סקירת אוקטובר

טרור טרנס אטלנטי

קן הטרור שצמח במאלי הוא אחת ההחמצות הגדולות של המודיעין האמריקני. על ארה"ב להחליט האם לתקוף בהקדם או להמתין לפיגוע הבא

רשימתה הנרחבת של יוכי דריזן בירחון Atlantic עוסקת בהקמת תשתיות הטרור ביבשת אפריקה, ובמיוחד במדינה הצפון מערבית מאלי. מדובר בסוגיה מורכבת שבמידה רבה הוחמצה על ידי מגבשי מדיניות הביטחון של ארה“ב, שמתרכזים במזרח התיכון ובאפגניסטן. סיפורה של תשתית הטרור במאלי מכיל את האלמנטים המוכרים היטב של שלטון מקומי מושחת, הפיכת נגד, גבולות פרוצים, סחר בסמים ומיעוטים שנלחמים על החופש שלהם.

הסיפור מתחיל ב־2002, כאשר איש צבא לשעבר, אמדו טומני טורה, מציג מועמדות לנשיאות וזוכה ברוב גדול. הוא נבחר לכהונה שנייה ב־2007, ומתחייב לעזוב בסופה ב־2012, כפי שנדרש בחוקה. ארה“ב, ששמחה מאוד לראות באזור מנהיג שמחויב לדמוקרטיה, מציפה אותו בסיוע חוץ של מאות מיליוני דולרים. ברם, זמן קצר לפני הפרישה הצפויה הודח טורה במהפך צבאי. קדמה למהפך תסיסה ארוכה שנבעה מתסכול מהשחיתות הקשה של טורה. בין השאר, קרובי משפחתו ובני בריתו הפוליטיים בנו לעצמם בתי פאר ורכשו נדל“ן בדובאי. אחד מחברי הפרלמנט אמר לכותבת: “הם אפילו לא ניסו להסתיר את סכומי הכסף שהם גונבים. אחד העמיתים שלי בנה בצפון העיר בניין בגודל שאפילו ברק אובמה לא יכול היה להרשות לעצמו“.

טורה גם התעלם מהסחר בסמים שהגיע להיקפים עצומים, זאת בין היתר מתוך הנחה שגויה שרווחים מסחר בסמים יפייסו את דעתו של המיעוט האתני בצפון ארצו – טוארג – והוא יוותר על שאיפתו הבדלנית. מדובר בשבט ברברי בהיר־עור שמזה עשרות שנים נלחם לעצמאות. צבא מאלי כבר דיכא בעבר את ההתקוממות שלו – ב־1962, ב־1990 וב־2007 – אך הפעם, ב־2012, בני הטוארג התקוממו בהיקף חסר תקדים. אלפי צעירי השבט עברו הכשרה צבאית בלוב הסמוכה תחת שלטונו של קדאפי, ואחרי שמשטרו הופל הם שבו למולדת עם כמויות תחמושת וכלי נשק שבזזו מהצבא הלובי המתפרק.

בסיס לביצוע פיגועים בארצות השכנות. חייל במאלי, 2013 צילום: אי.פי.אי

בסיס לביצוע פיגועים בארצות השכנות. חייל במאלי, 2013 צילום: אי.פי.אי

בנקודה זו בני הטוארג מצאו בני ברית לא צפויים – מאות לוחמים מתאי אל־קעידה באפריקה וגם שני ארגוני ג‘יהאד מקומיים. במארס 2012 הם תקפו בסיס צבאי והרגו עשרות חיילים. הדבר עורר זעם בקרב הצמרת הצבאית, מתוך מחשבה שהדבר התאפשר כי הנשיא אינו מגבה את הצבא ברמה הראויה. הנשיא הודח ונמלט לסנגל, וזו הייתה רק ההתחלה.

הנשיא החדש, איש צבא סאנוגו, הבטיח לדכא את המורדים במהירות, אך בפועל קרה ההיפך. המורדים הצליחו להשתלט על שלוש ערים גדולות בצפון המדינה (גאו, טימבקטו וקידאל) והבריחו את הצבא. המדינה נחתכה לצפון ודרום, כשמנהיגם של המורדים, איש האסלאמיסטים בלמוכתאר, מבטיח להשתלט בקרוב על כל המדינה.

בלמוכתאר עצמו היה מוכר היטב לשירותי הביטחון של ארה“ב בתור איש עם רקורד עשיר של פעולות טרור באלג‘יריה. ב־2003 איתרו אותו שירותי הביטחון במחנה מסוים ותוכננה פעולת חיסול, אלא ששגרירת ארה“ב במאלי דאז התנגדה בתוקף לעניין, מתוך חשש שמבצע כזה בתוך מדינה ריבונית יגרום להקצנה אנטי־אמריקנית בקרב המקומיים. אנשי הפנטגון ראו בהתקפלות מהלך תבוסתני שבגללו הוחמצה הזדמנות לחסל טרוריסט בכיר. ואכן, תוך זמן קצר בלמוכתאר התגלה ככזה. הוא הוציא לפועל שורה של פיגועים נגד מטרות אמריקניות. הסיוע המסיבי של ארה“ב למאלי נבע בין היתר מהסיבה הזו. בוושינגטון קיוו שטורה יחסל אותו. מה שקרה בפועל הוא שלמרות הבטחותיו, טורה השקיע את הסיוע בדיכוי של שבט הטוארג.

המודיעין החמיץ גם עוד דמות חשובה – אחד ממנהיגי הטוארג, איאד אג־גאלי. בזמנו, אג־גאלי שימש מתווך בין המורדים לממשלה ויצא לו שם של מתון. אך לאחר מספר שנים שבילה בסעודיה הוא שב למאלי בזהות של איש ג‘יהאד אידיאולוגי. ב־2012 הוא השתלט יחד עם בלמוכתאר על צפון מאלי. בתקופה זו השניים הצליחו לעשות מה שאף תא של אל־קעידה לא עשה – להשתלט על חלק גדול ממדינה ולהשתמש בה בתור בסיס לביצוע פיגועים בארצות השכנות.

בלוב נרצחו שגריר ארה“ב כריסטופר סטיבנס ועוד שלושה אמריקנים. במאי השנה אנשי אל־קעידה במאלי תקפו מרבץ אורניום ניגרי, בבעלות צרפתית, והרגו 24 חיילים ניגרים. כעת מאיימים באל־קעידה להוציא לפועל פיגוע בצרפת, זאת כנקמה על הריגת חיילים בידי כוחות צרפתיים בינואר השנה. שגרירת ארה“ב במאלי חוששת שמדובר באיום ממשי, היות שבמדינות האיחוד האירופי אין צורך בדרכון כדי לעבור ממדינה למדינה.

אנשי אל־קעידה מודים שהם מחכים לנסיגה של הכוחות הצרפתיים במאלי שצפויה בסוף השנה כדי להשתלט על כל המדינה. מנגד, תושבים מקומיים רבים חוששים שצבא מאלי לא יוכל שוב לתפוס שליטה באזור. כמה ממפקדיו הבכירים גם טוענים שחשוב לנסות לכרות ברית צבאית עם שבט הטוארג, כי לוחמה משותפת נגדם ונגד אל־קעידה היא חסרת סיכוי. כעת, מסכמת הכותבת, על הבית הלבן להחליט: לנקוט כעת פעולה צבאית דרמטית במאלי שמטרתה הרס תשתית הטרור ולספוג האשמות על יד קלה על ההדק, או לחכות לפיגוע הגדול הבא ואז לספוג האשמות על אי ראיית הנולד.

———————

פרדוקס הליברליות

המוסלמים הקיצונים שמציפים את אירופה מעמידים את השמאל הסוציאל־דמוקרטי במבוכה. עד כמה ניתן להכיל תפיסות אנטי־ליברליות?

ועוד על ההתמודדות עם האסלאם. רשימתו של ג'ונתן לורנס ברבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent  מוקדשת לקונפליקט מורכב שקיים בשמאל ביחס למהגרים המוסלמים באירופה. בקווים כלליים ניתן לתאר את הקונפליקט הזה כעימות בין אמונה במחויבות לתמוך במיעוט מקופח ובין הזלזול הבוטה שאותו מיעוט מפגין כלפי ערכים ליברליים.

לורנס מציג את נקודת העימות הראשונה בשנת 1989, כאשר האייתוללה חומייני פרסם פתווה (פסק הלכה) שקוראת לחסל את הסופר סלמן רושדי. עד אז היה ברור שכל המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות באירופה תומכות בצורה גורפת במהגרים מארצות מוסלמיות, דורשות להעניק להם אזרחות כפולה ורואות בסיסמאות נגד מהגרים חזרה לימי אירופה האפלים. ואז הגזרה התחילה להתחמם. יותר ויותר מוסלמים הזדהו עם ארגונים מיליטנטיים בארצות המוצא (בפרט עם “האחים המוסלמים“) ודרשו צנזורה דתית וזכות (לנשים) להתלבש לפי צו הדת המוסלמית – דבר העומד בסתירה ישירה לערכים הליברליים של חופש מצנזורה ושוויון מגדרי.

אז גם הגיע הגל של פיגועי הטרור והמהומות בספרד, באנגליה ובצרפת, ושל המחאה האלימה בעקבות “פגיעה ברגשות“ (במיוחד סביב קריקטורות על מוחמד בעיתון דני). בנוסף לכל זאת, התנהלות חלק מהמוסלמים התחילה אז גם להיראות יותר ויותר כבגידה בוטה בערכים דמוקרטיים – נציגים מוסלמים סירבו לקחת חלק בטקסי זיכרון לשואה, הפריחו סיסמאות אנטישמיות ואף הביעו הזדהות עם פיגועי התאבדות.

מוסלמים מתפללים בחג עיד אל־פיטר, פריז, צרפת, 2010 צילום: אי.פי.אי

מוסלמים מתפללים בחג עיד אל־פיטר, פריז, צרפת, 2010 צילום: אי.פי.אי

אחת הסיבות למשבר שאליו נקלע השמאל סביב היחס למוסלמים האירופים הייתה החילוניות המהותית שלו. הוא נטה להסתכל על בעיית המהגרים דרך המשקפיים של שיתוף חברתי־כלכלי בלבד, תוך שמיטת הפן הדתי. כך, בצרפת, היו אלו דווקא נשיאים ימניים (שיראק וסרקוזי) ששילבו שרים מוסלמים בממשלה. יתרה מזאת, דווקא מפלגות ימין־מרכז היו אלו שעשו מאמצים כדי לשלב את המוסלמים בכך שיצרו מועצות דתיות ממלכתיות – “מועצה צרפתית מוסלמית“ ו“ועידת אסלאם הגרמנית“, בין היתר. בכך הן התכוונו לסייע למוסלמים להשתלב מבחינה דתית בארצות הקולטות, בדומה ליהודים בתחילת האמנציפציה.

סרקוזי מצוטט ברשימה כמי שאמר בהיותו שר הפנים: “לא נפתור בעיה של אנשים צעירים (מוסלמים) בכך שניתן להם מגרשי כדורגל ומרכזים קהילתיים. הם זקוקים למקומות נותני השראה שבהם אנשים מתאספים מתוך כבוד הדדי ושבהם יש כבוד לערכי חיים ותקווה. בית כנסת, כנסייה, מקדש או מסגד יכולים להיות מקומות כאלה“. מכאן שדווקא הקרבה הימנית לערכים דתיים הפכה את הימין לבן ברית של המוסלמים.

אבל זה רק לכאורה. למעשה, מה שקורה הוא שהמוסלמים באירופה ממשיכים להצביע ברובם הגדול למען מפלגות השמאל, גם אם הם לחלוטין לא מזדהים עם האג‘נדה שלהן בתחום התרבותי או בתחום של מדיניות החוץ. המוסלמים מפגינים בכך הזדהות עם מדיניות רווחה סוציאל דמוקרטית (שמחזקת אותם מבחינה כלכלית) מבלי להזדהות עם הערכים התרבותיים של השמאל. ואם כל זה לא מספיק מורכב, האביב הערבי טרף את הקלפים עוד יותר. ראשית, לשמאל האירופי (כמו לימין) היו מערכות קשרים הדוקות עם רודנים ערבים שנפלו בהתקוממות (במיוחד עם בן עלי התוניסאי ועם מובארכ). שנית, כידוע, רוב הרודנים התחלפו ברודנים גרועים יותר ובלתי ליברליים בעליל (ע“ע מצרים). ושלישית, נראה שהמהגרים בעלי האזרחות הכפולה שיכולים להצביע גם במולדת שלהם (תוניסיה, תורכיה) מגלים נטייה חזקה לתמוך במפלגות אסלאמיות, אפילו יותר מבני ארצם שנותרו במולדת.

בתגובה לכל זאת, הימין האירופי מתעורר לפעולה נמרצת נגד סממנים של זהות מוסלמית במרחב הציבורי (ואכן, בשנים האחרונות היינו עדים לניסיונות חקיקה שונים שביקשו לאסור בניית צריחים במסגדים, שחיטה מוסלמית, ברית מילה וכיסויי ראש במקומות ציבוריים). מספר מנהיגי ימין באירופה (במיוחד דיוויד קמרון) אף דיברו על “מותה של הרב־תרבותיות“. אך היכן כל זה משאיר את השמאל? לכותב עצמו אין תשובה ברורה לכך, אך הוא מציע לסוציאל דמוקרטים לאמץ גישה חיובית יותר ביחס לביטויים חיצוניים של זהות דתית ולהקריב מעט מהערכים הליברליים לטווח קצר (כיסוי ראש לנשים) כדי לזכות ברווחים הצפויים בטווח הארוך (השתלבות ממלכתית של מוסלמים דתיים). נשאר לראות אם מדובר בפתרון או בדחיית הקץ.

——————–

יהדות ניו־אייג'ית

כיצד ניתן לקיים זהות יהודית במרחב פוסט־אתני? על הפולמוס הטרי בקרב יהודי ארצות הברית

המגזין Jewish Review of Books פרסם בגיליון האחרון פולמוס בנושא הקשר היהודי בין דת לזהות. הפולמוס התפתח סביב ספרו של חוקר המיסטיקה שאול מגיד, “פוסט יהדות אמריקנית“. המחבר טוען שזהותם היהודית של יהודי ארה“ב נדרשת לעבור שינוי רדיקלי על מנת שתוכל להמשיך ולהתקיים באווירה התרבותית העכשווית בארה“ב, שאותה הוא מכנה “פוסט אתנית“. לשם כך, טוען מגיד, על היהודים לאמץ זהות חדשה, שלוקחת כמה צעדים קדימה את תנועת “התחייה היהודית“ (Jewish Renewal) מבית מדרשם של זלמן שכטר־שלומי והרב שלמה קרליבך. מדובר ביהודיות שמוותרת על זהות יהודית נפרדת ועל התפיסה המונותיאיסטית העומדת מאחוריה. לדעתו של מגיד, היהדות האורתודוקסית (שאיתה רוב יהודי ארה“ב לא מזדהים) ומדינת ישראל (שאותה רוב יהודי ארה“ב לא באמת מכירים) לא יכולות לספק את ה“סחורה“ של זהות משמעותית ועמוקה.

מגיד עצמו מודה שמדובר ב“התרחקות מהותית מיסודות המסורת היהודית“. התפיסה שהוא מציע היא תפיסת יקום ניו־אייג‘ית המזהה את הא־לוהות עם היקום כולו. מבחינת הזהות היהודית, פירוש הדבר שהיא חדלה להתקיים כזהות נפרדת ואף חדלה להילחם ב“התבוללות“. כעת כל מי שרוצה מוזמן לקחת חלק באותה “רוחניות פוסט יהודית“ מבלי לעבור כל הליך פורמלי של גיור. אין יותר צורך להזדהות עם סיפורים יהודים פרטניים (שואה או מדינת ישראל), לפחות לא יותר מאשר מזדהים עם כל סיפור של רצח עם או מלחמה למען עצמאות. מעתה אין עוד קשר בין יהדות ליהודיות, או בין אתניות יהודית לרצון להשתייך לקהילה פוסט אתנית ופוסט דתית. מי שבא – ברוך הבא.

בדיוק עם תפיסה זו מתפלמס אלן ארקוש (איש אקדמיה שפרסם את הביוגרפיה של משה מנדלסון). ארקוש מתאר את תפיסתו הכללית של מגיד (בצורה שמגיד עצמו מודה שהיא מהימנה באופן כללי, להוציא מספר אי דיוקים משניים) ואז עובר להתפלמס איתה. ראשית, הוא שואל, נניח שמגיד אכן מצליח לעצב מערכת תפיסות ופולחן חדשה ויפה, ברוח של מבשרי הניו אייג‘ בארה“ב. מדוע שאמריקני (יהודי או לא) ירצה להזדקק לה, כשיש לו יכולת לגשת ישר לספריו של קן וילבר, למשל? מדוע לטרוח לקרוא לזה “פוסט יהדות“ ולא פשוט להיפטר מכל ה“חבילה“ המעיקה של זהות יהודית? ארקוש מדגיש שתפיסתו של מגיד היא קיצונית אף יותר מתפיסת מייסד הזרם הרקונסטרוקציוניסטי, מרדכי קפלן. לקפלן אולי לא הייתה תפיסה של א־לוהים טרנסנדנטי, אך הייתה לו תפיסה מגובשת מאוד של עם יהודי וזהות יהודית. מגיד, מצדו, מציע התפרקות מוחלטת. ארקוש מוסיף ואומר שלהערכתו קהילות מהסוג החדש תתקיימנה בשוליים של הקהילה היהודית של ארה“ב וגם אם השפעתן תתרחב היא תזלוג לא אל המיינסטרים היהודי אלא דווקא אל מחוצה לו, למרחב הניו אייג‘י הפוסט אתני הכללי.

על היהודים לאמץ זהות חדשה. ניו יורק, 2013  צילום: פלאש 90

על היהודים לאמץ זהות חדשה. ניו יורק, 2013
צילום: פלאש 90

מגיד משיב לארקוש במספר דברים. ראשית, הוא מחדד את דבריו בכך שלדעתו אכן הגיע הזמן לבסס את הזהות היהודית על יסודות שונים מאתניות, ציונות, הלכה ושואה, היות שיסודות אלו אינם רלוונטיים לדעתו עבור רוב היהודים בארה“ב. על ההלכה רובם לא מקפידים, את ניצולי השואה רובם לא מכירים, ולמדינת ישראל ולתולדות הציונות הם לא חשים זיקה. ולגבי אתניות – הרי מוסכם על הכול שבארה“ב חיים בעידן פוסט אתני. לכן חשוב לגבש תפיסה חדשה שתהווה חלופה רלוונטית עבור יהודי ארה“ב.

לשאלתו של ארקוש מדוע לטרוח לקרוא לתפיסה כזו “יהודית“ לאחר שהיא השילה מעצמה כל סממן יהודי, מגיד משיב תשובה קצת מורכבת. הוא מצטט את החוקרים נתן גלזר ודניאל מוהיניאן בספרם “מעבר לכור ההיתוך“. הם פותחים את ספרם על כור ההיתוך האמריקני במשפט: “הנקודה החשובה לגבי כור ההיתוך היא שהוא לא קרה“. מוסיף מגיד: לפחות לא קרה באופן שלו הם ציפו. למעשה, גם בארה“ב הפוסט אתנית רוב היהודים רוצים זיקה יהודית משמעותית כלשהי ומגיד מעוניין לספק להם אותה, ללא קשר לאתניות ולישראל. מגיד אף רואה את עצמו כחלק מאותה קבוצה שמעוניינת בזהות משמעותית למרות החיים בסביבה פוסט אתנית. הוא מודה שאין בידו תשובות לכל השאלות על האופן הראוי לשלב זיקה אתנית עם פוסט אתניות, אך הוא מעוניין לעשות את המסע הזה גם בלעדיהן.

ארקוש, מצדו, מעיר שתי הערות מסכמות. אחת היא שנראה כי דווקא בקרב הניאו־אורתודוקסיה צומחת חלופה משמעותית לפוסט אתניות, שאותה מציע מגיד. צומחת שם התחדשות יהודית ששמה לעצמה מטרה להיענות לאתגרים של העכשוויזם מבלי לוותר על זהות ונפרדות יהודית ובלי ניתוק מההיסטוריה והאתניות היהודית. ארקוש מדגיש שהוא לא רואה את עצמו כאורתודוקס בחייו האישיים וגם לו אין תשובה מגובשת לשאלת השילוב הראוי בין ייחודיות לפוסט אתניות (הוא מסכים עם מגיד לגבי קבלת המציאות הפוסט אתנית כעובדה). גם הוא מעוניין להמשיך וללכת במסע הזה מבלי שיש לו תשובות לכל השאלות – אך הוא לא מוכן לנתק את עצמו מזיקה הן לכלל היהודי והן לישראל. נראה כי בשנת 2013 הזהות היהודית מעוררת עניין רב גם במצב שבו אין תשובות לכל השאלות. ובעצם מה חשוב ביהדות יותר מאשר שאלה טובה?

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: