ארון מלא פרוות

"חיי עם ליברצ'ה", במאי- סטיבן סודרברג, ארה"ב, 2012

בפעם ראשונה התוודעתי לאישיותו של הפסנתרן האמריקאי ליברצ'ה בדרך אקראית לחלוטין. חיפשתי ב- Youtube עיבודים לקטעים מוסיקליים של "מק הסכינאי" ונתקלתי בביצוע הזה. מבצע שלא שמעתי את שמו קודם לכן, משך את תשומת ליבי בשני דברים. הראשון היה יכולת וירטואוזית לחלוטין לעבד יצירה מוסיקלית מוכרת בז'אנרים שונים ולבצע אותה תוך כדי שיחת חולין שובבה עם הקהל. בנוסף, מלבושו ואופן דיבורו ניתן היה לקלוט תוך שניות אחדות את נטייתו המינית.

חיפוש קל בויקיפדיה העלה את המשך סיפור שהיה נראה משעשע. הסתבר שהבן אדם הזה, שגם גיי דר חלוד כמו שלי תפס את נטייתו אחרי דקה של צפייה בקליפ ישן, היה עסוק כל חייו בהסתרתה ( ומדובר במישהו שהיה חביב הקהל האמריקאי במשך כמה עשורים). הוא אף תבע את העיתון שהעז לפרסם "שמועה" על נטייתו המינית. עד למותו מאיידס, לא היה כל אישור רשמי על דבר נטייתו. למעשה, גם אחריה.

וכעת- הבמאי סטיבן סודרברג החליט לציין את פרישתו מעולם הקולנוע בעשיית סרט על ליברצ'ה והמאהב שלו, סקוט טורסון ( בהתבסס על ספר זיכרונות של אחרון. שמו של הסרט "מאחורי הפמוט" – זהה לשם הספר). לתפקיד של הפסנתרן המוחצן נבחר אחד הגברים האולטימטיביים של הוליווד- מייקל דאגלאס, שזה היה תפקידו הראשון לאחר התאוששות מסרטן הגרון. כעת, הסרט מוקרן בישראל. הופתעתי ללמוד מהרשת כי אף אולפן קולנוע לא הסכים להיות שותף בהפקת הסרט ולבסוף הוחלט ללכת על פורמט של סרט טלוויזיוני. ארה"ב 2013? באמת ? מה גם שצפייה בסרט לא מעלה סצנות נועזות הרבה יותר ממה שראינו ב"הר ברוקבק", לצורך העניין. אפילו ב"בועה" הישראלי היה יותר "נועז" מהבחינה הזאת.

אך לאחר התבוננות נוספת , חשבתי שאלמנט הנועזות בסרט אינו משתקף בהכרח במספר הסצנות המיניות. "חיי עם ליברצ'ה" הוא על פן מאד מסוים של חברה אמריקאית, שהיא לא ששה להודות בו ורק בשנים האחרונות ממש היא מתחילה להשתחרר ממנו. זהו פן של צביעות קשה שמתחזה לליבראליות. "אין לנו כל בעיה עם הומוסקסואליות שלך"- אומרת החברה האמריקאית לגיי- "כל עוד נוכל לא לראות אותה, לא לשמוע ולא לדעת עליה" . כמו שאמר החוק בצבא ארה"ב שבוטל לפני שנים אחדות- Don`t ask- don`t tell. אנחנו לא נשאל- ואתה לא תספר. אתה תעמיד פנים שאתה סטרייט- ואנחנו נעמיד פנים שאנחנו מאמינים לך. בקטע אחד בסרט, כשליברצ'ה מזמין לבמה את "ידידו הטוב" ו"תלמידו" כדי לבצע איתו יצירה בארבע ידיים, אחד היושבים בקהל תוהה בקול מעט רם מדי איך אנשים נהנים מהפגנת הומוסקסואליות מוחצנת כל כך. קשישה מהקהל מצמיתה אותו במבטה וחברו המבוגר ממנו מסביר לו "הקהיל לא יודע שהם הומואים". או נכון יותר- מעדיף להעמיד פנים שהוא לא יודע.

זה לגבי החברה האמריקאית. אבל הסרט נותן גם זווית נוקבת מאד על הקיום בארון. הוא מנפץ את המיתוס שחיים בארון הם בסך הכול "שמירת הפרטיות מחוץ לאור הזרקורים". ליברצ'ה היה אחד האנשים היותר לא פרטיים שניתן להעלות על הדעת. חייו נראים בסרט כהצגה גרנדיוזית אחת גדולה, שאין לה כל תוכן מאחוריה. הכול נוצץ, מדהים ומזויף באותה מידה. הנצנצים על הפרוות, מילות האהבה שליברצ'ה אומר לבן זוגו הצעיר, ה"כנות" שאתה הוא מדבר עם הקהל בהופעות , היחס הדואג שלו לאימא ואמונתו הקתולית, שהוא מדבר עליה ומצטלב בעודו חובק את בן זוגו במיטה.

וזה בדיוק מה שהופך את דמותו של ליברצ'ה מיצור אולי מעט מגוחך ופתטי אך לא מזיק לבעל ממדים מפלצתיים. הוא "לא רואה ממטר" את האנשים שלצדו, כולל את בן זוגו ואת אימא שלו, קשישה עשירה שמתמכרת להימורים מרוב בדידות ותסכול. הוא שופך על בן זוגו, בחור צנוע מאזור כפרי ( משחק מצוין של מט דיימון ), את כל תפנוקי העולם- אך בתמורה לזה הבחור עצמו הופך ל"צעצוע הבא" של ליברצ'ה. אחרי החיים האפרוריים של מאלף בעלי חיים עבור סרטי קולנוע הוא צולל פתאום לעולם נוצץ וזוהר ומתקשה לעמוד בפיתוי. כשהוא תופס את עצמו- זה כבר מאד מאוחר, עד כדי כך שאפילו פניו כבר לא שייכים לו, אלא לכירורג הפלסטי של ליברצ'ה. אך גם ליברצ'ה עצמו מוצג בסרט כקורבן- קורבן של התמכרות שלו להערצת קהל, של דחף בלתי נשלט להישאר צעיר לנצח ושל חוסר יכולת להיות נוכח ואינטימי באמת עם מישהו בעולם, כולל עצמו. אפילו כשהוא גוסס ממחלת האיידס ונפטר ממנה, מודיעים לקהל שהוא מת מ"סיבוכים של דלקת ריאות" ( ואנשים בקהל קורצים אחד לשני ). באקורד הסיום של הסרט, ליברצ'ה אומר את המשפט ( המיוחס לשחקנית מיי ווסט) "כל חיי האמנתי שיותר מדי מדבר טוב יכול להיות מצוין".

בשנת 2005 פסיכולוג אמריקאי בשם אלן דאונס פרסם ספר תחת כותרת "זעם סגול" ( Velvet Rage). הספר הכה גלים בקהילה הגאה בארה"ב וברחבי העולם. המחבר טען שגם היום, זמן רב אחרי שאיש לא חייב לחיות את חייו בארון, חיים של הרבה גייז מונעים מבושה ואשמה. רגשות אלו נטבעו בהם, מסביר הכותב, בתור ילדים שקלטו בשלב מוקדם בחייהם שהם "לא כמו כולם". משם נוצר צורך להחביא את הרגשות ולהציג כלפי חוץ פסאדה מוצלחת ונוצצת. רכב יוקרתי. בגדים אופנתיים. מראה חיצוני מושלם. בן זוג חתיך הורס. אלא שבפסאדה מתגלים סדקים לאורך זמן ואנשים מתחילים לתהות בקול רם, מדוע אינם מאושרים. ובינתיים הם ממשיכים במרדף אחרי ה"היי הבא", אחרי החוויה החיצונית הבאה שתמלא אותם מבפנים. ברגע אחד בסרט ליברצ'ה עצמו קורה לאובססיה המינית שלו "התמכרות", אך כמובן גם ההודעה שלו בבעיה היא רק לרגע, מתוך בהלה שבן הזוג ינטוש אותו. לעומתו, הרבה גייז בארה"ב ובעולם בחרו בדרך שונה. הם בחרו לצאת מהארון. חלקם ( כמו דאונס) חשפו גם את מחלת האיידס שלהם ( לדאונס עצמו זה לקח זמן והוא עשה זאת רק במהדורה השנייה, שהתפרסמה ב- 2012). הם טיפלו בהתמכרויות שלהם לסמים, לסקס ולשלל בעיות אחרות וגם בטראומות ילדות שלהם. הם התמודדו עם יציאה מהארון מול החברים, מול העמיתים בעבודה ומול בני המשפחה. הם בנו זוגיות ומצאו דרך לחוות הורות. חייהם אינם נוצצים. הם חיי אנוש בורגניים, שגרתיים ומשעממים למדי. לפעמים זה מוזר לחשוב שהיו צריכים לעבור כל כך הרבה שנים ומאבקים, רק כדי להשיג קיום בורגני כל כך שגרתי, ומובן מאליו. כבר היום, בשולי הקהילה הגאה יש מי שמוחה בקול נגד "התבוללות". גם בגלל זה חשוב לראות את "חיי עם ליברצ'ה". הוא מזכיר לגייז ( ולסטרייטים) את המקום שבו כולנו היינו לפני שנים לא רבות ואליו רובינו לא רוצים לחזור. הוא ממחיש לנו שארון בו חיינו , עלול להפוך לארון קבורה, גם אם הוא מלא עד אפס מקום בפרוות עם נצנצים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: