלל בעיות בהתפתחות הפסיכולוגית, האינטלקטואלית, המוטורית ואף המוחית. בשביל לדעת חלק מהדברים הללו לא צריך להיות חוקר מקצועי. הכותבת, שביקרה באחד מבתי היתומים המדוברים, שמה לב שרבים מהילדים סובלים מפזילה. הוסבר לה שהגורם לכך הוא העובדה שהם גדלו בסביבה כל כך דלת גירויים כך שאין להם על מה למקד מבט, ולכן רבים מהם לא למדו לעשות זאת.

תוצאות המחקר הביאו לשינוי מדיניות ארוך טווח, דבר שרוב החוקרים בתחום מדעי החברה יכולים רק לחלום עליו. מתוך 136 ילדים שהשתתפו במחקר המקורי, כעת רק 17 מוסיפים להתגורר במוסדות. אצל חלק מאלו שאומצו יש בעיות משלהם: ילדה צוענייה אחת הוחזרה למוסד לאחר שהוריה המאמצים טענו כי היא משקרת להם, גונבת דברים ו“יש לה ריח צועני“. ילדה אחרת בת 12 התחתנה עם ילד בן 12 בברכת הוריה המאמצים. אך בסך הכול, נראה שפרויקט בוקרשט תרם להקלה ניכרת בחייהם של ילדים רבים. הוא מהווה דוגמה לכך שחוקר ממגדל השן האקדמי יכול לשנות דברים בעולם. עם הרבה התמדה, הרבה משאבים, הרבה נחישות והרבה מזל.

___________

אלג'יראי קיומי

בניגוד לחבריו הפוסט־קולוניאליים אלבר קאמי לא דרש את הסתלקותה של צרפת מאלג'יר. מסתבר שהזרים לדעתו הם לא תמיד רעים

פול ברמן כותב ב־New Republic על היבט פחות מוכר במורשתו של הפילוסוף והסופר הצרפתי הגדול אלבר קאמי. הרשימה מוקדשת לפרסום הראשון המלא באנגלית של “כרוניקות אלג‘יריות“ – אסופת מאמרים פובליציסטיים של קאמי על ההתמודדות הצרפתית על הקולוניאליזם באלג‘יריה.

מתברר שלקאמי הייתה עמדה מורכבת בנושא, עמדה שאינה מתיישבת עם התפיסות הפוסט קולוניאליות הנפוצות באקדמיה של היום. מורכבות זו נבעה בראש ובראשונה ממצבו וזהותו האישיים. קאמי היה יליד אלג‘יר, בן לאב צרפתי ואם ספרדייה. לכן, כשהתחילה הלוחמה למען עצמאותה של אלג‘יר ב־1954 דעתו בעניין הייתה חצויה. הוא לא צידד באופן חד משמעי בהסתלקות צרפת מאלג‘יריה אלא דווקא בצירופה של זו לצרפת, תוך תשלום פיצויים מאסיבי כדי להתמודד עם העוני.

אלבר קאמי, 1957           צילום: גטי אימג'ס

אלבר קאמי, 1957 צילום: גטי אימג'ס

קאמי האמין שאין כל סיבה שאלגי‘ראים צרפתים לא יחיו באלג‘יר לצדם של אלג‘יראים ערבים־ מוסלמים (אולי במסגרת קנטונים כמו בשווייץ, שבה כל אחד יוכל לשמור על הדת שלו). יתרה מזאת, בשעה שרבים ראו בהתקוממות הערבית באלג‘יר ביטוי של רצון עממי אותנטי המכוון נגד השוד הקולוניאלי – קאמי ראה בה לעתים קרובות טרור לאומני אלים, הניזון ממגמות טהרניות מבית מדרשו של הנשיא נאצר, שמטרתו “לטהר“ את המזרח התיכון מזרים.

כמובן שקאמי, בתור הומניסט, התנגד בצורה נחרצת לטרור של “חזית השחרור הלאומי“. באחת הפעמים, כששהה בשטוקהולם לשם קבלת פרס נובל ב־1957, הוא אף אמר בהרצאה: “אנשי החזית שמים פצצות בחשמליות באלג‘יר. אולי באחת מהן נוסעת אמא שלי. אם זהו צדק, אזי אני מעדיף את אמא שלי על פני הצדק“. זה היה עוד נושא שבו הוא סירב בתוקף ליישר קו עם ידידו משכבר הימים, סארטר, שהביע תמיכה בלתי מסויגת בטרור – כולל הצדקה של הפיגוע באולימפיאדת מינכן.

קאמי מת בתאונת דרכים ב־1960 ולא חזה בגירוש המאסיבי של הצרפתים מאלג‘יר, אך הוויכוח שהוא התחיל נמשך באקדמיה של היום. בתחום הלימודים הפוסט קולוניאליים, מקובל לחלק את העולם למקומיים, שהם תמיד צודקים, ולזרים שהם תמיד “רעים“. השאלה כמה זמן ה“זרים“ מתגוררים במקום מסוים אינה רלוונטית; אולי להיפך, ככל שהכיבוש הכה שורש יותר, כך הוא רע יותר.

מאז, העולם הערבי ממשיך בטיהורים אתניים בתוכו – וכעת, אחרי היהודים והצרפתים, הגיע תורם של נוצרים מרחבי העולם הערבי. אם אבות אבותיך או אמונתם לא באו מכאן במקור, לעולם תישאר זר. השפעתו המעשית של טיהור אתני, כמובן, הייתה ונשארה בכך שהוא מדלדל ומרדד את חיי התרבות והחברה של המדינה שמבצעת אותו. היש סיכוי שהדבר ישתנה בעתיד וקאמי יוכר כסופר לא רק באירופה אלא גם בארץ מולדתו?

________________

כמו יוגורט שפג תוקפו

לאחר שנים של שגשוג, היהודים באירופה חשים רוחות אחרות. ההגירה המוסלמית, כשלון היורו ומגמות אנטי־ישראליות מחיים מחדש את האנטישמיות ביבשת השוקעת 

ו

עוד על טיהור אתני והשלכותיו. מגזין היהדות המקוון Mosaic, שהוא גלגול חדש לאתר jewishideasdaily.com, פרסם רשימה נרחבת מאת מישל גורפינקל הדנה בעתידה של יהדות אירופה. הרשימה פותחת בדבריו של ראש הקהילה היהודית בוורסאי, שמואל סנדלר. סנדלר הצהיר שהוא מעוניין להפוך את בית הכנסת המקומי לאתר של מורשת לאומית, כיוון שהוא נוטה לחשוב כי בעוד 20־30 שנה קהילתו תיעלם כליל והוא לא רוצה שהבניין ייהרס או ישמש לצרכים בלתי ראויים. הכותב מתחקה אחרי מקורות הפסימיות של סנדלר לא רק לגבי יהדות צרפת (הקהילה הגדולה באירופה המונה כחצי מיליון איש) אלא לגבי יהדות אירופה כולה.

על פני השטח, נראה כי מדובר ביהדות בטוחה ומשגשגת. רוב ערי הבירה האירופיות מתהדרות בבתי כנסת מפוארים וגם במוזיאונים לזכר השואה. למרות זאת, רבים מיהודי אירופה חיים בתחושה של קץ מתקרב. אחד המרואיינים סיפר שאביו היה מקורב מאוד למלך מרוקו, אך יום אחד הוא פשוט בא ואמר שמשפחתו צריכה לארוז את המטלטלים כי מרוקו חדלה להיות מקום בטוח ליהודים. בלשונו הוא אמר: “אני מרגיש כמו יוגורט שתאריך תפוגתו הגיע“. המקום הבטוח אינו בטוח יותר.

צעדה נגד גזענות, פריז, 2006       צילום: EPA

צעדה נגד גזענות, פריז, 2006 צילום: EPA

כשבוחנים את תולדות יהודי אירופה לאחר השואה, ניתן לראות מגמות סותרות. מצד אחד, אחרי השואה וגלי ההגירה שבאו בעקבותיה נותרו באירופה פחות משליש מיהודיה. ברם, אלו שנשארו, בפרט בחלק המערבי, חוו תוך מספר עשורים תקופת שגשוג יוצאת מן הכלל. עד שנות השישים, הקהילה היהודית בצרפת למשל הכפילה את עצמה לכדי 600 אלף איש תוך מספר שנים, בעיקר כתוצאה מהגירת יהדות צפון אפריקה. מספר המסעדות הכשרות עלה מארבע לארבע מאות. יהדות גרמניה קיבלה זריקת מרץ ממהגרים יהודים מברית המועצות לשעבר. המחבר טוען שהפריחה שלאחר המלחמה הייתה חלק מהפריחה הכללית של אירופה ושיקומה אחרי ההרס של מלחמת העולם השנייה. ארה“ב שיקמה את אירופה במסגרת של תוכנית מרשל, ויהודים לקחו חלק פעיל בהשתלבות בחיי אירופה החדשים בתור אזרחים שווי זכויות. למעשה, זו הייתה אולי הפעם הראשונה שבה יהודים היו רצויים ברחבי אירופה בתור יהודים.

גם התקופה שבין שנות הארבעים לשבעים, שבה מדינת ישראל זכתה לאהדה אירופית מקיר לקיר, תרמה לביסוסה של יהדות אירופה. היחס החיובי לישראל גיבש סביבו בצורה מוזרה את הימין השמרני, שראה בישראל מדינה עם ערכים לאומיים ודתיים חזקים, ואת השמאל, שראה בה ארץ של קיבוצים והתגשמות החזון הסוציאל־דמוקרטי. בעקבות כך יהודים הלכו והשתלבו בחיים הפוליטיים והתרבותיים באירופה החדשה.

כמובן, גם פירוקה של ברית המועצות ונפילתו של מסך הברזל תרמו לעניין. מה שנראה כניצחון הסופי של המערב פתח אפשרויות בפני יהודי ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי. ואחרי זה נוספו לחגיגה גם יוזמת איחוד אירופה והיורו כמטבע אחיד. עולם חדש נפלא ללא גבולות וללא גטאות.

אך אליה וקוץ בה. בדיוק כשהדברים הגיעו לשיא השגשוג – משהו התחיל להשתבש. ראשית, מגמה אנטי ציונית של רבים בשמאל האירופי גררה את דעת הקהל לכיוון של תפיסות אנטישמיות. סקרי דעת קהל מראים שטענה כמו “לאור המדיניות של ישראל אני יכול להבין למה לא אוהבים יהודים“ מעוררת הזדהות אצל 30־40% מאוכלוסיית פולין, הולנד, בריטניה וגרמניה. 50־60% מאזרחי גרמניה ופולין סבורים שמדינת ישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלשתינים. מובן שהדבר תורם לכך ששיעור הולך וגובר של יהודים ברחבי אירופה חשוף להתנכלויות אנטישמיות.

כמובן, לא ניתן להתעלם גם מחלקה הנכבד של האוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה, המהווה כעת כעשירית מאוכלוסיית צרפת, למשל. חלקים הולכים וגדלים של מוסלמים אירופים חשופים לתעמולה אסלאמיסטית קיצונית, שקוראת להם להשליט את האסלאם על אירופה ולתקוף יהודים. אגב, שמואל סנדלר שנזכר בתחילת הרשימה הוא אביו של יונתן סנדלר, שנרצח בפיגוע הטרור בטולוז יחד עם שני ילדיו. בהמולה התקשורתית שנוצרה סביב הרוצח, מוחמד מרה, קל היה להחמיץ את העובדה שמדובר באדם שלמרות גילו הצעיר כבר צבר “רזומה פיגועים“ על ידי רציחת ארבעה חיילים צרפתים ש“נראו לו מוסלמים“. כל זה משתלב היטב ברקע של טרור כלפי אוכלוסייה אירופית, ובפרט עריפתו של החייל לי ריגבי בלונדון השנה, וגם עם התפרעויות כלליות ברחבי אירופה.

נראה כי התפרעויות אלו אכן מעוררות את דעת הקהל ברחבי אירופה נגד המוסלמים. אך האם תנודה זו גורמת במקביל להטבה במצב היהודים? כנראה שלא. היא מעוררת את שנאת הזרים האירופית הישנה והרעה, שאינה מבחינה בין זר לזר. בתור דתות, האסלאם והיהדות נראים דומים מאוד לצופה מבחוץ – שפות שמיות, הקפדה על כשרות המאכלים והפרדה בין המינים. מכאן היוזמות ברחבי אירופה לאסור על ברית המילה, על שחיטה כשרה ועל כיסויי ראש למוסלמים ויהודים יחד.

פרנסואה פילון, שר הפנים בממשלתו של סרקוזי, קרא למוסלמים וליהודים “לזנוח את המנהגים העתיקים וחסרי המשמעות“. מארי לה פן, בתו של, קראה לאסור על חבישת כיפה ורעלה ברשות הרבים. לאחר מכן היא חזרה בה לגבי הכיפה, אך עדיין טענה שיהודים יכולים “להקריב את הקרבן הקטן הזה“ למען יצירת רשות רבים אחידה.

ככלל, נראה כי באירופה מתגבשת קואליציה אנטי יהודית לא קדושה של ימין קיצוני, שמאל קיצוני ומוסלמים רדיקלים. המבשר הראשון של שינוי זה הוא הצבעה של מוסלמים בצרפת לשמאל. כמובן, גם המשבר של השוק האירופי, כישלון היורו והמשברים הכלכליים עד לרמה של פשיטת רגל שמטלטלים את אירלנד, איטליה ויוון גוררים חיפוש אשמים.

בזמנו, במאה ה־18, עקרון השוויון הצרפתי דאז הכריז ש“ליהודים כפרטים יש כל הזכויות, ליהודים כעם – אין כל זכות“. כעת אירופה עוברת גלגול דומה – ליהודים הנרצחים של העבר בונים מוזיאונים ואנדרטאות מפוארות, בעוד שיהודי ההווה סובלים מהתנכלויות, רדיפות ומגבלות על חיי הדת הבסיסיים. לא פלא שרבים מהיהודים הצעירים באירופה, בפרט בעלי תודעה דתית או ציונית, שוקלים הגירה לארה“ב או לישראל. ייתכן שהציוויליזציה היהודית באירופה מגיעה אל קיצה בפעם השנייה. והעובדה שאולי הדבר מעיד על שקיעתה של התרבות האירופית באופן כללי, אין בה כדי לנחם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קרן  On ספטמבר 2, 2013 at 8:19 am

    צרפת היא ארץ חילונית. כדאי לשבת ולהקשיב קצת לדוברים משם (המכון הצרפתי מארגן מפגשים כאלה פעם בשנה, עם דוברים ודוברות משם מכל מיני תחומים) כדי לראות כמה זה חשוב להם, כמה גם התפיסה הזאת רחוקה מישראל.

    לכן לרמוז לאנטישמיות בחוק שאוסר על הפגנת סממנים דתיים ברבים, זה בעייתי, בעיני מסתכל על הנושא בראיה די צרה. זו תפיסה תרבותית אחרת ולדעתי צריך להכיר אותה לפני שמלבישים עליה עקרונות שלא בהכרח קיימים בה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: