ארכיון חודשי: נובמבר 2013

מחטים חדשים מענף קפוא

3896643-137313-1098f

אמן את החפירה; הגדה השמאלית

ורלם שלמוב

מרוסית: ליזה צ'ודנובסקי

עריכה מדעית, הקדמה ואחרית דבר: לאונה טוקר

כרמל, 2013, 312 עמ'; 253 עמ'

האם קיים רוע מוחלט? עבור רוב הסופרים בהיסטוריה הייתה זו אולי שאלה פילוסופית מופשטת, אך עבור הסופר הרוסי ורלם שלמוב זו הייתה שאלה קיומית ממש. שלמוב האמין ששלוש־עשרה שנים מחייו הוא חי בתוך המציאות של הרוע המוחלט הזה, ספציפית, באחד המחנות הקשים של הגולאג הסטליניסטי – מחנה קולימה.

מבחינת הביוגרפיה, סיפורו של שלמוב דומה לרבבות סיפורים אחרים של אסירי גולאג. הוא נולד ברוסיה הצארית לאב כומר אורתודוקסי ואם מורה. אחרי המהפכה, בשנות העשרים, הוא אכן היה חבר בקבוצה טרוצקיסטית שעסקה במעין ביקורת על המשטר הסובייטי וב־1929 נשלח לרצות מאסר של שלוש שנים במחנות. בתום המאסר הוא שוחרר ואפילו חזר למוסקבה ועסק בכתיבה פובליציסטית. אך בשנת 1937 הוא נעצר שוב, יחד עם מאות אלפים רבים שנפלו קרבן לנחשול של טרור סטליניסטי, שעיקרו הופנה כלפי האוכלוסייה העירונית. כעת הוא נדון לתקופת מאסר בעבודות פרך שאמורות להיות קטלניות. בשנת 1943 במחנה נמצאה אמתלה לגזור עליו עשר שנות מאסר נוספות.

לא היה לשלמוב כל סיכוי לשרוד במחנה, אילולא רופא שמצא דרך למשוך אותו לתפקיד במרפאה ובכך הציל את חייו. עדיין, שלמוב היה אמור לסיים את חייו בקרבת המחנה (שממנו השתחרר ב־ 1951, אך לא יכול היה להתרחק ממנו) – כמו כל אסירי הגולאג – לולא מותו של סטלין ב־1953 והתחלתה של תקופה “הפשרה“ ב־1956. אז שב הביתה אחרי תקופה של שיקום בריאותי מסוים.

מאז השחרור כתב שלמוב שירים והקדיש חלק רב מזמנו לתיעוד חוויותיו במחנות. הוא כתב לשותפו לדרך ובר פלוגתא חריף שלו, סולז‘ניצין: “תזכור את העיקר: חווית המחנה היא חוויה שלילית עבור כל אדם, בלי יוצא מן הכלל. מיומה הראשון ועד האחרון. לא השומר ולא האסיר היו צריכים לחוות אותה. אבל אם כבר ראית את הדברים – יש לספר עליהם את כל האמת, ותהיה נוראית ככל שתהיה. ואני החלטתי שמצדי אקדיש את שארית חיי לתיאור אמת זו“.

רוע טהור

כיצירתו העיקרית של שלמוב, עד למותו ב־1982, נחשב הקובץ "סיפורי קולימה" המחולק לשישה חלקים. עד עכשיו ראו אור בעברית החלק הראשון בתרגומו של רועי חן ב־2004 ושני החלקים הנוספים כעת, בתרגומה של ליזה צ'ודנובסקי ובעריכתה של לאונה טוקר, שגם תרמה להם הקדמה ואחרית דבר בשני הספרים האחרונים.

ראשית יש לציין שמדובר בז'אנר מיוחד של פרוזה. תיאורים של בתי כלא ומקומות מאסר אינם סוגה חדשה בספרות הרוסית ("רשימות מבית המת" של דוסטויבסקי, "אי סחלין" של צ'כוב), אך יצירתו של שלמוב שונה מהם באופן מהותי. במחצית השנייה של המאה העשרים נשאלה פעמים רבות השאלה האם אמנות וספרות הן בגדר האפשר אחרי אושוויץ. שלמוב שואל את אותה שאלה בעקבות ניסיונו בגולאג ומשיב בשלילה. לדעתו ז'אנר הרומן הספרותי אובד עצות מול הרוע השחור של הגולאג. לכן לדעתו אין יותר מקום לכתוב סיפורים עלילתיים, אלא לרשום תיאורים אוטוביוגרפיים, בצורה שתהיה דומה לאמת באופן מרבי. אפשר אפוא בהחלט לראות בספריו של שלמוב מסמך בעל ערך תיעודי, בנוסף להיותו יצירה ספרותית.

בתעודה זו של שלמוב מופיע תיאור מפורט ולחלוטין לא משופץ או מרוכך של חוויית המחנה. אזהרה לקוראים – מדובר בחוויית קריאה מדכאת וקודרת במיוחד (אפשר להקביל את סיפוריו של שלמוב לפרוזה של ק. צטניק על מחנות הנאצים). מחנות הגולאג מתוארים כגיהינום עלי אדמות. בקור המקפיא (מינוס ארבעים מעלות ביום רגיל) אין לאסירים אוכל מזין, אין בגדים ראויים לשמם והם חייבים לעבוד בפרך בעבודות פיזיות קשות ביותר ולספק כל יום כמויות שגם אדם בריא בשום אופן לא היה מסוגל להנפיק בתנאים אלו.

וכל זה רק ברמה הפיזית. עוד לא אמרנו דבר על אובדן מוחלט של צלם אנוש בקרב רוב האסירים; על אינסטינקט הישרדותי שמנוהל רק מכוח הסיסמה "תמות אתה היום, ואני מחר"; על האכזריות של מפקדי המחנה כלפי האסירים, של עבריינים פליליים כלפי אסירים פוליטיים ושל האסירים זה כלפי זה; על בגידות והלשנות; על הקלות להרוג ולהיהרג בגלל סוודר או פרוסת לחם.

נקל להבין מדוע שלמוב כתב לסולז'ניצין ש"אין במחנה שום דבר טוב", שזו חוויה שלילית בצורה מוחלטת המוציאה מבני האדם רק את הרוע הטהור. נושא זה היה אחד ממוקדי הוויכוח שלו עם סולז'ניצין, במיוחד ביחס לספרו של האחרון "יום אחד בחייו של איבן דניסוביץ'" – יצירת הגולאג הראשונה שפורסמה בברית המועצות לשעבר. מדובר בתיאור של מחנה הרבה יותר "רך" מזה של שלמוב, ובעיקר מדובר במגוון של דמויות, כשבכל אחת קיימת התערובת הייחודית לה של רוע וטוב, ואור וחושך משמשים בערבוביה. מסיבה זאת, יצירתו של סולז'ניצין היא, לדעת רבים, בעלת ערך ספרותי רב יותר מזו של שלמוב. הבדל נוסף ביניהם הוא בכך שסולז'ניצין פורש את רוחב התיאורים על פני שישה כרכים, שבהם מוקדשים לא מעט עמודים להרהורים ולהכללות היסטוריוסופיות, בעוד שלמוב דבק במשימה של תיאור חיי המחנה.

עבודות כפיה בגולאג, 1932

עבודות כפיה בגולאג, 1932

מקור הפראיירים

מקום מיוחד שמור ביצירתו של שלמוב לעולם העבריינים הפליליים של הגולאג. לאותם עבריינים (המכונים "בלאטניה") הכותב לא שומר אפילו קורטוב קטן של אמפתיה (דווקא בזה הוא דומה לסולז'ניצין ועומד בסתירה מובהקת לרוב הספרות הסובייטית שראתה בעבריינים פליליים, אנסים ורוצחים, "אנשים שהתבלבלו עם פוטנציאל לשיקום", לעומת האסירים הפוליטיים ה"פשיסטים"). שלמוב טוען שלפחות בשלב מסוים הנהלת המחנות עשתה יד אחת עם האסירים הפליליים על מנת להתעלל ולדכא את האסירים הפוליטיים בתוך המחנות.

עבריין פלילי בעולם של המחנה שייך לאצולה שבשביל להשתייך אליה לא מספיק רק לגנוב או לרצוח. צריך לגדול ולהתחנך בעולם הזה, לצמוח מתוכו, לרכוש את הערכים המתאימים – ביניהם סלידה עקרונית מכל עבודה וראיית כל מי שמחוץ לאותו עולם כאנשים מסוג ב'. מי שנמצא מחוץ לעולם העברייני משמש עבור העבריין רק כמושא לסיפוק עצמי – ניתן בכל רגע נתון לשדוד אותו, לדקור או לרצוח אם הוא מתנגד וכמובן מצווה לרמות אותו בכל דרך אפשרית, תוך כדי שבועות "בכל היקר לי" המקובלות בעולם הפלילי.

העבריינים גם מרמים ללא הרף איש את רעהו, מנצלים זה את זה, תוך כדי דיבורים בלתי פוסקים על ה"כבוד" שלהם, ורואים בכל אישה יצור סוג ב' שנועד לספק אותם (להוציא מיתולוגיזציה של דמות ה"אמא", ש"מחכה לי שאחזור מבית הכלא"). עזיבת העולם הפלילי לטובת עולמם של האזרחים (המכונים בעגה הפלילית "פראיירים" – זה המקור!) נחשבת לבגידה. בשנות ה־40 שאחרי המלחמה הזדעזע הגולאג ממלחמה עקובה מדם בין עבריינים "מקוריים" לאלו שהחליטו לשתף פעולה בגלוי עם הנהלת המחנה ואולי לסיים את הפרק העברייני בחייהם. דווקא עולם הדמים הזה עלול להיראות קוסם לנערים צעירים שהגיעו לגולאג לפני שעולמם הערכי התייצב. הם נכלאו בעולם שבו החזק שורד והכוח קובע. הם למדו שלעבריין יכולים להיות חיים נוחים יחסית גם בגולאג והם רוצים חיים כאלה גם לעצמם.

מדובר, אגב, בתפיסה שאינה חסרת רלוונטיות לרוסיה העכשווית. אוצר המושגים של העולם העברייני הרוסי הפך לחלק מובנה בסלנג, שירי עבריינים נשמעים בתחנות רדיו מובילות ובאולמי הופעות (ומכונים "שאנסון רוסי"), ובכלל, חלק נכבד מהעבריינים לשעבר ניצב כיום בתפקידי מפתח בעולם העסקי ובממשל הרוסי. מדובר באנשים הלבושים חליפות הנואמים בהתרגשות על הערכים הרוסיים ועל אחדות לאומית – אך עולמם הערכי לא השתנה. זו אחת הסיבות שבגללן חשוב לקרוא את ספריו של שלמוב גם היום.

פתח תקווה בגולאג

מעבר לנושאים אלה, עצם העדות ההיסטורית שיש במסמך כואב זה מקנה לו את חשיבותו. קשה להאמין, אך בדיוק כפי שהכחשת השואה קיימת כשניצולי השואה עוד מסתובבים בינינו, כך קיימת הכחשת הגולאג. כבר היום מתפרסמים גם ברוסיה וגם במערב ספרים שעסוקים ב"הכחשת גולאג" ובטיהור של הקומוניזם באופנים שונים. יש גם מי שטוען ש"תולדות הקומוניזם הסובייטי מעולם לא נכתבו ברצינות" ושכל המחקרים המערביים בנושא הם בגדר "תעמולה אנטי קומוניסטית" שאין לתת בה אמון. מספר גורמים מעורבבים כאן – סיבות אידיאולוגיות, צורך להאדיר את העבר הסובייטי ולשלב אותו כחלק מהעבר הרוסי המפואר וגם קושי מובן להיות עד לזוועה ההיסטורית שהתרחשה במדינה גדולה במשך מספר עשורים. שלמוב עצמו מספק הצצה להכחשה מהסוג הזה. בסיפור "נציב יהודה" מתואר רופא שעבד בגולאג והכריח את עצמו להשמיט מזיכרונו ספינה עם שלושת אלפים אסירים שבהם טיפל ושרובם קפאו למוות. גם על רקע זה יש ערך רב לעדותו של שלמוב.

ובכן, האם קיים רוע מוחלט? על אף תשובתו הברורה של שלמוב עצמו, חלק מהסיפורים שלו משדרים מסר אחר. גם בעולם של הגולאג לא כולם נוהגים באותה צורה. איש הצבא שארגן בריחה מהמחנה ("הקרב האחרון של רב סרן פוגצ'וב") אמנם נכשל בסוף ונאלץ להתאבד לפני שיתפסו אותו, אך הוא הצליח לארגן את הבריחה שאותה הכין במשך חודשים ארוכים ואיש לא הלשין עליו. אסירים בכלא מארגנים ועדים מיוחדים כדי לתמוך כספית בחברים שאין ידם משגת אפילו מספר רובלים כדי לקנות מהקנטינה והנהלת הכלא הזועמת אינה מצליחה לבטל את אותם ועדים, עם כל רצונה הרע ("ועדי עוני"). שלמוב עצמו מסרב למסור לכומר, אסיר במחנה, מכתב של בתו – שבו היא כותבת לו שהיא רוצה לנתק איתו כל קשר אחרי שנודע לה שהוא אויב העם – ואף משמיד את המכתב ("שליח פאולוס").

בסיפור שלא נכלל בקבצים שלמוב מתאר איך ענף עץ שהוא לקח איתו מסיביר למוסקבה, ענף קפוא שנראה כאילו איבד לחלוטין כל חיות, מפשיר וחוזר לעצמו באגרטל מים ובחום של דירה מוסקבאית, ובשלב מסוים צצים בענף מחטים חדשים ובחדר פושט ריח שמזכיר… אולי אפילו את החברים שנספו במחנה. כך, אפילו מותם משמש כעוגן של זיכרון לחיים. וכך, אפילו ספרו של שלמוב על תהום הרוע המוחלט יכול לשמש עבורנו מסר של תקווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

ארון מלא פרוות

"חיי עם ליברצ'ה", במאי- סטיבן סודרברג, ארה"ב, 2012

בפעם ראשונה התוודעתי לאישיותו של הפסנתרן האמריקאי ליברצ'ה בדרך אקראית לחלוטין. חיפשתי ב- Youtube עיבודים לקטעים מוסיקליים של "מק הסכינאי" ונתקלתי בביצוע הזה. מבצע שלא שמעתי את שמו קודם לכן, משך את תשומת ליבי בשני דברים. הראשון היה יכולת וירטואוזית לחלוטין לעבד יצירה מוסיקלית מוכרת בז'אנרים שונים ולבצע אותה תוך כדי שיחת חולין שובבה עם הקהל. בנוסף, מלבושו ואופן דיבורו ניתן היה לקלוט תוך שניות אחדות את נטייתו המינית.

חיפוש קל בויקיפדיה העלה את המשך סיפור שהיה נראה משעשע. הסתבר שהבן אדם הזה, שגם גיי דר חלוד כמו שלי תפס את נטייתו אחרי דקה של צפייה בקליפ ישן, היה עסוק כל חייו בהסתרתה ( ומדובר במישהו שהיה חביב הקהל האמריקאי במשך כמה עשורים). הוא אף תבע את העיתון שהעז לפרסם "שמועה" על נטייתו המינית. עד למותו מאיידס, לא היה כל אישור רשמי על דבר נטייתו. למעשה, גם אחריה.

וכעת- הבמאי סטיבן סודרברג החליט לציין את פרישתו מעולם הקולנוע בעשיית סרט על ליברצ'ה והמאהב שלו, סקוט טורסון ( בהתבסס על ספר זיכרונות של אחרון. שמו של הסרט "מאחורי הפמוט" – זהה לשם הספר). לתפקיד של הפסנתרן המוחצן נבחר אחד הגברים האולטימטיביים של הוליווד- מייקל דאגלאס, שזה היה תפקידו הראשון לאחר התאוששות מסרטן הגרון. כעת, הסרט מוקרן בישראל. הופתעתי ללמוד מהרשת כי אף אולפן קולנוע לא הסכים להיות שותף בהפקת הסרט ולבסוף הוחלט ללכת על פורמט של סרט טלוויזיוני. ארה"ב 2013? באמת ? מה גם שצפייה בסרט לא מעלה סצנות נועזות הרבה יותר ממה שראינו ב"הר ברוקבק", לצורך העניין. אפילו ב"בועה" הישראלי היה יותר "נועז" מהבחינה הזאת.

אך לאחר התבוננות נוספת , חשבתי שאלמנט הנועזות בסרט אינו משתקף בהכרח במספר הסצנות המיניות. "חיי עם ליברצ'ה" הוא על פן מאד מסוים של חברה אמריקאית, שהיא לא ששה להודות בו ורק בשנים האחרונות ממש היא מתחילה להשתחרר ממנו. זהו פן של צביעות קשה שמתחזה לליבראליות. "אין לנו כל בעיה עם הומוסקסואליות שלך"- אומרת החברה האמריקאית לגיי- "כל עוד נוכל לא לראות אותה, לא לשמוע ולא לדעת עליה" . כמו שאמר החוק בצבא ארה"ב שבוטל לפני שנים אחדות- Don`t ask- don`t tell. אנחנו לא נשאל- ואתה לא תספר. אתה תעמיד פנים שאתה סטרייט- ואנחנו נעמיד פנים שאנחנו מאמינים לך. בקטע אחד בסרט, כשליברצ'ה מזמין לבמה את "ידידו הטוב" ו"תלמידו" כדי לבצע איתו יצירה בארבע ידיים, אחד היושבים בקהל תוהה בקול מעט רם מדי איך אנשים נהנים מהפגנת הומוסקסואליות מוחצנת כל כך. קשישה מהקהל מצמיתה אותו במבטה וחברו המבוגר ממנו מסביר לו "הקהיל לא יודע שהם הומואים". או נכון יותר- מעדיף להעמיד פנים שהוא לא יודע.

זה לגבי החברה האמריקאית. אבל הסרט נותן גם זווית נוקבת מאד על הקיום בארון. הוא מנפץ את המיתוס שחיים בארון הם בסך הכול "שמירת הפרטיות מחוץ לאור הזרקורים". ליברצ'ה היה אחד האנשים היותר לא פרטיים שניתן להעלות על הדעת. חייו נראים בסרט כהצגה גרנדיוזית אחת גדולה, שאין לה כל תוכן מאחוריה. הכול נוצץ, מדהים ומזויף באותה מידה. הנצנצים על הפרוות, מילות האהבה שליברצ'ה אומר לבן זוגו הצעיר, ה"כנות" שאתה הוא מדבר עם הקהל בהופעות , היחס הדואג שלו לאימא ואמונתו הקתולית, שהוא מדבר עליה ומצטלב בעודו חובק את בן זוגו במיטה.

וזה בדיוק מה שהופך את דמותו של ליברצ'ה מיצור אולי מעט מגוחך ופתטי אך לא מזיק לבעל ממדים מפלצתיים. הוא "לא רואה ממטר" את האנשים שלצדו, כולל את בן זוגו ואת אימא שלו, קשישה עשירה שמתמכרת להימורים מרוב בדידות ותסכול. הוא שופך על בן זוגו, בחור צנוע מאזור כפרי ( משחק מצוין של מט דיימון ), את כל תפנוקי העולם- אך בתמורה לזה הבחור עצמו הופך ל"צעצוע הבא" של ליברצ'ה. אחרי החיים האפרוריים של מאלף בעלי חיים עבור סרטי קולנוע הוא צולל פתאום לעולם נוצץ וזוהר ומתקשה לעמוד בפיתוי. כשהוא תופס את עצמו- זה כבר מאד מאוחר, עד כדי כך שאפילו פניו כבר לא שייכים לו, אלא לכירורג הפלסטי של ליברצ'ה. אך גם ליברצ'ה עצמו מוצג בסרט כקורבן- קורבן של התמכרות שלו להערצת קהל, של דחף בלתי נשלט להישאר צעיר לנצח ושל חוסר יכולת להיות נוכח ואינטימי באמת עם מישהו בעולם, כולל עצמו. אפילו כשהוא גוסס ממחלת האיידס ונפטר ממנה, מודיעים לקהל שהוא מת מ"סיבוכים של דלקת ריאות" ( ואנשים בקהל קורצים אחד לשני ). באקורד הסיום של הסרט, ליברצ'ה אומר את המשפט ( המיוחס לשחקנית מיי ווסט) "כל חיי האמנתי שיותר מדי מדבר טוב יכול להיות מצוין".

בשנת 2005 פסיכולוג אמריקאי בשם אלן דאונס פרסם ספר תחת כותרת "זעם סגול" ( Velvet Rage). הספר הכה גלים בקהילה הגאה בארה"ב וברחבי העולם. המחבר טען שגם היום, זמן רב אחרי שאיש לא חייב לחיות את חייו בארון, חיים של הרבה גייז מונעים מבושה ואשמה. רגשות אלו נטבעו בהם, מסביר הכותב, בתור ילדים שקלטו בשלב מוקדם בחייהם שהם "לא כמו כולם". משם נוצר צורך להחביא את הרגשות ולהציג כלפי חוץ פסאדה מוצלחת ונוצצת. רכב יוקרתי. בגדים אופנתיים. מראה חיצוני מושלם. בן זוג חתיך הורס. אלא שבפסאדה מתגלים סדקים לאורך זמן ואנשים מתחילים לתהות בקול רם, מדוע אינם מאושרים. ובינתיים הם ממשיכים במרדף אחרי ה"היי הבא", אחרי החוויה החיצונית הבאה שתמלא אותם מבפנים. ברגע אחד בסרט ליברצ'ה עצמו קורה לאובססיה המינית שלו "התמכרות", אך כמובן גם ההודעה שלו בבעיה היא רק לרגע, מתוך בהלה שבן הזוג ינטוש אותו. לעומתו, הרבה גייז בארה"ב ובעולם בחרו בדרך שונה. הם בחרו לצאת מהארון. חלקם ( כמו דאונס) חשפו גם את מחלת האיידס שלהם ( לדאונס עצמו זה לקח זמן והוא עשה זאת רק במהדורה השנייה, שהתפרסמה ב- 2012). הם טיפלו בהתמכרויות שלהם לסמים, לסקס ולשלל בעיות אחרות וגם בטראומות ילדות שלהם. הם התמודדו עם יציאה מהארון מול החברים, מול העמיתים בעבודה ומול בני המשפחה. הם בנו זוגיות ומצאו דרך לחוות הורות. חייהם אינם נוצצים. הם חיי אנוש בורגניים, שגרתיים ומשעממים למדי. לפעמים זה מוזר לחשוב שהיו צריכים לעבור כל כך הרבה שנים ומאבקים, רק כדי להשיג קיום בורגני כל כך שגרתי, ומובן מאליו. כבר היום, בשולי הקהילה הגאה יש מי שמוחה בקול נגד "התבוללות". גם בגלל זה חשוב לראות את "חיי עם ליברצ'ה". הוא מזכיר לגייז ( ולסטרייטים) את המקום שבו כולנו היינו לפני שנים לא רבות ואליו רובינו לא רוצים לחזור. הוא ממחיש לנו שארון בו חיינו , עלול להפוך לארון קבורה, גם אם הוא מלא עד אפס מקום בפרוות עם נצנצים.

סקירת אוקטובר

טרור טרנס אטלנטי

קן הטרור שצמח במאלי הוא אחת ההחמצות הגדולות של המודיעין האמריקני. על ארה"ב להחליט האם לתקוף בהקדם או להמתין לפיגוע הבא

רשימתה הנרחבת של יוכי דריזן בירחון Atlantic עוסקת בהקמת תשתיות הטרור ביבשת אפריקה, ובמיוחד במדינה הצפון מערבית מאלי. מדובר בסוגיה מורכבת שבמידה רבה הוחמצה על ידי מגבשי מדיניות הביטחון של ארה“ב, שמתרכזים במזרח התיכון ובאפגניסטן. סיפורה של תשתית הטרור במאלי מכיל את האלמנטים המוכרים היטב של שלטון מקומי מושחת, הפיכת נגד, גבולות פרוצים, סחר בסמים ומיעוטים שנלחמים על החופש שלהם.

הסיפור מתחיל ב־2002, כאשר איש צבא לשעבר, אמדו טומני טורה, מציג מועמדות לנשיאות וזוכה ברוב גדול. הוא נבחר לכהונה שנייה ב־2007, ומתחייב לעזוב בסופה ב־2012, כפי שנדרש בחוקה. ארה“ב, ששמחה מאוד לראות באזור מנהיג שמחויב לדמוקרטיה, מציפה אותו בסיוע חוץ של מאות מיליוני דולרים. ברם, זמן קצר לפני הפרישה הצפויה הודח טורה במהפך צבאי. קדמה למהפך תסיסה ארוכה שנבעה מתסכול מהשחיתות הקשה של טורה. בין השאר, קרובי משפחתו ובני בריתו הפוליטיים בנו לעצמם בתי פאר ורכשו נדל“ן בדובאי. אחד מחברי הפרלמנט אמר לכותבת: “הם אפילו לא ניסו להסתיר את סכומי הכסף שהם גונבים. אחד העמיתים שלי בנה בצפון העיר בניין בגודל שאפילו ברק אובמה לא יכול היה להרשות לעצמו“.

טורה גם התעלם מהסחר בסמים שהגיע להיקפים עצומים, זאת בין היתר מתוך הנחה שגויה שרווחים מסחר בסמים יפייסו את דעתו של המיעוט האתני בצפון ארצו – טוארג – והוא יוותר על שאיפתו הבדלנית. מדובר בשבט ברברי בהיר־עור שמזה עשרות שנים נלחם לעצמאות. צבא מאלי כבר דיכא בעבר את ההתקוממות שלו – ב־1962, ב־1990 וב־2007 – אך הפעם, ב־2012, בני הטוארג התקוממו בהיקף חסר תקדים. אלפי צעירי השבט עברו הכשרה צבאית בלוב הסמוכה תחת שלטונו של קדאפי, ואחרי שמשטרו הופל הם שבו למולדת עם כמויות תחמושת וכלי נשק שבזזו מהצבא הלובי המתפרק.

בסיס לביצוע פיגועים בארצות השכנות. חייל במאלי, 2013 צילום: אי.פי.אי

בסיס לביצוע פיגועים בארצות השכנות. חייל במאלי, 2013 צילום: אי.פי.אי

בנקודה זו בני הטוארג מצאו בני ברית לא צפויים – מאות לוחמים מתאי אל־קעידה באפריקה וגם שני ארגוני ג‘יהאד מקומיים. במארס 2012 הם תקפו בסיס צבאי והרגו עשרות חיילים. הדבר עורר זעם בקרב הצמרת הצבאית, מתוך מחשבה שהדבר התאפשר כי הנשיא אינו מגבה את הצבא ברמה הראויה. הנשיא הודח ונמלט לסנגל, וזו הייתה רק ההתחלה.

הנשיא החדש, איש צבא סאנוגו, הבטיח לדכא את המורדים במהירות, אך בפועל קרה ההיפך. המורדים הצליחו להשתלט על שלוש ערים גדולות בצפון המדינה (גאו, טימבקטו וקידאל) והבריחו את הצבא. המדינה נחתכה לצפון ודרום, כשמנהיגם של המורדים, איש האסלאמיסטים בלמוכתאר, מבטיח להשתלט בקרוב על כל המדינה.

בלמוכתאר עצמו היה מוכר היטב לשירותי הביטחון של ארה“ב בתור איש עם רקורד עשיר של פעולות טרור באלג‘יריה. ב־2003 איתרו אותו שירותי הביטחון במחנה מסוים ותוכננה פעולת חיסול, אלא ששגרירת ארה“ב במאלי דאז התנגדה בתוקף לעניין, מתוך חשש שמבצע כזה בתוך מדינה ריבונית יגרום להקצנה אנטי־אמריקנית בקרב המקומיים. אנשי הפנטגון ראו בהתקפלות מהלך תבוסתני שבגללו הוחמצה הזדמנות לחסל טרוריסט בכיר. ואכן, תוך זמן קצר בלמוכתאר התגלה ככזה. הוא הוציא לפועל שורה של פיגועים נגד מטרות אמריקניות. הסיוע המסיבי של ארה“ב למאלי נבע בין היתר מהסיבה הזו. בוושינגטון קיוו שטורה יחסל אותו. מה שקרה בפועל הוא שלמרות הבטחותיו, טורה השקיע את הסיוע בדיכוי של שבט הטוארג.

המודיעין החמיץ גם עוד דמות חשובה – אחד ממנהיגי הטוארג, איאד אג־גאלי. בזמנו, אג־גאלי שימש מתווך בין המורדים לממשלה ויצא לו שם של מתון. אך לאחר מספר שנים שבילה בסעודיה הוא שב למאלי בזהות של איש ג‘יהאד אידיאולוגי. ב־2012 הוא השתלט יחד עם בלמוכתאר על צפון מאלי. בתקופה זו השניים הצליחו לעשות מה שאף תא של אל־קעידה לא עשה – להשתלט על חלק גדול ממדינה ולהשתמש בה בתור בסיס לביצוע פיגועים בארצות השכנות.

בלוב נרצחו שגריר ארה“ב כריסטופר סטיבנס ועוד שלושה אמריקנים. במאי השנה אנשי אל־קעידה במאלי תקפו מרבץ אורניום ניגרי, בבעלות צרפתית, והרגו 24 חיילים ניגרים. כעת מאיימים באל־קעידה להוציא לפועל פיגוע בצרפת, זאת כנקמה על הריגת חיילים בידי כוחות צרפתיים בינואר השנה. שגרירת ארה“ב במאלי חוששת שמדובר באיום ממשי, היות שבמדינות האיחוד האירופי אין צורך בדרכון כדי לעבור ממדינה למדינה.

אנשי אל־קעידה מודים שהם מחכים לנסיגה של הכוחות הצרפתיים במאלי שצפויה בסוף השנה כדי להשתלט על כל המדינה. מנגד, תושבים מקומיים רבים חוששים שצבא מאלי לא יוכל שוב לתפוס שליטה באזור. כמה ממפקדיו הבכירים גם טוענים שחשוב לנסות לכרות ברית צבאית עם שבט הטוארג, כי לוחמה משותפת נגדם ונגד אל־קעידה היא חסרת סיכוי. כעת, מסכמת הכותבת, על הבית הלבן להחליט: לנקוט כעת פעולה צבאית דרמטית במאלי שמטרתה הרס תשתית הטרור ולספוג האשמות על יד קלה על ההדק, או לחכות לפיגוע הגדול הבא ואז לספוג האשמות על אי ראיית הנולד.

———————

פרדוקס הליברליות

המוסלמים הקיצונים שמציפים את אירופה מעמידים את השמאל הסוציאל־דמוקרטי במבוכה. עד כמה ניתן להכיל תפיסות אנטי־ליברליות?

ועוד על ההתמודדות עם האסלאם. רשימתו של ג'ונתן לורנס ברבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent  מוקדשת לקונפליקט מורכב שקיים בשמאל ביחס למהגרים המוסלמים באירופה. בקווים כלליים ניתן לתאר את הקונפליקט הזה כעימות בין אמונה במחויבות לתמוך במיעוט מקופח ובין הזלזול הבוטה שאותו מיעוט מפגין כלפי ערכים ליברליים.

לורנס מציג את נקודת העימות הראשונה בשנת 1989, כאשר האייתוללה חומייני פרסם פתווה (פסק הלכה) שקוראת לחסל את הסופר סלמן רושדי. עד אז היה ברור שכל המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות באירופה תומכות בצורה גורפת במהגרים מארצות מוסלמיות, דורשות להעניק להם אזרחות כפולה ורואות בסיסמאות נגד מהגרים חזרה לימי אירופה האפלים. ואז הגזרה התחילה להתחמם. יותר ויותר מוסלמים הזדהו עם ארגונים מיליטנטיים בארצות המוצא (בפרט עם “האחים המוסלמים“) ודרשו צנזורה דתית וזכות (לנשים) להתלבש לפי צו הדת המוסלמית – דבר העומד בסתירה ישירה לערכים הליברליים של חופש מצנזורה ושוויון מגדרי.

אז גם הגיע הגל של פיגועי הטרור והמהומות בספרד, באנגליה ובצרפת, ושל המחאה האלימה בעקבות “פגיעה ברגשות“ (במיוחד סביב קריקטורות על מוחמד בעיתון דני). בנוסף לכל זאת, התנהלות חלק מהמוסלמים התחילה אז גם להיראות יותר ויותר כבגידה בוטה בערכים דמוקרטיים – נציגים מוסלמים סירבו לקחת חלק בטקסי זיכרון לשואה, הפריחו סיסמאות אנטישמיות ואף הביעו הזדהות עם פיגועי התאבדות.

מוסלמים מתפללים בחג עיד אל־פיטר, פריז, צרפת, 2010 צילום: אי.פי.אי

מוסלמים מתפללים בחג עיד אל־פיטר, פריז, צרפת, 2010 צילום: אי.פי.אי

אחת הסיבות למשבר שאליו נקלע השמאל סביב היחס למוסלמים האירופים הייתה החילוניות המהותית שלו. הוא נטה להסתכל על בעיית המהגרים דרך המשקפיים של שיתוף חברתי־כלכלי בלבד, תוך שמיטת הפן הדתי. כך, בצרפת, היו אלו דווקא נשיאים ימניים (שיראק וסרקוזי) ששילבו שרים מוסלמים בממשלה. יתרה מזאת, דווקא מפלגות ימין־מרכז היו אלו שעשו מאמצים כדי לשלב את המוסלמים בכך שיצרו מועצות דתיות ממלכתיות – “מועצה צרפתית מוסלמית“ ו“ועידת אסלאם הגרמנית“, בין היתר. בכך הן התכוונו לסייע למוסלמים להשתלב מבחינה דתית בארצות הקולטות, בדומה ליהודים בתחילת האמנציפציה.

סרקוזי מצוטט ברשימה כמי שאמר בהיותו שר הפנים: “לא נפתור בעיה של אנשים צעירים (מוסלמים) בכך שניתן להם מגרשי כדורגל ומרכזים קהילתיים. הם זקוקים למקומות נותני השראה שבהם אנשים מתאספים מתוך כבוד הדדי ושבהם יש כבוד לערכי חיים ותקווה. בית כנסת, כנסייה, מקדש או מסגד יכולים להיות מקומות כאלה“. מכאן שדווקא הקרבה הימנית לערכים דתיים הפכה את הימין לבן ברית של המוסלמים.

אבל זה רק לכאורה. למעשה, מה שקורה הוא שהמוסלמים באירופה ממשיכים להצביע ברובם הגדול למען מפלגות השמאל, גם אם הם לחלוטין לא מזדהים עם האג‘נדה שלהן בתחום התרבותי או בתחום של מדיניות החוץ. המוסלמים מפגינים בכך הזדהות עם מדיניות רווחה סוציאל דמוקרטית (שמחזקת אותם מבחינה כלכלית) מבלי להזדהות עם הערכים התרבותיים של השמאל. ואם כל זה לא מספיק מורכב, האביב הערבי טרף את הקלפים עוד יותר. ראשית, לשמאל האירופי (כמו לימין) היו מערכות קשרים הדוקות עם רודנים ערבים שנפלו בהתקוממות (במיוחד עם בן עלי התוניסאי ועם מובארכ). שנית, כידוע, רוב הרודנים התחלפו ברודנים גרועים יותר ובלתי ליברליים בעליל (ע“ע מצרים). ושלישית, נראה שהמהגרים בעלי האזרחות הכפולה שיכולים להצביע גם במולדת שלהם (תוניסיה, תורכיה) מגלים נטייה חזקה לתמוך במפלגות אסלאמיות, אפילו יותר מבני ארצם שנותרו במולדת.

בתגובה לכל זאת, הימין האירופי מתעורר לפעולה נמרצת נגד סממנים של זהות מוסלמית במרחב הציבורי (ואכן, בשנים האחרונות היינו עדים לניסיונות חקיקה שונים שביקשו לאסור בניית צריחים במסגדים, שחיטה מוסלמית, ברית מילה וכיסויי ראש במקומות ציבוריים). מספר מנהיגי ימין באירופה (במיוחד דיוויד קמרון) אף דיברו על “מותה של הרב־תרבותיות“. אך היכן כל זה משאיר את השמאל? לכותב עצמו אין תשובה ברורה לכך, אך הוא מציע לסוציאל דמוקרטים לאמץ גישה חיובית יותר ביחס לביטויים חיצוניים של זהות דתית ולהקריב מעט מהערכים הליברליים לטווח קצר (כיסוי ראש לנשים) כדי לזכות ברווחים הצפויים בטווח הארוך (השתלבות ממלכתית של מוסלמים דתיים). נשאר לראות אם מדובר בפתרון או בדחיית הקץ.

——————–

יהדות ניו־אייג'ית

כיצד ניתן לקיים זהות יהודית במרחב פוסט־אתני? על הפולמוס הטרי בקרב יהודי ארצות הברית

המגזין Jewish Review of Books פרסם בגיליון האחרון פולמוס בנושא הקשר היהודי בין דת לזהות. הפולמוס התפתח סביב ספרו של חוקר המיסטיקה שאול מגיד, “פוסט יהדות אמריקנית“. המחבר טוען שזהותם היהודית של יהודי ארה“ב נדרשת לעבור שינוי רדיקלי על מנת שתוכל להמשיך ולהתקיים באווירה התרבותית העכשווית בארה“ב, שאותה הוא מכנה “פוסט אתנית“. לשם כך, טוען מגיד, על היהודים לאמץ זהות חדשה, שלוקחת כמה צעדים קדימה את תנועת “התחייה היהודית“ (Jewish Renewal) מבית מדרשם של זלמן שכטר־שלומי והרב שלמה קרליבך. מדובר ביהודיות שמוותרת על זהות יהודית נפרדת ועל התפיסה המונותיאיסטית העומדת מאחוריה. לדעתו של מגיד, היהדות האורתודוקסית (שאיתה רוב יהודי ארה“ב לא מזדהים) ומדינת ישראל (שאותה רוב יהודי ארה“ב לא באמת מכירים) לא יכולות לספק את ה“סחורה“ של זהות משמעותית ועמוקה.

מגיד עצמו מודה שמדובר ב“התרחקות מהותית מיסודות המסורת היהודית“. התפיסה שהוא מציע היא תפיסת יקום ניו־אייג‘ית המזהה את הא־לוהות עם היקום כולו. מבחינת הזהות היהודית, פירוש הדבר שהיא חדלה להתקיים כזהות נפרדת ואף חדלה להילחם ב“התבוללות“. כעת כל מי שרוצה מוזמן לקחת חלק באותה “רוחניות פוסט יהודית“ מבלי לעבור כל הליך פורמלי של גיור. אין יותר צורך להזדהות עם סיפורים יהודים פרטניים (שואה או מדינת ישראל), לפחות לא יותר מאשר מזדהים עם כל סיפור של רצח עם או מלחמה למען עצמאות. מעתה אין עוד קשר בין יהדות ליהודיות, או בין אתניות יהודית לרצון להשתייך לקהילה פוסט אתנית ופוסט דתית. מי שבא – ברוך הבא.

בדיוק עם תפיסה זו מתפלמס אלן ארקוש (איש אקדמיה שפרסם את הביוגרפיה של משה מנדלסון). ארקוש מתאר את תפיסתו הכללית של מגיד (בצורה שמגיד עצמו מודה שהיא מהימנה באופן כללי, להוציא מספר אי דיוקים משניים) ואז עובר להתפלמס איתה. ראשית, הוא שואל, נניח שמגיד אכן מצליח לעצב מערכת תפיסות ופולחן חדשה ויפה, ברוח של מבשרי הניו אייג‘ בארה“ב. מדוע שאמריקני (יהודי או לא) ירצה להזדקק לה, כשיש לו יכולת לגשת ישר לספריו של קן וילבר, למשל? מדוע לטרוח לקרוא לזה “פוסט יהדות“ ולא פשוט להיפטר מכל ה“חבילה“ המעיקה של זהות יהודית? ארקוש מדגיש שתפיסתו של מגיד היא קיצונית אף יותר מתפיסת מייסד הזרם הרקונסטרוקציוניסטי, מרדכי קפלן. לקפלן אולי לא הייתה תפיסה של א־לוהים טרנסנדנטי, אך הייתה לו תפיסה מגובשת מאוד של עם יהודי וזהות יהודית. מגיד, מצדו, מציע התפרקות מוחלטת. ארקוש מוסיף ואומר שלהערכתו קהילות מהסוג החדש תתקיימנה בשוליים של הקהילה היהודית של ארה“ב וגם אם השפעתן תתרחב היא תזלוג לא אל המיינסטרים היהודי אלא דווקא אל מחוצה לו, למרחב הניו אייג‘י הפוסט אתני הכללי.

על היהודים לאמץ זהות חדשה. ניו יורק, 2013  צילום: פלאש 90

על היהודים לאמץ זהות חדשה. ניו יורק, 2013
צילום: פלאש 90

מגיד משיב לארקוש במספר דברים. ראשית, הוא מחדד את דבריו בכך שלדעתו אכן הגיע הזמן לבסס את הזהות היהודית על יסודות שונים מאתניות, ציונות, הלכה ושואה, היות שיסודות אלו אינם רלוונטיים לדעתו עבור רוב היהודים בארה“ב. על ההלכה רובם לא מקפידים, את ניצולי השואה רובם לא מכירים, ולמדינת ישראל ולתולדות הציונות הם לא חשים זיקה. ולגבי אתניות – הרי מוסכם על הכול שבארה“ב חיים בעידן פוסט אתני. לכן חשוב לגבש תפיסה חדשה שתהווה חלופה רלוונטית עבור יהודי ארה“ב.

לשאלתו של ארקוש מדוע לטרוח לקרוא לתפיסה כזו “יהודית“ לאחר שהיא השילה מעצמה כל סממן יהודי, מגיד משיב תשובה קצת מורכבת. הוא מצטט את החוקרים נתן גלזר ודניאל מוהיניאן בספרם “מעבר לכור ההיתוך“. הם פותחים את ספרם על כור ההיתוך האמריקני במשפט: “הנקודה החשובה לגבי כור ההיתוך היא שהוא לא קרה“. מוסיף מגיד: לפחות לא קרה באופן שלו הם ציפו. למעשה, גם בארה“ב הפוסט אתנית רוב היהודים רוצים זיקה יהודית משמעותית כלשהי ומגיד מעוניין לספק להם אותה, ללא קשר לאתניות ולישראל. מגיד אף רואה את עצמו כחלק מאותה קבוצה שמעוניינת בזהות משמעותית למרות החיים בסביבה פוסט אתנית. הוא מודה שאין בידו תשובות לכל השאלות על האופן הראוי לשלב זיקה אתנית עם פוסט אתניות, אך הוא מעוניין לעשות את המסע הזה גם בלעדיהן.

ארקוש, מצדו, מעיר שתי הערות מסכמות. אחת היא שנראה כי דווקא בקרב הניאו־אורתודוקסיה צומחת חלופה משמעותית לפוסט אתניות, שאותה מציע מגיד. צומחת שם התחדשות יהודית ששמה לעצמה מטרה להיענות לאתגרים של העכשוויזם מבלי לוותר על זהות ונפרדות יהודית ובלי ניתוק מההיסטוריה והאתניות היהודית. ארקוש מדגיש שהוא לא רואה את עצמו כאורתודוקס בחייו האישיים וגם לו אין תשובה מגובשת לשאלת השילוב הראוי בין ייחודיות לפוסט אתניות (הוא מסכים עם מגיד לגבי קבלת המציאות הפוסט אתנית כעובדה). גם הוא מעוניין להמשיך וללכת במסע הזה מבלי שיש לו תשובות לכל השאלות – אך הוא לא מוכן לנתק את עצמו מזיקה הן לכלל היהודי והן לישראל. נראה כי בשנת 2013 הזהות היהודית מעוררת עניין רב גם במצב שבו אין תשובות לכל השאלות. ובעצם מה חשוב ביהדות יותר מאשר שאלה טובה?

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013