מהו המסר ?

יחצ

ארל'ה הראל, "לרעות בגנים", שילה תשע"ד, הוצאת המחבר, 288 עמ'.

במופעים שלו, ג'קי לוי אוהב ללגלג על הגישה הדתית הנפוצה ליצירות אמנות, שאוהבת להתמקד בשאלה "מהו המסר"? כאילו לא ניתן סתם ליהנות מהיצירה ותמיד חייבים לחפש "מה יש מתחת" או "אם לנו אתה או לצרינו".

אני מביט בספרו של הרב הראל "לרעות בגנים" ומהרהר ביני לבין עצמי- מהו המסר של הספר ? האם יש מסר בכלל ? האם נכון תמיד לתור אחריו? וכי לא יכול בן אדם סתם לספר סיפור ? מה גם שהמחבר עצמו מבטיח לנו בפתיחת הספר ש"כל הדמויות הן על בסיס אמיתי". אז מה רע בסיפור שהיה במציאות ?ובכל זאת. גם ב"סיפור אמיתי" ( וסיפור אמנותי לעולם אינו "אמיתי" לגמרי )קיימת שאלה מדוע בחר המחבר לספר דווקא את הסיפור האמיתי הזה, משפע סיפורי החיים ומדוע בחר לספר אותו באופן שבחר.

אפתח במתאר כללי של עלילה. שלוש דמויות הן במוקד הספר- הרב צפניה בארי, שעושה את דרכו מחסידות סלונים לעולם של מרכז הרב, דרור- סטודנט לפילוסופיה הרוצה להתגבר על ההומוסקסואליות שלו ודוריאנה- שחקנית הוליווד שמוצאת את עצמה בישראל. העלילה מפגישה אותם במקומות בלתי אפשריים ומובילה לסוף הטוב שמסופר לנו כבר בתחילת הספר, למען הסר ספק. מבחינת הסגנון והלשון, מדובר בספר שהוא מגזרי באופן מובהק- שלא נועד לקורא החרדי ולא לחילוני. לדעתי, גם קורא "סרוג" חסר רקע תורני יתקשה להתמודד עם פסקאות מסוימות. כך שמעבר ל"סיפור המסופר" קיימת גם אמירה פנימית.

אולי אפתח בהערה סגנונית דווקא- נטייתו של המחבר למתוח משפטים לאורך של פסקה ופסקאות לאורך של עמוד ולפוצץ אותם בשמות של רבנים, פסיכולוגים והוגי דעות לא מקלה על שטף הקריאה. נדמה לי שכשמתבוננים מעט – ניכר שגם הסגנון וגם התוכן מהדהדים את הרב קוק. תפיסתו של ראי"ה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתביו השונים, שואפת לגישה הרמונית- אחדותית לעולם. אם נתבונן היטב- נראה מאחורי כל דבר את המגמה האלוהית שבבריאה. אם נסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר- נראה איך כל היקום מסתדר בסינתזה מופלאה. הרמוניה בכול. כל דבר, גם אם נראה כלפי חוץ שבא לעקור או לערער- אינו בא אלא לבנות ולגלות בעולם עוד פן אינסופי של אלוהות. נפלא, לא ?

בתיאוריה כן. אך כשהעניין מגיע לפסים המעשיים- הוא נתקל במספר בעיות חמורות. ראשית- חייבים את הסוף הטוב ( ובגלל זה מספרים אותו כבר בהתחלה, כדי לא "למתוח" את הקורא). אם נשווה זאת לספרים אחרים של הכותבים ה"מגזריים", שגם במרכזם עומדים גיבורים המנסים לתור אחרי קשר זוגי ( "החתן העשירי" לסופיה רון מוריה או "חוק למניעת הבדידות" של מיקי שיינפלד)- בשניהם היה למחברים אומץ שלא לסיים את העלילה מתחת לחופה. בשניהם, אגב, הדמויות מגלות בסוף סוג של חיבור מחודש לעצמן, כך שגם לא ניתן לדבר על סוף טראגי או אבסורדי. אבל בספר "לרעות בגנים" חייב להיות סוף שבו הכול יסתדר לטובה.

גם דברים אחרים חייבים "להסתדר". בעיה הלכתית לא צפויה שצצה בדרכו של הגיבור לזוגיות תיעלם בדיוק ברגע הנכון. שוב- אם נשווה זאת לדוגמאות אחרות בספרות ה"מגזרית", ניתן להקביל לספרו של חיים נבון "ללכת על דגים", שגם בו מתגלה בעיה הלכתית לא צפויה אצל זוג מאורס. לכאורה הברירה שנותרה לגיבורים זה או למרוד בהלכה ולהינשא למרות זאת או לנקוט ב"מעשה עקידה" ולוותר על הקשר למען הגשמת הערך האמוני העליון. הכותב, שלא רוצה לעשות מגיבוריו לא אברהם אבינו ולא "האדם המורד" של קמי, בסוף מוצא דרך אלגנטית "לנטרל" את הבעיה ההלכתית- אך בכל זאת משאיר את גיבוריו עם מחשבות ותמיהות, שמונעות מהם "ישר לרוץ לחופה". גיבורי "לרעות בגנים" לא מהססים בדרכם אל היעד. אגב, נטייתם של הגיבורים להגיע לכל היעדים כמה שיותר מהר יוצרת "קפיצות" בלתי אפשריות בעלילה. כמה פעמים בספר מופיע משפט : "ואז הוא פשוט סיפר הכול" שמקפל בתוכו סיפור חיים של כמה עשרות שנים. בשלב מסוים קשה לעקוב אחרי כל סיפורי החיים הדחוסים שנשזרים אחד בשני.

נדמה לי שזה מה שמניע את המחבר גם בסיפורי השואה בספר. גם שם "המעגל" חייב להיסגר- והוא נסגר ע"י סיפורי נקמה יהודיים בנאצים. לא התקוממות- אלא נקמה, כמוטיב מרכזי. שתי סצנות בספר, שנראות כהעתקה מ"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו , נקראות לא כחשבון צודק, אלא כפורנוגרפיה של אלימות, שיוצרת דיסוננס חריף עם הנימה של הסיפור הכללי.

גם הדברים התפיסתיים וההשקפתיים חייבים "להסתדר". גיבוריו ההומוסקסואלים של הספר יכולים ליהנות מאמירה שאולי חלקם אינם יכולים להשתנות כתוצאה מטיפול ( אמירה שאינה בגדר מה בכך גם בישראל 2014, בייחוד כשהיא נשמעת מפיו של רב. מדוע רבנים צריכים כלל לחוות את דעתם בנושא זו שאלה אחרת…). אך בד בבד עם אמירה זו נשזרת אמירה נוספת, שמקשרת בבירור בין הנטייה ההומולסבית לטראומה מינית בילדות ( אצל שני הגיבורים בספר). לא ניתן לשנות את נטייתם מבחינה טיפולית כי הטראומה עמוקה מדי- ולא כי נטייתם המינית היא טבעם המהותי ואז, לכל היותר, יוכלו לבנות לעצמם מסגרת הטרוסקסואלית כלפי חוץ. ואם כבר מדובר על רמת האמינות של הדמויות, נראה כי הן חיות בעולם דיכוטומי מדי, שבו מצד אחד קיים עולם ההפקרות של מועדוני גייז ומאורות הפריצות של הוליווד- ומצד שני שולחן שבת בהרי יהודה שבו מפזמים זמירות בניגוני קרליבך. לדעתי, כתוצאה מזה הויתורים של הגיבורים נעשים הרבה פחות משמעותיים- וכי מי יבחר בדעה צלולה לחיות בעולם מרוקן ?

אולי כאן השאלה המרכזית, שמחזירה אותנו לראי"ה. נהרות של דיו נשפכו סביב השאלה- את מי הרב קוק באמת מחבק כשהוא מחבק את החלוץ החילוני ? אותו או את הפרויקציה הדמיונית שלו? אותה "אהבת ישראל"- האם היא אהבה כלפי עם ישראל המציאותי, או כלפי מודל מופשט שבני אדם ריאליים הם רק ייצוגים חיוורים שלו עלי אדמות ? ניתן להפנות את אותה שאלה לבן דמותו של הרב הראל- הרב צפניה בארי. האם כשהוא מחבק בחור ישיבה צעיר שבא אליו כדי לחפש תמיכה בהתמודדות עם נטייתו המינית או כל חריגות אחרת- האם הוא מסוגל באמת להכיל אותו עם כל המורכבות שלו ? האם ייתכנו פתרונות שאינם מוכתבים מראש ? האם החיבוק יישאר חיבוק גם אם אותו בחור יבחר בסוף במסלול שאינו מסתיים בניגוני קרליבך ? האם ניתן לאהוב את האדם האמיתי העומד מולך ולא את ההפשטה ? האם ניתן לאהוב את המציאות שבה לא הכול פתור ומסודר ? מציאות שבה לסיפור יש סוף שונה מהמיוחל ?

אז מהו המסר של הספר "לרעות בגנים" ? אולי התשובה הטובה ביותר היא שהספר נכתב כדי לספר סיפור שאותו חלק מהאנשים רוצים לשמוע. סיפור של הרמוניה שהעובדות לא מקשות עליה קושיות מעצבנות. ולכן מי שלא מתחבר לסיפור, יעשה טוב אם במקום לתקוף ולערער, ינסה לכתוב סיפור אחר. אולי סיפור של חיים שהתכוונו ללכת במסלול מסוים- ובסוף מצאו את עצמם על מסלול שונה לגמרי. מסלול שאינו שחור – לבן- אלא משלב גוונים שונים של אור וחושך. מסלול שאין בו תשובות לכל השאלות- אך יש מסע ארוך שבו אם נפגש בהדרגה עם עצמו ועם אמונתו. שבו הוא לומד לחיות עם קונפליקטים שאותם הוא לא מסוגל לפתור.

לאחר דחייה ממושכת, רשימה זו התפרסמה במוסף "שבת" לצד ביקורתו של אברהם וסרמן על אותו ספר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: