ארכיון חודשי: ינואר 2014

מה עושים עם העובדות ?

מה אתם עושים כשאתם נתקלים בעובדה מעצבנת ? עובדה ש"לא בא לכם עליה" ? מתעמתים איתה ? מתעלמים ממנה ? משנים את דעתכם ?

המשבר סביב הילדים של זוגות גייז בתאילנד הוא הזדמנות להתבוננות נוספת בכל הנושא של הורות גאה. זהו נושא מורכב. כפי שכבר כתבתי בעבר– הוא מורכב גם עבור אלו שבאופן כללי רואים את כל יתר הזכויות של גייז בעין חיובית. לאחרונה בקהילה האקדמית שוב התלקח פולמוס בנושא- שגלש חיש קל לתקשורת הכללית, כשכל הצדדים התחילו "לזמר" את הזמירות המוכרות שלהם. אז מה קרה ?

מחקרים שהתקיימו עד עכשיו ביחס לילדים שגדלו אצל זוגות מאותו מין, אמרו בד"כ שאו שאין הבדל בין ילדים אלו וכאלה שגדלו אצל זוגות הטרוסקסואלים- או שאפילו לילדי להט"בים יש יתרונות בתחומים מסוימים. על סמך מחקרים מן הסוג הזה, גופים נכבדים כמו איגוד פסיכיאטרי והאקדמיה הפדיאטרית של ארה"ב סמכו את ידיהם על הנושא של הורות גאה- והשמרנים הדתיים הקימו קול זעקה גדולה על האג'נדה השמאלנית שהשתלטה על ארגוני בריאות הנפש. בשנת 2012  חלה תזוזה מעניינת בשיח הזה. חוקר מאוניברסיטת אוסטין, טקסס בשם מרק רגנרוס, פרסם מחקר על מדגם גדול ומייצג של הורים חד מיניים שהוא השווה בינם לבין צורות הורות אחרות- הורים גרושים, חד הוריים והטרוסקסואלים נשואים. למעשה, זה היה מחקר ראשון מסוגו שהשווה את ההשלכות של צורות שונות של מבנה המשפחה על צורת הגדילה של הילדים. והתוצאות שרגנרוס קיבל הראו באופן ברור שזה כן משנה באיזו מסגרת הילד גדל. ילדים שגדלו אצל זוגות מאותו מין היו הרבה יותר בעיות רגשיות, הרבה פחות הצלחות בלימודים והרבה יותר התנהגויות של הרס עצמי. עולם המחקר היה כמרקחה. האשימו את רגנרוס באג'נדה פוליטית, בכך שהוא סילף את הנתונים, ניסו לאיים על קרנות מימון המחקר שלו, גינו אותה בחריפות. מאידך- השמרנים העלו אותו על הנס כשבפיהם הטענה : "הרי אמרנו כל הזמן שילד זקוק לאבא ואימא כדי לגדול בצורה תקינה ! אז הנה- עכשיו זה לא אנחנו, אלא חוקר מכובד שגם ערך מחקר מוקפד". מאוחר יותר בשנה החולפת התפרסם עוד מחקר, הפעם על מדגם קנדי גדול, שתמך בטענה של גרנרוס לגבי היבט אחד- הישגים של ילדים לזוגות חד מיניים בבתי הספר. אז מה עושים עם זה עכשיו ?

ראשית, לא קופצים מיד למסקנות. קיימים עדיין הרבה מחקרים שמצביעים על התפתחות תקינה אצל ילדים של זוגות מאותו מין.

שנית, בואו נזכור שבדיון הזה לשני הצדדים יש אג'נדות. אלו ששמחים לצטט את רגנרוס ואת אלן- לא בדיוק רצים לפרסם נתונים שסותרים את דעתם, גם אם הם נעשים על מדגמים מאד גדולים- דוגמת המחקר האוסטרלי בנושא שכעת פרסם רק תוצאות מוקדמות.

שלישית, לא בטוח כלל מה צריכה להיות המסקנה מהמחקר של רגנרוס ואלן. הם עצמם לא בטוחים בזה. הם גם לא יודעים כיצד להסביר את הממצאים שלהם.

ורביעית- אתייחס בכל זאת להערה מתודולוגית אחת לגבי מחקרו של רגנרוס שעליה דיברו רבים- ואף הוא עצמו. נקודה מרכזית של התייחסות אצלו הייתה יציבות של זוגות מאותו מין לעומת זוגות הטרוסקסואליים. וגם אצלו יוצא שילדים אצל זוגות יציבים ומבוססים מאותו מין "יוצאים בסדר". אז אולי כדאי לנו, במקום להכפיש את החוקר, להקשיב למה שהוא אומר לנו ?

כאמור, הורות גאה היא סוגיה טעונה באופן כללי. לא יעזור לנו אם נקים סביבה חומות של תקינות פוליטית. תשובה למחקר בעייתי אינה השמצת החוקר- אלא מחקר טוב יותר, שמוסיף להבנת הנושא. והבנת הנושא יכולה להוסיף להבנת הדינמיקה של זוגיות חד מינית והן של הורות.

חשבון פשוט

תגובה למוטי קרפל

חשבון פשוט- תגובה למוטי קרפל

למוטי קרפל שלומות

אחרי שקראתי את רשימתך "אל תתאבדו לנו", חשבתי שכדאי להזכיר לך כמה דברים

ראשית, כדאי לך לעשות רענון על מתמטיקה בסיסית. אתה אומר שבהתחשבות ב"תופעה ההומו לסבית" היחס בין נכדיך לנכדיה של סימה קדמון יהיה 2:64 ולא 4:64 כפי שחשבת. נשגב מבינתי איך חמישה אחוז של הומואים ולסבית באוכלוסיה יכולים להוריד את הילודה במגזר החילוני לחצי.

שנית, אשמח להרגיע אותך ולהגיד שהמצב הדמוגרפי בישראל הוא לא שחור כפי שאתה מצייר אותו. ילודה במגזר היהודי עומדת כיום על ממוצע של 2.9, כמעט 3, שזה אומר שבמשפחה החילונית הממוצעת בישראל יש שלושה ילדים ! מאזן הילודה הסטנדרטי שאמור לקיים את האוכלוסייה עומד על 2.01 בערך, כך שהמצב הישראלי הוא מצוין. ודרך אגב, ישראל היא במקום הראשון בילודה מבין המדינות המפותחות. הבאה אחרינו בתור, ניו זילנד, עומדת על ממוצע של 2.18 ! ודרך אגב, למי שמנסה לקשור הכרה בזוגיות הומו לסבית עם ירידה בילודה, כדאי להציץ בתחתית טבלת הילודה העולמית. שם נמצאת בלרוס- מדינה שבה משכב זכר אסור בחוק. אמנם נכון שבחלק מהמדינות שהכירו בזוגיות הומו לסבית מתחילה להסתמן מגמה של מאזן ילודה שלילי, אך היא הסתמנה גם לפני הכרה זו.

שלישית, אינני מבין כיצד אתה מאשים את ההומו לסביים בהתאבדות לאומית ובו זמנית לא מוכן לאפשר לנו זכויות להורות. הרבה הומואים ולסביות מעוניינים מאד שיהיה לנו דור המשך ומשקיעים בזה מאמצים אדירים. אז במקום לעזור לנו- אתה יוצא נגדנו?

רביעית- לדעתי אתה חי בעולם סכמטי מדי. בעולמך קומץ של ליבראלים מנוכרים ומופקרים ניצבים מן העבר האחד- וכל עם ישראל מן העבר האחר. במציאות הדברים הרבה יותר מורכבים. סקר שפורסם בשבוע שעבר מראה כי בציבור הישראלי קיימת תמיכה של כ- 70% בשוויון זכויות מלא לזוגות חד מיניים- תמיכה של כ-90% בציבור החילוני וכ-50% בציבור הדתי. גם אם אני חושב שמדובר בנתונים מוגזמים מעט, אין לי ספק שהם מתארים מגמה קיימת. לכן היוזמות של חקיקה לטובת זכויות של הומו לסביים מגיעים כעת לא מה"שמאל הקיצוני" של מרץ, אלא דווקא מהמרכז הפטריוטי של יאיר לפיד, בתמיכה של רבים בימין החילוני הליכודניכי- מלימור לבנת דרך ציפי חוטובלי ועד לדני דיין. זה כבר מזמן לא נושא של ימין- שמאל. ודרך אגב- השמאל הקיצוני באמת, כלומר מפלגות ערביות, ממש לא תומכות בשוויון הזה- שוב, המשוואה סובלנות = שמאלנות מופרכת מכל הכיוונים. אני לא אתווכח איתך כעת לגבי היחס הדתי להומוסקסואליות, אך אציין שבסוגיות הקרובות לליבך- כמו עלייה להר הבית- אתה דוגל בדרך שנוגדת את הקונצנזוס הקיים בקרב הרבנים האורתודוקסים. אולי ניתן לנהוג כך גם בנושא שלפנינו.

ודבר אחרון- עוד קצת סטטיסטיקה. במידה שאכן יהיו לך 64 נכדים- כפי שאני מאחל לך- בערך שניים מהם יהיו הומו לסביים מבחינה סטטיסטית פשוטה. האם אתה רוצה שהם יחיו באווירה שגורמת להם לסבל ואומללות ויצטרכו לנסוע לקנדה או ארה"ב כדי לחיות שם חיים מלאים- או שכדאי שהם יחיו כאן ויתרמו את חלקם לעם ישראל ? לפחות 32 מהנכדים העתידיים שלך כנראה יתמכו בזה- לפי הסקרים. האם תהיה מוכן לקבל את הכרעת הרוב היהודי ?

בברכה- זאב שביידל

פורסם בכותרת של "מקור ראשון", 3.1.14.  

מספר תיקונים:

1. אני חתום על הרשימה כקרימינולוג. זו אמנם הכשרתי המקורית, אך כעת אני עובד בתור עובד סוציאלי

2. הרשימה המקורית נכתבה בגוף השני- והמערכת שינתה אותה לגוף שלישי, כי כך מקובל

3. נתון אחד שמוזכר ברשימה אינו מדויק. ילודה במגזר החילוני עומדת כעת על ממוצע קרוב יותר ל-2, שזה עדיין גבוה יותר מאשר ברוב המדינות המפותחות בעולם. לדעתי, אין זה מבטל את הטיעון המרכזי של הרשימה

סקירת דצמבר

לא הכול לבן

מלבד תשבחות וסופרלטיבים, יש גם מי שמבקרים את מורשתו של נלסון מנדלה. מתברר שהכלכלה בדרום־אפריקה עדיין לבנה

מגזינים ברחבי העולם ספדו החודש לנלסון מנדלה. לצד תשבחות וסופרלטיבים, היה גם מי שהתבטא באופן יותר ביקורתי – הן ביחס למפעלו של מנדלה והן לגבי מצבה הכללי של דרום אפריקה.

ברשימתו במגזין המקוון Spiked, צ‘ארלס לונגפורד מזכיר לנו שהיווצרותו של משטר האפרטהייד הייתה דבר מתבקש, אם כי מאוד אכזרי. כשדרום אפריקה השתחררה מעול הקולוניאליזם נוצרה ברית בין בעלי ההון הלבנים למעמד הפועלים הלבן על חשבונם של השחורים. ההפרדה על בסיס גזעי יצרה כוח עבודה זול וזמין, ועצוב להודות – אבל בזכותה דרום אפריקה תפסה טרמפ על גל הפריחה הכלכלי של המערב בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הפכה לגן עדן למשקיעים וגיהנום לשחורים, שניהלו את חייהם תחת הגבלות משפילות והפכו בעצם למשרתים של הלבנים.

רבים נוטים להתעלם מכך, אבל מנדלה עצמו היה בתחילת דרכו, כנציג של מעמד הביניים המתהווה של השחורים, פוליטיקאי מתון ביותר ואף שמרני. הוא סבר שאין לבצע הלאמה, אלא רק לחלק את המשאבים הלאומיים בצורה שוויונית וצודקת יותר. רק אחרי שכיוון זה התברר כמבוי סתום ראה מנדלה שאין לו ברירה אלא להזדקק למפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית בתור בעלת ברית בכירה (מדובר בתקופה שבה המפלגה עוד דגלה בדעות סטליניסטיות).

צילום: גטי אימג'ס

צילום: גטי אימג'ס

לאחר צירופו של השמאל לשלטון, לאחר קריסת הקומוניזם הסובייטי ב־1989, נטשה תנועתו של מנדלה את הברית והתמסרה לאג‘נדה הבורגנית של קידום מעמד הביניים. כך שלמעשה מתברר כי רק זקיפת קומתם של השחורים בדרום אפריקה והערעור על תפיסת העליונות הלבנה הם ממורשתו של מנדלה, ולא השגת שוויון כלכלי אמיתי עבור שחורים.

גם רשימתה של אובה פיירבנקס ב“ניו ריפבליק“ עוסקת בנושא. הנתונים הכלכליים בדרום אפריקה אינם מעודדים; שיעורי האבטלה נעים בין 25 ל־40% ומגיעים ל־71% בקרב צעירים לפני גיל 34. רבים חושבים שזו תוצאת החלטתו של מנדלה ליטול לידיו את ההנהגה המדינית ולהשאיר את הצמרת הכלכלית ללבנים. העובדות מדברות בעד עצמן: רק 9% מחברות העילית של דרום אפריקה עברו לידיים “שחורות“.

השחורים היחידים שמצבם הכלכלי השתפר כתוצאה מסיום שלטון האפרטהייד הם ותיקי תנועת השחרור, המכונים “יהלומים שחורים“. הם מכהנים כמנכ“לים של חברות לצדם של לבנים ונוהגים ברכבי פאר. גם משפחת מנדלה לקחה חלק בחגיגה. על אף שמנדלה עצמו סלד מרכושנות, צאצאיו שומרים לעצמם זכות לתמלוגים אפילו על צילום חיוכו המפורסם, ונכדו עמד בראש חברת קידוחים שזכתה לסבסוד ממשלתי כבד ונתבעה עקב מעשי מרמה ביחס לעובדים.

להחלטות של מנדלה לגבי הכלכלה היו סיבות ראויות. בדומה לאלו שעסקו בהפרטה ברוסיה הפוסט סובייטית, הוא חשש שלאחר פירוק מבנה האפרטהייד משקיעים זרים ירכשו את כל התעשייה הדרום אפריקנית בגרושים. לכן הם הציעו לעסקים הגדולים “שלא ייגעו בהם“ – בתמורה להתחייבותם של האחרונים שלא לנטוש את המדינה, וכך העוצמה הכלכלית נותרה בידיהם של אלו שכבר החזיקו בה.

לסיום, כדאי להביא כמה מילים מרשימתו של מייקל לרנר מהמגזין השמאלי “תיקון“. מנדלה לא היה אנטי ישראלי בדעותיו ומעולם לא גרס שלישראל אין זכות קיום או שהיא מדינת אפרטהייד. הוא האמין שיהודים וערבים בישראל יוכלו לסלוח זה לזה ולהתפייס ביניהם, כפי שהשחורים והלבנים בדרום אפריקה עשו זאת, בדרכי שלום. אלא שמתברר שגם שם ההתפייסות הסופית עודנה רחוקה, וייתכן שנראה בדרום אפריקה התעוררות בנוסח האביב ערבי.

————

התנגשות ציוויליזציות

הוגה הדעות הצרפתי־יהודי אלן פינקלקראוט גאה בתרבות הלאומית שלו ותוקף את גל ההגירה המוסלמי למדינה

"הדר שפיגל" הגרמני ראיין את הוגה הדעות הצרפתי־יהודי אלן פינקלקראוט, שהוציא לאחרונה ספר חדש על מצבה של צרפת, ובו הוא מתייחס בין היתר, איך לא, לדילמת הזהות של צרפת מול גל המהגרים המוסלמים הגואה והולך.

פינקלקראוט לא חושש לדגול בתפיסה שמרנית לגבי אופייה של צרפת. הוא מסכים שבעבר הייתה להגירה תרומה חיובית לגיבוש אופייה של המדינה, אך תרומה זו נבעה מההשתלבות בתרבות הצרפתית, מה שלא קורה היום. פינקלקראוט טוען כי העוינות של המהגרים המוסלמים לתרבות הצרפתית היום איננה קשורה למצבם הכלכלי הרעוע אלא לסלידה העקרונית שלהם ממנה, וסלידה זו היא שמעוררת אנטישמיות, הדרת נשים וקריאות גנאי בסגנון "צרפתי מלוכלך".

כשהמראיין מזכיר לפינקלקראוט שבארה"ב, שאינה מתעקשת "לגייר" את המהגרים ולשלבם בתרבותה, הם משתלבים טוב יותר – פינקלקראוט משיב כי החברה האמריקנית היא פטריוטית במיוחד ושרבים מבני המהגרים בצרפת הזדהו עם מוחמד מרה שביצע את הפיגוע בטולוז. את התופעה הזו, לדבריו, קשה לדמיין אצל בני הדור השני בארה"ב.

פינקלקראוט עצמו הוא בן לדור שני של מהגרים יהודים לצרפת, ודווקא בגלל שהוא לא נולד לתוך תרבות צרפתית הוא רכש את ערכיה הרפובליקניים במערכת החינוך הציבורית שלה ביתר התלהבות. נימת דבריו לאורך הראיון היא נלהבת למדי ומזכירה את הלהט האופייני של ה"מתגייר" לעומת הקרירות של ה"יליד". הוא מדבר בהתלהבות על הספרות והמטבח הצרפתיים וגאה באבותיה המייסדים של התרבות הצרפתית. הוא אף אומר למראיין הגרמני שגם גרמניה יכולה להיות גאה בעברה, עם כל הכאב שבכך, והוא מזדהה עם פוליטיקאים גרמנים שמדברים על התרבות הלאומית המובילה (Leitkultur).

צילום: אלי דסה

צילום: אלי דסה

לדעתו של פינקלקראוט, ניתן לבחון מחדש את הכלל המקובל שעל פיו כל ילד שנולד על אדמת צרפת הופך לזכאי אוטומטית לאזרחות צרפתית. הוא מסתייג בצורה נחרצת מ“החזית העממית“ של לה פן כי לדעתו מפלגה זו מטיפה לשנאה וחוסר סובלנות, אבל באותה נשימה הוא גם מאמין שבדיוק מהסיבה הזו אסור להפקיר את השיח על מדיניות ההגירה בידי הימין הקיצוני. כשהמראיין מטיח בו האשמה בריאקציונריות, הוא משיב שבדומה לאלבר קאמי, הוא מאמין שתפקידם של בני אדם הוא לא לברוא את העולם מחדש אלא להציל אותו מהידרדרות, ולדידו צריך לשמר לא רק את הטבע אלא גם את התרבות. במובן זה, פינקלקראוט הנו שמרן גאה.

————-

למה לא להתאבד?

מרצה לפילוסופיה מודאגת מתופעת ההתאבדויות הגואה והולכת וטוענת: יש סיבה מספיק טובה כדי להמשיך לחיות

רשימתה של ג'ניפר הכט ב־Chronicles of Higher Education, ביטאון לענייני השכלה גבוהה, מתמקדת בתופעת התאבדויות בקמפוסים בארה“ב, שלדעתה נמצאת במגמת עלייה מאיימת. ההערכה היא שבכל שנה מתאבדים במדינה כ־1,300 סטודנטים ושהתאבדות הפכה להיות סיבת המוות הנפוצה השנייה בקרב צעירים, לאחר תאונות הדרכים. הכותבת, מרצה לפילוסופיה, מוטרדת מהתופעה ומחפשת אחר סיבה פילוסופית משכנעת מספיק עבור אדם חילוני שתמנע ממנו לשלוח יד בנפשו לנוכח מצוקות חיים. למען הסר ספק, לגישה המצדדת ב“חופש ההתאבדות“ יש אבות פילוסופיים נכבדים למדי, ביניהם מישל פוקו. מה ניתן להשיב לו ולשכמותו?

ובכן, הכט פותחת בתיאור התפתחות היחס לאובדנות בתרבות המערב. אצל היוונים הקדומים התאבדות של כבוד הייתה נחשבת למעשה ראוי. כך אכן נהג סוקרטס, למשל. הנצרות הקדומה, בעקבות היהדות, גינתה את ההתאבדות באופן חד משמעי, בין היתר כדי להבחין באופן חד בינה לבין התרבות הפגאנית הקדם־נוצרית. הכנסייה אף נקטה סנקציות חריפות כלפי המתאבדים – החרמת רכוש שלעתים רוששה את משפחתו של המתאבד.

בתחילת עידן החילון באירופה התחילו לעלות סימני שאלה ביחס להתאבדות. שייקספיר ב“רומיאו ויוליה“ לא הטיף לה, למשל, אך עשה להתאבדות מעין “פרסומת רומנטית“. גם המלט לא שלח יד בנפשו, אך העז להתלבט בקול רם סביב השאלה “להיות או לא להיות“. הפילוסוף דיוויד יום ראה בהתאבדות דרך לגיטימית להימלט מהסבל האנושי. ככלל, נראה ששלילת הנצרות ושלטונה של הכנסייה הובילו את המערב החילוני לשלילת ההתנגדות הנחרצת להתאבדות.

הכט חושבת שכעת הגיע הזמן לשלול את השלילה. היא מזכירה לנו שגם אינטלקטואלים יכולים לטעות, כמו למשל ברטראנד ראסל, שהאמין בתחילת המאה העשרים שהקיץ הקץ על מוסד הנישואין. הוגים חילונים אחרים שללו את ההתאבדות מכול וכול. ביניהם לודוויג ויטגנשטיין. במקרה שלו מדובר גם בעמדה קיומית שחורגת בהרבה מתפיסה הגותית מופשטת – שלושה מארבעת אחיו של ויטגנשטיין התאבדו והוא עצמו חי את כל חייו עם מחשבות אובדניות, אך בחר שלא לעשות זאת. לדעתו, עצם החיים למרות הדחף לחידלון הם המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להציע איש לרעהו.

צילום: שטארטורק

צילום: שטארסטוק

וכן להפך. מחקרים בסוציולוגיה ואפידמולוגיה של אובדנות מצביעים בבירור על כך שדפוסי התנהגות אובדנית נוטים לשחזר את עצמם. ילדים שהוריהם התאבדו לפני הגעתם לגיל 18 נתונים בסכנת התאבדות פי שלושה מחבריהם שהוריהם חיים. גם התאבדות בקהילה או בשכונה מעלה את שיעורי האובדנות בסביבה הקרובה. אדם שנוטל את חייו כמעט אף פעם לא עושה זאת לבדו; תמיד אחרים באים בעקבותיו, וכך משתרשת התפיסה שהתאבדות היא דרך לגיטימית להתמודד עם בעיות החיים.

אגב, גם הכלל הזה הוא דו כיווני – ככל שאדם מגלה יותר כוחות להילחם עם משאלת החידלון שלו, כך יש יותר סיכוי שגם סביבתו תגלה כוחות דומים. כבר אריסטו כתב בספרו “האתיקה הניקומאכית“ שהתאבדות הינה פשע נגד הקהילה. הרמן הסה כתב שהמתאבד צריך להילחם נגד הדחף להתאבדות כמו שהקלפטומן נלחם בדחף לגנוב. כעת, ברור שהדבר לא קל. טבעו של דיכאון הוא לצבוע את הכול בשחור ולשדר שזמנים טובים יותר לעולם לא יגיעו. אך הם יגיעו כמעט בוודאות. וכדי לעבור את הזמנים הקשים בשלום, חשוב להגיע מראש להסכמה עצמית שבה התאבדות אינה אופציה בכל מקרה. לא ניתן להימנע מכאב ואולי גם ממחשבות אובדניות, אך ניתן לבחור שלא לפעול על פיהן.

מחקר שבדק 515 איש שניסו לסיים את חייהם בקפיצה מגשר הזהב אך הדבר נמנע מהם מסיבה כלשהי, גילה כי כעבור 25 שנה 94% מהם עדיין חיים ולא עשו ניסיון שני. מחקר אחר שנערך במשך 37 שנה גילה כי רק 12% מהמתאבדים אכן התכוונו לסיים את חייהם בצורה מתוכננת, בעוד בעבור היתר היה זה מעשה אימפולסיבי. הכותבת מאמינה שגם נקיטת אמצעי מניעה (בניית מעקה גבוה בגשרים, פיקוח מהודק יותר על כלי נשק) עשויה לצמצם את מספר המתאבדים. ובעיקר, היא סבורה שנוגדי דיכאון כנראה לא יעשו את העבודה לבד, והעולם זקוק להנמקה פילוסופית חילונית טובה נגד ההתאבדות. הבנה של השלכותיה על חייהם של אנשים אחרים והבנת ערכם של החיים יכולות לסייע לאדם במצוקה לעבור את הלילה האפל של חייו עד שיעלה עמוד השחר.

————–

הקשר היהודי של במבי

מחברו של הספר "במבי" שהפך ללהיט הוליוודי היה יהודי־ציוני המקורב להרצל. האם הסיפור הידוע הוא סמל ליהודים?

הגיליון האחרון של ה־Jewish Review of Books כולל מגוון חומרים מרתקים על “הקשרים יהודיים בהוליווד“. בחרתי להתמקד ברשימתו של פול רייטר על שורשיו היהודיים של במבי – עופר החמד של אולפני דיסני.

מחבר הספר על במבי, פליקס סלטן, היה עיתונאי יהודי־וינאי שהתפרסם בעיקר בזכות קשריו עם שושלת המלוכה ועם ידוענים שונים בחוגים הנכונים. פחות ידועה העובדה שסלטן היה ציוני וכתב בעיתונו של הרצל “די וולט“. ברשימותיו הרבה לגנות את הזלזול במורשת היהודית ואת האנטישמיות שכבר התחילה להרים את ראשה באוסטריה.

בתחילת המאה העשרים סלטן היה אורח רצוי באירועים חברתיים שונים של ארגונים יהודיים וציוניים, בזכות היותו מרצה רהוט וכריזמטי. ב־1924 הוא ביקר בפלשתינה וכתב בהתלהבות על המפעל הציוני בהגשמתו. זמן קצר לפני כן הוא פרסם ספר שהוביל אותו להצלחה גדולה: “במבי“. הספר הפך לרב מכר, משהו כמו “הארי פוטר“ של אז – בארה“ב נמכרו חמישים אלף עותקים עוד לפני פרסום הספר!

במבי, מתוך הסרט

במבי, מתוך הסרט

המפיק סידני פרנקלין קנה את זכויות הבימוי ב־1933 במחיר של אלף דולר, מתוך כוונה לעשות מהספר סרט טבע תיעודי, אך לאחר שנתקל בקשיים ארגוניים מכר את הזכויות לדיסני, שהתחבר מאוד למסר של הספר עקב היותו מתנגד עקבי לציד. סלטן אהב מאוד את סרטו של דיסני, על אף שהוא תמיד התייחס אליו בתור “במבי של דיסני“ ולא שלו. את תנאי החוזה שלו עם דיסני הוא אהב הרבה פחות וחשב שהם גוזלים את זכויותיו. יורשיו נאלצו להתמודד עם העניין עוד תקופה ארוכה. ב־1996 השופט המחוזי של קליפורניה כתב בגזר דינו: “במבי למד מוקדם בחייו כי היער הוא מקום מסוכן בכל אשר יפנה. יש להצטער על כך שמר סלטן, יוצרו של במבי, לא ידע על סכנות דומות האורבות בעולם של זכויות היוצרים“.

על אף סמיכות הפרסום של “במבי“ לרשימות הציוניות של סלטן, מעטים נזקקו עד כה לפרשנות ציונית לספר. המחבר מנסה לעשות זאת תוך כדי הפניה לעבודתה של איריס ברוס לפני כעשור. ובכן, ניתן לראות במצבם של הצבאים בספר אנלוגיה למצבם של יהודים בגולה – תמיד נרדפים ביער, הן על ידי טורפים והן על ידי בני אדם. כשבמבי שואל את הצבי הזקן על אפשרות של דו קיום בשלום עם בני אדם, הלה משיב לו בסקפטיות. שניים מהצבאים שמאמינים בדו קיום שכזה מתים מכדורי הציידים. בן דודו של במבי, גובו, נלקח לשבי וכשהוא משוחרר ליער עם סרט סביב צווארו, שאמור לסמן אותו בתור צבי שלא ניתן לצוד, הוא זוכה לרחמים מצדו של במבי. המנהיג המלכותי של הצבאים מכנה אותו “ילד מסכן“. ומיהו אותו מנהיג מלכותי? האין זה הרצל שכונה “מלך היהודים“?

המחבר גם טוען שייתכן שהיחסים בין הצבאים והאיילים ביער הם מקבילה ליחסים בין יהודי מזרח אירופה ויהודי גרמניה. יש לציין שפרשנויות אלו לא עלו בראשם של רוב המבקרים האוסטרים בשעתו. ובכלל, הם לא התייחסו ליצירתו של סלטן ברצינות רבה, והוא נזכר עד סוף ימיו ולאחר מותו (בדומה למקס ברוד) בעיקר בתור “חבר של“ ו“מקורב ל־“. ובכל זאת, הוא הצליח ליצור יצירה מורכבת שאולי מספקת לנו עוד מבט על הזהות היהודית והציונות. ושמא יכול היה סלטן לפתוח את “במבי“ בפרפרזה על דבריו של הרצל: “אין זו אגדה, אם תרצו או לא“?.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014