סקירת דצמבר

לא הכול לבן

מלבד תשבחות וסופרלטיבים, יש גם מי שמבקרים את מורשתו של נלסון מנדלה. מתברר שהכלכלה בדרום־אפריקה עדיין לבנה

מגזינים ברחבי העולם ספדו החודש לנלסון מנדלה. לצד תשבחות וסופרלטיבים, היה גם מי שהתבטא באופן יותר ביקורתי – הן ביחס למפעלו של מנדלה והן לגבי מצבה הכללי של דרום אפריקה.

ברשימתו במגזין המקוון Spiked, צ‘ארלס לונגפורד מזכיר לנו שהיווצרותו של משטר האפרטהייד הייתה דבר מתבקש, אם כי מאוד אכזרי. כשדרום אפריקה השתחררה מעול הקולוניאליזם נוצרה ברית בין בעלי ההון הלבנים למעמד הפועלים הלבן על חשבונם של השחורים. ההפרדה על בסיס גזעי יצרה כוח עבודה זול וזמין, ועצוב להודות – אבל בזכותה דרום אפריקה תפסה טרמפ על גל הפריחה הכלכלי של המערב בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הפכה לגן עדן למשקיעים וגיהנום לשחורים, שניהלו את חייהם תחת הגבלות משפילות והפכו בעצם למשרתים של הלבנים.

רבים נוטים להתעלם מכך, אבל מנדלה עצמו היה בתחילת דרכו, כנציג של מעמד הביניים המתהווה של השחורים, פוליטיקאי מתון ביותר ואף שמרני. הוא סבר שאין לבצע הלאמה, אלא רק לחלק את המשאבים הלאומיים בצורה שוויונית וצודקת יותר. רק אחרי שכיוון זה התברר כמבוי סתום ראה מנדלה שאין לו ברירה אלא להזדקק למפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית בתור בעלת ברית בכירה (מדובר בתקופה שבה המפלגה עוד דגלה בדעות סטליניסטיות).

צילום: גטי אימג'ס

צילום: גטי אימג'ס

לאחר צירופו של השמאל לשלטון, לאחר קריסת הקומוניזם הסובייטי ב־1989, נטשה תנועתו של מנדלה את הברית והתמסרה לאג‘נדה הבורגנית של קידום מעמד הביניים. כך שלמעשה מתברר כי רק זקיפת קומתם של השחורים בדרום אפריקה והערעור על תפיסת העליונות הלבנה הם ממורשתו של מנדלה, ולא השגת שוויון כלכלי אמיתי עבור שחורים.

גם רשימתה של אובה פיירבנקס ב“ניו ריפבליק“ עוסקת בנושא. הנתונים הכלכליים בדרום אפריקה אינם מעודדים; שיעורי האבטלה נעים בין 25 ל־40% ומגיעים ל־71% בקרב צעירים לפני גיל 34. רבים חושבים שזו תוצאת החלטתו של מנדלה ליטול לידיו את ההנהגה המדינית ולהשאיר את הצמרת הכלכלית ללבנים. העובדות מדברות בעד עצמן: רק 9% מחברות העילית של דרום אפריקה עברו לידיים “שחורות“.

השחורים היחידים שמצבם הכלכלי השתפר כתוצאה מסיום שלטון האפרטהייד הם ותיקי תנועת השחרור, המכונים “יהלומים שחורים“. הם מכהנים כמנכ“לים של חברות לצדם של לבנים ונוהגים ברכבי פאר. גם משפחת מנדלה לקחה חלק בחגיגה. על אף שמנדלה עצמו סלד מרכושנות, צאצאיו שומרים לעצמם זכות לתמלוגים אפילו על צילום חיוכו המפורסם, ונכדו עמד בראש חברת קידוחים שזכתה לסבסוד ממשלתי כבד ונתבעה עקב מעשי מרמה ביחס לעובדים.

להחלטות של מנדלה לגבי הכלכלה היו סיבות ראויות. בדומה לאלו שעסקו בהפרטה ברוסיה הפוסט סובייטית, הוא חשש שלאחר פירוק מבנה האפרטהייד משקיעים זרים ירכשו את כל התעשייה הדרום אפריקנית בגרושים. לכן הם הציעו לעסקים הגדולים “שלא ייגעו בהם“ – בתמורה להתחייבותם של האחרונים שלא לנטוש את המדינה, וכך העוצמה הכלכלית נותרה בידיהם של אלו שכבר החזיקו בה.

לסיום, כדאי להביא כמה מילים מרשימתו של מייקל לרנר מהמגזין השמאלי “תיקון“. מנדלה לא היה אנטי ישראלי בדעותיו ומעולם לא גרס שלישראל אין זכות קיום או שהיא מדינת אפרטהייד. הוא האמין שיהודים וערבים בישראל יוכלו לסלוח זה לזה ולהתפייס ביניהם, כפי שהשחורים והלבנים בדרום אפריקה עשו זאת, בדרכי שלום. אלא שמתברר שגם שם ההתפייסות הסופית עודנה רחוקה, וייתכן שנראה בדרום אפריקה התעוררות בנוסח האביב ערבי.

————

התנגשות ציוויליזציות

הוגה הדעות הצרפתי־יהודי אלן פינקלקראוט גאה בתרבות הלאומית שלו ותוקף את גל ההגירה המוסלמי למדינה

"הדר שפיגל" הגרמני ראיין את הוגה הדעות הצרפתי־יהודי אלן פינקלקראוט, שהוציא לאחרונה ספר חדש על מצבה של צרפת, ובו הוא מתייחס בין היתר, איך לא, לדילמת הזהות של צרפת מול גל המהגרים המוסלמים הגואה והולך.

פינקלקראוט לא חושש לדגול בתפיסה שמרנית לגבי אופייה של צרפת. הוא מסכים שבעבר הייתה להגירה תרומה חיובית לגיבוש אופייה של המדינה, אך תרומה זו נבעה מההשתלבות בתרבות הצרפתית, מה שלא קורה היום. פינקלקראוט טוען כי העוינות של המהגרים המוסלמים לתרבות הצרפתית היום איננה קשורה למצבם הכלכלי הרעוע אלא לסלידה העקרונית שלהם ממנה, וסלידה זו היא שמעוררת אנטישמיות, הדרת נשים וקריאות גנאי בסגנון "צרפתי מלוכלך".

כשהמראיין מזכיר לפינקלקראוט שבארה"ב, שאינה מתעקשת "לגייר" את המהגרים ולשלבם בתרבותה, הם משתלבים טוב יותר – פינקלקראוט משיב כי החברה האמריקנית היא פטריוטית במיוחד ושרבים מבני המהגרים בצרפת הזדהו עם מוחמד מרה שביצע את הפיגוע בטולוז. את התופעה הזו, לדבריו, קשה לדמיין אצל בני הדור השני בארה"ב.

פינקלקראוט עצמו הוא בן לדור שני של מהגרים יהודים לצרפת, ודווקא בגלל שהוא לא נולד לתוך תרבות צרפתית הוא רכש את ערכיה הרפובליקניים במערכת החינוך הציבורית שלה ביתר התלהבות. נימת דבריו לאורך הראיון היא נלהבת למדי ומזכירה את הלהט האופייני של ה"מתגייר" לעומת הקרירות של ה"יליד". הוא מדבר בהתלהבות על הספרות והמטבח הצרפתיים וגאה באבותיה המייסדים של התרבות הצרפתית. הוא אף אומר למראיין הגרמני שגם גרמניה יכולה להיות גאה בעברה, עם כל הכאב שבכך, והוא מזדהה עם פוליטיקאים גרמנים שמדברים על התרבות הלאומית המובילה (Leitkultur).

צילום: אלי דסה

צילום: אלי דסה

לדעתו של פינקלקראוט, ניתן לבחון מחדש את הכלל המקובל שעל פיו כל ילד שנולד על אדמת צרפת הופך לזכאי אוטומטית לאזרחות צרפתית. הוא מסתייג בצורה נחרצת מ“החזית העממית“ של לה פן כי לדעתו מפלגה זו מטיפה לשנאה וחוסר סובלנות, אבל באותה נשימה הוא גם מאמין שבדיוק מהסיבה הזו אסור להפקיר את השיח על מדיניות ההגירה בידי הימין הקיצוני. כשהמראיין מטיח בו האשמה בריאקציונריות, הוא משיב שבדומה לאלבר קאמי, הוא מאמין שתפקידם של בני אדם הוא לא לברוא את העולם מחדש אלא להציל אותו מהידרדרות, ולדידו צריך לשמר לא רק את הטבע אלא גם את התרבות. במובן זה, פינקלקראוט הנו שמרן גאה.

————-

למה לא להתאבד?

מרצה לפילוסופיה מודאגת מתופעת ההתאבדויות הגואה והולכת וטוענת: יש סיבה מספיק טובה כדי להמשיך לחיות

רשימתה של ג'ניפר הכט ב־Chronicles of Higher Education, ביטאון לענייני השכלה גבוהה, מתמקדת בתופעת התאבדויות בקמפוסים בארה“ב, שלדעתה נמצאת במגמת עלייה מאיימת. ההערכה היא שבכל שנה מתאבדים במדינה כ־1,300 סטודנטים ושהתאבדות הפכה להיות סיבת המוות הנפוצה השנייה בקרב צעירים, לאחר תאונות הדרכים. הכותבת, מרצה לפילוסופיה, מוטרדת מהתופעה ומחפשת אחר סיבה פילוסופית משכנעת מספיק עבור אדם חילוני שתמנע ממנו לשלוח יד בנפשו לנוכח מצוקות חיים. למען הסר ספק, לגישה המצדדת ב“חופש ההתאבדות“ יש אבות פילוסופיים נכבדים למדי, ביניהם מישל פוקו. מה ניתן להשיב לו ולשכמותו?

ובכן, הכט פותחת בתיאור התפתחות היחס לאובדנות בתרבות המערב. אצל היוונים הקדומים התאבדות של כבוד הייתה נחשבת למעשה ראוי. כך אכן נהג סוקרטס, למשל. הנצרות הקדומה, בעקבות היהדות, גינתה את ההתאבדות באופן חד משמעי, בין היתר כדי להבחין באופן חד בינה לבין התרבות הפגאנית הקדם־נוצרית. הכנסייה אף נקטה סנקציות חריפות כלפי המתאבדים – החרמת רכוש שלעתים רוששה את משפחתו של המתאבד.

בתחילת עידן החילון באירופה התחילו לעלות סימני שאלה ביחס להתאבדות. שייקספיר ב“רומיאו ויוליה“ לא הטיף לה, למשל, אך עשה להתאבדות מעין “פרסומת רומנטית“. גם המלט לא שלח יד בנפשו, אך העז להתלבט בקול רם סביב השאלה “להיות או לא להיות“. הפילוסוף דיוויד יום ראה בהתאבדות דרך לגיטימית להימלט מהסבל האנושי. ככלל, נראה ששלילת הנצרות ושלטונה של הכנסייה הובילו את המערב החילוני לשלילת ההתנגדות הנחרצת להתאבדות.

הכט חושבת שכעת הגיע הזמן לשלול את השלילה. היא מזכירה לנו שגם אינטלקטואלים יכולים לטעות, כמו למשל ברטראנד ראסל, שהאמין בתחילת המאה העשרים שהקיץ הקץ על מוסד הנישואין. הוגים חילונים אחרים שללו את ההתאבדות מכול וכול. ביניהם לודוויג ויטגנשטיין. במקרה שלו מדובר גם בעמדה קיומית שחורגת בהרבה מתפיסה הגותית מופשטת – שלושה מארבעת אחיו של ויטגנשטיין התאבדו והוא עצמו חי את כל חייו עם מחשבות אובדניות, אך בחר שלא לעשות זאת. לדעתו, עצם החיים למרות הדחף לחידלון הם המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להציע איש לרעהו.

צילום: שטארטורק

צילום: שטארסטוק

וכן להפך. מחקרים בסוציולוגיה ואפידמולוגיה של אובדנות מצביעים בבירור על כך שדפוסי התנהגות אובדנית נוטים לשחזר את עצמם. ילדים שהוריהם התאבדו לפני הגעתם לגיל 18 נתונים בסכנת התאבדות פי שלושה מחבריהם שהוריהם חיים. גם התאבדות בקהילה או בשכונה מעלה את שיעורי האובדנות בסביבה הקרובה. אדם שנוטל את חייו כמעט אף פעם לא עושה זאת לבדו; תמיד אחרים באים בעקבותיו, וכך משתרשת התפיסה שהתאבדות היא דרך לגיטימית להתמודד עם בעיות החיים.

אגב, גם הכלל הזה הוא דו כיווני – ככל שאדם מגלה יותר כוחות להילחם עם משאלת החידלון שלו, כך יש יותר סיכוי שגם סביבתו תגלה כוחות דומים. כבר אריסטו כתב בספרו “האתיקה הניקומאכית“ שהתאבדות הינה פשע נגד הקהילה. הרמן הסה כתב שהמתאבד צריך להילחם נגד הדחף להתאבדות כמו שהקלפטומן נלחם בדחף לגנוב. כעת, ברור שהדבר לא קל. טבעו של דיכאון הוא לצבוע את הכול בשחור ולשדר שזמנים טובים יותר לעולם לא יגיעו. אך הם יגיעו כמעט בוודאות. וכדי לעבור את הזמנים הקשים בשלום, חשוב להגיע מראש להסכמה עצמית שבה התאבדות אינה אופציה בכל מקרה. לא ניתן להימנע מכאב ואולי גם ממחשבות אובדניות, אך ניתן לבחור שלא לפעול על פיהן.

מחקר שבדק 515 איש שניסו לסיים את חייהם בקפיצה מגשר הזהב אך הדבר נמנע מהם מסיבה כלשהי, גילה כי כעבור 25 שנה 94% מהם עדיין חיים ולא עשו ניסיון שני. מחקר אחר שנערך במשך 37 שנה גילה כי רק 12% מהמתאבדים אכן התכוונו לסיים את חייהם בצורה מתוכננת, בעוד בעבור היתר היה זה מעשה אימפולסיבי. הכותבת מאמינה שגם נקיטת אמצעי מניעה (בניית מעקה גבוה בגשרים, פיקוח מהודק יותר על כלי נשק) עשויה לצמצם את מספר המתאבדים. ובעיקר, היא סבורה שנוגדי דיכאון כנראה לא יעשו את העבודה לבד, והעולם זקוק להנמקה פילוסופית חילונית טובה נגד ההתאבדות. הבנה של השלכותיה על חייהם של אנשים אחרים והבנת ערכם של החיים יכולות לסייע לאדם במצוקה לעבור את הלילה האפל של חייו עד שיעלה עמוד השחר.

————–

הקשר היהודי של במבי

מחברו של הספר "במבי" שהפך ללהיט הוליוודי היה יהודי־ציוני המקורב להרצל. האם הסיפור הידוע הוא סמל ליהודים?

הגיליון האחרון של ה־Jewish Review of Books כולל מגוון חומרים מרתקים על “הקשרים יהודיים בהוליווד“. בחרתי להתמקד ברשימתו של פול רייטר על שורשיו היהודיים של במבי – עופר החמד של אולפני דיסני.

מחבר הספר על במבי, פליקס סלטן, היה עיתונאי יהודי־וינאי שהתפרסם בעיקר בזכות קשריו עם שושלת המלוכה ועם ידוענים שונים בחוגים הנכונים. פחות ידועה העובדה שסלטן היה ציוני וכתב בעיתונו של הרצל “די וולט“. ברשימותיו הרבה לגנות את הזלזול במורשת היהודית ואת האנטישמיות שכבר התחילה להרים את ראשה באוסטריה.

בתחילת המאה העשרים סלטן היה אורח רצוי באירועים חברתיים שונים של ארגונים יהודיים וציוניים, בזכות היותו מרצה רהוט וכריזמטי. ב־1924 הוא ביקר בפלשתינה וכתב בהתלהבות על המפעל הציוני בהגשמתו. זמן קצר לפני כן הוא פרסם ספר שהוביל אותו להצלחה גדולה: “במבי“. הספר הפך לרב מכר, משהו כמו “הארי פוטר“ של אז – בארה“ב נמכרו חמישים אלף עותקים עוד לפני פרסום הספר!

במבי, מתוך הסרט

במבי, מתוך הסרט

המפיק סידני פרנקלין קנה את זכויות הבימוי ב־1933 במחיר של אלף דולר, מתוך כוונה לעשות מהספר סרט טבע תיעודי, אך לאחר שנתקל בקשיים ארגוניים מכר את הזכויות לדיסני, שהתחבר מאוד למסר של הספר עקב היותו מתנגד עקבי לציד. סלטן אהב מאוד את סרטו של דיסני, על אף שהוא תמיד התייחס אליו בתור “במבי של דיסני“ ולא שלו. את תנאי החוזה שלו עם דיסני הוא אהב הרבה פחות וחשב שהם גוזלים את זכויותיו. יורשיו נאלצו להתמודד עם העניין עוד תקופה ארוכה. ב־1996 השופט המחוזי של קליפורניה כתב בגזר דינו: “במבי למד מוקדם בחייו כי היער הוא מקום מסוכן בכל אשר יפנה. יש להצטער על כך שמר סלטן, יוצרו של במבי, לא ידע על סכנות דומות האורבות בעולם של זכויות היוצרים“.

על אף סמיכות הפרסום של “במבי“ לרשימות הציוניות של סלטן, מעטים נזקקו עד כה לפרשנות ציונית לספר. המחבר מנסה לעשות זאת תוך כדי הפניה לעבודתה של איריס ברוס לפני כעשור. ובכן, ניתן לראות במצבם של הצבאים בספר אנלוגיה למצבם של יהודים בגולה – תמיד נרדפים ביער, הן על ידי טורפים והן על ידי בני אדם. כשבמבי שואל את הצבי הזקן על אפשרות של דו קיום בשלום עם בני אדם, הלה משיב לו בסקפטיות. שניים מהצבאים שמאמינים בדו קיום שכזה מתים מכדורי הציידים. בן דודו של במבי, גובו, נלקח לשבי וכשהוא משוחרר ליער עם סרט סביב צווארו, שאמור לסמן אותו בתור צבי שלא ניתן לצוד, הוא זוכה לרחמים מצדו של במבי. המנהיג המלכותי של הצבאים מכנה אותו “ילד מסכן“. ומיהו אותו מנהיג מלכותי? האין זה הרצל שכונה “מלך היהודים“?

המחבר גם טוען שייתכן שהיחסים בין הצבאים והאיילים ביער הם מקבילה ליחסים בין יהודי מזרח אירופה ויהודי גרמניה. יש לציין שפרשנויות אלו לא עלו בראשם של רוב המבקרים האוסטרים בשעתו. ובכלל, הם לא התייחסו ליצירתו של סלטן ברצינות רבה, והוא נזכר עד סוף ימיו ולאחר מותו (בדומה למקס ברוד) בעיקר בתור “חבר של“ ו“מקורב ל־“. ובכל זאת, הוא הצליח ליצור יצירה מורכבת שאולי מספקת לנו עוד מבט על הזהות היהודית והציונות. ושמא יכול היה סלטן לפתוח את “במבי“ בפרפרזה על דבריו של הרצל: “אין זו אגדה, אם תרצו או לא“?.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: