סקירת דצמבר- 8 שנים למדור !

משיכו, נביאי הזעם

רבים דיברו לאורך ההיסטוריה על שקיעתה של ארה"ב והתבדו פעם אחר פעם, אך עדיין יש לרואי השחורות תפקיד חשוב

רשימתו של ג'וזף יופה בביטאון American Interest מתמקדת בנושא שמעסיק את קובעי המדיניות בארה“ב משחר היווצרותה – דיבורים על שקיעתה הקרובה. המחבר מנסה לבחון את התופעה בהקשר הרחב שלה, קרי הצורך הכללי ב“נבואות זעם“ שמבשרות למדינה או לאנושות את סופן הקרב. כשמביטים על כך בהקשר היסטורי, ניתן לראות שבמאות ה־18־19 שררה בתרבות המערבית אווירה אופטימית ודיבורים על עתידה הזוהר של האנושות היו נפוצים. אלא שהדברים השתנו מאז שהמערב נעשה מודע לפוטנציאל ההרס של הטכנולוגיה. מאז רבים הפכו את הפסימיות שלהם למעין אמונה.

לאחר מלחמת עולם הראשונה, פרסם אוסוולד שפנגלר את “שקיעת המערב“. בשנות ה־70 התרבו ספרים על “מות הקדמה“, נבואות על הצפיפות הבלתי נסבלת שתהיה בכדור הארץ כתוצאה מפיצוץ אוכלוסין, וכמובן על חורף גרעיני כתוצאה מפצצות אטום. יצירות המדע הבדיוני של שנות ה־70 וה־80 התמלאו בתיאורים קודרים של האדמה החרוכה שישאיר אחריו האדם, כשהחרקים הם הזן היחיד שישרוד בשואה הגרעינית. בשנות ה־90 הצטרף הז‘אנר של האסון האקולוגי הצפוי כתוצאה מחור באוזון ומהתחממות גלובלית.

עובדה מעניינת היא שבתהליך הזה חלה התקרבות מעניינת בין שמרנים, הנוטים באופן כללי לראייה טראגית של הגורל האנושי, לליברלים, הנמנים על פי רוב בין אלו המאמינים בקדמה. לאחר מלחמת העולם השנייה גם הליברלים הצטרפו למקהלת רואי השחורות, כשהם אינם מאמינים עוד שהטכנולוגיה והקדמה יצילו את האנושות, אלא אדרבה – שתיהן משרתות “תודעה מזויפת“ שנוצרה על ידי אליטות אינטרסנטיות.

לדברי יופה, מנבאי השחורות אינם באמת מעוניינים שנבואותיהם תתגשמנה. מטרתם היא למנוע זאת, בדומה לנביאי ישראל שרצו לעורר את העם לתשובה כדי למנוע פורענות צפויה. יתרה מזאת, לדמותו של המנבא יש תפקיד מפתח בכל הנוגע לנבואתו. כפי שהוא מסוגל לחזות את הפורענות המתרחשת בעוד מועד, כך הוא יוכל למנוע אותה, אם נקשיב לדבריו. תפיסות פסימיות למיניהן שירתו תכלית חשובה, לדעתו של יופה, אצל רבים מנשיאי ארה“ב, משני צידי הקשת הפוליטית. גם קנדי ואובמה וגם רייגן רכבו על הגל של “יקרה אסון אם לא…“. בכך הם עוררו את האנשים לשנות את דעתם, הצליחו לעלות לשלטון וגרמו לשינויי מדיניות כאלה ואחרים. לכן, אין לזלזל במנבאי השחורות.

ובכל זאת, מה לומדים מהם כשבוחנים את תוכן הנבואה מקרוב? ראשית, נבואות מן הסוג הזה נוטות למחזוריות. כל התפתחות – תקופת השפל הכלכלי של שנות ה־30, מלחמת העולם השנייה, משבר הטילים הקובני או אסון התאומים – העלתה גל של נבואות על “הקץ של אמריקה“. אך מעניין יותר, לדעת הכותב, להבין את התשתית הפסיכולוגית שמאחורי התופעה; לדעת המחבר זהו המקום שארה“ב תופסת בתודעתה – מקום מיתולוגי של “בבל“ או “ירושלים חדשה“. חלק מהמנבאים (בעיקר מחוץ לארה“ב) מביטים בגדולתה ובפריחתה הכלכלית של ארה“ב בקנאה או אפילו בחשש לגורלם. לכן הם שמחים לאידה בכל פעם שבה מצבה מתערער. יש להם גם מוסר השכל בחיקם, ולפיו אסור להתפתות למשענת הקנה הרצוץ של החלום האמריקני כי הוא עלול לאכזב. לעומתם, הפסימיים מ“תוצרת בית“ מבכים את “הימים הטובים של פעם“.

אלו ואלו למדו היטב את תפקידם ועל פי רוב אינם מאפשרים להפריע להם עם העובדות. על אף הביטוי הנפוץ, אנשים עדיין לא נוהגים לגזור ולשמור הבטחות ותחזיות. אלו שכן עושים זאת, כמו הפסיכולוג פיליפ טטלוק שבדק 82 אלף תחזיות מדיניות שניתנו על ידי 284 מומחי מדיניות במשך עשרים שנה, גילה שיכולת הניבוי הייתה גרועה אפילו מניחוש אקראי. כך, אחד מהמנבאים, הכלכלן פול סמואלסון, ניבא שהתל“ג הסובייטי יעבור את התל“ג האמריקני ב־1984 ובוודאות ב־1997. במהדורות הבאות התאריך זז לשנת 2010 ולאחר מכן ל־2012. כמובן, המציאות כיום רחוקה מכך.

אין זה אומר, כמובן, שאמריקה לא יכולה לרדת מגדולתה, כפי אכן שקרה בהיסטוריה לכמה אימפריות גדולות. כדי שזה לא יקרה מציע יופה שהיא תמשיך להיות מדינה חרוצה, יצירתית ופתוחה, שעסוקה בפיתוח ומעורבת באופן פעיל במצב בעולם, ולא עסוקה בהקשבה למנבאי שחורות למיניהם.

—–

לא לסמוך על הדולפינים
בדיקה מחקרית מעמיקה של יחס הדולפינים לבני האדם מפריכה את המיתוס. לא בטוח שהדולפין מחבב אותנו במיוחד

רשימתו של הזואולוג ג'אסטין גרג במגזין המקוון Aeon מוקדשת להפרכת מיתוס חביב – היחסים האידיליים בין דולפינים לבני אדם. גרג התחיל להתעניין בנושא בעת ששמע בעודו צעיר מטפלת במגע שתכננה לגדל כמה דולפינים פראיים בברֵכה הצמודה לקליניקה שלה, כדי שיעזרו לה בטיפולים שהיא מעניקה. אינטואיטיבית, גרג האמין שניתוק של בעלי חיים מבית גידולם הטבעי הוא לא רעיון טוב ותמיד ניתן לשחות יחד עם דולפינים במקום שבו הם נמצאים. אך אותה מטפלת אמרה לו: “מה, אתה לא יודע שדולפינים אוהבים לעזור לבני אדם ויש להם קשר מיוחד אלינו?“

גרג אכן לא ידע זאת, אך כיום, לאחר חריש עמוק בספרות המחקרית, הוא יודע שהסיפור מורכב יותר. מה אם כן ידוע לנו מבחינה מדעית על המגעים בין דולפינים לבני אדם? ראשית, היום עומד לרשותנו חומר מחקרי רב שמאשר כי דולפינים פראים בודדים אכן נוטים לבוא במגע עם בני אדם (אולי בתור פיצוי על ניתוק מבני מינם). מאמר משנת 2003 מנה 29 מקרים כאלו. אך מה היה אופיים של אותם מגעים והאם הם תמיד היו ידידותיים? ובכן, מתברר כי פעמים רבות המגע היה דווקא בעל אופי תוקפני. בשלושה רבעים מתוך אותם 29 מקרים נצפתה תוקפנות כלפי בני האדם שנגמרה בצלעות שבורות, פצעים ואבדן הכרה. כנראה הדולפין חש מאוים מנוכחות האנשים סביבו וניסה לגרש אותם. לעתים המגעים (עם נשים) נשאו אופי מיני, וייתכן שבחלק מהמקרים בני האדם התגרו בהם. בין כך ובין כך, המסקנה העולה היא שדולפינים פראים, גם ידידותיים ביותר, עלולים להיות מסוכנים.

צילום: גטי אימג'ס

צילום: גטי אימג'ס

גם ביחס לדולפינים מאולפים, שמקבלים מזון בתמורה לקשר עם בני האדם, אין סיבה לדבר על חיבה יתרה למין האנושי. הדולפינים הללו פשוט אינטרסנטים, ואגב גם הם נוהגים לעתים בתוקפנות (ברוב האתרים בארה“ב אסור למי שאינו איש צוות מקצועי להאכיל דולפינים כדי להימנע מנשיכות וכדומה). תופעה אחרת, הנפוצה בחלקים רבים בעולם, היא שבמקומות מסוימים דולפינים התרגלו לבני אדם ששוחים בקרבתם. באיים הבהמיים קרה שדולפינים יזמו את המגע עם בני האדם, ובפלורידה להקת דולפינים עברה סוג של הסתגלות לנוכחות אנושית מתמדת. במקומות אלו אכן ניתן לצפות במשחקים בין בני אדם ודולפינים שנמשכים שעות ארוכות. אלא שגם שם קורות תאונות. למשל, ב־1992 שוחה בשם ליסה קוסטלו כמעט טבעה כאשר לוויתן ממשפחת דולפינים תפס אותה ברגלה וגרר אותה למעמקים במהלך ה“משחק“.

ומה בדבר סיפורים על אנשים שהותקפו על ידי כרישים או שהיו קרובים לטבוע, והדולפינים משו אותם מן הים והצילו את חייהם? ובכן, אכן קיימים מספר סיפורי אנקדוטות על תרחישים מן הסוג הזה, אך הם מעולם לא זכו לאישור מחקרי מוסמך. המחבר סבור שייתכן מאוד שדולפינים אכן עושים זאת מדי פעם, אך כעת לא עומדות לרשותנו עדויות מספיקות כדי להבין את אופיים של מפגשים מן הסוג הזה.

אך גם אם מקרים כאלו קרו, האם פירוש הדבר, כפי שסברה אותה מטפלת וכפי שסבורים רבים מאיתנו, שדולפינים הם זן ידידותי במיוחד כלפי בני אדם? גרג נזכר במה שהמדריכה האקדמית שלו נהגה לומר – אנשים שטבעו כי הדולפינים לא הצילו אותם כבר לא יספרו לנו דבר. לעולם לא נדע כמה פעמים דולפינים חלפו ליד אדם טובע או מותקף והמשיכו בדרכם. כך, למשל, יש מקרה מתועד שבו דולפין מיהר להסתלק ברגע שכריש הופיע בסביבה, והשאיר את בן האדם להתמודד לבדו.

ואפרופו אנקדוטות מוזרות, ידוע על מקרה של דייג באוקיינוס השקט שבו דווקא כריש היה זה שהוביל אותו אל חוף מבטחים. ידוע גם על שיכור שב־2007 נפל לים השחור והותקף על ידי להקת דולפינים. סוכנות הידיעות הרוסית הביעה בדיווחה צער על כך שהדולפינים הרוסים ידידותיים פחות מבני מינם במערב. בכל מקרה, כל העדויות על הידידותיות של הדולפינים קשורות לשני סוגים בלבד מתוך ארבעים הסוגים של משפחת הדולפינים. לכן, מסיים הכותב, אין טעם לדבר על “ידידותיות יתרה“ של דולפינים כלפי בני אדם. אחרי הכול, הם חיות פרא.

—-

ההרוג הראשון באסון התאומים

דניאל מארק לוין, יוצא סיירת מטכ"ל ויזם היי־טק מצליח, נדקר בידי הטרוריסטים במטוס ללוס אנג'לס לאחר שחש שהטיסה משנה כיוון. על חיים סוערים שנגדעו באיבם

רשימתה של מולי רסקין ב־Psychology Today מוקדשת לזכרו של מי שהיה ככל הנראה ההרוג הראשון באסון התאומים, דניאל מארק לוין, יהודי וישראלי בעברו. מדובר באדם יוצא דופן, שהספיק לא מעט דברים בחייו הקצרים.

לוין נולד למשפחה יהודית־אמריקנית ממעמד בינוני. אביו, צ‘ארלס, פיתח סלידה חזקה מהערכים החומרניים של המעמד הבינוני היהודי בארה“ב והחליט לעלות לארץ יחד עם כל משפחתו. גם לפני כן לוין הבן ביקר בארץ, אך המעבר החד לא היה לרוחו והוא עבר תקופה של ניתוק מאביו. מילדותו בלט לוין בשאיפה להצטיין באופן מוחלט בכל דבר שעשה בחייו. בצבא הישראלי, הפרפקציוניזם שלו הוביל אותו לסיירת מטכ“ל. זמן קצר לאחר תום שירותו הצבאי הוא פגש את אנה, עולה חדשה מבלגיה, ולאחר מספר חודשי היכרות הציע לה נישואין. הוא סיים בהצטיינות שני תארים ראשונים בטכניון – בהנדסה ובמתמטיקה – תוך שהוא מלהטט בין לימודים, עבודה ומשפחה.

אך הישגיו של לוין עדיין לא סיפקו אותו והוא נדד למעבדה של חוקר בכיר בתחום האלגוריתמים במכון הטכנולוגי של מסצ‘וסטס (לאחר שהגיש מועמדות לכל תוכניות הלימודים היוקרתיות ביותר בתחום לימודי המחשב והתקבל לכולן). הדבר היה למורת רוחו של אביו הציוני, והקשר ביניהם נותק שוב.

צילום: גטי אימג'ס

צילום: גטי אימג'ס

תחום המחקר של לוין היה האינטרנט. בסוף שנות ה־90 האינטרנט בארה“ב לא היה נפוץ מחוץ למרכזים האקדמיים, ואחת הבעיות שאיתן התמודדו השרתים הראשונים היה קריסת אתרים עקב שימוש מאסיבי של גולשים. פיתוח טכנולוגי שהוא היה אחראי לו אִפשר לאתר אינטרנט להמשיך בשידור ישיר של משחק כדורסל בשעה שכל האתרים האחרים קרסו. יש לציין שלפני הפיתוח הזה לוין חי חיי דלות בארה“ב, והיה שקוע ראשו ורובו במחקר, אך הפיתוח הפך את חברת הסטארט־אפ שלו למובילה ואפילו סטיב ג‘ובס הציע לרכוש אותה. החברה לא נמכרה לבסוף, ולמרות שלקראת סוף 1999 מניותיה זינקו, בשנת 2001, עם התפוצצות בועת ההיי־טק, הרווחים צנחו.

הפרפקציוניזם של לוין גבה ממנו מחירים אישיים. הוא היה רחוק מאשתו ומילדיו, ובשלב מסוים הציעה אשתו שהם יגורו בנפרד. הדבר לא גרם ללוין להנמיך את הלהט המחקרי שלו. בתקופה זו דווקא חלה התקרבות פתאומית בינו לבין בני משפחתו והם הגיעו מישראל כדי לבקר אותו. אחרי תקופת נתק ארוכה לוין פגש את אביו. במבט לאחור, לא האב ולא הבן ידעו להסביר מה גרם להם לרצות להיפגש דווקא אז. בכל מקרה, זו הייתה פגישתם האחרונה. בבוקר 11.9.2001 עלה לוין על טיסה ללוס אנג‘לס, מסלול שטס בו פעמים רבות בעבר. בשלב מסוים הוא קלט שקורה משהו ושהטיסה משנה כיוון. ייתכן שהוא היה הראשון שנדקר בידי החוטפים, בטרם התרסקות המטוס.

במחווה של אירוניה טראגית, דווקא ביום מותו של לוין רבים היו זקוקים לשירותי חברתו על מנת למנוע קריסה של אתרים שדרכם צפו מיליונים באסון התאומים. גם הוריו וגם אלמנתו של לוין סירבו להתראיין ונשאו את אבלם באופן פרטי. אלמנתו נישאה שנית ונולדה לה בת, בנוסף לשני בניה הראשונים. אחד מהם, כך דווח, חולם ללמוד במסצו‘סטס והשני שואף להיות חייל קרבי בצה“ל. חברת “אקמאי“ שהקים ממשיכה לגדול ורכשה בשנה שעברה את החברה הישראלית המתחרה “קוטנדו“. אחרי מותו, באופן פרדוקסלי, לוין שב להיות נוכח בישראל.

————

שותפות גורל

ארבעים שנה לאחר שספרו עודד יהודים רבים לעלות ארצה, הסופר הלל הלקין מספר על ההתאקלמות בארץ ומסביר מדוע אין ליהדות עתיד בארה"ב

הנה סיפור על התאקלמות מוצלחת בישראל. רשימתו של הסופר והמתרגם הלל הלקין בפרויקט המקוון Mosaic מוקדשת לדיון על ספרו הישן “מכתבים לידיד יהודי בארה“ב“ משנת 1975. מדובר בספר התכתבויות עם חבר דמיוני. במהלך השנים מספר אנשים פנו להלקין בכתב ובעל פה ואמרו לו שהספר עודד אותם לעלות ארצה. כעת הלקין מתבונן במבט לאחור כדי להסביר לעצמו ולנו את מצבו אז ועתה.

ובכן, האווירה באליטה היהודית של ארה“ב בשנות ה־70 הייתה שונה מזו של היום. אנטי־ציונות אידיאולוגית הייתה נדירה ביותר. רוב יהודי ארה“ב הזדהו בגאווה עם הישגיה של ישראל, רוו נחת מניצחונותיה הצבאיים, ביקרו בה לעתים מזומנות וגם תמכו בה ללא פחד. הם ראו בה מולדת לכל היהודים בעולם, כלומר לאלו שאינם חיים בארה“ב. הם עשו כל שביכולתם כדי לסייע לאחיהם שהיו פחות בני מזל מהם – בני יבשת אירופה מוכת הנאציזם, יהודי ארצות המזרח שסבלו מאנטישמיות, יהודים סובייטיים שנמקו מאחורי מסך הברזל – להגיע ארצה. אך באופן אישי, הדבר לא נגע בהם.

חשוב לציין שהלקין לא פנה ליהודים מתבוללים בארה“ב או לכאלו שזהותם היהודית לא הייתה חשובה להם. אלו לא היו בני שיח בעיניו. הוא פנה לאלו המחויבים לזהותם אך חיים מחוץ לישראל. המסר של הלקין היה פשוט. ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו קיים עתיד יהודי משמעותי.

הלל הלקין  צילום: אלכס רוזקובסקי

הלל הלקין
צילום: אלכס רוזקובסקי

עלייתו של הלקין לארץ לא נועדה להפוך אותו ליהודי טוב יותר, אלא הגיעה בעקבות מסקנה הגיונית. לכן, לא היו לו מחשבות שניות לאחר עלייתו. זאת בניגוד לרבים ממכריו שעלו אך לא רצו “לשרוף גשרים“ עם עברם. עצם התפיסה של העלייה לישראל כמותנית גרמה לרבים מהם לשוב לארה“ב כתוצאה מקשיי הסתגלות בארץ. אך מבחינת הלקין ואשתו הייתה זאת עובדה נתונה. כיום הלקין מודה שבכתיבתו הוא פנה לא רק ל“חבר דמיוני“, אלא גם לאותו חלק בעצמו שהתגעגע לנוחיות החומרית של החיים בארה“ב. היום הוא גם מוכן להודות שהוא לא הצליח לצפות את ההתחזקות של האורתודוקסיה בארה“ב, את התפרקותה של ברית המועצות והגעתם של מיליון יהודים סובייטים ארצה, את הגרעין האיראני ואת האביב הערבי – אך הוא צדק בדעתו שלא ניתן יהיה לעצור את סחף ההתבוללות בארה“ב, ששלום בר קיימא עם מדינות ערב לא יושג ושסימן שאלה יוסיף לרחף מעל עצם קיומה של ישראל.

אין בידו של הלקין להבטיח שמדינת ישראל תוסיף להתקיים בעוד מאה או בעוד חמישים שנה, אך אז כהיום חשוב לו לכתוב ליהודי ארה“ב שחלק מהאחריות להמשך קיומה של ישראל מוטלת עליהם וקשורה להחלטות שהם מקבלים בחיי היומיום שלהם. נס תחיית השפה והתרבות העברית ממשיך להתקיים בישראל, ויהודי התפוצות עדיין מוזמנים ליטול בו חלק.

מדור "בשפה אחרת" מציין שמונה שנים לקיומו. תודה מכל הלב לכל הקוראים והמגיבים בכתב ובעל פה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: