מחטים חדשים מענף קפוא

3896643-137313-1098f

אמן את החפירה; הגדה השמאלית

ורלם שלמוב

מרוסית: ליזה צ'ודנובסקי

עריכה מדעית, הקדמה ואחרית דבר: לאונה טוקר

כרמל, 2013, 312 עמ'; 253 עמ'

האם קיים רוע מוחלט? עבור רוב הסופרים בהיסטוריה הייתה זו אולי שאלה פילוסופית מופשטת, אך עבור הסופר הרוסי ורלם שלמוב זו הייתה שאלה קיומית ממש. שלמוב האמין ששלוש־עשרה שנים מחייו הוא חי בתוך המציאות של הרוע המוחלט הזה, ספציפית, באחד המחנות הקשים של הגולאג הסטליניסטי – מחנה קולימה.

מבחינת הביוגרפיה, סיפורו של שלמוב דומה לרבבות סיפורים אחרים של אסירי גולאג. הוא נולד ברוסיה הצארית לאב כומר אורתודוקסי ואם מורה. אחרי המהפכה, בשנות העשרים, הוא אכן היה חבר בקבוצה טרוצקיסטית שעסקה במעין ביקורת על המשטר הסובייטי וב־1929 נשלח לרצות מאסר של שלוש שנים במחנות. בתום המאסר הוא שוחרר ואפילו חזר למוסקבה ועסק בכתיבה פובליציסטית. אך בשנת 1937 הוא נעצר שוב, יחד עם מאות אלפים רבים שנפלו קרבן לנחשול של טרור סטליניסטי, שעיקרו הופנה כלפי האוכלוסייה העירונית. כעת הוא נדון לתקופת מאסר בעבודות פרך שאמורות להיות קטלניות. בשנת 1943 במחנה נמצאה אמתלה לגזור עליו עשר שנות מאסר נוספות.

לא היה לשלמוב כל סיכוי לשרוד במחנה, אילולא רופא שמצא דרך למשוך אותו לתפקיד במרפאה ובכך הציל את חייו. עדיין, שלמוב היה אמור לסיים את חייו בקרבת המחנה (שממנו השתחרר ב־ 1951, אך לא יכול היה להתרחק ממנו) – כמו כל אסירי הגולאג – לולא מותו של סטלין ב־1953 והתחלתה של תקופה “הפשרה“ ב־1956. אז שב הביתה אחרי תקופה של שיקום בריאותי מסוים.

מאז השחרור כתב שלמוב שירים והקדיש חלק רב מזמנו לתיעוד חוויותיו במחנות. הוא כתב לשותפו לדרך ובר פלוגתא חריף שלו, סולז‘ניצין: “תזכור את העיקר: חווית המחנה היא חוויה שלילית עבור כל אדם, בלי יוצא מן הכלל. מיומה הראשון ועד האחרון. לא השומר ולא האסיר היו צריכים לחוות אותה. אבל אם כבר ראית את הדברים – יש לספר עליהם את כל האמת, ותהיה נוראית ככל שתהיה. ואני החלטתי שמצדי אקדיש את שארית חיי לתיאור אמת זו“.

רוע טהור

כיצירתו העיקרית של שלמוב, עד למותו ב־1982, נחשב הקובץ "סיפורי קולימה" המחולק לשישה חלקים. עד עכשיו ראו אור בעברית החלק הראשון בתרגומו של רועי חן ב־2004 ושני החלקים הנוספים כעת, בתרגומה של ליזה צ'ודנובסקי ובעריכתה של לאונה טוקר, שגם תרמה להם הקדמה ואחרית דבר בשני הספרים האחרונים.

ראשית יש לציין שמדובר בז'אנר מיוחד של פרוזה. תיאורים של בתי כלא ומקומות מאסר אינם סוגה חדשה בספרות הרוסית ("רשימות מבית המת" של דוסטויבסקי, "אי סחלין" של צ'כוב), אך יצירתו של שלמוב שונה מהם באופן מהותי. במחצית השנייה של המאה העשרים נשאלה פעמים רבות השאלה האם אמנות וספרות הן בגדר האפשר אחרי אושוויץ. שלמוב שואל את אותה שאלה בעקבות ניסיונו בגולאג ומשיב בשלילה. לדעתו ז'אנר הרומן הספרותי אובד עצות מול הרוע השחור של הגולאג. לכן לדעתו אין יותר מקום לכתוב סיפורים עלילתיים, אלא לרשום תיאורים אוטוביוגרפיים, בצורה שתהיה דומה לאמת באופן מרבי. אפשר אפוא בהחלט לראות בספריו של שלמוב מסמך בעל ערך תיעודי, בנוסף להיותו יצירה ספרותית.

בתעודה זו של שלמוב מופיע תיאור מפורט ולחלוטין לא משופץ או מרוכך של חוויית המחנה. אזהרה לקוראים – מדובר בחוויית קריאה מדכאת וקודרת במיוחד (אפשר להקביל את סיפוריו של שלמוב לפרוזה של ק. צטניק על מחנות הנאצים). מחנות הגולאג מתוארים כגיהינום עלי אדמות. בקור המקפיא (מינוס ארבעים מעלות ביום רגיל) אין לאסירים אוכל מזין, אין בגדים ראויים לשמם והם חייבים לעבוד בפרך בעבודות פיזיות קשות ביותר ולספק כל יום כמויות שגם אדם בריא בשום אופן לא היה מסוגל להנפיק בתנאים אלו.

וכל זה רק ברמה הפיזית. עוד לא אמרנו דבר על אובדן מוחלט של צלם אנוש בקרב רוב האסירים; על אינסטינקט הישרדותי שמנוהל רק מכוח הסיסמה "תמות אתה היום, ואני מחר"; על האכזריות של מפקדי המחנה כלפי האסירים, של עבריינים פליליים כלפי אסירים פוליטיים ושל האסירים זה כלפי זה; על בגידות והלשנות; על הקלות להרוג ולהיהרג בגלל סוודר או פרוסת לחם.

נקל להבין מדוע שלמוב כתב לסולז'ניצין ש"אין במחנה שום דבר טוב", שזו חוויה שלילית בצורה מוחלטת המוציאה מבני האדם רק את הרוע הטהור. נושא זה היה אחד ממוקדי הוויכוח שלו עם סולז'ניצין, במיוחד ביחס לספרו של האחרון "יום אחד בחייו של איבן דניסוביץ'" – יצירת הגולאג הראשונה שפורסמה בברית המועצות לשעבר. מדובר בתיאור של מחנה הרבה יותר "רך" מזה של שלמוב, ובעיקר מדובר במגוון של דמויות, כשבכל אחת קיימת התערובת הייחודית לה של רוע וטוב, ואור וחושך משמשים בערבוביה. מסיבה זאת, יצירתו של סולז'ניצין היא, לדעת רבים, בעלת ערך ספרותי רב יותר מזו של שלמוב. הבדל נוסף ביניהם הוא בכך שסולז'ניצין פורש את רוחב התיאורים על פני שישה כרכים, שבהם מוקדשים לא מעט עמודים להרהורים ולהכללות היסטוריוסופיות, בעוד שלמוב דבק במשימה של תיאור חיי המחנה.

עבודות כפיה בגולאג, 1932

עבודות כפיה בגולאג, 1932

מקור הפראיירים

מקום מיוחד שמור ביצירתו של שלמוב לעולם העבריינים הפליליים של הגולאג. לאותם עבריינים (המכונים "בלאטניה") הכותב לא שומר אפילו קורטוב קטן של אמפתיה (דווקא בזה הוא דומה לסולז'ניצין ועומד בסתירה מובהקת לרוב הספרות הסובייטית שראתה בעבריינים פליליים, אנסים ורוצחים, "אנשים שהתבלבלו עם פוטנציאל לשיקום", לעומת האסירים הפוליטיים ה"פשיסטים"). שלמוב טוען שלפחות בשלב מסוים הנהלת המחנות עשתה יד אחת עם האסירים הפליליים על מנת להתעלל ולדכא את האסירים הפוליטיים בתוך המחנות.

עבריין פלילי בעולם של המחנה שייך לאצולה שבשביל להשתייך אליה לא מספיק רק לגנוב או לרצוח. צריך לגדול ולהתחנך בעולם הזה, לצמוח מתוכו, לרכוש את הערכים המתאימים – ביניהם סלידה עקרונית מכל עבודה וראיית כל מי שמחוץ לאותו עולם כאנשים מסוג ב'. מי שנמצא מחוץ לעולם העברייני משמש עבור העבריין רק כמושא לסיפוק עצמי – ניתן בכל רגע נתון לשדוד אותו, לדקור או לרצוח אם הוא מתנגד וכמובן מצווה לרמות אותו בכל דרך אפשרית, תוך כדי שבועות "בכל היקר לי" המקובלות בעולם הפלילי.

העבריינים גם מרמים ללא הרף איש את רעהו, מנצלים זה את זה, תוך כדי דיבורים בלתי פוסקים על ה"כבוד" שלהם, ורואים בכל אישה יצור סוג ב' שנועד לספק אותם (להוציא מיתולוגיזציה של דמות ה"אמא", ש"מחכה לי שאחזור מבית הכלא"). עזיבת העולם הפלילי לטובת עולמם של האזרחים (המכונים בעגה הפלילית "פראיירים" – זה המקור!) נחשבת לבגידה. בשנות ה־40 שאחרי המלחמה הזדעזע הגולאג ממלחמה עקובה מדם בין עבריינים "מקוריים" לאלו שהחליטו לשתף פעולה בגלוי עם הנהלת המחנה ואולי לסיים את הפרק העברייני בחייהם. דווקא עולם הדמים הזה עלול להיראות קוסם לנערים צעירים שהגיעו לגולאג לפני שעולמם הערכי התייצב. הם נכלאו בעולם שבו החזק שורד והכוח קובע. הם למדו שלעבריין יכולים להיות חיים נוחים יחסית גם בגולאג והם רוצים חיים כאלה גם לעצמם.

מדובר, אגב, בתפיסה שאינה חסרת רלוונטיות לרוסיה העכשווית. אוצר המושגים של העולם העברייני הרוסי הפך לחלק מובנה בסלנג, שירי עבריינים נשמעים בתחנות רדיו מובילות ובאולמי הופעות (ומכונים "שאנסון רוסי"), ובכלל, חלק נכבד מהעבריינים לשעבר ניצב כיום בתפקידי מפתח בעולם העסקי ובממשל הרוסי. מדובר באנשים הלבושים חליפות הנואמים בהתרגשות על הערכים הרוסיים ועל אחדות לאומית – אך עולמם הערכי לא השתנה. זו אחת הסיבות שבגללן חשוב לקרוא את ספריו של שלמוב גם היום.

פתח תקווה בגולאג

מעבר לנושאים אלה, עצם העדות ההיסטורית שיש במסמך כואב זה מקנה לו את חשיבותו. קשה להאמין, אך בדיוק כפי שהכחשת השואה קיימת כשניצולי השואה עוד מסתובבים בינינו, כך קיימת הכחשת הגולאג. כבר היום מתפרסמים גם ברוסיה וגם במערב ספרים שעסוקים ב"הכחשת גולאג" ובטיהור של הקומוניזם באופנים שונים. יש גם מי שטוען ש"תולדות הקומוניזם הסובייטי מעולם לא נכתבו ברצינות" ושכל המחקרים המערביים בנושא הם בגדר "תעמולה אנטי קומוניסטית" שאין לתת בה אמון. מספר גורמים מעורבבים כאן – סיבות אידיאולוגיות, צורך להאדיר את העבר הסובייטי ולשלב אותו כחלק מהעבר הרוסי המפואר וגם קושי מובן להיות עד לזוועה ההיסטורית שהתרחשה במדינה גדולה במשך מספר עשורים. שלמוב עצמו מספק הצצה להכחשה מהסוג הזה. בסיפור "נציב יהודה" מתואר רופא שעבד בגולאג והכריח את עצמו להשמיט מזיכרונו ספינה עם שלושת אלפים אסירים שבהם טיפל ושרובם קפאו למוות. גם על רקע זה יש ערך רב לעדותו של שלמוב.

ובכן, האם קיים רוע מוחלט? על אף תשובתו הברורה של שלמוב עצמו, חלק מהסיפורים שלו משדרים מסר אחר. גם בעולם של הגולאג לא כולם נוהגים באותה צורה. איש הצבא שארגן בריחה מהמחנה ("הקרב האחרון של רב סרן פוגצ'וב") אמנם נכשל בסוף ונאלץ להתאבד לפני שיתפסו אותו, אך הוא הצליח לארגן את הבריחה שאותה הכין במשך חודשים ארוכים ואיש לא הלשין עליו. אסירים בכלא מארגנים ועדים מיוחדים כדי לתמוך כספית בחברים שאין ידם משגת אפילו מספר רובלים כדי לקנות מהקנטינה והנהלת הכלא הזועמת אינה מצליחה לבטל את אותם ועדים, עם כל רצונה הרע ("ועדי עוני"). שלמוב עצמו מסרב למסור לכומר, אסיר במחנה, מכתב של בתו – שבו היא כותבת לו שהיא רוצה לנתק איתו כל קשר אחרי שנודע לה שהוא אויב העם – ואף משמיד את המכתב ("שליח פאולוס").

בסיפור שלא נכלל בקבצים שלמוב מתאר איך ענף עץ שהוא לקח איתו מסיביר למוסקבה, ענף קפוא שנראה כאילו איבד לחלוטין כל חיות, מפשיר וחוזר לעצמו באגרטל מים ובחום של דירה מוסקבאית, ובשלב מסוים צצים בענף מחטים חדשים ובחדר פושט ריח שמזכיר… אולי אפילו את החברים שנספו במחנה. כך, אפילו מותם משמש כעוגן של זיכרון לחיים. וכך, אפילו ספרו של שלמוב על תהום הרוע המוחלט יכול לשמש עבורנו מסר של תקווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: