ארכיון חודשי: דצמבר 2013

מרק גרזן

אורי אורבך

 

לכבוד השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך

שלום וברכה

קראתי את רשימתך במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" מתאריך 13.12.2013 ( חברו את הנקודות ). הרשימה עסקה, בין היתר, בשוויון זכויות של זוגות מאותו מין. וכיוון שאני תומך בכל ליבי בשוויון זה, הופתעתי לגלות ברשימתך כמה דברים על עצמי. הסתבר שאני, ככל הנראה, גם תומך במסתננים בלתי חוקיים ובהשתלטות בדואית על נגב. יתרה מזאת, אני כנראה גם דוגל בחיסול דמותה היהודית של ישראל ובסתר ליבי אף משווה אותה לאפרטהייד ולקינוח גם מצדד בהמתת חסד. מקווה שלא שכחתי כלום.

בדרך כלל אני מאד אוהב את כתיבתך הפובליציסטית, גם כשאיני מסכים עמה. אך אני חושב שהפעם יצא לך פשוט גרוע. לא רק שלא השתכנעתי ש"בין כל הדברים האלו עובר קו אחד ברור"- אלא שאני חושב שפשוט לקחת את כל כותרות השבוע שעצבנו אותך ודחסת אותן לרשימה אחת. וחבל.אני מניח שחלק מהרקע לכך הייתה העובדה שבשבועות האחרונים אתה ומפלגתך נתונים תחת ביקורת תקשורתית על התנגדות לכל יוזמה המקדמת זכויות של זוגות מאותו מין ומצאת הזדמנות "להחזיר" קצת. אך ברשותך, הייתי מבקש לנסות למתוח את הקווים המחברים בנקודות אחרות.

ראשית, אולי פספסת את זה, אך מדינת ישראל כבר מכירה בנישואין חד מיניים! לפני כשבועיים הייתי בחתונה של חבר ( גיי דתי הפעיל באחד הארגונים של גאים דתיים ) עם בן זוגו. חברי הוא גם בעל אזרחות אמריקאית, והם נסעו יחד לניו יורק, נישאו שם וכשחזרו לארץ- נרשמו כנשואים במשרד הפנים. כתוב להם "נשוי" בתעודת זהות ובן הזוג מופיע בספח של השני. בשבוע שאחרי החתונה חברי אף הלך לדואר, כדי לקבל חבילה של בן זוגו והציג לפקידה תעודת זהות עם הספח. וקיבל את החבילה. אה, והוא לא גר בשיינקין ת"א. הוא גר בירושלים.

עכשיו, תסביר לי בבקשה, כיצד ספח תעודת זהות של חבר שלי ובן זוגו ( שניהם יהודים כשרים) מאיים על דמותה היהודית של ישראל או על המשפחה הקלאסית ? אתה כותב ש"למשפחה הקלאסית צריך לתת עדיפות" ( אתה מן הסתם מתכוון למשפחה של גבר אחד- אישה אחת. לפני כן משפחה קלאסית, גם ביהדות, כללה גבר ומספר נשים, אבל זה נושא לפעם אחרת). אבל האם עדיפות שהטבע נותן למשפחות ה"קלאסיות" בכך שהן מהוות 95-96% מהאוכלוסייה היא לא עדיפות חזקה מספיק ? האם אתה באמת חושב שאם זוגות מאותו מין יזכו לשוויון מלא בהכרה בזוגיות והורות, זה יגרום לבריחה מאסיבית מ"המחנה שלך" ?

כפי שאמרתי, זוגות מאותו מין קיימים, עם או בלי הכרה חוקית. זוג אחד כזה אף התגרש בשבוע שעבר ובית המשפט אישר את הגירושין ( קורה, כמו אצל כולם). יתרה מזאת, סקר שפורסם השבוע בעיתון "הארץ" מראה תמיכה ציבורית בשוויון זכויות לזוגות הומו לסביים בשיעורים של כ- 70%. כלומר מחוץ לציבור הדתי, מדובר בתמיכה כמעט מוחלטת. בכנות, אני חושב שנתונים אלו מוגזמים. אבל אני גם חושב שהם אכן משקפים מגמה קיימת. פרטים וזוגות חד מיניים מזמן הפסיקו להיות "שמאלנים מופרעים משיינקין" בחברה הישראלית. אנו הולכים ונכנסים ללב הקונצנזוס. אתה צודק כשאתה מרגיש שמתפרקת לך הקואליציה סביב העניין ושבנושא הזה אתה איבדת לא רק את המרכז הפטריוטי של יאיר לפיד, אלא אפילו את הימין השמרני של הליכוד ( ודני דיין ). זה נכון. הויכוח על זכויות חד מיניים הוא כבר מזמן בין שמאל לימין. הוא גם לא בין דתיים לחילוניים ( ע"ע עליזה לביא ). הוא ויכוח בתוך הציבור דתי. ברשימתך אתה מלין על כך ש"הבון טון הוא להציג את השמרנים כאנשים חשוכים ואת הליברלים באור יקרות בוהק". אבל בון טון הפוך, של שמרנים כפטריוטים חסודים לעומת ליבראלים כנהנתנים מופקרים ומנוכרים, אף הוא לא פותר דבר. אולי המסקנה היא, שכדאי לדון בכל דבר לגופו ולא להיגרר להכללות שלא תורמות דבר ?

ודבר אחרון. דוברים שונים במפלגתך חזרו מספר פעמים על האמירה שאין להם התנגדות להכרה בזכויות של זוגות חד מיניים, אבל הם מבקשים שלא יקראו לזה נישואין. עו"ד אסף בנמלך מ"נאמני תורה ועבודה" השווה את זה לעשיית מלאכה בשבת "בשינוי". עושים, אבל בכאילו לא. לי זה מזכיר אגדת עם רוסית על מרק גרזן ( שעובדה לעברית ע"י יהודה אטלס). מעשה בעני מרוד שביקש ללון בבית. בעלת הבית הסכימה, אך סירבה להאכילו, עד שעני סיפר לה שהוא יודע להכין מרק מגרזן. בעלת הבית הסתקרנה והביאה לו גרזן- והעני שם אותו בסיר והתחיל לבשל אותו עם מים. כעבור שעה קלה הוא אמר שאם מוסיפים גם מלח, מרק גרזן יוצא הרבה יותר טעים. בעלת הבית נתנה לו מלח. לאחר מכן הוא חזר על הבקשה לגבי גזר, קרוב, תפוחי אדמה, בצל ובשר. והכול, כמובן, כדי להטעים את הגרזן. ואז המרק התבשל- וניתן היה להוציא את הגרזן ולשים בצד.

אולי הגיע הזמן שננהל שיח רציני על הכרה בזכויות של זוגות חד מיניים ועל שמירת ערך המשפחה, במקום לחכות עד שמרק הגרזן ירתח לנו על פלטה של שבת ?

שבת שלום

בברכה- זאב שביידל

איש וביתו- אגרת לרב ארל'ה הראל

לכבוד הרב ארל'ה הראל

שלום וברכה

קראתי את הריאיון אתך בעלון "עולם קטן " של פרשת "וישב". התלבטתי אם להגיב, ולאחר שיחות עם מספר חברים החלטתי לפנות אליך אישית , בתפילה שדבריי יהיו לשם שמים ולא תצא תקלה על ידי.

ראשית, עצם עובדת פרסום הריאיון בנושא זה בעלון פופולארי ונפוץ היא בגדר הישג. ההישג לא מובן מאליו, בפרט לאור שאלות המראיין- שרבות מהן עסוקות בשאלה האם בכלל ניתן לדבר על הנושא ואם כן, האם ראוי לומר את האמת. יש דברים שאולי היינו רוצים שבשנת תשע"ד כבר יהיו מובנים מאליהם- אבל הם לא. עצוב לומר זאת, אך איני מצפה באופן אוטומטי למצוא את אפתיה ויושר אינטלקטואלי אצל כל רב אורתודוקסי. מצאתי את שניהם בדבריך, והדבר ראוי להערכה. לפני עשור,  אולי היינו מסתפקים כשמישהו היה אומר שאנו לא סוטים, מושחתים ואנסים. היום, אנו מצפים לכמה דברים מעבר.

אתחיל במישור העובדתי- שבו אני גם רואה את עצמי כמוסמך, בשל היותי חוקר מקצועי בתחום של נטייה מינית, בנוסף להיותי גיי ופעיל בקהילה הגאה. ראשית, אוצר המילים. מעולם לא פניתי ולא הגדרתי מי מחבריי בתור "מחמ"ניק (משיכה חוץ מגדרית), נל"שניק ( נמשך למין השני ) או ממב"מניק ( מערב מין בשאינו מינו). קיימות מטבעות לשון נפוצות שגם התקבלו בתור תיאור לתופעה מוכרת. גם לי לעיתים לא נוח למשל עם המושג "נטייה מינית", כי אני לא "נוטה" להימשך לבני מיני, אלא בפשטות נמשך אליהם. מילה "מכוונות מינית" היא בעיני תרגום הרבה יותר מוצלח למושג sexual orientation. אבל כשאני אומר "נטייה מינית" – כולם יודעים למה הכוונה.

שנית, לגבי טיפולי המרה. נכון שאתה מדגיש שאינם יעילים בכל המקרים ,  אך מדבריך נוצר רושם שהם אכן יעילים עלפי רוב, להוציא מספר יוצאי דופן . למיטב ידיעתי, אין לרושם הזה על מה להתבסס. וועדה מיוחדת של ארגון הפסיכולוגים בארץ שפרסמה דוח בנושא, פותחת אותו במשפט ש" הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי". רק בשנה שחלפה קרו שני אירועים שערערו בצורה ממשית את אמינותם של טיפולי המרה: פסיכיאטר רוברט ספיצר שפרסם את המחקר הסמכותי ביותר בנושא עד היום , לפני כעשור, חזר בו מהדברים שכתב וארגון גדול ביותר בעולם של "גייז לשעבר", אקסודוס, סגר את שעריו אחרי 36 שנות פעילות, כאשר יו"ר שלו ביקש סליחה מהקהילה הגאה ואף הצהיר שרוב האנשים שעברו בארגון לא באמת שינו את נטייתם המינית. לא חושב שיש לנו סיבה להיאחז במשהו שבכל העולם כבר זורקים לפח.

בכלל, בתור מישהו שגם חווה טיפולי המרה וגם מכיר היטב את כל החומר התיאורטי שלהם, אני לא שותף לתפיסתך שמדובר באנשים ש"אמונתם בשינוי" היא הסיכוי היחיד של מישהו לחוות שינוי נכסף בנטייתו המינית. איני חושב שמטפלי ההמרה יודעים משהו שפסיכולוגים אחרים אינם יודעים. בשיטות שלהם לא חל כל שינוי מהותי משנות ה-60 בערך. הם ממשיכים להעלות עד לעייפה את אותה גירה על אב מתנכר, אם דומיננטית וטראומות ילדות בתור סיבה להומוסקסואליות ומוצאים דרך לתרץ כל מחקר שמראה הפוך. אני מאמין שכל איש מקצוע, בלי קשר למידת דתיותו ונטייתו המינית, יוכל לסייע למטופל דתי להגיע ליעד הנכון עבורו, מבלי למכור לו סיפורים חסרי כיסוי ו"מסעות לגבריות". אני מודה שאיני מבין כיצד מישהו יכול לדעת שמטפל מסוים "קיבע את הנטייה" של מישהו. וממש איני חושב, כפי שעלול להצטייר מהריאיון, שכל מטפל חילוני או גיי רואה את עצמו כאחראי ב"לשכת הגיוס" של הקהילה הגאה. מהות הטיפול המקצועי זה לסייע למטופל להרחיב את דרגת הבחירה שלו בטווח שנכון עבורו. אם יציאה מהארון אינה אופציה- אז בודקים יחד איתו מה כן.

כמה מילים לגבי מחקר. לא הצלחתי לאתר את המחקר אותו ציינת בראיון, עקב חוסר מובאה בצורה מקובלת, אך דבריך שהמחקר "ביטל" כביכול את הטענה בדבר בסיס גנטי של נטייה מינית הם משוללי כל יסוד. עיון פשוט בערך ויקיפדיה בנושא מראה כי המחקר הגדול ביותר עד היום משנת 2010 , שנעשה על כל התאומים הזהים בשבדיה מצא תאימות של כ- 40% לגבי נטייה מינית ( דומה מאד למחקרים הראשונים בתחום מלפני 20 שנה ). איש מעולם לא טען ל- 100% תאימות- אך נתון כזה מראה ללא ספק על בסיס גנטי לנטייה מינית ( לפחות אצל גברים). נתון מעניין לא פחות מאותו מחקר מראה שהשפעת גורם הסביבה המשותפת, כלומר הגורם המשפחתי, היא 0%. במילים אחרות, ההשפעה האמיתית של האבות והאימהות שלנו נטייתנו המינית היא 0%. כמו שאומר לשונאי סטיבן פינקר- big fat zero. זהו ערכם האמיתי של התיאוריות מבית המדרש של "עצת נפש".

אך הסיבה המרכזית לפנייתי אליך היא הצהרתך שאדם החי עם בן זוגו הוא בעיניך כעובר עבירות להכעיס ובגאווה ושאינך רואה אפשרות לקבל אותו לקהילה דתית. לא אכחיש שהדבר נוגע לי באופן אישי. לאחרונה הייתי בזוגיות עם גבר במשך 8 חודשים. נכון שלבסוף זה הסתיים, אך אני מאמין שאחרי הקשר הזה יבוא הבא בתור. והמחשבה ששאיפתי האנושית הטבעית לחום ואהבה הופכת אותי למומר להכעיס היא מזעזעת ! במה חטאתי אני – או כל הומוסקסואל דתי אחר- שהגיע לסיטואציה כזו ? האין זה מספיק שהוא שנים נאבק ונלחם עם עצמו וחי בפחד ובהכחשה ואחרי זה עוד שנים הלך למטפלי המרה שונים- וזאת ללא הועיל ? ומה לעשות אם הוא לא עלה בהגרלה של עשרים המאושרים שהרב הראל חיתן אותם עם לסביות ? ההכחשה נגמרה, הטיפולים נגמרו, התקווה להתחתן "בכל זאת" נמוגה גם היא- ומה עכשיו ? בדידות עד 120 ?

דבריך בראיון מקרינים אמפתיה כנה. אך אין אמפתיה לשיעורין או לסירוגין. ולהיות אמפאתי זה לא רק לחייך ולחבק- אלא לנסות לדמיין את עצמך במקומו של האדם השני- ממש. כפי שכתב רב אורתודוקסי אמריקאי זאב פרבר בדבריו " פעם הצעתי לעמית את התרגיל המחשבתי הבא: " נניח כי מסיבה כלשהי מתברר לך יום אחד שתורה אוסרת עליך להתחתן או להיות במערכת יחסים מספקת כלשהי לעולם ועד. מה היית עושה"? תשובתי האישית לשאלה זו היא: על אף שחלק ממני מקווה שבכל מקרה הייתי נאמן לצו התורה, מקונן בי ספק חזק באשר למידת ההצלחה של מאמציי ואני רוצה לקוות שחבריי ועמיתיי יתמכו בי בכל מקרה".

זאת גם התקווה שלי ושל חבריי. עד כמה שידוע לי, גם אם יש מצבים שבהם מצפים ממני לנהוג בקידוש השם, לא ניתן להחרים אותי אם לא נהגתי כך בפועל ( וכבר האריך בזה רמב"ם ב"אגרת השמד" ). בן אדם שרוצה לחיות בקשר זוגי אוהב ושמישהו יחכה לו כשהוא חוזר הביתה בתום יום עבודה, לא עושה זאת מתוך רצון להתריס או להכעיס. לכן גם צרמה לי מאד נימת דבריך ביחס לחברים נפלאים של הארגון "חברותא", שעושים ימים כלילות במטרה לתמוך בהומואים דתיים ולעודד אותם. וגם אם כמה מהם מוגדרים היום כדתל"שים- אני מאמין שידוע לך שדתל"ש אינו חילוני והוא ממשיך להישאר חלק מהחברה הדתית. וגם ביחס לדתל"ש קיימים היום שו"תים שמעודדים לקרב ולשמור על הקשר, תשובות של הרבנים אוירבאך ועובדיה יוסף ז"ל.

נקודה אחרונה. בסוף הריאיון אתה אומר, בדבריך על רומנטיקה, "חד מיניות קשורה לעתים לחוסר מוכנות עמוקה לצאת אל הזולת". לא יודע מניין לך זאת- אך אם אתה חושב שיציאה לקראת הזולת היא תכונה ראויה- אני מזמין אותך, ואת כל רבני ישראל והחברה דתית יחד אתך לצאת לקראתנו- הומואים ולסביות דתיים, ולקבל אותנו כפי שאנחנו. גם אם אנו לא בדיוק מתאימים לתקן המקובל. יציאה מהארון היא תהליך שמתרחש בחברה הדתית בעשור האחרון ואני מאמין שהוא בלתי נמנע. גם אני יצאתי מהארון בקהילה שלי. אתה בעצמך אמרת מספר פעמים שדווקא דרך היכרותך עם הומואים דתיים התוודעת למופרכות של כמה מהסטריאוטיפים הנפוצים ביחס אלינו. אני מאמין שרוב הקהילות בישראל ילכו באותה דרך- הקבלה והפתיחות תגדל , ככל שאנשים יכירו באופן אישי יותר הומואים ולסביות בסביבתם. כך זה בכל העולם.

שורות אלו נכתבות לאור נרו הרביעי של חג החנוכה. כידוע, עיקר מצוות חנוכה היא "נר, איש וביתו". אני מתפלל החג הזה שכל ההומואים והלסביות הדתיים ימצאו את ביתם בתוך הציונות הדתית. שנתבונן באורם של נרות חנוכה מתוך הבית ולא מחושך וצינת רחוב של טבת. אני מזמין אותך להדליק את נר האהבה והאמונה יחד אתנו.

בהערכה

זאב שביידל, דתי לאומי גאה

רשימה זו התפרסמה גם באתר "חברותא"

בסוף השבוע התפרסמו בעלוני המגזר עוד שתי התייחסויות לדבריו וספרו של הרב הראל. דבריי בהחלט יכולים להתייחס גם אליהם.

סקירת דצמבר- 8 שנים למדור !

משיכו, נביאי הזעם

רבים דיברו לאורך ההיסטוריה על שקיעתה של ארה"ב והתבדו פעם אחר פעם, אך עדיין יש לרואי השחורות תפקיד חשוב

רשימתו של ג'וזף יופה בביטאון American Interest מתמקדת בנושא שמעסיק את קובעי המדיניות בארה“ב משחר היווצרותה – דיבורים על שקיעתה הקרובה. המחבר מנסה לבחון את התופעה בהקשר הרחב שלה, קרי הצורך הכללי ב“נבואות זעם“ שמבשרות למדינה או לאנושות את סופן הקרב. כשמביטים על כך בהקשר היסטורי, ניתן לראות שבמאות ה־18־19 שררה בתרבות המערבית אווירה אופטימית ודיבורים על עתידה הזוהר של האנושות היו נפוצים. אלא שהדברים השתנו מאז שהמערב נעשה מודע לפוטנציאל ההרס של הטכנולוגיה. מאז רבים הפכו את הפסימיות שלהם למעין אמונה.

לאחר מלחמת עולם הראשונה, פרסם אוסוולד שפנגלר את “שקיעת המערב“. בשנות ה־70 התרבו ספרים על “מות הקדמה“, נבואות על הצפיפות הבלתי נסבלת שתהיה בכדור הארץ כתוצאה מפיצוץ אוכלוסין, וכמובן על חורף גרעיני כתוצאה מפצצות אטום. יצירות המדע הבדיוני של שנות ה־70 וה־80 התמלאו בתיאורים קודרים של האדמה החרוכה שישאיר אחריו האדם, כשהחרקים הם הזן היחיד שישרוד בשואה הגרעינית. בשנות ה־90 הצטרף הז‘אנר של האסון האקולוגי הצפוי כתוצאה מחור באוזון ומהתחממות גלובלית.

עובדה מעניינת היא שבתהליך הזה חלה התקרבות מעניינת בין שמרנים, הנוטים באופן כללי לראייה טראגית של הגורל האנושי, לליברלים, הנמנים על פי רוב בין אלו המאמינים בקדמה. לאחר מלחמת העולם השנייה גם הליברלים הצטרפו למקהלת רואי השחורות, כשהם אינם מאמינים עוד שהטכנולוגיה והקדמה יצילו את האנושות, אלא אדרבה – שתיהן משרתות “תודעה מזויפת“ שנוצרה על ידי אליטות אינטרסנטיות.

לדברי יופה, מנבאי השחורות אינם באמת מעוניינים שנבואותיהם תתגשמנה. מטרתם היא למנוע זאת, בדומה לנביאי ישראל שרצו לעורר את העם לתשובה כדי למנוע פורענות צפויה. יתרה מזאת, לדמותו של המנבא יש תפקיד מפתח בכל הנוגע לנבואתו. כפי שהוא מסוגל לחזות את הפורענות המתרחשת בעוד מועד, כך הוא יוכל למנוע אותה, אם נקשיב לדבריו. תפיסות פסימיות למיניהן שירתו תכלית חשובה, לדעתו של יופה, אצל רבים מנשיאי ארה“ב, משני צידי הקשת הפוליטית. גם קנדי ואובמה וגם רייגן רכבו על הגל של “יקרה אסון אם לא…“. בכך הם עוררו את האנשים לשנות את דעתם, הצליחו לעלות לשלטון וגרמו לשינויי מדיניות כאלה ואחרים. לכן, אין לזלזל במנבאי השחורות.

ובכל זאת, מה לומדים מהם כשבוחנים את תוכן הנבואה מקרוב? ראשית, נבואות מן הסוג הזה נוטות למחזוריות. כל התפתחות – תקופת השפל הכלכלי של שנות ה־30, מלחמת העולם השנייה, משבר הטילים הקובני או אסון התאומים – העלתה גל של נבואות על “הקץ של אמריקה“. אך מעניין יותר, לדעת הכותב, להבין את התשתית הפסיכולוגית שמאחורי התופעה; לדעת המחבר זהו המקום שארה“ב תופסת בתודעתה – מקום מיתולוגי של “בבל“ או “ירושלים חדשה“. חלק מהמנבאים (בעיקר מחוץ לארה“ב) מביטים בגדולתה ובפריחתה הכלכלית של ארה“ב בקנאה או אפילו בחשש לגורלם. לכן הם שמחים לאידה בכל פעם שבה מצבה מתערער. יש להם גם מוסר השכל בחיקם, ולפיו אסור להתפתות למשענת הקנה הרצוץ של החלום האמריקני כי הוא עלול לאכזב. לעומתם, הפסימיים מ“תוצרת בית“ מבכים את “הימים הטובים של פעם“.

אלו ואלו למדו היטב את תפקידם ועל פי רוב אינם מאפשרים להפריע להם עם העובדות. על אף הביטוי הנפוץ, אנשים עדיין לא נוהגים לגזור ולשמור הבטחות ותחזיות. אלו שכן עושים זאת, כמו הפסיכולוג פיליפ טטלוק שבדק 82 אלף תחזיות מדיניות שניתנו על ידי 284 מומחי מדיניות במשך עשרים שנה, גילה שיכולת הניבוי הייתה גרועה אפילו מניחוש אקראי. כך, אחד מהמנבאים, הכלכלן פול סמואלסון, ניבא שהתל“ג הסובייטי יעבור את התל“ג האמריקני ב־1984 ובוודאות ב־1997. במהדורות הבאות התאריך זז לשנת 2010 ולאחר מכן ל־2012. כמובן, המציאות כיום רחוקה מכך.

אין זה אומר, כמובן, שאמריקה לא יכולה לרדת מגדולתה, כפי אכן שקרה בהיסטוריה לכמה אימפריות גדולות. כדי שזה לא יקרה מציע יופה שהיא תמשיך להיות מדינה חרוצה, יצירתית ופתוחה, שעסוקה בפיתוח ומעורבת באופן פעיל במצב בעולם, ולא עסוקה בהקשבה למנבאי שחורות למיניהם.

—–

לא לסמוך על הדולפינים
בדיקה מחקרית מעמיקה של יחס הדולפינים לבני האדם מפריכה את המיתוס. לא בטוח שהדולפין מחבב אותנו במיוחד

רשימתו של הזואולוג ג'אסטין גרג במגזין המקוון Aeon מוקדשת להפרכת מיתוס חביב – היחסים האידיליים בין דולפינים לבני אדם. גרג התחיל להתעניין בנושא בעת ששמע בעודו צעיר מטפלת במגע שתכננה לגדל כמה דולפינים פראיים בברֵכה הצמודה לקליניקה שלה, כדי שיעזרו לה בטיפולים שהיא מעניקה. אינטואיטיבית, גרג האמין שניתוק של בעלי חיים מבית גידולם הטבעי הוא לא רעיון טוב ותמיד ניתן לשחות יחד עם דולפינים במקום שבו הם נמצאים. אך אותה מטפלת אמרה לו: “מה, אתה לא יודע שדולפינים אוהבים לעזור לבני אדם ויש להם קשר מיוחד אלינו?“

גרג אכן לא ידע זאת, אך כיום, לאחר חריש עמוק בספרות המחקרית, הוא יודע שהסיפור מורכב יותר. מה אם כן ידוע לנו מבחינה מדעית על המגעים בין דולפינים לבני אדם? ראשית, היום עומד לרשותנו חומר מחקרי רב שמאשר כי דולפינים פראים בודדים אכן נוטים לבוא במגע עם בני אדם (אולי בתור פיצוי על ניתוק מבני מינם). מאמר משנת 2003 מנה 29 מקרים כאלו. אך מה היה אופיים של אותם מגעים והאם הם תמיד היו ידידותיים? ובכן, מתברר כי פעמים רבות המגע היה דווקא בעל אופי תוקפני. בשלושה רבעים מתוך אותם 29 מקרים נצפתה תוקפנות כלפי בני האדם שנגמרה בצלעות שבורות, פצעים ואבדן הכרה. כנראה הדולפין חש מאוים מנוכחות האנשים סביבו וניסה לגרש אותם. לעתים המגעים (עם נשים) נשאו אופי מיני, וייתכן שבחלק מהמקרים בני האדם התגרו בהם. בין כך ובין כך, המסקנה העולה היא שדולפינים פראים, גם ידידותיים ביותר, עלולים להיות מסוכנים.

צילום: גטי אימג'ס

צילום: גטי אימג'ס

גם ביחס לדולפינים מאולפים, שמקבלים מזון בתמורה לקשר עם בני האדם, אין סיבה לדבר על חיבה יתרה למין האנושי. הדולפינים הללו פשוט אינטרסנטים, ואגב גם הם נוהגים לעתים בתוקפנות (ברוב האתרים בארה“ב אסור למי שאינו איש צוות מקצועי להאכיל דולפינים כדי להימנע מנשיכות וכדומה). תופעה אחרת, הנפוצה בחלקים רבים בעולם, היא שבמקומות מסוימים דולפינים התרגלו לבני אדם ששוחים בקרבתם. באיים הבהמיים קרה שדולפינים יזמו את המגע עם בני האדם, ובפלורידה להקת דולפינים עברה סוג של הסתגלות לנוכחות אנושית מתמדת. במקומות אלו אכן ניתן לצפות במשחקים בין בני אדם ודולפינים שנמשכים שעות ארוכות. אלא שגם שם קורות תאונות. למשל, ב־1992 שוחה בשם ליסה קוסטלו כמעט טבעה כאשר לוויתן ממשפחת דולפינים תפס אותה ברגלה וגרר אותה למעמקים במהלך ה“משחק“.

ומה בדבר סיפורים על אנשים שהותקפו על ידי כרישים או שהיו קרובים לטבוע, והדולפינים משו אותם מן הים והצילו את חייהם? ובכן, אכן קיימים מספר סיפורי אנקדוטות על תרחישים מן הסוג הזה, אך הם מעולם לא זכו לאישור מחקרי מוסמך. המחבר סבור שייתכן מאוד שדולפינים אכן עושים זאת מדי פעם, אך כעת לא עומדות לרשותנו עדויות מספיקות כדי להבין את אופיים של מפגשים מן הסוג הזה.

אך גם אם מקרים כאלו קרו, האם פירוש הדבר, כפי שסברה אותה מטפלת וכפי שסבורים רבים מאיתנו, שדולפינים הם זן ידידותי במיוחד כלפי בני אדם? גרג נזכר במה שהמדריכה האקדמית שלו נהגה לומר – אנשים שטבעו כי הדולפינים לא הצילו אותם כבר לא יספרו לנו דבר. לעולם לא נדע כמה פעמים דולפינים חלפו ליד אדם טובע או מותקף והמשיכו בדרכם. כך, למשל, יש מקרה מתועד שבו דולפין מיהר להסתלק ברגע שכריש הופיע בסביבה, והשאיר את בן האדם להתמודד לבדו.

ואפרופו אנקדוטות מוזרות, ידוע על מקרה של דייג באוקיינוס השקט שבו דווקא כריש היה זה שהוביל אותו אל חוף מבטחים. ידוע גם על שיכור שב־2007 נפל לים השחור והותקף על ידי להקת דולפינים. סוכנות הידיעות הרוסית הביעה בדיווחה צער על כך שהדולפינים הרוסים ידידותיים פחות מבני מינם במערב. בכל מקרה, כל העדויות על הידידותיות של הדולפינים קשורות לשני סוגים בלבד מתוך ארבעים הסוגים של משפחת הדולפינים. לכן, מסיים הכותב, אין טעם לדבר על “ידידותיות יתרה“ של דולפינים כלפי בני אדם. אחרי הכול, הם חיות פרא.

—-

ההרוג הראשון באסון התאומים

דניאל מארק לוין, יוצא סיירת מטכ"ל ויזם היי־טק מצליח, נדקר בידי הטרוריסטים במטוס ללוס אנג'לס לאחר שחש שהטיסה משנה כיוון. על חיים סוערים שנגדעו באיבם

רשימתה של מולי רסקין ב־Psychology Today מוקדשת לזכרו של מי שהיה ככל הנראה ההרוג הראשון באסון התאומים, דניאל מארק לוין, יהודי וישראלי בעברו. מדובר באדם יוצא דופן, שהספיק לא מעט דברים בחייו הקצרים.

לוין נולד למשפחה יהודית־אמריקנית ממעמד בינוני. אביו, צ‘ארלס, פיתח סלידה חזקה מהערכים החומרניים של המעמד הבינוני היהודי בארה“ב והחליט לעלות לארץ יחד עם כל משפחתו. גם לפני כן לוין הבן ביקר בארץ, אך המעבר החד לא היה לרוחו והוא עבר תקופה של ניתוק מאביו. מילדותו בלט לוין בשאיפה להצטיין באופן מוחלט בכל דבר שעשה בחייו. בצבא הישראלי, הפרפקציוניזם שלו הוביל אותו לסיירת מטכ“ל. זמן קצר לאחר תום שירותו הצבאי הוא פגש את אנה, עולה חדשה מבלגיה, ולאחר מספר חודשי היכרות הציע לה נישואין. הוא סיים בהצטיינות שני תארים ראשונים בטכניון – בהנדסה ובמתמטיקה – תוך שהוא מלהטט בין לימודים, עבודה ומשפחה.

אך הישגיו של לוין עדיין לא סיפקו אותו והוא נדד למעבדה של חוקר בכיר בתחום האלגוריתמים במכון הטכנולוגי של מסצ‘וסטס (לאחר שהגיש מועמדות לכל תוכניות הלימודים היוקרתיות ביותר בתחום לימודי המחשב והתקבל לכולן). הדבר היה למורת רוחו של אביו הציוני, והקשר ביניהם נותק שוב.

צילום: גטי אימג'ס

צילום: גטי אימג'ס

תחום המחקר של לוין היה האינטרנט. בסוף שנות ה־90 האינטרנט בארה“ב לא היה נפוץ מחוץ למרכזים האקדמיים, ואחת הבעיות שאיתן התמודדו השרתים הראשונים היה קריסת אתרים עקב שימוש מאסיבי של גולשים. פיתוח טכנולוגי שהוא היה אחראי לו אִפשר לאתר אינטרנט להמשיך בשידור ישיר של משחק כדורסל בשעה שכל האתרים האחרים קרסו. יש לציין שלפני הפיתוח הזה לוין חי חיי דלות בארה“ב, והיה שקוע ראשו ורובו במחקר, אך הפיתוח הפך את חברת הסטארט־אפ שלו למובילה ואפילו סטיב ג‘ובס הציע לרכוש אותה. החברה לא נמכרה לבסוף, ולמרות שלקראת סוף 1999 מניותיה זינקו, בשנת 2001, עם התפוצצות בועת ההיי־טק, הרווחים צנחו.

הפרפקציוניזם של לוין גבה ממנו מחירים אישיים. הוא היה רחוק מאשתו ומילדיו, ובשלב מסוים הציעה אשתו שהם יגורו בנפרד. הדבר לא גרם ללוין להנמיך את הלהט המחקרי שלו. בתקופה זו דווקא חלה התקרבות פתאומית בינו לבין בני משפחתו והם הגיעו מישראל כדי לבקר אותו. אחרי תקופת נתק ארוכה לוין פגש את אביו. במבט לאחור, לא האב ולא הבן ידעו להסביר מה גרם להם לרצות להיפגש דווקא אז. בכל מקרה, זו הייתה פגישתם האחרונה. בבוקר 11.9.2001 עלה לוין על טיסה ללוס אנג‘לס, מסלול שטס בו פעמים רבות בעבר. בשלב מסוים הוא קלט שקורה משהו ושהטיסה משנה כיוון. ייתכן שהוא היה הראשון שנדקר בידי החוטפים, בטרם התרסקות המטוס.

במחווה של אירוניה טראגית, דווקא ביום מותו של לוין רבים היו זקוקים לשירותי חברתו על מנת למנוע קריסה של אתרים שדרכם צפו מיליונים באסון התאומים. גם הוריו וגם אלמנתו של לוין סירבו להתראיין ונשאו את אבלם באופן פרטי. אלמנתו נישאה שנית ונולדה לה בת, בנוסף לשני בניה הראשונים. אחד מהם, כך דווח, חולם ללמוד במסצו‘סטס והשני שואף להיות חייל קרבי בצה“ל. חברת “אקמאי“ שהקים ממשיכה לגדול ורכשה בשנה שעברה את החברה הישראלית המתחרה “קוטנדו“. אחרי מותו, באופן פרדוקסלי, לוין שב להיות נוכח בישראל.

————

שותפות גורל

ארבעים שנה לאחר שספרו עודד יהודים רבים לעלות ארצה, הסופר הלל הלקין מספר על ההתאקלמות בארץ ומסביר מדוע אין ליהדות עתיד בארה"ב

הנה סיפור על התאקלמות מוצלחת בישראל. רשימתו של הסופר והמתרגם הלל הלקין בפרויקט המקוון Mosaic מוקדשת לדיון על ספרו הישן “מכתבים לידיד יהודי בארה“ב“ משנת 1975. מדובר בספר התכתבויות עם חבר דמיוני. במהלך השנים מספר אנשים פנו להלקין בכתב ובעל פה ואמרו לו שהספר עודד אותם לעלות ארצה. כעת הלקין מתבונן במבט לאחור כדי להסביר לעצמו ולנו את מצבו אז ועתה.

ובכן, האווירה באליטה היהודית של ארה“ב בשנות ה־70 הייתה שונה מזו של היום. אנטי־ציונות אידיאולוגית הייתה נדירה ביותר. רוב יהודי ארה“ב הזדהו בגאווה עם הישגיה של ישראל, רוו נחת מניצחונותיה הצבאיים, ביקרו בה לעתים מזומנות וגם תמכו בה ללא פחד. הם ראו בה מולדת לכל היהודים בעולם, כלומר לאלו שאינם חיים בארה“ב. הם עשו כל שביכולתם כדי לסייע לאחיהם שהיו פחות בני מזל מהם – בני יבשת אירופה מוכת הנאציזם, יהודי ארצות המזרח שסבלו מאנטישמיות, יהודים סובייטיים שנמקו מאחורי מסך הברזל – להגיע ארצה. אך באופן אישי, הדבר לא נגע בהם.

חשוב לציין שהלקין לא פנה ליהודים מתבוללים בארה“ב או לכאלו שזהותם היהודית לא הייתה חשובה להם. אלו לא היו בני שיח בעיניו. הוא פנה לאלו המחויבים לזהותם אך חיים מחוץ לישראל. המסר של הלקין היה פשוט. ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו קיים עתיד יהודי משמעותי.

הלל הלקין  צילום: אלכס רוזקובסקי

הלל הלקין
צילום: אלכס רוזקובסקי

עלייתו של הלקין לארץ לא נועדה להפוך אותו ליהודי טוב יותר, אלא הגיעה בעקבות מסקנה הגיונית. לכן, לא היו לו מחשבות שניות לאחר עלייתו. זאת בניגוד לרבים ממכריו שעלו אך לא רצו “לשרוף גשרים“ עם עברם. עצם התפיסה של העלייה לישראל כמותנית גרמה לרבים מהם לשוב לארה“ב כתוצאה מקשיי הסתגלות בארץ. אך מבחינת הלקין ואשתו הייתה זאת עובדה נתונה. כיום הלקין מודה שבכתיבתו הוא פנה לא רק ל“חבר דמיוני“, אלא גם לאותו חלק בעצמו שהתגעגע לנוחיות החומרית של החיים בארה“ב. היום הוא גם מוכן להודות שהוא לא הצליח לצפות את ההתחזקות של האורתודוקסיה בארה“ב, את התפרקותה של ברית המועצות והגעתם של מיליון יהודים סובייטים ארצה, את הגרעין האיראני ואת האביב הערבי – אך הוא צדק בדעתו שלא ניתן יהיה לעצור את סחף ההתבוללות בארה“ב, ששלום בר קיימא עם מדינות ערב לא יושג ושסימן שאלה יוסיף לרחף מעל עצם קיומה של ישראל.

אין בידו של הלקין להבטיח שמדינת ישראל תוסיף להתקיים בעוד מאה או בעוד חמישים שנה, אך אז כהיום חשוב לו לכתוב ליהודי ארה“ב שחלק מהאחריות להמשך קיומה של ישראל מוטלת עליהם וקשורה להחלטות שהם מקבלים בחיי היומיום שלהם. נס תחיית השפה והתרבות העברית ממשיך להתקיים בישראל, ויהודי התפוצות עדיין מוזמנים ליטול בו חלק.

מדור "בשפה אחרת" מציין שמונה שנים לקיומו. תודה מכל הלב לכל הקוראים והמגיבים בכתב ובעל פה.

הומורסקות במקום קדיש

עקב בעיות טכניות ביקורת נוכחית פורסמה בעיתון תוך השמטות עריכה. כאן מתפרסמת הגרסה המקורית

 

ביוגרפיה ראשונה (באנגלית) על הסופר היידי הגדול, שלום עליכם, רומנטיקן ופעיל ציוני מובהק. בעשרות ספריו ביטא את עולמו של היהודי בעולם המודרני

The worlds of Shalom Aleichem

The Remarkable Life and Afterlife of the Man Who Created Tevye

Jeremy Dauber

Nextbook, Shocken, New York, 2013, 464 p.

הקשר שלי עם שלום עליכם התחיל בסוף התקופה הסובייטית, ואני ילד יהודי- סובייטי שהידע שלו הן במסורת היהודית והן בקורות עמו הוא אפסי. מקורות זמינים מהם יכולתי להשלים את הידע היו אפסיים אף הם. אך התברר לי שבשישה כרכים הניצבים על המדף בארון הספרים בבית הוריי קיים אוצר בלום של ידע על היהדות. שם נתקלתי לראשונה בחיי במילים ה אקזוטיות כמו "ראש השנה" , "שופר", "סוכה", "בר מצווה" וכו. ולא, זאת לא הייתה אנציקלופדיה יודאיקה. זה היה אוסף חיבוריו של שלום עליכם שהתפרסם בבריה"מ בשנות השישים. עבור יהודים סובייטיים רבים הוא הפך למקור ידע ראשון על יהדותם. ולא לחינם. שלום רבינוביץ' שבחר בשם הספרותי "שלום עליכם", היה לא סתם "סופר יהודי שבבריתה מועצות היה מותר לקרוא". הוא אפילו לא היה "סופר יהודי מפורסם או חשוב". הוא הפך לאחד הסמלים האולטימטיביים של המודרניות היהודית.

 

על אף שיצירתו של שלום עליכם נחקרה רבות, עד עכשיו לא נכתבה ביוגרפיה מקיפה עליו, כזו שתהיה נגישה גם לציבור הרחב. כעת חוקר היידיש ג'רמי דאובר מגיש לנו אותה, במסגרת הסדרה המצוינת Jewish Encounters של הוצאת שוקן באנגלית. שלום עליכם בעצמו ניסה להשאיר חיבור אוטוביוגרפי (ששמו “מן היריד“) , אך הספיק להגיע רק לשנות צעירותו, לפני שחייו נקטעו. הוא חי אמנם עד גיל 57 בלבד, אך השאיר אחריו מורשת ספרותית שמשתרעת (יחד עם איגרותיו) על 26 כרכים. ספרו של דאובר מכסה בכל פרק קטע מסוים בחייו של שלום עליכם, והוא כתוב בסדר כרונולוגי. הספר לא רק מספר את סיפור חייו ויצירתו של שלום עליכם, אלא מבקש “להכניס אותנו לאווירה“ סביב הדמות. משימה שלדעתי דאובר מצליח בה בגדול.

הרומן והממון

שלום רבינוביץ' בא מבית יהודי מסורתי באוקראינה, אך עם חיבה גדולה הן לעברית והן לתרבות הרוסית מסביבו. בתור ילד הוא היה שקוע בספרים בשתי השפות ואהבתו הספרותית הראשונה של סופר היידיש האולטימטיבי הייתה דווקא "אהבת ציון" של מאפו. כמו כל ילד בן גילו הוא אהב ספרי הרפתקאות, אך לא כל ילד בגילו גם כותב חיבור על רובינזון קרוזו יהודי, וזה בדיוק מה שהוא עשה. השקעתו בכתיבה תמיד הייתה ניכרת, עד כדי כך שאביו ציווה על אמו החורגת, שהתנכלה לו על כל צעד ושעל, להניח לילד לעסוק בכתיבה כאוות נפשו (אפרופו חיבורים ראשונים, שלום עליכם הילד גם אסף פעם את כל הקללות שאמו החורגת קיללה אותו וסידר אותן ב"מילון קללות" לפי סדר הא'־ב').

מגיל צעיר הוא הרוויח את לחמו בתור מורה פרטי. יום אחד פגש באקראי קרוב משפחה רחוק וזה הציע לו להיות מורה של אחותו הצעירה בביתו של חוכר עשיר, אלימלך לוייב. רבינוביץ' הסכים להצעה. לוייב חכר קרקע מבעל אחוזה ולמעשה ניהל משק חקלאי גדול ביד רמה והיה למעין "בעל אחוזה" בפני עצמו. רבינוביץ' לא נתקל עד אז בדמות שכזו – בעל אחוזה יהודי, עשיר ומשכיל, איש עמל תלמיד חכם ויודע ספר.

לוייב אף נהג לצאת לשדה ולעשות את כל העבודות יחד עם האיכרים, ואלה העריצו אותו על כך. בניגוד לאגדה הנפוצה על יהודים שאינם מסוגלים לעבודות חקלאיות או שכל משאת נפשם היא לרמות את האיכר המסכן – האיכרים, רבים מהם אנאלפביתים, סמכו לחלוטין על אלימלך לוייב וראו בו דמות אבהית (בשונה מבעלי אחוזה רוסים רודנים ומתעללים, שעד לא מזמן ראו באיכרים את רכושם הפרטי). אך מעבר לחיים מרווחים ודברי חכמה על שולחנו של לוייב, רבינוביץ' גם התאהב בתלמידה שלו וזו הפכה ברבות הימים לאשתו. הרומן אמנם לא התנהל על מי מנוחות. לאבי הכלה חרה סיפור האהבה שהתפתח בתוך ביתו והוא פיטר את המורה הצעיר, אך הבת המרתה את פי אביה והם נישאו.

כתוצאה מצירוף מקרים מצער הבת הפכה ליורשת יחידה וכשאביה נפטר רבינוביץ' ואשתו ירשו סכום עתק (יותר משניים וחצי מיליון דולר במושגים של היום). אך בגלל משבר כלכלי שפקד את רוסיה, והודות לאורח החיים רחב הידיים ששלום עליכם התעקש לנהל בכל הנסיבות ולהתנהלות כלכלית כושלת, הוא הפסיד את כל הכסף תוך מספר שנים. הסיפור מסופר כאן לא רק בגלל שהוא יפה ומרגש, אלא כי הוא גם נותן לנו מפתח לשני מוטיבים חשובים ביצירתו ובחייו של שלום עליכם: אמונתו באהבה רומנטית ומרדף בלתי פוסק אחרי הכסף.

בז למלודרמטיות מזויפת. שלום עליכם וילדיו, 1912
צילום: ארכיון מעריב

מומחה למוספי חג

ובכן, מי היה שלום עליכם הסופר. ראשית, כותב דאובר, הוא היה איש ספרות היידיש, והאמין שהיא צריכה לספק לעם היהודי יצירות נגישות לציבור הרחב, אך ברמה הגבוהה ביותר מבחינה אסתטית־ספרותית. מכאן סלידתו הגדולה כלפי סופרי היידיש שהתרבו אז ושאת שמותיהם איננו זוכרים היום, כאלה שהתמחו בכתיבה סדרתית של רומנים סנטימנטליים זולים, מעין העתקים יהודיים של "הרוזן ממונטה קריסטו". על אף ששלום עליכם עצמו, כאמור, האמין בנישואין רומנטיים מתוך אהבה, הוא בז למלודרמטיות מזויפת. אך גם אמונה זו הייתה אצלו מורכבת.

חוקרת הספרות רות וייס טוענת שהנושא של קונפליקט בין דורי גם על רקע רומנטי היה אחד הנושאים המרכזיים בספרות הרוסית בת זמנו (למשל ב"אבות ובנים" של טורגנייב, ששלום עליכם ללא ספק קרא), אך ביצירתו וספציפית ב"טוביה החולב", הקונפליקט מוצג גם מצדו של האב. כאן היה אחד הקונפליקטים בתפיסה של שלום עליכם עצמו – מה עושים במקרה שבו שאיפה רומנטית להתחתן מתוך אהבה מתנגשת עם הרצון לשמר זהות יהודית ומובילה לנישואי תערובת? הפתרון שהוא הגיע אליו (באותו ספר עצמו) היה שהבת שהתנצרה חוזרת לחיק משפחת אביה כשזו מגורשת מהעיירה, מביעה נכונות לחלוק איתם את גורלם היהודי ובכך כאילו "מתגיירת מחדש".

לגבי היחס למסורת באופן כללי, שלום עליכם היה יהודי מודרני במלוא מובן המילה. בילדותו יצא לו שם של עילוי גדול ותקופה קצרה הוא גם בחר, מאילוצי פרנסה, לשמש "רב מטעם" ברוסיה. בחייו המבוגרים הוא ומשפחתו לא ניהלו אורח חיים דתי, אך הזדהות יהודית הייתה חשובה מאוד עבורו. הוא הקפיד לחגוג את מועדי ישראל בביתו ברוב פאר והדר. הרבה מסיפוריו סבים סביב מוטיבים הקשורים למועדי ישראל, ובכלל סיפורים למוספי החגים של עיתוני היידיש הפכו לסוג של "מומחיות" שלו. בשונה מסופרי יידיש רבים של זמנו, הוא לא הביע סלידה מעולם המסורת ודמותו של רב יוזפ'ל, הרב של העיירה הדמיונית כתריאליבקה, מצוירת בחיבה רבה. כששלום עליכם נפל למשכב בפעם הראשונה ב־1905, הוא זכה לברכתו של הרב מבריסק, שאיחל לו רפואה שלמה "כי עם ישראל זקוק לו".

הדוב הרוסי יבוא

דמותו של שלום עליכם פעיל הציבור הייתה אף היא צבעונית ומורכבת. הוא לקח חלק פעיל בקונגרסים הציוניים, ספד בחום להרצל וחיבר מספר חיבורים ציוניים שזכו לתפוצה גדולה. עם זאת, הוא לא ראה צורך לקיים את מצוות יישוב הארץ. הוא היה קשור בכל לבו לספרות ולתרבות הרוסית וכמה מסופרי דורו הגדולים (גורקי, טולסטוי) העריכו אותו מאוד. עם זאת, הוא היה סקפטי ביותר לגבי יכולת דו קיום רוסית־יהודית לאורך זמן. באחד מסיפוריו מתואר זוג ערירי שמאמץ גור דובים. יום אחד, הדוב הביתי הממושמע והמפונק מתחיל להשתולל והורס את כל הבית. הנמשל שקוף. כמה שהיהודי יאהב את ה"דוב הרוסי", הפוגרום בוא יבוא.

את האחריות לפוגרומים הטיל שלום עליכם על הממסד הצארי. תקופה מסוימת הוא אפילו הזדהה עם תנועת יהודית- מרקסיסטית- יידישיסטית "בונד" ועם השמאל באופן כללי. אגב, מקורו של השיר הידוע "לו הייתי רוטשילד" מתוך "כנר על הגג" הוא בסיפור אחר של שלום עליכם ( שאינו חלק מסיפורי טביה החלבן). בסיפור, המלמד מכתריאליבקה חולם להיות רוטשילד, לא רק כדי לנהל חיי נוחות, אלא כדי להביא לשלום בעולם, להפסיק את המלחמות ובכך להביא אולי לביטול הכסף ככלל ! לא פלא שעבור הכותבים של "כנר על הגג" בשנות ה- 60 בארה"ב , המסר היה נשמע קומוניסטי מדי …

ולצד שלום עליכם איש השמאל, היה שלום עליכם שכל חייו דאג מאד לרכושו הפרטי. כאמור, במשך תקופה הוא היה יורש של הון עתק שירד לטמיון ( כך שדמותו של מנחם מנדל, שלימזל עסקי נצחי, היא דמות מוכרת היטב למחבר). אך עקב הצורך המתמיד להרוויח כסף בכתיבה, גם כדי להחזיר חובות וגם כדי להבטיח למשפחתו אורח חיים אליו היא רגילה (ולעצמו- טיפול רפואי הולם בשנות חייו האחרונות), שלום עליכם נאלץ לכתוב ללא הרף- דבר שאחראי על לא מעט מהפוריות הספרותית יוצאת הדופן שלו. תוסיפו לזה פרפקציוניזם קפדני שגרם לו לעבור על כל חיבור מספר פעמים כדי ללטש ולשייף ( כזכור, ספרות יידיש צריכה להיות ברמה גבוהה ) ותקבלו מכור לעבודת ספרות שדואג כל הזמן שמא אינו עובד מספיק. תחושת בעל חוב נצחי רדפה אותו עד רגע אחרון, עד כדי כך שאפילו בצוואתו המפורסמת הוא מבקש מילדיו "לתמוך אחד בשני, לעזור לעניים וגם להחזיר את החובות שלי, במידה ויתגלו כאלה".

כפי שכותרת הספר מבטיחה, הספר מתאר לא רק את חייו אלא גם את החיים שלאחר המוות של הסופר. בחייו, הוא הפך לדמות אהובה שזכתה להערצה עצומה במקומות רבים והמוני יהודים הריעו לו ונשאו אותו על כפיים. הוא הרוויח את פרנסתו פעמים רבות בהקראה פומבית של סיפוריו ההומוריסטיים. גם לווייתו בשנת 1916 בניו יורק הייתה ייחודית בגודלה, והייתה הלוויה הפומבית הגדולה ביותר בעיר עד אז (נכחו בה בין מאה וחמישים למאתיים וחמישים אלף איש). בצוואתו הוא ביקש להיקבר בין פשוטי עמו וביקש מילדיו שיכבדו את זכרו, אם לא על־ידי אמירת קדיש אז על־ידי הקראת סיפוריו ההומוריסטיים בימי השנה למותו. הצוואה עשתה רושם אף מחוץ לקהל היהודי והגיעה עד לבית הנבחרים של ארה"ב, שבו חלקו אנשי הקונגרס כבוד אחרון לסופר שהכירו לראשונה בזכות צוואתו.

ומה היה לאחר מכן? היה "כנר על הגג", שהיום ניתן לראותו ביוטיוב מוצג ביפנית, בהונגרית ובהינדית. וגם בעברית. ישראל של שנות ה־60, שהייתה כה עוינת לגבי כל דבר שריח יידיש נודף ממנו, עשתה חריגה למען שלום עליכם. היו המחזות על "טביה" בתיאטרון היידיש הסובייטי, שהלך לעולמו בתקופת הטיהורים של סטלין, ובשנות ה־80 הוצג המחזה הרוסי "קדיש" המבוסס אף הוא על סיפורי טביה, אך עזב את רוח המחזמר האמריקני של "כנר על הגג" וחזר למחוזות הצחוק המהול בבכי של שלום עליכם. המחזה הצליח ועודנו מצליח מאוד בתיאטרון הרוסי במוסקבה ומחוצה לה.

אך בעיקר, נותרה עבורנו דמותו של שלום עליכם (ולא של שלום רבינוביץ') כסופר עממי, שרצה לבטא ביצירותיו את רוח עמו, שאותו אהב. הריחוק מהמסורת והקרבה אליה, מעורבות מהפכנית ועסקנות פרטית, חיים ברוסיה ובארה"ב יחד עם תפיסה ציונית, כל אלו הופכים את סיפורו של שלום עליכם ואת סיפורי גיבוריו לסיפור יהודי בעולם מודרני, שממשיך להתקיים ולרתק גם בשלהי שנת 2013.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013