ארכיון חודשי: יולי 2014

סקירת יולי 2014

נפלאות התבונה

ממצאים ראשונים של מחקר חדשני חושפים קשר מוכח בין יצירתיות והפרעות נפשיות.
האשמה המרכזית: הגנטיקה

האם קיים קשר בין יצירתיות לאי־שפיות? ננסי אנדרסון, נוירולוגית אמריקנית ממוצא סקנדינבי, ביצעה מחקר בנושא ואת התוצאות הראשוניות פרסמה בכתבה נרחבת בירחון Atlantic.

ובכן, הקשר בין יצירתיות להפרעות נפשיות אינו טיעון חדש. כבר אריסטו טען ש“כל המצטיינים בתחומי הפילוסופיה, הפוליטיקה, השירה והאמנויות הם בעלי נטייה למלנכוליה (דיכאון)g. מאות שנים אחריו, פרנסיס גלטון, בן דודו של דרווין, היה הראשון לחקור את הצד התורשתי של הכישרון היצירתי. הממצאים שהעלה – כעשרים מוסיקאים מוכשרים במשפחת באך, שלושה סופרים במשפחת ברונטה ועוד – הובילו אותו לחשוב שקיים מרכיב גנטי חזק בתכונת היצירתיות.

מאז תחילת עבודתה האקדמית אנדרסן התעניינה בנושא וכך הגיעה לסדנת סופרים יוקרתית באוניברסיטת איובה, שם הכירה אנשי יצירה רבים מהשורה הראשונה. אחד מהם היה הסופר קורט וונגוט המנוח. ניתן להשתמש באישיותו ובהיסטוריה המשפחתית שלו כאילוסטרציה לשתי הטענות של אנדרסן – מרכיב גנטי משמעותי בהצטיינות היצירתית וקשר בינה לבין הפרעות נפשיות. נראה כי במשפחת וונגוט היצירתיות ומחלות הנפש חיזרו אחר אכסניה שלהן במשך שלושה דורות. אביו של וונגוט היה ארכיטקט דגול, אחיו הבכור ברנרד היה כימאי שרשם 28 פטנטים, בנו היה סופר ופסיכיאטר ושתי בנותיו אמניות. וונגוט עצמו סבל מדיכאון, אמו סבלה מדיכאון ובסופו של דבר שלחה יד בנפשה, ובנו הנזכר סבל מהפרעה דו קוטבית (מאניה דפרסיה) ואף כתב עליה את אחד הספרים המפורסמים בתחום, עדן אקספרס“. ובנוסף, כפי שהודה וונגוט עצמו, היו לנו במשפחה הפרעות אכילה, הפרעות נפשיות, התמכרויות לסמים ולאלכוהול, בעיות במערכות יחסים ועבודה ועוד“.

יצירתיות ומחלות הנפש. קורט וונגוט צילום: EPA

יצירתיות ומחלות הנפש. קורט וונגוט
צילום: EPA

נחזור לניסוי של אנדרסון. אנדרסון ערכה בתחילה ראיון היכרות מקיף עם משתתפי סדנת כתיבה, ראיון שכלל פרטים רבים על תולדות משפחותיהם ועל מצבם הרגשי. התגלה שכשמונים אחוזים (!) מהם סבלו מדיכאון או מהפרעה דו קוטבית. בתחילה אנדרסון התקשתה להבין מדוע סופרים מוכנים להשקיע מזמנם עבור מחקר של פסיכולוגית צעירה ובלתי ידועה, אך לאחר ההיכרות עִמם היא הבינה שהם פשוט שמחו להזדמנות לשוחח עם פסיכיאטר. ממצא זה תאם ממצאים אחרים על אודות בריאותם הנפשית של אמנים חשובים ברחבי העולם.

הבנו, אם כן, שגם יצירתיות וגם שיגעון הם דברים שרצים במשפחות מסוימות. אך כיצד זה עובר? גנטיקה פשוטה? מה גורם למה? כדי להשיב לשאלות אלו אנדרסון ערכה למושאי המחקר שלה סריקות מוח מקיפות בעזרת אמצעי הדמיה עכשוויים. המחקר עדיין נערך והממצאים עדיין נאספים, אך כבר ניתן לציין תופעה אחת בולטת. אנשים יצירתיים מצטיינים ביכולת יוצאת מן הכלל לחבר את הפעילות בין חלקיו השונים של המוח, ולהביט בדברים שגרתיים בצורה בלתי שגרתית, באופן שונה מהמבט הנפוץ. שתי תכונות בולטות נוספות של אנשים יצירתיים הן אוטודידקטיות ורב תחומיות. אוטודידקטיות היא ביטוי לחשדנות כלפי מערכות הוראה רשמיות ורצון לספוג את הידע לא דרך מסננת ממוסדת, ורב תחומיות היא עוד דוגמה לשאיפה לחבר בין תחומים שונים.

אגב, הדברים נכונים בנוגע לאנשי מחקר ופיתוח טכנולוגי באותה מידה שהם נכונים ביחס לאמנים וסופרים. אין זה מקרה, לדעתה של אנדרסון, ששלושת החדשנים הגדולים בתחום הווירטואלי – סטיב ג‘ובס, ביל גייטס ומרק צוקרברג – הודחו מהמכללה שבה למדו. בנוסף, רבים מהחדשנים באו מבתים שעודדו אותם להשקיע ולעבוד קשה על מנת להשיג את מטרתם (אז לא הכול גנטיקה!).

ייתכן כי דווקא אותה חדשנות מובילה לבעיות רגשיות של גאונים יצירתיים. לא פעם החברה לא מבינה את המבט שלהם. מה שבשבילם מובן מאליו לא מוכר לחברה, וכך אותם גאונים מפתחים תגובות נגד חברתיות ודיכאון בעקבות אי הקבלה החברתית שלהם. וכאן גם אורבת סכנה שנייה. היכולת לראות קשרים יצירתיים ויוצאי דופן לפעמים גורמת לראיית קשרים שלא קיימים. המתמטיקאי הדגול ג‘ון נאש, שסבל מסכיזופרניה (ותועד בספר ובסרט “נפלאות התבונה“), נשאל פעם כיצד אדם אינטליגנטי כמוהו יכול להאמין בתקשורת עם חוצנים. הוא השיב שהחלק במוחו שאחראי לתגליות המתמטיות הגאוניות שלו הוא גם החלק שמאמין בחוצנים. בסופו של דבר, מסתבר שהשאלה למי נקרא גאון ולמי מטורף תישאר תלויה במידה רבה במבחן התוצאה.

———————

בחזרה אל האימפריה הסובייטית

במצב הנוכחי לא נראה שיש מי שיכול לחסום את פוטין במסע הכיבושים שלו באוקראינה. פולין עלולה להיות הבאה בתור

מערכת היחסים המורכבת בין רוסיה, אוקראינה והמערב ממשיכה להעסיק את הפרשנים ברחבי העולם. רשימתו של חוקר המדיניות הפולני, סלאבומיר סירקובסקי, ברבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent, דנה שוב בנושא.

הכותב פותח בהצגת רקע כללי לניסיונותיה של המחשבה המערבית “להבין“ את רוסיה, לפני מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחריה. פעמים רבות היה נראה כאילו מודלים מוכרים של התפתחות מדינית, חברתית וכלכלית, המקובלים במערב, מפסיקים לעבוד ברגע שהם מגיעים לרוסיה. ניתנו לכך מספר הסברים, שניתן לחלק אותם באופן גס לשתי קטגוריות: תרבותי ואידיאולוגי. ההסבר התרבותי מדבר על קליטה של ענף נצרות מזרחי (פרובוסלבי) שסוחב איתו עומס גדול של מוטיבים פגאניים ושנים ארוכות של שלטון רודני ביזנטי ומונגולי; אך יש מי שתולה את ההיסטוריה הרוסית באידיאולוגיה המרקסיסטית שחדרה אליה, בהיעדר מסורת ליברלית מבוססת.

כך או כך, כבר תקופה ארוכה נראה שרוסיה תחת פוטין שוב מכריעה שלא לטובת הדמוקרטיה, כשלאחרונה היא אף פותחת במסע ל“איסוף חוזר“ של רסיסי האימפריה הסובייטית. הכותב מציין את התמיכה הגורפת שלה זכה פוטין ברוסיה בעקבות פלישתו לקרים, ואת הבוז כלפי קומץ אינטלקטואלים רוסים שניסו להסתייג מהפלישה. כעת נראה שפוטין מרגיש בטוח לגמרי ואין אף גורם משמעותי שיעצור בעדו. תוצאות משאל העם בקרים (98% בעד הסיפוח לרוסיה) היו, לדעתו של הכותב, מזויפות, ואף על פי כן כמעט ולא נשמעה ביקורת על כך ברחבי העולם.

ההתעלמות הבינלאומית ממעשיו של פוטין נובעת לדברי הכותב מאינטרסים שונים. 80% מהרווחים של הכלכלה הרוסית הם ממכירת מקורות אנרגיה, כשהאיחוד האירופי צורך יותר ממחצית מהם. מלבד התחום האנרגטי, הכלכלה הרוסית מזכירה מדינה נחשלת מהעולם השלישי. וישנם אינטרסים נוספים: אוליגרכים רוסים רבים מושקעים באנגליה, הספרדים מעוניינים בתיירים הרוסים ובקפריסין קיימות השקעות רוסיות רבות מהסוג שהשתיקה יפה להן. מדינות מזרח אירופה, כמו הונגריה, סלובקיה ובולגריה, תלויות לגמרי בחסדי הרוסים וארה“ב עסוקה מדי בדברים אחרים.

התעלמות בינלאומית ממעשיו. פוטין בחצי האי קרים, 2014                                             צילום: EPA

התעלמות בינלאומית ממעשיו. פוטין בחצי האי קרים, 2014                                             צילום: EPA

במצב כזה, אומר סירקובסקי, כל תומכי עצמאותה של אוקראינה צריכים להתאחד. כשהבית בסכנה, אין זה הזמן לחשב חשבונות של שמאל מול ימין. חבריו מהשמאל הפולני הביעו רתיעה מהסיסמה הלאומנית “תהילה לאוקראינה“, שהפכה לסמל של המחאה האחרונה שבה הודח הנשיא המושחת ינוקוביץ‘. אנשי הימין הלאומני שיתפו פעולה יחד עם כל הארגונים האחרים במחאה האוקראינית ועשו זאת בגבורה. כתוצאה מכך גם אין מקום כעת לדיון על שטחים הנתונים במחלוקת בין אוקראינה לפולין. נראה שהכותב מדגיש את העניין כי הוא נוטה לשער שאם כתוצאה מתאוות הסיפוח הרוסית אוקראינה תיקרע לכמה מדינות, פולין עלולה להיות הבאה בתור. לכן, ריבונותן של אוקראינה ושל פולין כרוכות יחד.

סימן מעודד לראייה כזו ניתן לראות בעובדה שכשהמנהיג החצי מטורף של הלאומנים הרוסים, ולדימיר ז‘ירינובסקי, פנה לפרלמנט הפולני בהצעה לחלק את אוקראינה בין רוסיה לפולין, עמיתיו הפולנים הפנו אותו לפסיכיאטר.

—————————-

הסוכנות שגילתה את "דוקטור ז'יוואגו"

סיפור הוצאתה לאור של הקלאסיקה הספרותית משלב בין האישיות הייחודית של היוצר הרוסי ובין האינטרסים של סוכנות המודיעין האמריקנית

ועוד קצת על היצירתיות והשלכותיה הבלתי צפויות. רשימתו של מייקל סקאמל ב־New York Review of Books מוקדשת להיסטוריה של אחד הספרים המיוחדים ביותר במאה העשרים – “דוקטור ז‘יוואגו“ מאת בוריס פסטרנק. ספר זה, למי שאינו יודע, הוא הספר היחיד שנמצא במוזיאון של הסי־איי־איי בווירג‘יניה, מוזיאון שלרוב איננו פתוח לקהל הרחב. ברשימתו, סקאמל סוקר שני ספרים חדשים שיצאו לאחרונה העוסקים בקורות הפרסום של הספר וגם בחלקו של הסי־איי־איי בנדון.

בוריס פסטרנק נחשב למשורר רוסי גאון בתקופה הסובייטית המוקדמת. על אף הכרתו כמשורר הוא חלם לכתוב רומן גדול ורחב יריעה, בדומה ל“מלחמה ושלום“ הנערץ עליו. הוא התחיל לכתוב את הרומן בשנות ה־30, אך השמיד את כתב היד כשהתחילה התקופה של הטיהורים הגדולים. בשלב מסוים הוא עצמו נכלל ברשימה של האנשים שהיו אמורים להיעצר, ורק אמירתו של סטלין “תשאירו את הרחפן הזה בשקט“ הצילה את חייו. לפסטרנק אכן יצא שם של אינטלקטואל שקצת יצא מהעולם הזה.

ב־1946 התחיל פסטרנק לכתוב את הרומן בשנית, כשהוא מעודד ממה שהיה נראה לו כתקופה קצרה של ליברליות אחרי המלחמה. אך הוא טעה. אולגה איבינסקיה, עורכת ספריו שהייתה גם למאהבת שלו, נעצרה ב־1949 ושוחררה לאחר מותו של סטלין ב־1953. פסטרנק סיים את הספר שנה לאחר מכן. בעלילה: סיפור חייו של רופא רוסי בשם יורי ז‘יוואגו, שמתרחש על רקע המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים. פסטרנק שלח את כתב היד לכתב העת הליברלי ביותר שהיה אז, ולאחר תקופה קיבל חוות דעת מפורטת משישה חברי מערכת מדוע ספרו הוא בגדר כתב פלסתר ארסי אנטי־סובייטי, ולכן דינו שלא להתפרסם.

חלם לכתוב רומן כמו "מלחמה ושלום". בוריס פסטרנק ציור: יורי פיסטב, 1967

חלם לכתוב רומן כמו "מלחמה ושלום". בוריס פסטרנק
ציור: יורי פיסטב, 1967

כאן הסיפור עלול היה להסתיים, אך פסטרנק החליט אחרת ובצעד יוצא דופן נענה לבקשתו של עיתונאי איטלקי קומוניסטי לפרסם את הרומן מחוץ לברית המועצות. פסטרנק נטל את הסיכון באופן מודע לגמרי, מתוך ידיעה שאחד מעמיתיו הסופרים הוצא להורג בדיוק על מעשה כזה בשנות ה־30. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית הפעילה עליו לחץ כדי שיוציא לאור את הספר דרכה, אך פסטרנק היה נחוש לפרסם את הספר דווקא במערב. עותק אחד הוא הבריח למערב בעזרתו של ישעיהו ברלין ועוד כמה עותקים הפיץ בין מכרים מהגרים. הספר תורגם בתחילה לאיטלקית ולאחר מכן לשפות אחרות, כולל אנגלית. כמחצית שנה הוא כיכב ברשימת רבי המכר של “הניו יורק טיימס“ והיה ללהיט בינלאומי. זאת למרות שכמה מהסופרים הרוסים החשובים, ביניהם המשוררת הדגולה אחמטובה, לא התרשמו ממנו. אחמטובה קראה לספר “כישלונו של הגאון“.

אפילו פסטרנק עצמו הודה בליקויים גדולים באיכות הכתיבה של הרומן. אך כל זה נסוג בפני צו השעה – ספר שנאסר לפרסום בברית המועצות מתפרסם במערב. הייתה זו פרצה גדולה ראשונה במסך הברזל. בנקודה הזו בדיוק הגיעה ההתעניינות מצד הסי־איי־איי. אנשיו ביקשו לסייע בהפצתו של הספר לאחר שראו בו כלי רב ערך בתעמולה האנטי־סובייטית. הם מצאו מו“ל באירופה (כדי למלא את בקשתו של פסטרנק שהספר לא יתפרסם בארה“ב), סגרו איתו עסקה על הדפסה גדולה והבריחו את העותקים לברית המועצות בעזרתם של ימאים ומבקרים בתערוכות בינלאומיות.

ב־1958 זכה פסטרנק בפרס נובל לספרות, אך הוא ויתר עליו מהפחד שיגורש מברית המועצות. כעבור שנה נפטר. בשנת 1965 הפיק דיוויד לין סרט על פי הספר בכיכובו של עומר שריף.

כיום אנו יכולים להרשות לעצמנו לדון את “דוקטור ז‘יוואגו“ בהתאם לאיכותו הספרותית בלבד, אך בזמנו היה זה ספר שטלטל את אמות הסיפים, לאו דווקא בזכות איכותו הספרותית אלא בעיקר בזכות צירוף ייחודי בין אישיותו של המחבר ובין מערך הכוחות הבינלאומי. וכפי שפונקציונר אחד באיגוד הסופרים הסובייטי אמר בזמנו שהוא מגנה את הספר למרות שלא קרא אותו, היום אנו יכולים להעריך את הספר ואת אישיותו של הכותב גם אם לא התחברנו לקריאה עצמה.

————–

בחירה בין רע לרע

במי על יהודי אוקראינה לתמוך: בימין הקיצוני האנטישמי או ברוסיה הסובייטית? ניסיונם של יהודי פולין מלמד שעדיף להצטרף לאלו שתומכים בדמוקרטיה

ועוד קצת על אוקראינה, בהקשר יהודי. רשימתו ב־Jewish Review of Books של קונסטנטי גברט, מי שהיה פעיל שמאל בפולין הקומוניסטית וגם פעיל יהודי, עוסקת בכמה שאלות שמתגלגלות לפתחם של יהודים תושבי אוקראינה כיום.

היהודים באוקראינה שאינם מעוניינים לעלות לישראל עומדים בפני דילמה לא קלה. במי עליהם לתמוך – באוקראינה או ברוסיה? מצד אחד, תמיכה בסיפוח הרוסי עלולה לצבוע אותם בגוון נצחי של נאמנות כפולה ואף לעורר שנאה כלפיהם. הלא גם כך יש מי שתולה את שיתוף הפעולה של האוקראינים בזמן השואה בהשמדת היהודים בכך שרבים מהיהודים היו מעורבים במנגנון הקומוניסטי, שעשה שמות בעם האוקראיני בתקופת ההלאמה. האפשרות השנייה היא להזדהות עם הרוב האוקראיני, אך הבעיה היא שחלקו מזוהה עם הימין הקיצוני והאנטישמי. לא לחינם אוקראינה מוצגת בהסברה הרוסית כמדינה שבה עלתה לשלטון ממשלה פשיסטית ואנטישמית.

מעדיפים לחיות בארץ הדומה לפולין או לבלרוס? ילדים יהודים באוקראינה  צילום: EPA

מעדיפים לחיות בארץ הדומה לפולין או לבלרוס? ילדים יהודים באוקראינה
צילום: EPA

אז כיצד על יהודי אוקראינה לנהוג? בתור פעיל אופוזיציה אנטי קומוניסטית בשנות ה־80 בפולין, הכותב מספר כי הוא וחבריו היהודים עמדו בפני בעיה דומה. מצד אחד הם הזדהו עם המסר האנטי־קומוניסטי של תנועת האופוזיציה “סולידריות“. מצד שני, הגוון הקתולי־לאומני של התנועה טרד את מנוחתם. בסופו של דבר רובם החליטו לתמוך באופוזיציה והיום ניתן לראות את התוצאה. השנה פולין מציינת 25 שנה לשחרור מעול הקומוניזם. זו מדינה עם משטר דמוקרטי פרלמנטרי יציב, צמיחה כלכלית והשתלבות בוטחת במערב. יש אמנם גם מיעוט אנטישמי, אבל הוא תמיד היה ותמיד יהיה.

חלופה למצב הזה ניתן לראות בשכנתה המזרחית של פולין, הלא היא בלרוס. בלרוס נשלטת מזה עשרים שנה על ידי רודן חצי מטורף, המנהל דיקטטורה בסגנון סובייטי שבה פעילי אופוזיציה ועיתונאים נעלמים ואנשים עלולים להישלח לכלא בגלל השתתפות בהפגנה, גם אם היא “אילמת“ לגמרי. זוהי אם כן הבחירה האמיתית שעומדת בפני יהודי אוקראינה – האם הם מעדיפים לחיות בארץ הדומה יותר לפולין או לבלרוס?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

די לקורבנות !

 

איך שהעולם משתנה …

היום התברר לי שאני פשיסט

קראתי את הטור של אורי שמילוביץ' באתר gogay. ולפתע פתאום התברר לי שאני פאשיסט צמא דם שצופה בהנאה מרובה ברצח של פלשתינאים, באלימות כלפי שמאלנים ובעצם כבר מסייע לפוגרום הבא שיעשו בהומואים. לא פחות !

אני כותב את הדברים בגיחה קצרה הביתה מהמילואים. כן, גויסתי בצו שמונה, יחד עם עוד ארבעים אלף אנשי מילואים, מן הסתם חמישה אחוז מהם גאים וגאות. וכמו כולנו- אני מקווה שלא נצטרך לעשות דבר- וגם מתפלל לעשות את כל מה שצריך במידה ויידרש. כמו כל עם ישראל בימים אלו, אני חי מאזעקה לאזעקה. ובין צבע אדום אחד למשנהו אני מהרהר בדרכיו המפותלות של העם היהודי במזרח התיכון. ובעובדה העגומה- גם 66 שנה אחרי הקמת המדינה, רבים פשוט לא רוצים שנהיה כאן. כולנו. ימנים כשמאלנים, סטרייטים כלהט"בים. ולדאבוני, הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם זה היא להתגונן. ואמנם עד עכשיו התגוננו בצורה סבילה בעיקר- אך ייתכן שנצטרך לעשות זאת גם בצורה פעילה יותר.

66 שנה אחרי הקמת המדינה אנו ממשיכים לשלם את מחיר הדמים על עצם הימצאותנו כאן. זה לא בגלל "כיבוש" כזה או אחר. זה בגלל שיש לנו אויב. שלא חס גם על בני עמו. שמדכא בצורה אלימה הומואים, נשים, וכל מיעוט אחר. קל לדמיין מה האויב הזה יעשה בנו- אם רק תהיה לו אפשרות. הוא עצמו, אגב, מדבר על כך בכל הזדמנות.

אז עצם המצב הזה נמשך כבר אלפיים שנה. מה ששונה הפעם הוא שיש לנו בתור יהודים אפשרות שלא להיות קורבנות יותר ! לקחת את גורלנו בידינו ולהיות אחראים עליו. גם בזה יש בעיות- טבע אנושי הוא בעייתי כידוע. יש מי שלוקח את זה צעד אחד רחוק מדי וחושב שלא להיות קורבן פירושו להיות תוקף. אבל התוקפנות הזו נולדת בדיוק מתוך אותה תחושת אוזלת יד וחוסר אונים.

אגב- כך התחילה בזמנו גם התנועה ההומו לסבית המודרנית. במרד סטונוול, גייז בארה"ב לא הביאו פרחים לשוטרים וישבו איתם לשולחן מו"מ. הם הכו את השוטרים והפכו ניידות. הם הבינו שבאלימות לא נלחמים בחיוכים ותפילות.

ניתן להבין את התסכול של אורי. היום רוב העם מבין שלא ניתן להיות קורבנות יותר. גם רוב השמאל היום כבר מבין זאת. גם בעולם כבר מבינים זאת יותר ויותר. גם בארה"ב וגם באירופה. אפילו מצרים כבר לא רצים לגנות את ישראל, גם להם כבר נשבר מהחמאס. לאורי מפריע שהומואים "עוקפים" את הסטרייטים מימין- כאשר הוא עצמו עוקף את רוב העולם משמאל. חזון השלום הולך ונגוז מול עינינו. לעת עתה, נראה שאנו נידונים לעוד מספר סיבובים של עימות, עם הפסקות פחות או יותר ארוכות ביניהן. "כיפת ברזל" תאפשר לנו לעבור זאת מבלי להיות משותקים. ולקוות שיום אחד שכנינו יקבלו את נוכחותנו כאן כרצונו של אללה. עד אז- נמשיך לעשות סדיר ומילואים. נמשיך לחשוב איך לצמצם פגיעה באוכלוסייה אזרחית, שאויבנו משתמשים בה כמגן חי. נמשיך להילחם ולרצות לחזור הביתה, לבן הזוג ולילדים. ונמשיך לחיות את חיינו ולהילחם על הזכויות שלנו. ואני מאמין, שחלק גדול מה זכויות שלנו הישגנו כיוון שהאמנו גם בשוויון חובות- חובות שלנו כלפי מדינה וצה"ל.

אורי יקר, אנחנו, הומואים ימניים, איננו פאשיסטים ולא לאומנים חשוכים. ואף איננו תרנגולת שמתנגדת לטבעונות. אנו דולפין שלא רוצה לשמש ארוחה ללהקת כרישים. כי אותם "כרישים" שיורים עלינו טילים בוקר וערב, שמפרים הפסקת אש עוד לפני תחילתה, שצוהלים כשהם שומעים על חטיפתם של שלושה נערים- אינם נלחמים כדי שיהיה להם משהו. הם נלחמים כדי שלנו לא יהיה כלום. לא מדינה, ולא צבא. ואז גם לא יהיו לנו זכויות שנוכל להילחם עליהם.

סקירת יוני

עצמה בשביל עצמה

ממשל אובמה מתעלם מהמשברים העולמיים, שאך נראה שלא ירחק היום וארה"ב תצטרך לשוב ולפעול בזירה הבינלאומית

המשבר באוקראינה ממשיך להעסיק את מנתחי המדיניות בעולם, אך רוברט קפלן החליט מעל דפי ה־New Republicלעסוק בסוגיה רחבה יותר הנוגעת להשפעת ארה“ב בעולם. קפלן ידוע כמי שמצדד במעורבותה הפעילה של ארה“ב בזירה הבינלאומית, אלא שדבריו לא תואמים את הסטיגמה של “ניאו שמרן מתלהב“ והוא מקפיד לגבותם בניתוחים היסטוריים ובינלאומיים מקיפים.

הפעם קפלן מציע לנו מבט על מדיניות החוץ של ארה“ב בחמישים השנים האחרונות. בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה שלטה במדיניות החוץ של ארה“ב גישה ריאליסטית שגרסה כי היא איננה צריכה להתערב בעניינים של מדינות אחרות, אלא להתעסק בבעיות הפנים שלה, ובמיוחד בשפל הכלכלי. למרות שהיה אז ברור לגמרי שמדינות רבות בעולם נוהגות בתוקפנות כלפי שכנותיהן – בין השאר התחוללו אז פלישת סין למנצ‘וריה, פלישתו של מוסוליני לאתיופיה, סיפוח אוסטריה על ידי היטלר – הדבר לא גרם לאמריקנים לצאת למלחמה. בתפיסה האמריקנית, די היה באוקיינוס שחוצץ בין יבשת אמריקה לאירופה כדי לגונן עליה מפני כל צרה שתבוא.

זו הסיבה שההפצצה היפנית בפרל הרבור היוותה משבר קשה עבור אמריקנים רבים. לראשונה חשו אזרחי ארה“ב בלתי מוגנים מפני תוקף מיבשת אחרת. התגובה לכך הייתה התגייסות מאסיבית למאמץ המלחמתי. תנועה זו המשיכה גם לאחר הקרבות, כשארה“ב נרתמה למאמץ להביא את הדמוקרטיה לאירופה ולעולם כולו – תזוזה עקרונית מאוד לעומת מדיניות שנות השלושים.

האם ארה"ב עדיין מאמינה בתפקידה הייחודי בעולם? אובמה  צילום: EPA

האם ארה"ב עדיין מאמינה בתפקידה הייחודי בעולם? אובמה
צילום: EPA

דא עקא, לתזוזה הזו היה מחיר. הדאגה לכלל העולם הביאה לעימות מתמשך עם ברית המועצות, ולמלחמות נוספות עם שאר מדינות העולם. אך האמריקנים דבקו במשימה בכל הנחישות, ולא התייאשו גם לאחר כישלונות צבאיים בווייטנאם ובקוריאה.

כעת הגיע השלב הבא. ג‘יין קירקפטריק פרסמה ב־1990 מאמר תחת הכותרת “מדינה נורמלית בתקופה נורמלית“, ובו היא הסבירה שבזמן הזה אין לארה“ב אויב משמעותי במרחב הבינלאומי, ולכן מותר לה לחזור ולהתעסק בבעיות פנים. זו הייתה גם דעתו האופטימית של פרנסיס פוקויאמה שסבר בספרו “קץ ההיסטוריה“ שאין לדמוקרטיה הליברלית תחרות של ממש. ואכן, כעת ממשל אובמה כמעט איננו עושה דבר מול הגרעין האיראני, מול הטבח בסוריה ולאחרונה גם ביחס לפלישה הרוסית לקרים. לדעתו של קפלן, אין שאלה אם ארה“ב תוכל לחיות עם המאורעות האלו. ברור שארה“ב תמצא דרך להסתדר, לצורך העניין, עם רוסיה שתשוב לממדי ברית המועצות או עם איראן כמעצמה גרעינית. זו גם לא שאלת “עייפות החומר“ אחרי עיראק ואפגניסטן. ההשקעה ומחיר חיי האדם שארה“ב שילמה בווייטנאם היו גבוהים פי כמה והדבר לא מנע ממנה להתמיד במלחמה הקרה.

השאלה היא אחרת – האם ארה“ב עדיין מאמינה בתפקידה הייחודי בעולם. התשובה לדעתם של יותר ממחצית האמריקנים היא חיובית. וכאן שורש הבעיה לדעתו של קפלן. השאלה הנכונה ביחסי החוץ היא לא השאלה האם המאמץ הצליח או נכשל, אלא מה היה קורה אם הוא לא היה נעשה כלל. קפלן מזכיר פתגם שאומר שמתחילים להרגיש את ערכם של מים רק אחרי שהבאר מתייבשת. הדמוקרטיה והיציבות העולמית נתפסות בעיני אמריקנים רבים כדבר המובן מאליו, אך אין זה כך. ייתכן בכלל שכל הסדר הדמוקרטי והשגשוג הכלכלי מנוגדים במידת מה לכמה תכונות יסוד עמוקות בטבע האנושי, ובאופן ספציפי לרצון לכבוש ולהשתלט. לכן, גן מטופח ויפה של שתילי דמוקרטיה מערביים מצריך גדר חזקה ויציבה.

הקבלנית העיקרית של בניית גדר זו היא עדיין ארה“ב, בזכות שטחה הגדול, הריחוק משכנים תוקפניים ועושרה החומרי הרב. יש לה מה שאין לדמוקרטיות אחרת בעולם. בשלב מסוים היא תיקרא שוב לדגל הזירה הבינלאומית, למשל סביב תוקפנות צפויה של רוסיה כלפי המדינות הבלטיות. השאלה כיצד אמריקנים רואים את מקומם בעולם קשורה במידה רבה לשאלה כיצד היא תגיב הפעם.

לא כל לחץ הוא טראומה

הבעיה של אבחוני הפוסט טראומה היא הפיכתם לנפוצים מדי. לעתים צריך לתת לגוף לשקם את עצמו

הפסיכיאטר לין ג'ונס כותב במגזין המקוון Aeon על חוויית ההתמודדות שלו עם אבחון פסיכיאטרי חשוב – הפרעה פוסט טראומתית (PTSD). מדובר באבחון שראשיתו בשנות ה־80 של המאה שעברה. קטלוג האבחון הפסיכיאטרי השלישי שהתפרסם אז גילה אמת מרעישה. התברר שלניצולי שואה, ללוחמי וייטנאם, לקרבנות אונס ולנפגעי תאונות דרכים יש משהו משותף – הם חולקים תסמינים של היזכרות חריפה באירוע הטראומתי שעברו. היזכרות זו מלווה במגוון תסמינים כמו תחושת ניתוק, חרדה, נדודי שינה ולחצים בחזה. למכלול תסמינים אלו קראו הפרעה פוסט טראומתית והכינוי הפך למינוח פסיכיאטרי נפוץ.

מאוחר יותר דיברו גם על טראומתיזציה משנית. לא רק מי שנפגע ישירות באירוע טראומתי עלול לפתח פוסט טראומה, אלא גם מי שהיה עד לאירוע, שטיפל בנפגעים או אפילו צפה בו באמצעי התקשורת. במהלך השנים פותחו שיטות טיפוליות לפוסט טראומה (אגב, כמה מהיותר נפוצות פותחו בישראל או על ידי מומחים ישראלים בחו“ל) והאבחון הפך לנכס צאן ברזל במילון הפסיכיאטרי. בין היתר, כתוצאה מכך שהוא הוריד את הסטיגמה מנפגעי טראומה.

הבעיה היא שייתכן שקרה לאבחון הזה מה שקרה לאבחונים אחרים – הוא הפך להיות נפוץ מדי. ג‘ונס מעלה את הזיכרונות של סבו, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה. סבו נחשף לאירועים טראומתיים ביותר, כמו הרג חבריו, מבצעי חילוץ משדה הקרב וכו‘, אך לפי תיאוריו ותיאורי הוריו של ג‘ונס, מעולם הוא לא סבל מתסמין פוסט טראומתי. ההפך הוא הנכון. סבו היה איש מלא שמחת חיים. לא היו לו פלשבקים או נדודי שינה והוא המעיט בשתיית אלכוהול.

יש כאלו שזקוקים לטיפול פסיכיאטרי, יש כאלו שלמילה טובה. יחידת סיור בווייטנאם

יש כאלו שזקוקים לטיפול פסיכיאטרי, יש כאלו שלמילה טובה. יחידת סיור בווייטנאם

ג‘ונס עצמו מתאר את חוויותיו בתור פסיכיאטר בסרייבו בזמן המלחמות בבוסניה בשנות ה־90. על פי הערכות רשמיות כמיליון וחצי בוסנים היו נפגעי פוסט טראומה, ולכן ארה“ב דאגה לשגר לאזור פסיכיאטרים מומחים שייתנו להם מענה טיפולי הולם. כשג‘ונס הגיע הוא התיישב בעיר קטנה בדרום בוסניה, שסבלה במשך תקופה מהפצצות, ירי צלפים ומחסור במי שתייה. לכאורה קרקע מושלמת להתפתחות תסמינים פוסט טראומתיים. אך משעה שהתחיל לקבל מטופלים הוא ראה שלרבים מאוד מהם אין כלל תסמיני פוסט טראומה והם חווים קשיים פסיכולוגיים רגילים ונורמליים לחלוטין עבור אנשים שחיים באזור קרבות.

היו שם כאלו שנזקקו לטיפול פסיכיאטרי, במיוחד נגד דיכאון. היו כאלה שרק היו זקוקים למילה טובה. היו גם מי שצריך היה ללמד אותם טכניקות פשוטות של הרפיית מתח. והיו גם כאלו שמצאו אהבה בעיר המופצצת והיא ריפאה אותו מהלחצים מסביב. אבל מלבד מעטים, לא הייתה קיימת תופעה של פוסט טראומה. הטעות, אליבא דג‘ונס, הייתה שהממסד הפסיכיאטרי קרא לכל האוכלוסייה “פוסט טראומתית“.

לכן היום, כשאומרים לג‘ונס “בטח קשה לך להתעסק עם הטראומה הזאת“, הוא מבקש להבהיר את הנקודה. למה אנשים מתכוונים כשהם נוקטים את המונח “טראומה“: לאירועים של הפגזות ועינויים? לתגובות לאותם אירועים? לתגובות פיזיות או רגשיות? לתגובות נורמליות או חריגות? כיום, כשלכל התופעות הללו קוראים באותו שם, קשה לארגן ולמיין אותן. לא כל אותם תושבי סרביה שג‘ונס טיפל בהם סבלו מפוסט טראומה, ולמעשה גם לא רובם. היה עוזר להם הרבה יותר אם במקום לראות בהם נפגעי מחלה פסיכיאטרית, היו רואים בהם בני אדם רגילים שצריכים סיוע נפשי כדי לסייע למנגנונים הטבעיים שלהם להתגבר על הלחץ.

מוחקים את העבר

25 שנה עברו מטבח הסטודנטים בכיכר טיינאנמן, ומתברר שסין מנסה להשכיח את המאורע. גם האקדמיה מגויסת למאמץ

כתבתו של ברנרד זאנד ב"דר שפיגל" הגרמני מוקדשת לציון יום השנה ה־25 לדיכוי האלים של מרד הסטודנטים הסיני בכיכר טיינאנמן, שחל בחודש יוני. הכתבה עוסקת בזיכרון המאורע וגם במי שמנסה לטשטש או להשכיח אותו.

ישנם חילוקי דעות סביב השאלה מה ניסו להשיג הסטודנטים שיצאו לכיכר בארבעה ביוני 1989. יש מי שאומר שהם מחו נגד המשטר הקיים ויש מי שטוען שהם התאבלו על המנהיג שהלך לעולמו וניסו דווקא למנוע רפורמות מצד השלטון. בכל מקרה, הממשל הסיני גייס את הצבא נגדם. מספר ההרוגים נע בין מאות לאלפים, לפי ארגונים שונים בתוך סין ומחוצה לה. רבים אחרים נרדפו במהלך הלימודים האקדמיים שלהם, הופלו לרעה בנושא תעסוקה או נאלצו להגר.

הבעיה היא שמאז ועד היום, הממשל הסיני עושה כל מאמץ כדי להשכיח כל זכר לטבח בכיכר. למרות שמספר גולשי האינטרנט בסין הוא הגבוה בעולם (ובהתאם לכך גם שיעור המכורים לאינטרנט) – אם עורכים חיפוש בגוגל הסיני לא ניתן למצוא את המילים "טיינאנמן" כלל ועיקר. גם החיפוש בוויקיפדיה של "1989" מעלה את התוצאה "מספר בין 1988 ל־1990". ואף במחלקות להיסטוריה באוניברסיטאות המצב דומה. אחרי הטבח זכו המחלקות לתקופה של שגשוג חסר תקדים ולפריחה של כתיבה היסטורית. חיבורים רבים מספור נכתבו על השפלתה של סין במלחמות האופיום ועל תולדות המרקסיזם והקומוניזם בסין, אבל אף מילה לא נאמרה על ההשלכות הרות האסון של תקופת מאו או טיינאנמן.

שם דווקא מציינים את יום הטבח. הונג קונג, 2014 צילום: EPA

שם דווקא מציינים את יום הטבח. הונג קונג, 2014 צילום: EPA

עילית התרבות הסינית כיום מוצאת את עצמה במקום מורכב מהרבה בחינות. ארבעת עמודי התווך במדינה הם גדילה כלכלית מהירה, מערכת דיכוי מתוחכמת, לאומנות סינית ממלכתית ושיתוף פעולה של אליטות. המעמד של האינטלקטואלים נהנה מהצמיחה המואצת יותר מכל מעמד אחר, אך בתמורה לכך מצופה ממנו שהוא ישתף פעולה עם שיפוץ ההיסטוריה מהתקופה האחרונה.

הדבר מושך את תשומת הלב לא רק בסין, אלא גם מחוצה לה. הבמאי אוליבר סטון, הידוע בחיבתו לעלילות היסטוריות, ביקר לאחרונה בסין ונשא דברים בדבר שיתוף פעולה בין הוליווד לתעשיית הקולנוע הסינית. "אתם חייבים לחקור את ההיסטוריה של עצמכם", אמר סטון, "אחרת לא יהיה שיתוף פעולה. אני מבין למה אתם לא עושים סרטים על טיבט, נגיד, אבל למה לא על תקופת מאו?". סטון גרף מחיאות כפיים. כעת נותר לראות כיצד הדברים ייושמו.

אנטישמיות בלי יהודים

האנטישמיות בתרבות המערבית אינה רואה את היהדות כלאום אלא כרעיון. כל מה ששנוא הוא יהודי

רשימתו של מייקל וולצר בגיליון האחרון של New York Review of Books מוקדשת לספרו החדש של דיוויד נירנברג על האנטישמיות בתרבות המערבית, שזכה כבר לתהודה רבה. נירנברג מתאר את האנטישמיות של התרבות המערבית כנובעת מתפיסת היהדות כעולם של ערכים ולא כישות קיבוצית של יהודים קונקרטיים. ממילא, כדי לתעב את היהדות אין כל צורך ביהודים.

בכך ניתן להסביר את דבריהם של כמה הוגי דעות שאחרת עלולים להישמע דברים חסרי שחר. לדוגמה, קארל מרקס מזהה את הקפיטליזם שנוא נפשו עם רוח היהדות. לשם כך אין לו כל צורך ביהודים אמיתיים. כל נוצרי ששואף לצבירת ממון יהיה יהודי בעיניו. ועוד דוגמה מהכיוון ההפוך. ה“סוציאליזם כהמצאה יהודית“ נמצא בספרו של אחד מ“נביאי השמרנות“, הלא הוא אדמונד ברק בספרו “מחשבות על המהפכה הצרפתית“. ברק מנכס את המהפכה הצרפתית ל“סוחרים יהודים“, למרות שהוא ידע בבירור שבין כל מנהיגי המהפכה הצרפתית לא היה ולו יהודי אחד לרפואה.

את תחילת האנטישמיות ממקם נירנברג במצרים העתיקה, שם הכותבים התחילו לייחס ליהודים ערמומיות וכוונות זדון. משם הוא עובר לתחילת הנצרות, שהאשימה את היהודים בדבקותם בעקרונות הפרושים. אמנם בתקופה של ראשית הנצרות היהודים היו “עם מובס פעמיים“ – גם בשדה הקרב נגד הרומאים וגם בשדה הדת נגד הנצרות – ובכל זאת, התגבשה תיאולוגיה נוצרית שלמה שהאשימה את היהודים בקשיות עורף המתבטאת בדבקותם בדתם ובסירובם להאמין בישו. המעניין הוא שתוך זמן קצר הנוצרים פיתחו מספר אסכולות תיאולוגיות משלהם שהתחרו ביניהן על פירושם של כתבי הקודש לא פחות טוב מהפרושים עצמם והאשימו זו את זו ב“רוח יהודית“.

תקופת הנאורות והחילון שהגיעו לא הביאו הקלה. יהודים היו זכאים לשוויון זכויות, אך היהדות לא הייתה זכאית לדבר. קנט ראה בתפיסה היהודית את העדפת האות המתה על רוחם של דברים, והגל האשים את קנט עצמו בהעדפת הרוח על פני החומר והמילה הכתובה על פני הטבע, שהן, כמובן, “רוח היהדות“. הגל לא היה אנטישמי בחייו האישיים, ואף תמך בשוויון בקבלת יהודים לאוניברסיטאות, אך תפיסת היהדות כנטע זר ועוין בעולם הרעיונות הייתה מושרשת היטב בכתביו.

דמות שמגלמת סטריאוטיפ יהודי. שיילוק מ"הסוחר מוונציה"

דמות שמגלמת סטריאוטיפ יהודי. שיילוק מ"הסוחר מוונציה"

קולמוסים רבים נשתברו סביב דמותו של שיילוק במחזה “הסוחר מוונציה“ של שייקספיר. נירנברג רואה בו דמות שמגלמת סטריאוטיפ יהודי – תאב בצע יותר מכפי שהוא אוהב את בתו, מעדיף את האות המתה על רוח האהבה וכדומה – אבל השאלה שנשאלת היא מדוע לייצג במדינה שהיהודים גורשו ממנה את היהודי כדמות שלילית? תשובתו של נירנברג היא פשוטה: בגלל שדמות של יהודי דמיוני תאב בצע ומושחת לא זקוקה לאישוש במציאות. לכן, כמובן, גם את המהפכה הבולשביקית ברוסיה היה צריך “להטיל על יהודים“. נכון שרבים ממחולליה אכן היו יהודים (שהתנכרו לגמרי לזהותם היהודית), אך גם עובדה זו אינה מעניינת. משהו בתפיסה הרעיונית האירופית היה בכל מקרה מטיל אחריות על יהודים, גם אם טרוצקי לא היה קיים בעולם.

מעניין לציין שהאשמות מן הסוג הזה מוצאות את דרכן ללִבם של יהודים אחדים. כך, חנה ארנדט בספרה “יסודות הטוטליטריות“ לועגת לטיעון של “אנטישמיות נצחית“ וטוענת שעיסוקם המוגבר של יהודים בבנקאות וכספים הצדיק במידה מסוימת את השנאה הנצחית כלפיהם. בסופו של חשבון, אומר נירנברג, אנטי יהדות הייתה למכשיר עוצמתי בהיסטוריה האירופית, שעזרה לה להתמודד בכל פעם עם תופעות חדשות – כפירות בקרב כיתות של נוצרים, מגפות ימי הביניים, נפילת הממלכות, משברים קפיטליסטיים או מהפכות סוציאליות. אנטי יהדות תמיד שימשה כהסבר. ובתור שכזו, היא לגמרי לא הייתה זקוקה ליהודים אמיתיים.

נירנברג לא מגיע בספרו הארוך (מעל 600 עמ‘) לארה“ב או לישראל, אך הוא כותב בעמוד שלפני האחרון בספרו: “מיליוני אנשים בעולם שומעים מדי יום ביומו שלמקור של כל הבעיות שלהם יש שם אחד – ישראל“.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014