עת לחבוק

עת לחבוק ועת לרחק מחבק ( קהלת )

פרשת הרב אלון העלתה לסדר היום הציבורי , בין יתר הדברים, את הנושא של גבולות המגע הפיזי בין מורה לתלמיד. "הוא בסך הכול חיבק"- אומרים התומכים. "אז מה, אסור לחבק תלמידים כעת?"- שואלים מורים נבוכים . בית משפט אמר כעת את דברו בפרשה- אך שאלה רחבה יותר עומדת בעינה. ברשימה זו אני מבקש לבחון את ההקשר של המגע בשני תחומים- טיפולי וחינוכי- ולהציע כמה הגיגים בנושא.

ובכן, המכנה מהו המשותף בין מגע מטופל- מטפל למגע תלמיד- מורה? . ראשית, בשני המקרים מדובר ביחסים שהם היררכיים ולא שוויוניים. מטפל הוא בעל הסמכות בחדר. וגם מורה. מכנה משותף נוסף- מוסכם על כולם, בלי קשר לדת- שמבחינה אתית קשר מיני בשני המקרים צריך להיות מחוץ לתחום לגמרי. אם כן, יש כאן משוואה מאד פשוטה, כמעט כמו בשאלת פסיכומטרי. א. מגע מיני עם בעל סמכות אסור. ב. מגע פיזי עלול להוביל למגע מיני לכן – ג. המסקנה היא שיש לאסור על כל סוג של מגע פיזי עם בעלי סמכות. בבחינת עשו סייג למגע. שב ואל תעשה עדיף.

אלא שמכאן אנו עלולים להגיע למדרון חלקלק מסוכן ביותר. זהו מדרון שבו אנו עלולים "להחליק" לניכור הדדי וניתוק רגשי, עקב "ניתוק מגע" מוחלט. דוגמה אחת לכך מצויה בספרו של ארווין יאלום "מתנת התראפיה" . בפרק שמוקדש לנושא המגע הוא מתאר אסיפת אנשי טיפול אליה הוא נקלע פעם. אותה אסיפה מכובדת דנה ברותחין עמית על כך שהוא הגיש מעיל למטופלת מבוגרת בתום שיחת טיפול. לאחר דיון ארוך, הוחלט שעל אף שהנ"ל עשה מעשה שלא ייעשה, ניתן בכל זאת ללמד עליו זכות לאור נסיבות מקלות: המטופלת הייתה ממש מבוגרת והיה לה קשה ללבוש את המעיל ומזג האוויר בחוץ אכן היה סוער… יאלום דוחה את ההתייחסות הזו בסרקזם, כמשקף ניתוק רגשי שמאחוריו יכולים להתחבא אנשי טיפול. הוא מצדו מדגיש את חשיבותו של המגע בזמן הטיפול- בהקשר נכון. החזקת יד, טפיחה על השכם, ואפילו העברת יד בשיער ( של מטופלת ששערה מתחיל לצמוח אחרי כימותראפיה )- לכל אלו קיים ערך טיפול עצום, כיוון שהם משדרים למטופל חום ונוכחות אנושית אמיתית. את החום הזה לא תמיד ניתן למסור באמצעות מילים. מסר של יאלום מתחדד במיוחד לאור העובדה שממש בפרק הבא הוא מזהיר את המטפלים שלא להיכנס לקשרים מיניים עם מטופלים בשום פנים ואופן ובשום נסיבות !

נדמה שזו הסיבה לכך שמגע מעורר אצלנו היסוס. אנו מודעים לפוטנציאל הטמון בו. וגם לכך שלא תמיד קל להבחין בין סוגיו השונים של מגע. ועוד יותר- לכך שלא קיים "מדע מדויק" שיבחין בצורה חדה בין מגע "אסור" ל"מותר". ברור גם שלגיטימיות של מגע מסוג זה או אחר קשורה במידה רבה לשיפוט תרבותי ולדברים אליהם כל אחד התרגל. לפעמים לא ניתן לשפוט מגע בודד לכאן או לכאן- אלא לבחון אותו בהקשר של מערכת יחסים שלפני ואחרי.

ההבחנה נעשית קשה עוד יותר כשמדובר בפערי גילאים. גולדן קולפילד, גיבור הספר "תפסן בשדה שיפון" בורח מהבית של מורה שלו, שהסכים לארח אותו ללילה בהתרעה קצרה, כשהוא מתעורר מהשינה ומרגיש שהמורה מלטף לו את המצח. ורק אחרי הבריחה מבוהלת, המלווה בחשש שאולי המורה הוא " אחד מהסוטים האלה שיש בפנימיות", קולפילד חושב שזו הייתה אולי הבעת חיבה פשוטה, ללא כל הקשר בעייתי. בכל מקרה, באותו רגע לא התלוו אליה כל נסיבות "מפלילות".

בהלה לא מוצדקת של גיבור ספרותי הפכה בשנות האלפיים להיסטריה המונית בחינוך המערבי. ב- 2006, למשל, פרסם כתב עת מכובד לעבודה סוציאלית מאמר של שלושה חוקרים מאוניברסיטת מנצ'סטר שכותרתו : "הורים, אנשי מקצוע ופרנויה- מגע עם ילדים בתרבות של פחד". הם מזהירים מפני כך שבחברה שלנו הרצון המתמיד "לגונן על הילדים" בפני פגיעה הופך לרועץ. כל איש חינוך , ואולי גם כל הורה, נאלצים לחיות עם תחושה שכל מגע פיזי ביניהם לילדים או לתלמידים עלול לשמש עילה לתביעה משפטית. זה מוביל למצבים בהם מדריך בטיול נמנע מלשים פלסטר על ברך של תלמיד שנפצע, אלא נותן לו הוראות ( ממרחק), איך לעשות זאת בעצמו. גם מריחת קרם נגד שיזוף לילדים בני 3-4 עלולה לעורר חשש- במקום זאת יש לרסס עליהם תרסיס ( שוב, ממרחק). כך התרבות שלנו הופכת מתרבות של תקשורת לזו של פחד. כדבריו של פילוסוף וסוציולוג רוסי חשוב איגור קון, בספרו על התפתחות של בנים: "ילדים הופכים לבעלי חיים בגן חיות, שכתוב להם על הכלוב : " לא להאכיל, לא ללטף ולא לגעת".

הדבר פוגע במיוחד בחינוך של בנים. בשל היותם פחות תקשורתיים וורבאליים באופן טבעי, בנים נוטים פחות לבטא את מה שהם מרגישים ולדבר על דברים. מגע הוא דרך לא מילולית שמספקת חום והבנה. היעדר או צמצום קיצוני של מגע פיזי עלול לגרום לכשל חמור בתקשורת בין בנים למחנכים- שגם ככה לא קל ליצור אותה.

אז איפה כל זה משאיר אותנו? ובכן, אנו חיים בעולם בו נשאלות שאלות מורכבות, שלא נשאלו קודם לכן. התמימות הראשונה כבר פגה ואנו יודעים שלא כל מגע הוא תמים. כעת יש לפנינו שתי אפשרויות. האחת היא לכלוא את עצמנו ב"תרבות של פחד" מהמגע עם תלמידים ולחכות שנגד תרבות זו, כמו נגד כל תרבות של דיכוי, תתעורר תגובת- נגד אלימה. האפשרות השנייה והמאתגרת יותר היא – ללמוד ולפתח יחסי אמון חדשים ובוגרים יותר עם המגע. ללמוד להבחין בין חום לניצול. ללמוד לסמוך מחדש על החושים שלנו. ניתן גם לדבר על כך שלא יודעים את כל התשובות. ניתן גם להודות בכנות במבוכה- גם מול מורים, חניכים ותלמידים- ולחוות אותה ביחד.

בעת כתיבת שורות אלו, לפתע שמתי לב שאחד משמות התואר שאנו מצמידים למגע ולחיבוק הוא "אמיץ". לכאורה, למה צריך אומץ כדי לחבק מישהו? אולי דווקא לנו בדורנו יש את היכולת להבין זאת יותר לעומק. אכן, חיבוק מצריך אומץ. הוא מצריך יכולת לתת אמון ולהתמסר. הוא אומר בלי מילים: " אני יודע שאני נכנס למקום פגיע. אפשר לנצל אותי עכשיו. אבל אני בטוח שלא תעשה זאת. אני סומך עליך לגמרי". זו אמירה בעלת משמעות שאסור להוזיל אותה. וניתן גם לבקש- בפרפראזה על תפילת השלווה הידוע-" אלי, תן בי את היכולת להימנע ממגע כופה או פולשני, את האומץ להעניק מגע אוהב ומכיל ואת התבונה להבחין בין השניים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומי  On אוקטובר 1, 2013 at 8:48 pm

    נראה לי שאמיץ מלשון חזק ולא כפירושך

  • צור ארליך  On אוקטובר 3, 2013 at 6:29 pm

    חשוב מאוד. מאוד מאוד. עצוב ופרדוקסלי ואירוני שצורת החשיבה שאפיינה את מחמירני ההלכה והולידה מוזרויות כ"שמירת נגיעה" הדביקה בטהרנותה הלא אנושית את החברה הליברלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: