סקירת מאי- חזרתי !!!

שלום קוראים יקרים

חסרתי הרבה זמן והתגעגעתי. אז הנה- אני חוזר

 

סקירת מאי. בהמשך יבואו עוד דברים

 

שפה אחרת מאי 2014| זאב שביידל

6 ביוני

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

סקירת כתבי עת מן העולם

ארץ אוכלת יושביה

ביקור בקובה חושף מדינה מוכה וענייה, שמעניקה את הטוב שבה לתיירים בלבד. קומוניזם מודל 2014

רשימתו של מייקל טוטן ברבעון הניו־יורקי City Journal מתארת סיור בבירת קובה – הוואנה. מדובר אולי בעיר הבירה הקומוניסטית האחרונה בעולם (בירת צפון קוריאה פחות נגישה למבקרים). תיאוריו של טוטן מזכירים את ההלצה הידועה על שילוב של קפיטליזם וסוציאליזם; בסוציאליזם להרבה אנשים יש מעט ובקפיטליזם למעט אנשים יש הרבה. מהבחינה הזו השילוב הקובני נראה מושלם בעיני המחבר.

טוטן ביקש להגיע לקובה כדי לחוות קומוניזם באופן בלתי אמצעי. הכותב מציין שבתקופה הקדם־קומוניסטית קובה הייתה אזור תיירות משגשג, ולדעתו מספר האמריקנים שנפשו בקובה עלה באופן משמעותי על מספרם של הקובנים שנפשו בארה“ב. כך היה לפחות עד שהשחר האדום עלה על אי החופש ב־1959 ופידל קסטרו תפס את המושכות. רמת חייהם של רוב הקובנים הידרדרה פלאים. המצב החריף עוד יותר לאחר קריסת ברית המועצות. רוב הקובנים חוו מחסור חריף במוצרים בסיסיים, כמים וחשמל. לכן, ההנהגה (כלומר החבר פידל) החליטה לפתוח את השערים לתיירים מן העולם, כדי לתחזק את אוצר המטבע המידלדל של המדינה. במסגרת זו הוקמו מסעדות בתוך בתים פרטיים שנועדו לשרת תיירים, ובמסעדות כאלו אסור להעסיק אף אדם שאינו בן משפחה, כדי למנוע “ניצול של מעמד הפועלים“.

כפי שברוב המדינות קיים שכר מינימום, בקובה קיים שכר מקסימום – כעשרים דולר לחודש עבור רוב סוגי העבודה הקיימים. אקדמאים אינם מרוויחים יותר. הממשל גם לא מאפשר לאנשים להחזיק יותר מדי דברים אישיים. אחת התופעות העגומות בקובה, שמזכירה את ימיה המאוחרים של ברית המועצות, היא מגפת הזנות. בקובה לא קיימים חוקים כנגדה, כיוון שבחברה סוציאליסטית, שבה אין אפליית שכר על רקע מגדרי, זנות אינה אמורה להתקיים. אבל היא קיימת, ולו בגלל שעבור נשים רבות זו הדרך היחידה לסגור את החודש בכבוד. כמובן שרשמית קיומה של הזנות בקובה מוכחש מכול וכול.

צילום: גטי אימג'ס

צילום: גטי אימג'ס

טענת הממשלה היא שרוב הצרכים הבסיסיים של האזרחים מסופקים להם בחינם או במחיר סמלי. ועדיין, כרטיס אוטובוס לקצה השני של האי עולה כמו משכורת של מספר חודשים וכרטיס לנסיעה סביב האי שווה לשכר שנתי. השירות הרפואי אף הוא חינם, אך המטופלים מתבקשים להביא את הסדינים, את התחבושות ואת היוד מהבית. את רוב התרופות ניתן לרכוש בשוק השחור.

גם הדיור בקובה הוא חינם, אך בדומה לסלמס של דטרויט – לא ברור מי ירצה לחיות שם. מוצרי צריכה בסיסיים חסרים והשוק השחור משגשג. למעשה, בקובה העכשווית קיימות שתי מערכות כלכליות – כלכלה פנים קובנית וכלכלה עבור התיירים. את הפסו הקובני לא ניתן להמיר לדולר או ליורו ותיירים אף לא מורשים להשתמש בו בקובה. מלונות מפוארים ומסעדות יוקרה נבנים באי, אך הם מיועדים לתיירים בלבד או לצמרת הקומוניסטית.

עד לא מזמן קובנים שלא עבדו במסעדות ובמלונות היוקרה לא היו מורשים לבקר בהם, אך כעת האיסור הוסר. ראול קסטרו שהחליף את אחיו ב־2008 החליט לשחרר מעט את הברגים, ובכל מקרה רוב הקובנים אינם יכולים להרשות לעצמם לבקר במסעדה שבה ארוחה תעלה להם חמש משכורות. הכותב, שביקר בעיראק כשהייתה נתונה תחת כיבוש אמריקני, אומר שגם בגדד של היום משגשגת יותר מקובה, למרות שהיא כמובן מסוכנת הרבה יותר. אבל באופן עקרוני, הוא מדגיש, היינו צריכים להשוות את הוואנה לא לבגדד, אלא לערים פוסט־קומוניסטיות אחרות שפורחות כיום – ברלין, ורשה ובודפשט.

————-

רק בגלל האספרגר

אבחון פסיכיאטרי מקל על ההתמודדות עם התנהגויות חריגות של ילד, אבל עלול לצמצם את המבט של ההורים

רשימתה של חנה רוזין ב־Atlantic מוקדשת להתמודדות שעברה באופן אישי. בחודש ינואר בשנה שעברה בנה בן העשר, ג‘ייקוב, אובחן כבעל תסמונת אספרגר, אך האבחון בוטל מספר חודשים לאחר מכן בעקבות פרסום של קטלוג אבחון פסיכיאטרי חדש (DSM) על ידי ארגון הפסיכיאטרים של ארה“ב.

לפני שרוזין עוברת לדון במשמעות של קטגוריה אבחונית כזו או אחרת, היא מסבירה את עצם משמעות האבחון. החל משנות התשעים, בקרב חוקרי אוטיזם הלכה וגברה ההבנה שלא מדובר בתופעה אחידה והומוגנית ששמה “אוטיזם“, אלא ברצף עם סקאלה רחבה. אחת התופעות שנצפתה הייתה קטגוריה של אנשים שהם מצד אחד מפותחים אינטלקטואלית ואפילו בעלי כישורים יוצאים מן הכלל, במיוחד בתחום של מדעים מדויקים ומדעי הטבע, ומאידך כל אינטראקציה חברתית מעוררת אצלם אי נוחות.

רוזין ובעלה ידעו כבר בגיל מוקדם מאוד שבנם הוא כזה – גאון מחשבים שמתקשה מאוד “לעלות על התדר“ של בני האדם סביבו. שניהם היו ספקנים אם האבחון יספק להם משהו שהם עוד לא יודעים. האם זה באמת משנה שקוראים לזה “תסמונת אספרגר“? ובכל זאת, לאחר שהאבחנה ניתנה שני ההורים חשו הקלה גדולה. כעת למה שהם חוו היה שם. אלא שדווקא לאחר תחושת הרגיעה הזו האבחון בוטל. רוזין מדברת על הרגשה הדומה לזו של חוזר בתשובה לאחר תקופת ספקנות ארוכה, שדווקא אחרי שמצא סוף כל סוף מזור לנפשו המיוסרת התגלו כתבי הקודש המרכזיים של דתו כתרמית. במה הוא יאמין עכשיו?

צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

נחזור רגע לקטלוג האבחון. המחלוקת שחוצה כיום את עולמם של חוקרי האוטיזם – וגם של בעלי האוטיזם עצמם – היא כיצד אנו רואים אותם וכיצד הם רואים את עצמם, כמיעוט חריג בעל זהות נפרדת או כאנשים נורמליים לחלוטין? יש בקרב האוטיסטים, בייחוד כאלו בעלי כישורים אינטלקטואליים גבוהים, רבים שרוצים לשמר את זהותם כקבוצה נפרדת ביחס לאוכלוסייה הכללית, שאותה הם מכנים “נוירו נורמטיבית“. כך סובר, למשל, ג‘ון רוביסון, פעיל ומרצה ידוע באוכלוסייה האוטיסטית שאף פרסם שלושה ספרים בנושא, כולל אחד שמוקדש לתיאור אב עם אוטיזם המגדל בן עם אוטיזם ומלמד אותו להיות שלם עם “חוסר הנוירו־נורמטיביות שלו“.

הבעיה היא שדווקא הבן שלו בחר במסלול שונה – הוא החליט להתחתן עם בעלת תסמונת אספרגר אחרת שהכיר באוניברסיטה. הוריו השקיעו הרבה כסף ומאמצים כדי שהוא יגשים את עצמו מבחינה אקדמית ולא יחווה את הציפיות הנמוכות של הסביבה, וכך אכן הוא עשה. אבל הנה, בסופו של דבר הוא התחתן עם מישהי “כמותו“. וזה מחזיר אותנו לשאלה – באיזו מידה כל קבוצת מיעוט רוצה לשמר זהות נפרדת, לעומת הרצון שלה להתבולל בעולם?

רוזין ובעלה שמחו בהתחלה על המושג “אספרגר“ שנתן להם תיאור של בנם – אך בשלב מסוים הם שמו לב לנטייתם לייחס לאותו “אספרגר“ כל התנהגות של בנם. הוא הכה את אחיו? זה לא כי הוא מתוסכל, זה בגלל אספרגר. הוא לא קם לבית הספר? זה בגלל אספרגר. כשהם התחילו להתמודד עם התופעה הם גילו שהורים ומורים אחרים עסוקים באותה התמודדות בדיוק. לכן, כעת, דווקא היעלמות האבחון יכולה לאפשר להם להסתכל על התנהגות בנם לא רק דרך משקפי האבחון, אלא לראותו כילד שמתמודד עם החיים. אגב, יש לציין שג‘ייקוב רוזין עצמו לגמרי לא מתעניין בשאלה איך בדיוק האבחון שלו נקרא. הרבה יותר מעסיקה אותו העובדה שעכשיו אם הוא מציק לאחים שלו הוא עומד להסתבך בדיוק כמו כל ילד אחר.

———————-

המעריצים של פוטין

הן בימין והן בשמאל האמריקני נשמעים יותר ויותר קולות תמיכה בנשיא הרוסי. מי אמר שמשטרים טוטליטריים הם "פאסה"?

פלישת רוסיה לקרים עוררה שיח פובליציסטי ער בארה"ב סביב היחס הראוי לרוסיה של פוטין. סת מנדל ב־Commentary מתייחס לבריתות אידיאולוגיות מעניינות ומשונות שנוצרו סביב הפרשה. מצד אחד ישנם רבים בארה“ב שרואים בפלישה לקרים את האימפריאליזם הרוסי הישן והרע, וחושבים שסרט המלחמה הקרה חוזר על עצמו באדמת אוקראינה, אך באופן מפתיע מתברר שיש גם מי שלא מתרגש מהעניין אלא מתפעל ומעריץ.

לכאורה, לא בשמאל ולא בימין של ארה“ב היו אמורים להעריץ את פוטין. בשמאל – בגלל היחס העוין להומוסקסואליות, קרבתו של פוטין לכנסייה ותמיכתו במשטרי ערב הרודניים; ובימין – בגלל נטיותיו להחזרת תהילתה של רוסיה הגדולה והגינוי החריף של ערכי המערב. אף על פי כן, נראה שבפועל קורה תהליך הפוך. פוטין מצליח למשוך אליו אנשים מהקצוות השונים וההפוכים של המפה הפוליטית בארה“ב, דווקא בשל אותו צירוף תכונות מוזר.

ובכן, למה בשמאל האמריקני מעריצים את פוטין? למשל, סטפן כהן, מרצה למדעי המדינה, מרבה לכתוב בעיתון Nation השמאלי על כך שנוכחותו של פוטין חשובה ביותר בזירה הבינלאומית כיוון שהיא זו שמונעת את הפיכתה של ארה“ב למעצמת העל היחידה בעולם ובולמת את התפשטותו של האימפריאליזם האמריקני. לכן, באופן טבעי, בכל מעשה התפשטות רוסי אשמות ארה“ב ומדיניות החוץ שלה. בדומה לדוברים רוסים, כהן שולף את ההפצצות האמריקניות ביוגוסלביה בכל פעם שבה מדובר על המדיניות הרוסית הבעייתית וגם מתעלם לגמרי מתפקידה של ארה“ב בהפלת מסך הברזל. תחזקו את פוטין ותשמרו עליו, אומר כהן, אחרת יהיה יותר גרוע.

צילום: אי.פי.אי

צילום: אי.פי.אי

לכהן מצטרף שגריר ארה“ב ברוסיה לשעבר, ג‘ון מטלוק. מטלוק אומר שארה“ב “מכניסה את פוטין לפינה“ כשהיא מחזקת את הנוכחות שלה באירופה ומעודדת את ההתקוממות באוקראינה. בעקבותיו הולכים שני מרצים למדעי המדינה, וולט ומירשמאייר, הזכורים מלפני מספר שנים לאחר שכתבו ספר קונספירטיבי שדן בהשפעתו העצומה של הלובי הישראלי בארה“ב. לפי תיאוריהם של השניים פוטין בסך הכול הציע לנשיא אוקראינה לשעבר ינוקביץ‘ “עסקה טובה יותר“ והלה הסכים. אין אזכור של העובדה שהעסקה הטובה כללה איום בפלישה צבאית ובניתוק אספקת הגז.

כאמור, גם בימין המכונה “פליאו שמרני“ (כזה שמצדד באי מעורבות של ארה“ב בעולם, בניגוד לניאו שמרנים הדוגלים בארה“ב חזקה בזירה הבינלאומית) יש לפוטין מעריצים. בעיניהם הוא שמרן טוב, שמצדד בכנסייה ובפטריוטיזם הרוסי. הם מעוניינים פחות בהשפעתה הבינלאומית של ארה“ב ויותר ב“שמירה על ערכיה“ בבית. לשם כך הם מוכנים להתעלם מהרטוריקה האנטי מערבית של פוטין, מהשחיתויות שלו ומהפגיעה בריבונות האוקראינית. נראה שקסמם של משטרים טוטליטריים למחצה, לשליש ולרביע מושך לא רק את השמאל.

———————

חידת המוצא האשכנזי

מחקר חדש מבקש להוכיח שמוצא האשכנזים הוא מממלכת הכוזרים, אך קריאה ביקורתית בו מלמדת שהשאלה נותרה חזקה מהתשובה

כמה אנשים מתעניינים בדרך כלל במאמר שמתפרסם בכתב עת ששמו "ביולוגיה גנטית ואבולוציה"? ובכן, מתברר שנגיעה בנושא חם יכולה להצית התעניינות לא מבוטלת. כך קרה כשהגנטיקאי ד"ר ערן אלחייק פרסם מאמר שבו הוא משחזר טענה עתיקה ושנויה במחלוקת שלפיה רוב יהודי אשכנז הם צאצאי הכוזרים. רשימתו של שאול שטמפפר ב־Jewish Review of Books מוקדשת לעניין.

הטענה עצמה אינה חדשה. היא שימשה את הסופר ארתור קסטלר בשנת 1976 בספרו “השבט השלושה עשר“ ולאחרונה את שלמה זנד בספרו המכחיש את קיומה של זהות יהודית. סיפורי הכוזרים הציתו את דמיונם של כותבים יהודים רבים – החל מהכוזרי של ר‘ יהודה הלוי וכלה בסופר היהודי־אמריקני מייקל שייבון. אך בניגוד לקסטלר וזנד, שלא ביססו את הטענות שלהם על מחקר מדעי, אלחייק הוא חוקר רציני. אחת השאלות המרכזיות שעמדה במוקד המחקר שלו היא כיצד קרה הדבר שאוכלוסיית היהודים האשכנזים, שלפי הגרסה המקובלת נוצרה בחבל הריינוס, התחילה מרבבות בודדות והגיעה לשמונה מיליון איש ערב השואה?

מאמרו של אלחייק התפרסם וזכה להדים בקהילה המדעית. שטמפפר מנסה אף הוא לתרום את חלקו לדיון או לפחות לפשט את הטיעונים עבור הקורא שאינו גנטיקאי מקצועי. ובכן, ראשית, קשה להגיע למסקנה ברורה על אודות השורשים הכוזריים בגנטיקה האשכנזית, עקב העובדה שאף עם אינו רואה את עצמו היום בתור צאצא ישיר של הכוזרים. קיימות השערות על קבוצות אתניות שונות מאזור הים הבלטי, אך אף אחת מהן אינה מבוססת דיה.

גם דפוסי ההגירה המוכרים לנו מימי קדם אינם מאשרים את “ההשערה הכוזרית“. קיימת גרסה על בריחה של יהודים ביזנטיים לאזור הים הכספי אך גם היא לא קיבלה אישור מחקרי רציני. בירתם של הכוזרים הוחרבה על ידי הנסיך הרוסי סביאטוסלב בשנת 980 לספירה ומאז לא נבנתה. לא קיימים גם שרידים של תפילות יהודי ביזנטיה בתפילות האשכנזיות, או מילים תורכיות ביידיש, לעומת נוכחותה הכבדה של הגרמנית.

שאלת העלייה במספרם של היהודים האשכנזים נשארת אפוא פתוחה, אך התשובה הפשוטה ביותר היא מה שמכונה במתמטיקה “חשבון מעריכי“, כלומר גדילה שבה עצם התעצמות המספר מאיצה את גדילתו. גדילת אוכלוסייה כזו אינה ייחודית ליהודים האשכנזים; משהו דומה קרה גם למהגרים הצרפתים במחוז קוויבק בקנדה וגם לצאצאי האירופים בדרום אפריקה (אפריקנרים).

 איור: Norman Finkelshteyn

 

אלחייק מסתמך על היסטוריונים נוספים (כמה מהם רוסים) כדי לאשש את גרסתו, אך מדובר בכל פעם בכותבים שהידע ההיסטורי המוצק שלהם חלש. בסופו של דבר, על אף העובדה שמאמרו של אלחייק התפרסם בכתב עת מדעי יוקרתי ועבר הליך מקובל של ביקורת עמיתים (שרובם, כידוע, לא מתפנים לבדוק בקפדנות את כל המקורות המצוינים במאמר) – קריאתו הביקורתית לא משאירה הרבה מהטיעונים הנמצאים בו. נראה שהפופולריות הרבה שלו נובעת משיקולים אחרים. “תיאוריית הכוזרים“ מדברת לאנשים שונים מסיבות שונות. יש מי שמבקש להיעזר בה כדי לצמצם את האנטישמיות (על ידי הוכחה שהיהודים האשכנזים כלל אינם שמיים ולפיכך יכולים “להשתלב במרחב“), יש מי שמבקש לראות בה הוכחה לכך שיהודים הם “נטע זר“ במזרח התיכון או שהזהות היהודית כלל אינה קיימת, ויש מי שחושב שלהיות צאצא של “יהודים עם חרבות“ זה יפה ורומנטי. כך או אחרת, לפי שעה נראה שסיפור הכוזרים יישאר בגדר אגדה רומנטית יפה ורוב האשכנזים יצטרכו להשלים, לפי שעה, עם מוצאם המרכז אירופי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: