להיות או לא להיות- לא זו השאלה

 

Stay: A History of Suicide and the Philosophies Against It
Jennifer Michael Hecht. Yale University Press, 280 pp

אלבר קאמי כתב שהשאלה הפילוסופית היחידה שראויה להישאל היא מדוע לא להתאבד. ספרה החדש של ג'ניפר מייקל הכט – משוררת ומרצה לפילוסופיה, להיסטוריה ולאמנות – מוקדש בדיוק לנושא הזה: היחס הפילוסופי לאובדנות. הספר סוקר את תולדות הדיון הפילוסופי בהתאבדות, מברר עמדות עכשוויות ובתוך כל אלה נוקט עמדה אמפתית.

אפשר להתחיל את הדיון ביוון הקדומה. איאס, אחד הגיבורים של המיתולוגיה היוונית שאיש לא יכול היה לגבור עליו, נפל על חרבו אחרי שהפסיד בקרב המילולי לאודיסאוס. הגיבור הגדול ביותר הוכרע לא על ידי אויב, אלא על ידי עצמו. זו הסיבה, טוענת הכט, גם לרוב ההתאבדויות העכשוויות. אנשים שולחים יד בנפשם כי משהו יקר נלקח מהם, כי לא קיבלו משהו שלדעתם "הגיע להם" או כי עשו דבר מה מביש.

הכט עוקבת אחר ההתפתחות של הדיון הפילוסופי בהתאבדות. בעולם הקדום נטתה הפילוסופיה שלא לגנות התנהגות אובדנית. אחריה בא העידן שבו הכנסייה שלטה בכיפה וגינתה את ההתאבדות בתוקף. ההצדקה לגינוי היתה דתית: אסור לו לאדם לכבות את פתיל החיים שהצית אלוהים. הכנסייה אף נקטה אמצעים קיצוניים כדי להבטיח את שמירת האיסור. גופות מתאבדים הוצאו מקברם ובוזו בראש חוצות, למען יראו וייראו.

התאבדותו של איאס. כד יווני מהמאה הרביעית לפנה"ס. דוגמה לחיקוי

התאבדותו של איאס. כד יווני מהמאה הרביעית לפנה"ס. דוגמה לחיקוי.

לכן אך טבעי הוא שהוגים וסופרים, הן בעידן הנאורות והן בעידן המודרני, צידדו בזכותו של הפרט לשלוח יד בנפשו (שתי דוגמאות בולטות הן דיוויד יום והברון ד'הולבך). גם סופרים כמו גתה תיארו את הצעירים השולחים יד בנפשם ("ייסורי ורתר הצעיר") בצורה רומנטית.

מדוע לא, בעצם? מדוע אדם שמצוות אלוהים חסרת משמעות בעיניו, והחיים הם מסכת סבל נוראה עבורו  לא יוכל לדחוק את הקץ? זו השאלה החשובה בעיני הכט, בתור פילוסופית אגנוסטית שאף הקדישה את ספרה הקודם ("ספק") להתפתחות רעיון הספקנות בהגות ובאמנות מודרנית.

פתרון קבע לבעיה זמנית

כאן נכונה לנו הפתעה. אמנם נכון, היו הוגי דעות חילוניים שצידדו בהתאבדות, אך רובם התנגדו לכך. את הנימוקים נגד ההתאבדות מסווגת הכט לשתי קבוצות עיקריות: הפגיעה בקהילה והפגיעה ב"אני העתידי". הפגיעה בקהילה פירושה מודעות לכך שההתאבדות משמשת לעתים קרובות דוגמה לחיקוי. היכרות עם אדם נוסף שהתאבד נחשבת היום לגורם מנבא בהתנהגות אובדנית. אין זה קשר סיבתי פשוט, אלא ביטוי למצוקה רגשית קיימת, והחשיפה לפתרון האובדני נראית רק "הקש ששבר את גב הגמל", ובכל זאת, זה גורם חשוב בעידוד התאבדויות.

המסקנה היא כפולה: מצד אחד, אדם שנוטל את חייו מבצע "פיגוע התאבדות" ודוחף עוד כמה אנשים סביבו לעשות זאת. מהצד האחר, אדם שבוחר להמשיך לחיות, נותן כוחות גם לאנשים סביבו.

הנימוק של "אני עתידי" הוא נימוק אישי יותר. אדם ששולח יד בנפשו יוצא מתוך הנחה שהדברים בחייו יישארו תמיד כפי שהם, ללא כל דרך לשינוי. אך אם הוא יעצור לרגע וינסה לראות מעבר, הוא יהיה מסוגל לראות את עצמו חי ומביא תועלת לאחרים בצורה כלשהי. במלים אחרות, התאבדות היא פתרון קבע לבעיה זמנית. וברגע שאדם נוקט צעד זה, הוא "מחסל" לא רק אנשים אחרים שיבחרו לעשות אותו צעד, אלא גם את ה"אני העתידי" שלו. את עולמו הפנימי.

הכט מביאה שתי דוגמאות מודרניות מובהקות לכל אחת מהתפישות בעולם המודרני: הסוציולוג אמיל דירקהיים והסופר אלבר קאמי. דירקהיים (שהמונוגרפיה שלו על התאבדויות נחשבת לאחת מעבודות היסוד של הסוציולוגיה המודרנית) מדבר על הקשרים הקהילתיים שנחלשו בעידן של האורבניזציה המערבית, ולכן ההתאבדות נעשתה תופעה נפוצה. בהיעדר אמונה בפתרון הדתי (וגם לא בפתרון המדעי), דיקרהיים מייחל לחידושה של קהילתיות שתהדק את הרשת החברתית ותמנע מהפרט להתאבד.

קאמי מגיע לדיון מנקודת מבט אחרת. גם קאמי, כמו דירקהיים, הוא אתאיסט. הוא אינו רואה כל משמעות חיצונית בקיום, זולת המשמעות שהאדם עצמו מייחס לה. דווקא משום כך הוא מאמין שהתאבדות לא תעלה על הדעת, מפני שהיא "בריחה זולה" מההתמודדות עם המציאות. נכון, המציאות אבסורדית, אך עמדתו של קאמי ביחס לאבסורד הזה היא אהבה.

סיזיפוס של קאמי לומד בסופו של דבר לאהוב את האבן שהוא מגלגל ללא הרף במעלה ההר, גם אם תישמט ממנו שוב ושוב. הוא מגיע להשלמה איתה. באותו אופן, מאמין קאמי, יכול אדם להשלים עם האבסורדיות של הקיום. אם כן, אפשר לראות בדירקהיים מייצג בולט של "גישה קהילתית" ובקאמי — של גישת "האני העתידי".

שב ואל תעשה

בחזית הרחבה של מתנגדי האובדנות הפילוסופיים, המתארגנת בספרה של הכט, נפגשים בעלי ברית משונים ולא צפויים. אפשר היה למשל לצפות מהוגה קודר כמו שופנהאואר לדגול באובדנות, ולא היא. שופנהאואר טוען שעל האדם לקבל את חייו כפי שהם, ללא כל משמעות חיצונית, ולשאוב מכך את התבונה העליונה. אפשר היה גם לחשוב שדוגל עקבי בחופש הפרט כמו ג'ון סטיוארט מיל ידגול בחופש של האדם ליטול את חייו; אך מיל טוען שחופש הפרט אינו כולל את החופש לשלילת החופש העצמי הקיצונית, מעשה האובדנות.

הדיון בנושא חורג בהרבה מתזות עיוניות בלבד, ויש בספר דוגמאות רבות. לודוויג ויטגנשטיין חווה התאבדות של שלושה מאחיו ואף התמודד עם מחשבות אובדניות בעצמו, אך בחר שלא לפעול על פיהן. הסופר הרמן הסה, שידע מבשרו רגשות אובדניים, כותב שעל הפרט להתמודד עם מחשבה אובדנית כפי שקלפטומן מתמודד עם הדחף לגנוב.

ספרה של הכט שייך לסוגה שאינה נפוצה בימינו: ספר עיון שפונה עורף לשפת הח"ן של פילוסופיה אקדמית לטובת דיון בעל משמעות קיומית, ויש בו אפילו נקיטת עמדה ברורה. הכט כותבת בהקדמה שהרקע לכתיבת ספרה היה ההתאבדות של שתי חברותיה, שעסקו באמנות ובכתיבה ואף זכו להצלחה. תחושת האיום מכך שדווקא האנשים הרגישים והמוכשרים יותר שולחים יד בנפשם מובנת. בשנים האחרונות שיעור ההתאבדויות בצבא ארצות הברית הגיע לחייל מתאבד מדי יום ביומו (הנה שוב אנחנו חוזרים לאיאס הגיבור).

נכון שהיכרות עם כל הנימוקים הללו לא היתה מניאה בהכרח את שתי החברות מנקיטת הצעד הזה, אך אולי היתה מאפשרת להם עוד התלבטות בפער שבין מחשבה אובדנית למעשה. הכט מגלה הבנה רבה לכאב הרגשי הבלתי נסבל שחש אדם שעומד להתאבד ואת תחושת חוסר התכלית של הקיום שהוא חווה. דווקא משום כך חשוב לה להעביר את המסר, שהוא נהפך לגיבור בעצם נקיטת "שב ואל תעשה" ביחס להתאבדות.

כתיבתו של הספר מנקודת מבט הומניסטית מעלה גם שאלה מעניינת על משמעות ההומניזם. הגדרה הומניסטית כבר לא יכולה כנראה להתבסס על הבחנה פשוטה של "אדם במרכז במקום האל במרכז", אלא היא מעלה את השאלה "מהו האדם"? האם הוא ישות נוכחת של כאן ועכשיו בלבד? המין האנושי? הקהילה? האני העתידי שלי?

נראה שאין מדובר בגישה מופשטת, אלא בתפישה בעלת השלכות מעשיות בשאלת החיים המהותית ביותר. לכן חשוב שלא רק חובבי פילוסופיה יקראו בספר הזה, אלא כל מי שמהרהר ברצינות בשאלות הקיום. החיבור הזה מזכיר לנו שפילוסופיה היא עסק חשוב מכדי שנותיר אותה לפילוסופים.

פורסם במוסף הספרים של "הארץ", 23.2.14

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: